פרק ו א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה',
רש"י: עד פה היה כתוב שבני ישראל הוסיפו לעשות את ועכשיו כתוב שבני ישראל עשו רע, כי חטאיהם נמחלו להם לאחר שירת דבורה.
מלבי"ם: בימי דבורה הייתה תשובתם של ישראל מוחלטת, ולכן נחשב הדבר כאילו שהתחילו מחדש לחטא.
וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים.
ב וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל יד מדין התחזקה על ישראל, מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וב"י הסתתרו במערות וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת = מבצרים חזקים, כאשר חיילי מדין היו תוקפים אזור מסוים, היו תושבי האזור בורחים למנהרות ולמערות, כדי להסתתר מפני מדין.
רש"י: מְּצָדוֹת = אזור מבוצר שנבנה ע"י כריתת העצים מסביב.
ג וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל, מלבי"ם: העמים עלו על הזריעה שבני ישראל זרעו, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו, כדי לבזוז את היבול.
ד וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם מדין, עמלק ובני קדם, הקימו את מחנות הצבא שלהם סביב ישראל וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה, השאירו רק מספיק יבול כדי לספק את כמות האוכל המינימאלית הדרושה לב"י למחיה בקושי. וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר
ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ, עלו עם מקניהם, ורעו בשדות שזרעו ב"י. וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב כל כך הרבה אנשים, עד שנדמו לארבה רב שעולה על הארץ וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ קלקלו את התבואה.
ו וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד עם ישראל נהיה עני ודל מִפְּנֵי מִדְיָן, וַיִּזְעֲקוּ, איך?
מלבי"ם: אבוקות שהיו מדליקים ובכך רומזים לכולם שהמדיינים מתקיפים.
בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. מלבי"ם: ב"י לא חזרו בתשובה, אלא זעקו לה' על שיעבוד מדין. זו הסיבה שה' שלח נביא להוכיח אותם.
ז וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן. ח וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רש"י: נביא זה היה פנחס.
רלב"ג: התנגד לרעיון שזה היה פנחס, כי אם זה היה פנחס – מדוע היה צורך בנביאים אחרים כדבורה, ומדוע היה צורך בשופטים אחרים כגדעון? מדוע פנחס לא הנהיג את עם ישראל גם בתקופה זו, ומדוע לא הוכיחם עד עכשיו?
פנחס נעלם מב"י מידי פעם, כפי שאליהו הנביא היה נעלם. מסיבה זו, פנחס לא שימש ככהן גדול לאורך כל חייו, שהרי צאצאיו שימשו ככהנים גדולים (למשל צדוק הכהן בימי דוד המלך) למרות שפנחס חי לפחות עד מלכות דוד.
מלבי"ם: פה זה נביא ובהמשך היה זה מלאך ה' שהתגלה לגדעון.
רד"ק: המופת שנעשה לגדעון נעשה בהקיץ או במראה הנבואה.
וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים.
ט וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם הצלתי אתכם מיד מלכי כנען שדחקו אתכם. רד"ק: הכוונה לסיחון ולעוג.
וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם.
מלבי"ם: הייתם צריכים לדעת שהתנהגות דומה להתנהגות גויי הארץ, תגרום גם לכם לעונש, כפי שהם גורשו מהארץ.
מלבי"ם: הוצאתי אתכם ממצרים, לכן, א. הייתם צריכים להגיע למדרגה של יראת הרוממות ממני. ב. הייתם צריכים להכיר לי טובה על שהוצאתי אתכם ממצרים. ג. הייתם צריכים לדעת שאתם עדיין צריכים אותי.
י וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹוקֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם אל תעבדו את אלוהי עמי כנען, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, עבדתם עבודה זרה ולכן הגיעו המדיינים.
יא וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה', רלב"ג: הכוונה לנביא, והכוונה לאותו נביא שאמר את הדברים לבני ישראל, לפנחס.
זהו ההסבר להתגלות המלאך למרות שגדעון היה בערנות מלאה.
רד"ק: אין הכוונה לומר שהמלאך ישב תחת לאלה, כי המלאכים אינם יושבים בשעה שהם מתגלים אלא עומדים, אלא המלאך התעכב מתחת לאלה.
גדעון לא שם לב בתחילה למלאך, ולכן הפסוק הבא כתב שהמלאך נראה אל גדעון. הסיבה שהמלאך לא התגלה מיד אל גדעון היא כדי ללמדנו שהקב"ה נמצא איתנו בכל עת וזמן, ורק צריך לפנות אליו.
רד"ק: מדרש חז"ל – המלאך התעכב במקום עד שהוא מצא זכות לגדעון – ומה הייתה הזכות? גדעון אמר לאביו להיכנס לבית ולא לחבוט את החיטים בגת כדי שהמדיינים לא יתפסו אותו.
וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה = סוג של עץ, אֲשֶׁר בְּעָפְרָה,
רד"ק: מודגש שעפרה הייתה בנחלת אביעזר כי היה עוד מקום שנקרא עפרה בנחלת שבט בנימין.
אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי יואש היה מבני אביעזר, שהיה בנו של גלעד בן מנשה.
מלבי"ם: הסתפק אם האלה הייתה שייכת ליואש או שעפרה הייתה שייכת ליואש.
וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים, רבינו ישעיה: גדעון היה מכה כל פעם רק על מעט חיטים כי ירא לחבוט על כולם בבת אחת.
בַּגַּת, לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן בגת שם דורכים על ענבים להכין יין, למה היה בגת והכה שם על החיטים? לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן כי רצה להחביא את החיטים שלא ייקחו אותן המדיינים.
יב וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְּאַךְ ה'. רד"ק: לאחר שגדעון לא ראה את המלאך שהתעכב מתחת לאלה, המלאך פנה את גדעון.
רלב"ג: לשיטתו לא הייתה כאן התגלות של מלאך אלא של נביא, ועתה פנה הנביא אל גדעון בשליחות ה' ואמר לו את הדברים בשם ה'. ולו היה גדעון נביא, סביר להניח שלא היה מבקש אות מה'.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. אתה אדם חזק, כך רצה המלאך לחזק את גדעון שיילחם נגד מדין וינצח אותם.
מלבי"ם: כדי שבנ"י יגאלו, היה צורך בזכות ובגיבור שתחול עליו רוח ה'. בגדעון נמצאו 2 דברים: הזכות שכיבד את אביו, והגבורה שהוא ניסה להחביא את החיטים מפני המדיינים.
יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר: הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה', וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן איך אתה אומר שה' יעזור לי, והרי ה' עזב אותנו?
יד וַיִּפֶן אֵלָיו ה'. רש"י: בפנייה זו פנה אליו ה' בעצמו. מלבי"ם: התגלות המלאך הייתה הקדמה לנבואת ה' עצמו.
וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה
רש"י: בְּכֹחֲךָ זֶה, התגלות המלאך לגדעון הייתה בפסח. גדעון אמר למלאך שבליל הסדר, אביו קרא לפניו מההלל, את "בצאת ישראל ממצרים".
אמר גדעון למלאך: אם ב"י היו צדיקים ביציאת מצרים, ראוי שה' יושיע גם את דורו של גדעון, בזכות דור יוצאי מצרים. ואם דור יוצאי מצרים לא היו כאלה צדיקים, ראוי שה' יגאל גם אותנו כפי שגאל אותם, למרות שאין לנו זכויות.
בְּכֹחֲךָ זֶה, 1. בכוח הזכות שלימדת על ישראל, שאמרת שמגיע לישראל שיושיעו אותו.
מלבי"ם: בְּכֹחֲךָ זֶה 2. בכוח הגבורה שאיתה חבט את החיטים. 3. בכוח הטענה שטען למלאך שה' הסיר את השגחתו מישראל.
וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן.
מהר"י קרא: המלאך לא אמר לגדעון לגייס חיילים רבים, אלא אמר לו ללכת עם הכוח הקטן שיש לו ולהושיע אתו את ב"י.
הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ. כוח שאתן לך כדי להושיע את ישראל בשליחותי. רד"ק: המלאך פנה אל גדעון והלביש אותו ברוח גבורה.
טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי.
רד"ק: אֲדֹנָי, לשון חול כי גדעון עדיין לא ידע שהוא מדבר עם מלאך.
בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, איך אושיע את ישראל? הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה כל שבט התחלק לקבוצות של אלף, וגדעון טען שמשפחתו נמנית עם הקבוצה הכי דלה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי.
רד"ק: אַלְפִּי = "אבי", מלשון שר ואדון, והכוונה היא שגדעון היה נתון תחת המפקד הכי גרוע בשבט מנשה.
רבינו ישעיה: אַלְפִּי, גדעון היה ממונה על האלף הדל שבמנשה.
טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ ה' יהיה עמך, ולכן ישראל יצטרפו אליך, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן.
מלבי"ם: תחילה חשב גדעון שהישועה תהיה על ידי מלחמה טבעית ולא הבין כיצד עליו להושיע את ישראל. התשובה הייתה שהמלחמה תהיה מלחמה ניסית ולכן טענת גדעון שהוא מהאלף הדל במנשה אינה טענה.
כְּאִישׁ אֶחָד, תכה את מדין בקלות, ובמאמץ שמשקיעים להריגת אדם אחד.
יז וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי, גדעון מפקפק וספקן: רצה לוודא שמי שמדבר אתו זה מלאך ה'.
מלבי"ם: אוֹת, יש להבין את בקשת האות בשני אופנים. א. גדעון אמר לה' שהמלחמה יכולה להיות מלחמה ניסית רק אם ה' עצמו מדבר אתו, ולכן הוא ביקש לדעת אם ה' מדבר אתו או הדיבור אתו נעשה על ידי מלאך.
אם הדיבור נעשה ע"י מלאך, הוא לא יסכים לקבל את המנחה, כי מותר להקריב רק לה', והוא יאכל אותה כמו שעשו המלאכים שהגיעו לבית אברהם.
זו הסיבה שגדעון הכין גדי שהיה ראוי גם לקרבן וגם לאכילה.
ב. כאשר ה' הבטיח דבר טוב לעם, הוא לא חזר בו. אבל מהבטחה ליחיד הוא כן יכול לחזור (כפי שיעקב חשש כשאמר "קטנתי מכל החסדים"), אלא אם ההבטחה ליחיד נעשית יחד עם אוֹת.
יח אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה, אל תזוז, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ, וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ.
יט וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת.
רש"י: מכאן שהסיפור קרה בפסח. רבינו ישעיה: גדעון מיהר להכין את הלחם והלחם לא הספיק להחמיץ.
הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר ואת הרוטב, שבו בושל הבשר, הוא שם בקדרה גדולה עשויה מנחושת, וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ
כ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹוקִים.
רלב"ג: מַלְאַךְ הכוונה לנביא ולא למלאך ממש, חזר אל גדעון ואמר לו לקחת את הפר של אביו.
קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן.
כא וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ ה': מלבי"ם: מַלְאַךְ ה', ולפני כן נקרא מַלְאַךְ הָאֱלֹוקִים כי המלאך יכול לקבל את הקורבן רק אם ה' נמצא בו ממש. לכן, בשלב הדיבורים, היה המלאך מלאך רגיל. אולם בשלב ההקרבה, כבר היה צורך שבמלאך ישכון ה' ממש, ולכן נקרא כאן מלאך ה'.
אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת, המקל, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ ה' הָלַךְ מֵעֵינָיו.
כב וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא, השתכנע שמי שדיבר אתו הוא מלאך, וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' אני פוחד כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.
מלבי"ם: אדם יכול לראות מלאך רק כשהוא סמוך למיתתו כי אז החלק הרוחני מתחיל לעזוב את החלק הגשמי. גדעון חשב שהוא הולך למות כי ראה מלאך. אדם רגיל אינו יכול לראות מלאך ממש.
ב. גם גדעון וגם מנוח ראו את המלאך כשהוא עולה למעלה, ושלב זה לא ניתן לראות, אלא אם כן האדם מאבד את החלק הגשמי שבו.
כג וַיֹּאמֶר לוֹ ה': שָׁלוֹם לְךָ, אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת.
מלבי"ם: שָׁלוֹם, ה' אמר לגדעון שהוא הצליח לראות את המלאך כי הכוחות הגשמיים לא מנעו מהכוחות הרוחניים מלבוא לידי ביטוי מלא.
כד וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם, כי במקום זה אמר לו ה' שיהיה לו שלום, רש"י: ה' שָׁלוֹם, ה' הוא שלומנו.
מלבי"ם: ה' קרא למזבח שָׁלוֹם, ואכן למזבח היה שלום ובני העיר לא הרסו אותו.
עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי, בנחלת בני אביעזר משבט מנשה.
כה וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה': קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים קח אתפר ששייך לאביך, וגם את הפר השני, שפיטמו אותו במשך 7 שנים כדי להקריבו לעבודה זרה.
מלבי"ם: גדעון התלבט מה להקריב על גבי המזבח, ולכן התגלה אליו ה' ואמר לו להקריב על מזבח זה את הפר הראשון שלקח.
וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת, שגם אתה עבדו עבודה זרה.
כו וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹוקֶיךָ.
מלבי"ם: ציווי ה' היה שגדעון יבנה מִזְבֵּחַ על גבי המזבח הראשון שהוא בנה בעצמו, כך שהיה מִזְבֵּחַ על גבי מִזְבֵּחַ,
תרגום: לא מדובר על המקום שבו התגלה המלאך לגדעון בפעם הראשונה, כי פה ה' מצווה את גדעון לבנות שם מִזְבֵּחַ נוסף.
עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה
מלבי"ם: אנשי העיר הרסו את המזבח העליון שגדעון בנה, ואת המזבח התחתון השאירו ולא הצליחו לשבור אותו, ולכן נקרא המזבח בשם מָּעוֹז.
בַּמַּעֲרָכָה על ראש הסלע שעליו הקרבת את הבשר לה' וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי ותעלה אותו קרבן לה', וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה.
מלבי"ם: גדעון עדיין לא הקריב על המזבח שבנה והסתפק מה להקריב עליו, והקב"ה התגלה אליו ואמר לו להקריב את הפר הראשון שלא מסופר מה גדעון עשה אתו, כי ברור שגדעון היה צריך להקריב אותו.
רש"י: הַפָּר הַשֵּׁנִי השור הבוגר יותר. מעת שנולד קרוי שור, וה' אמר לגדעון לקחת פר שכבר איננו שור, אלא הוא כבר פר.
רד"ק: פַּר הַשּׁוֹר. א. כמו פר בן בקר. ב. הכוונה בכפילות היא שהפר הדומה לשור.
רלב"ג: ליואש היה שור שהוא הקצה אותו במטרה שהשור יוליד פר, ופר זה יהיה מוקדש לעבודה זרה מרגע לידתו.
הראשון היה הפר שזה הוליד ולאח"כ יואש הקצה גם את הפר השני לעבודה זרה וגם אותו ציווה ה' על גדעון לקחת.
מתחילת השעבוד, הלכו ב"י אחרי העבודה הזרה. הרי יואש הקצה את הפר במשך שבע שנות השעבוד תחת יד מדין.
מלבי"ם: בתחילת השעבוד, ב"י ישראל הקצו את הפר ונדרו שיקריבו אותו לעבודה זרה כאשר ייגאלו ממדין.
רבינו ישעיה: פר אחד ה' ציווה על גדעון לקחת, פר מפוטם לעבודה זרה במשך שבע שנים.
מצודות התלבט אם הכוונה לשני פרים וה' ציווה את גדעון לקחת את הפר הראשון כדי שלא יקריבו אותו לעבודה זרה, וגדעון לא הקריב פר זה לשם ה', או שמדובר על פר אחד כפירוש רבינו ישעיה.
רד"ק: הפר הזה היה שני לבטן. 7 שנים: לא שהפר התפטם במשך 7 שנים, אלא שגילו של הפר היה 7 שנים.
מהר"י קרא: את הפר הראשון צווה גדעון להקריב על המזבח הראשון שהוא בנה, שבנה ביוזמתו וקרא לו ה' שלום, ואת הפר השני צווה להקריב על ראש הסלע על מזבח חדש שיבנה.
רלב"ג: גדעון המית את הפר הראשון כדי שלא יעבדו אתו עבודה זרה.
רש"י: בהוראת שעה, באותו היום הותרו 7 דברים שבדרך כלל אסורים להקרבה.
בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת את האש על המזבח תדליק עם עצי האשרה שתכרות.
כז וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו.
רלב"ג: עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים כדי שהציווי ייעשה בפרהסיה ויהיה בכך קידוש השם, והמספר המינימאלי לכך הוא עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים. לו גדעון לא היה מפחד משאר אנשי עפרה, הוא גם היה מקיים את הציווי ביום לעיני כולם.
וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'.
רלב"ג: מטרת הציווי הייתה להוסיף אמונה בגדעון בכך שיעשה פעולה הפוכה מהאופן בו גדל – גדעון גדל בבית שעבדו בו עבודה זרה, ועכשיו צווה לעשות ההפך מכך ולהקריב קרבן לשם ה'.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר גדעון פחד מתגובת משפחתו ומתגובת אנשי העיר עפרה, ולכן עבד בלילה, מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה וכך לא ראו אותו בשעת מעשה.
כח וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר.
רלב"ג: אין צורך לומר שאנשי העיר קמו מוקדם בבוקר, אלא כתוב מה אירע כאשר אנשי העיר קמו משנתם.
וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי.
רלב"ג: למרות שהפר השני כבר הוקרב, אנשי עפרה זיהו אותו ע"פ סימנים שהיו בו ובאיבריו שנותרו על המזבח או שהם שיערו שהפר שעל המזבח הוא הפר שפיטמו אותו לעבודה זרה לאחר שהפר נעלם מהם.
כט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה
ל וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת נהרוג אותו, כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו
לא וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו: הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ? אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר האם אתם צריכים להושיע את הבעל? אִם אֱלֹוקִים הוּא, יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ. אם הבעל הוא אלוה אמיתי, שהוא יריב בעצמו את המריבה של עצמו.
רד"ק: אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר הבעל יהרוג עד הבוקר את מי ששבר את מזבחו. תחילה יואש עשה עצמו כאילו גם הוא מאמין שדינו של גדעון הוא למות, ולאחר שהרוחות נרגעו, הוא אמר את הדברים בלשון רכה יותר.
רלב"ג: יואש אמר שמי שמתערב במריבה זו, אינו מאמין בבעל, כי הוא חושב שהבעל לא יכול להעניש את גדעון ורק הוא יכול. ממילא, יואש בתור ראש עובדי הבעל אמר שהוא יהרוג את כל מי שינסה להרוג את גדעון.
מלבי"ם: בעקבות דברי יואש, פרשו אנשי עפרה מעבודה זרה וכך הייתה הכנה לישועה, כי אי אפשר להושיע את ישראל כשהם עובדים לבעל.
לב וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא מאותו יום, קרא יואש לגדעון בנו בשם יְרֻבַּעַל,
רלב"ג: ייתכן שהכוונה לרוח הקודש. לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל ויעניש את גדעון, כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ.
לג וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ את הירדן, והקימו את המחנה שלהם וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.
לד וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן הרגיש שנכנסה בו רוח גבורה.
בספר שופטים מופיעים 7 מושיעים עיקריים, 3 לפני גדעון: עתניאל, אהוד ודבורה, ו 3 אחריו: אבימלך, יפתח שמשון. מספר הפסוקים הגדול ביותר הוקדש לגדעון.
וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו להשתתף במלחמה.
לה וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו גם שאר שבט מנשה בא למחנה גדעון, וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי גדעון שלח שליחים גם לשבטי אשר, זבולון ונפתלי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם, לצאת אתו למלחמה.
לו וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹוקִים:
שוב פוגשים בגדעון המפקפק, החשדן, וחסר האמונה. אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אם תגרום לכך שאני אושיע את ישראל,
לז הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אני שם חתיכת צמר בגורן,
מלבי"ם: גדעון ביקש שהאות יעשה דווקא בַּגֹּרֶן כי עיקר הזכות הראשונה של גדעון הייתה שהוא חבט חיטים בַּגֹּרֶן.
הטל מסמל את ירידת השפע האלוקי. הטל שהיה על הגיזה, המסמלת את גדעון, ושאר הארץ הייתה יבשה, מסמלת את זכות גדעון להושיע את ישראל למרות ששאר העם לא היו ראויים.
אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב וכל הארץ תישאר יבשה, וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
מלבי"ם: גדעון ביקש את האותות, אם כי ידע שאנשי עפרה פרשו מעבודת הבעל לאחר דברי יואש, אך שאר עם ישראל עדיין היה עובד לבעל כפי שעלה מהאופן שבו שתו מהמים.
רד"ק: גדעון רצה לדעת אם הוא עצמו ראוי שייעשה לו נס.
לח וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת,
רש"י: לא היה יובש גמור מסביב לגיזה כי יש ברית עם הטל שהוא אף פעם לא ייעצר.
רד"ק: הסתפק אם זה קרה בהקיץ או במראה הנבואה בלילה, והוא חשב שזה היה בהקיץ.
וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה סחט את הצמר, וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם, כמות הטל, הספיקה למלא ספל.
לט וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹוקִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי אל תכעס עליי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם עוד פעם, אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה עוד אות אחת,
רלב"ג: גדעון היה מסופק – "האמין ולא האמין" כי בדרך הטבע היה ניתן להסביר שהצמר התלוש ספג את כל הטל שהיה מסביבו.
מלבי"ם: בתחילה חשב גדעון שהגיוני יותר שהנס הגדול יהיה בכך שעל הארץ יהיה יבש, אך לאחר מכן הבין שבדרך הטבע תיתכן מציאות שגיזת הצמר תספוג את המים מהקרקע, ולכן ביקש אות נוסף.
רד"ק: האיסור לנסות את ה' קיים רק כאשר האדם מסתפק ביכולת ה', אך במקרה זה הספק של גדעון היה אם הוא ראוי שיעשו לו נס כזה, ולכן לא היה איסור בניסוי זה.
יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ הפעם, הצמר יהיה יבש, וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל
מ וַיַּעַשׂ אֱלֹוקִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא,
מהר"י קרא: וַיַּעַשׂ אֱלֹוקִים כֵּן ובניסוי הראשון כתוב וַיְהִי כֵן. 2 הסברים:
א. הכתוב רצה להדגיש שלמרות שבד"כ אדם היה כועס אם היה שומע בקשה נוספת למופת, והקב"ה לא כעס. ב. במופת הראשון הייתה זו קללה לעולם שהארץ תהיה יבשה, ולא רצו ששם שמים יחול על קללה.
וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל הארץ הייתה רטובה.
מלבי"ם: המופת הראשון הראה שגדעון מסוגל להושיע את ב"י, והנס השני הראה שבשלב השני יצטרף שאר העם לישועת ישראל.
פרק ז
א וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד רש"י: על גבעה שמי שעמד עליה היה מסתכל על העמק ורואה את כל וּמַחֲנֵה מִדְיָן שהָיָה לוֹ מחנה מדין נפרס מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק.
ב וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן, רלב"ג: האם היה זה דרך נביא או בנבואה?
רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם איני יכול למסור את מדין בידך כשיש לך כ"כ הרבה חיילים, פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל יתרברבו: לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. לא יבינו שהישועה הייתה מאת ה'.
ג וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר רד"ק: וְיִצְפֹּר = יעשה סיבוב.
יָשֹׁב וְיִצְפֹּר יחכה לבוקר, וכשאף אחד לא יראה אותו, יחזור לביתו,
מלבי"ם: יָשֹׁב וְיִצְפֹּר אלה שפחדו יישנו בהר גלעד ובבוקר יחזרו לביתם.
גדעון ידע שהישועה תהיה באותו הלילה, ורצה שהחיילים שפחדו להילחם יהיו שותפים בשלב השני של המלחמה, ברדיפה אחרי חיילי מדין.
לכן אמר להם לישון במקום נפרד במחנה ולחזור לביתם בבוקר. אך אלה שכרעו ושתו, חזרו מיד לביתם ולא השתתפו בכלל במלחמה.
מֵהַר הַגִּלְעָד דרך הר הגלעד, כדי שלא יתפזרו לכל עבר, ויחזרו בצורה מסודרת. וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ.
ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב.
מלבי"ם: בפעם הראשונה היה כתוב, "רב העם אשר איתך", פה נאמר הָעָם רָב. בפעם הראשונה היה רוב העם עובדי ה' ודומים לגדעון. בפעם זו הפריד ה' מגדעון את האנשים שלא היו דומים לו כי הם עבדו ע"ז.
הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם, ה' דימה את ניפוי החיילים לזיקוק: כמו שהצורף מזקק את הכסף מהסיגים, כך ה' ינפה את החיילים ויוריד מכמות החיילים שתצא למלחמה, את אלה שאינם ראויים, וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ.
מלבי"ם: כדי שהשפע האלוקי יחול על מחנה ישראל, היה צורך שלב"י יהיו 2 דברים: א. גבורה. ב. קדושה. תחילה ציווה ה' לשלוח חזרה חיילים שפחדו כדי שלנשארים תהיה ההכנה של גבורה, אח"כ ציווה לשלוח את החיילים שכנראה עבדו עבודה זרה, כדי שלנשארים תהיה קדושה.
ה וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, אל המעיין, וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ ילקק מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב מי שלקח את המים בתוך ידיו וקרב את המים לפיו, תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד, בקבוצה נפרדת, וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. אלה שכרעו היו רגילים לכרוע לפני עבודה זרה.
רלב"ג: בניפוי הראשון ה' ניפה את בעלי העבירות, ובניפוי השני הוא ניפה את העצלנים.
ה' לא רצה שאלה שכרעו ילחמו, כי הם היו עצלנים בניגוד למלקקים את ידם שהראו חריצות וגבורה.
רד"ק: אלה שכרעו עבדו את הצל שלהם.
מלבי"ם: אלה שכרעו הראו שיש להם בולמוס לשתייה.
ו וַיְהִי מִסְפַּר הַמֲלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם.
ז וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם
רלב"ג: ה' אמר לגדעון איך להושיע את ישראל, עם שופרות וכדים, אלא שהכתוב קיצר.
וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ. שאר החיילים שכרעו ליד המעיין ושתו, יחזרו לביתם ולא ישתתפו במלחמה.
ח וַיִּקְחוּ אֶת צֵדָה הָעָם בְּיָדָם, החיילים שליקקו את המים ונשארו להילחם, לקחו את המזון שהיה אצל החיילים שכרעו, וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם.
וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק, בעמק מתחת למחנה גדעון שעמד למעלה על ההר, ואילו מחנה מדין היה בעמק מתחת להר.
ט וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, לאחר שגדעון שחרר את החיילים שכרעו ושתו מהמעיין, וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' קוּם רֵד, להילחם, בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ, תנצח.
י וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה, אל תילחם עדיין
יא וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ, מה אומרים חיילי מדין זה לזה, וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ, ולא תפחד, וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה ותוכל לתקוף את המחנה, וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים הגיעו אל השומרים.
מלבי"ם: לא כל חיילי מדין היו חמושים – רק אלה אֲשֶׁר בקצה בַּמַּחֲנֶה.
יב בצבא היו בני 3 לאומים: וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם, נֹפְלִים, רש"י: נֹפְלִים = שוכנים. מצודות: נֹפְלִים = חונים.
בָּעֵמֶק שמתחת מחנה ישראל, כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב, רבים מאד.
יג וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה שמע ש – אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל
רש"י: צְלִיל בכתיב כתוב "צלול" כי הדור היה צלול מצדיקים.
רבינו ישעיה: לֶחֶם ספק אם הכוונה ללחם או לעוגה.
רלב"ג: צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים = קול לחם השעורים שהתגלגל.
לֶחֶם עשוי שְׂעֹרִים, רש"י: שְׂעֹרִים זו זכות הקרבת קרבן העומר.
מלבי"ם: מדין ניסו לבזוז את השעורים שהתחילו לקצור בטז' ניסן.
מִתְהַפֵּךְ מתגלגל בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ את האוהל, וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה התהפך.
מהר"י קרא: דבר עגול נוהג להתגלגל מלמעלה למטה. בסיפור החלום, האוהל התהפך לכל הכיוונים ולכן אם מחנה ישראל היה בעמק ומחנה מדין היה בהר, הלחם התגלגל כלפי מעלה.
מצודות: וַיִּפֹּל, הלחם נפל לתוך האוהל. ובהמשך הפסוק כתוב שהאוהל גם נפל, לכן מובן שנפילה זו לא הייתה של האוהל.
וְנָפַל הָאֹהֶל,
מלבי"ם: הפלת האוהל מסמלת את נפילת חיילי מדין, והפיכת האוהל מסמלת את בריחתם מהמערכה.
יד וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת אפשר לפתור את החלום רק באופן אחד: הלחם מסמל את חרבו של גדעון בן יואש מישראל.
רבינו ישעיה: הדימוי לשעורים נובע מהביזיון שביזינו את לחם השעורים, או שהוא הופיע בדמות שעורים בגלל שהסיפור ארע בפסח.
בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹוקִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה:
כמו שהלחם חלש ואין בו כוח להילחם, ובכל זאת הוא הפך את האוהל, כך ה' ימסור את מחנה מדין החזק בידיו של גדעון למרות חולשת גדעון.
רבינו ישעיה: לחם שעורים מבוזה אך אנחנו חשבנו לאכול אותו, ובסוף הוא הצליח להפוך את האהל, כך גדעון שהיה מבוזה בעינינו ינצח.
טו וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ פתרונו.
רד"ק: פתרון החלום נקרא שׁבר כי חלום הוא כדבר שחתום וסגור, והפתרון שובר ופותח את משמעות החלום.
וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ל 300 החיילים קוּמוּ כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן, ה' ימסור בידנו את מחנה מדין.
גדעון התמלא באמונה, ועכשיו נבין למה בחר בו ה', למרות ספקנותו וחוסר בטחונו, כשהאמין גילה את כושרו הצבאי, את היצירתיות שלו ואת מנהיגותו.
טז וַיַּחַץ חילק אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים קבוצות. וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵקִים
רש"י: מדרש חז"ל, לפידים ושופרות נועדו להזכיר את זכות מתן תורה.
וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים, כך הלפידים האירו לחיילי ישראל אך המדיינים לא ראו את האור שבקע מהם.
יז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" פסוק זה מתנוסס בכניסה למחנה האימונים של קציני צה"ל. וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן, מה שאני אעשה שם – תעשו גם אתם.
יח וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם 2 הקבוצות הנוספות סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם: הישועה לַה' וּלְגִדְעוֹן.
יט וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, לקצה מחנה מדין, רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה 4 שעות מתחילת הלילה, בזמן שהשומרים היו עסוקים בהחלפת משמרת, אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים משך כל משמרת: 4 שעות.
מלבים: גדעון ואנשיו הגיעו דווקא באשמורת התיכונה כי אז רוב חיילי מדין ישנו.
וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם, כדי שחיילי מדין יראו את הלפידים וייבהלו.
כ וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים
לאחר שגדעון תקע בשופר, כל החיילים תקעו בשופרות ושברו את הכדים
וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן, הישועה ע"י החרב היא מה', והיא (הישועה) באה ע"י גדעון.
כא וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה כל אחד מחיילי ישראל עמד מסביב למחנה מדין במקום שהיה מיוחד לו. וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ מפחד וַיָּנוּסוּ.
מלבי"ם: המהומה במחנה מדין התחילה עוד לפני שחיילי ישראל הספיקו לתקוע בשופרות – כאשר עדיין רק החזיקו בשופרות.
כב וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, ברעש גדול, וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה הצבא היה מורכב מעמלק, מדיין ובני קדם. החיילים לא הכירו את האחרים. מרוב בהלה, החיילים תקעו בטעות את חרבם בחייל אחר.
מלבי"ם: כאשר התחילו לתקוע בשופרות, חיילי מדין הרגו זה את זה כי חשבו שאלה שרצים ובורחים ואינם תוקעים בשופרות הם אויבים.
וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת הירדן, ליד אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת. שמות של מקומות.
כג וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן.
כד וּמַלְאָכִים שליחי גדעון, שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר: רְדוּ לִקְרַאת חיילי מִדְיָן הבורחים, וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם, תכבשו את גשרי הירדן, עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן, וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן הוציאו מהירדן את האבנים שעליהם היו עוברים את הירדן, שחיילי מדין לא יוכלו לעבור לצד המזרחי של הירדן.
מלבי"ם: גדעון השתמש בשמונה תחבולות:
א. חילק את אנשיו ל 3 חלקים כדי לתקוף מ 3 כיוונים.
ב. נתן לכל חייליו שופרות כדי להבהיל את חיילי מדין.
ג. נתן לחייליו לפידים כדי להבהיל את חיילי מדין.
ד. שם את הלפידים בתוך הכדים כדי שתאורת הלפידים תופיע פתאום.
ה. ציווה עליהם שלא לתקוף עד שהוא עצמו יתקוף.
ו. ציווה שיעשו כמוהו.
ז. שיתקעו סביב למחנה מדין וכך יבינו המדיינים שתוקפים אותם מכל הכיוונים.
ח. שיצעקו: חרב לה' ולגדעון.
כה וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב, מקומות שנקראו כך לאחר שחיילי אפרים הרגו שם את שרי מדין. וַיִּרְדְּפוּ אֶל חיילי מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן שבשלב זה כבר היה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, כדי לרדוף אחרי זבח וצלמונע, מלכי מדין, שהיו בעברו המזרחי של הירדן.
פרק ח. בפרק ז' הוכיח גדעון שהוא מצביא צבאי מוצלח, בפרק זה גדעון יוכיח שהוא גם מדינאי חכם, שידע לוותר על האגו שלו, לפשר ולהשכין שלום.
א וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן מצודת דוד: למה לא קראת לנו בתחילת המלחמה, ולמה קראת לנו רק אחר הניצחון?
וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה׃ המריבה הייתה מריבה קשה.
ב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם רש"י: לא חשוב מה עשיתי בתחילה, כְּמה מה שאתם עשיתם בסוף.
הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם
מצודת ציון: עֹלְלוֹת = הענבים הפחותים הנלקטים בסוף העונה, מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר׃ תחילת הלקט ניקרא "בציר".
גדעון ניסה לשכנע את שבט אפרים, חמום המוח, שהענבים הפחות טובים שבוצרים בסוף העונה, טובים מהבציר של משפחת אביעזר, וסיכם: חלקכם במלחמה, כיבוש הגשרים והריגת שרי מדין, חשובים מהחלק שלי במלחמה.
רש"י: השבויים ששביתם בסוף המלחמה, שווים יותר מהניצחון שהשגנו אני ומשפחתי בתחילת המלחמה, שהרי בידכם נתן ה' את המלכים.
מצודת דוד: הניצחון יקרא על שמכם, כי מה שאני עשיתי לא שווה למה שאתם עשיתם. ניצחונכם בסוף המלחמה, גדול מהניצחון של משפחת אביעזר בתחילתה.
רד"ק: על מי מוסב הֲלוֹא טוֹב? א. מוסב על גדעון מול שבט אפרים.
ב. מוסב על מדין: גדעון התחיל את הבציר ושבט אפרים בצרו את העוללות, אלא שהעוללות חשובות. יותר. החלשים בשבט אפרים דומים לחזקים בישראל.
ג בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹוקִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן: אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם הרי בידיכם, נתן ה' את שרי מדין: עורב וזאב, ואיזה מעשה גבורה אני יכול לעשות שישתווה להצלחתם למנוע ממדין לעבור את הירדן, ולהרוג את שריהם.
אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה׃ אָז בני אפרים כבר לא כעסו יותר על גדעון על שלא קרא להם.
כעבור שנים יפתח יתמודד עם אותה טענה ששבט אפרים הנרגן, יטען שוב, אבל יפתח לא היה דיפלומט כגדעון וגרר את עמו למלחמת אחים נוראה.
ד וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים׃
רש"י: עברו את הירדן ורדפו אחרי זבח וצלמונע, שהיו משחיתים מעבר לירדן את ארץ ראובן וגד ומנשה, ועברו לשם כדי לנקום בהם.
ה וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם
מלבי"ם: גדעון פנה לאנשי סוכות לתת לחייליו לחם בגלל שתי טענות:
א. מצוות צדקה – חייליו עייפים ורעבים, וכולם חייבים לתת, והפנייה הייתה לכל תושבי סוכות.
ב. אלו השתתפו במלחמה, פנה רק לשרים ולא לשאר העם.
אנשי סוכות ענו: שאינם רוצים לתת צדקה, ובקשר למלחמה, ענו לגדעון שעדיין לא לכד את זבח וצלמונע ולכן שלא יפנה אליהם בבקשה לאוכל.
וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן׃
דעת מקרא: 1. בני אפרים הביאו לגדעון את ראש עורב וזאב לעבר הירדן המזרחי. 2. זֶבַח וְצַלְמֻנָּע לא עברו את הירדן מלכתחילה במלחמה, 3. הם הצליחו לעבור את הירדן לפני ששבט אפרים הצליח לכבוש את הגשרים. 4. זֶבַח וְצַלְמֻנָּע הצליחו לברוח למרות ששבט אפרים כבשו את מעבר הירדן.
ו וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ. רש"י: שאתה מתפאר שהצלתנו מיד מדין?
למה לא רצו לתת להם לחם? כי לא האמינו בניצחונו, כשיש לו רק 300 לוחמים, ופחדו מנקמת המדיינים. לא מאמינים שתצליח ללכוד את זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, וכל עוד שלא תפסת אותם, לא ניתן לחם לחייליך.
מלבי"ם: אנשי סוכות חששו שאם הם יעזרו לגדעון והוא בסוף יפסיד במלחמה, יבואו המדיינים ויתנקמו בהם.
רלב"ג: היה זה מרוע ליבם.
כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם׃
מצודת דוד: כי אם אינם עתה בידך, אין סיבה שניתן לצבאך לחם.
ז וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת ה' אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים׃
אני אכה על בשרכם כאדם המכה על תבואה, עם שני סוגי קוצים: קוצי המדבר וברקנים.
רד"ק: גדעון ישליך את אנשי סוכות על הקוצים. העיר סוכות הייתה מלאה בקוצים וזו הסיבה שנקראה סוכות.
ח וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל, מסוכות, רלב"ג: כל המעשה הזה היה באותו לילה שגדעון התחיל במלחמה נגד מדין.
וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת, מצודת דוד: כאשר דבר עם אנשי סוכות, וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל,
רלב"ג: בניגוד לאנשי סוכות, שם השרים ניהלו את השיח עם גדעון וקיבלו את ההחלטות, כאן כל אנשי פנואל היו חלק מהשיח, ולכן גדעון אמר להם שהוא עתיד לשבור את המגדל, אבל הסתיר את עניין הריגתם.
כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת, סרבו לתת לו לחם. לחם = אוכל. אנשי פנואל לא רצו להיות חלק מהמלחמה נגד מדין.
ט וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה׃ מצודת דוד: לפי שבטחו במגדל העוז שהיה להם, אמר שינתץ אותו.
כאשר אחזור בשלום ואביא את זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אשבור את המגדל הזה. אנשי פנואל סברו שמדין לא יתקפו אותם בגלל המגדל שהיה להם.
י וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם נותרו רק כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים, מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם העם שהצטרף למלחמה בישראל.
וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב׃ מצודת דוד: מאנשי מלחמה שהלכו עם חרב שלופה נפלו 120.000 איש.
יא וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים רש"י: דרך ארצות קדר וערב, ששכנו במדבר באוהליהם, שרועים מקנה ואינם דרים בבתים, ערבים שוכני אוהלים.
מִקֶּדֶם לְנֹבַח רש"י: אלו ערי ישראל, ובחר ללכת לשם בדרך עקלתון, כדי שלא ירגישו בהם, ויפתיעם פתאום.
וְיָגְבֳּהָה, שם מקום, וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה, של זבח וצלמנע,
רלב"ג: למה גדעון עלה דווקא בדרך זו? א. כדי לחקור באיזה כיוון ברחו זבח וצלמנע. ב. לבדוק אם זֶבַח וְצַלְמֻנָּע התחבאו שם.
ג. כדי שיוכל להסתתר ולהתגלות לזֶבַח וְצַלְמֻנָּע רק כשיהיה קרוב אליהם.
וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח׃ מצודת דוד: לא נשמרו מחרב גדעון, כי חשבו שבטוחים הם שהם נמצאים במקום בטוח, ולא חשבו שגדעון יתקוף אותם שם.
יב וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, מהמחנה שלהם, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד׃ מצודת דוד: גדעון הבהיל את המחנה והם לא הצליחו למנוע את השבי של זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, כי גדעון הפתיע אותם.
יג וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה רש"י: לפני ששקעה השמש, בעוד החמה גבוהה.
מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס׃ מצודת ציון: חָרֶס = שמש, כמו (איוב ט ז) האומר לחרס ולא יזרח.
רד"ק: עוד לא פסק אור השמש. גדעון רדף אחרי זבח וצלמנע לאורך כל הלילה, ובבוקר בעלות השחר, הוא חזר מהמלחמה.
יד וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ מיהם שרי סכות
וַיִּכְתֹּב אֵלָיו מיהם שרי סכות. אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ׃ הנער כתב לגדעון את שמות מנהיגי סכות כדי שגדעון לא ישכח את השמות. זהו סיפור מדהים, בתקופה שרוב האנושות לא ידע קרוא וכתוב, כתב שמות של 77 אנשים.
טו וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי ביזיתם אותי, וטענתם, האם שבית את זבח וצלמנע שאתה מבקש שניתן לחייליך לחם?
חֵרַפְתֶּם אוֹתִי מצודת דוד: בדבר לכידתם. לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם׃
טז וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים שני סוגי קוצים, וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת׃ מצודת דוד: גדעון שבר, ייסר, את זקני סכות והכה אותם עם קוצים.
מלבי"ם: גדעון לא ייסר את זקני פנואל כי צדקו שלא רצו לעזור לו ולחייליו, כי פחדו ממדין. אך, אנשי סוכות שלא רצו לתת לחם כצדקה, לא צדקו, ולכן גדעון הכה אותם.
רד"ק: גדעון הבהיר לאנשי סוכות מה הפשע שלהם על ידי הקוצים.
יז וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר׃ מצודת דוד אנשי פנואל נלחמו כדי למנוע את הריסת המגדל. במהלך מלחמה זו, נהרגו תושבי העיר.
יח וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר, מצודת ציון: מי מאתנו דומה להם?
מהר"י קרא: שאל איפה גופות הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם כדי שאוכל לקבור אותם.
מלבי"ם: נהוג היה לא להרוג מלכי האויב, אלא אם יש סיבה מיוחדת לכך.
גדעון אמר שאם זבח וצלמנע לא היו הורגים את אחיו, היה משאיר אותם בחיים. זבח וצלמנע ענו, שהם הרגו את אחיו כי חשבו שאחיו הם בניו והם חלק מהמרד נגדם, ולו היו יכולים, היו הורגים גם את גדעון עצמו כי הוא מרד בהם.
גדעון ענה, שהם אחיו ולא בניו ולא היו חלק מהמרד ולא היו חייבים מיתה.
מהר"י קרא: פיהם של זבח וצלמנע הכשיל אותם והם אמרו לגדעון: הלואי והיו יכולים לעשות לו את מה שעשו לאנשים שהרגו בתבור.
וַיֹּאמרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד
רד"ק: אֶחָד מוסב על כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃ ופירושו, אחד מהם היה דומה במראהו לבן מלך, שהיו נראים יפה.
כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃ רש"י: אחד היה בהם שתוארו כתואר בני המלך: כמוך כמוהם, תואר אחד לכם, כי כתואר בני מלכים היו.
הם מאד דומים לך עד שאתם נראים כאילו שאתם אותו אדם, הם נראו כאילו היו בני המלך, כמו שגם אתה נראה כבן מלך.
יט וַיֹּאמַר האנשים שהרגתם אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם, חַי ה' נשבע בשם ה' לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם׃ אם הייתם משאירים אותם בחיים, לא הייתי הורג אתכם
כ וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ, יֶתֶר הוא אחד משמותיו של יתרו, קוּם הֲרֹג אוֹתָם, מלבי"ם: גדעון אמר דווקא ליתר להרוג את זבח וצלמנע כי הוא היה גואל הדם.
וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ רש"י: לא הרגם, שהיה ירא מהם.
כִּי יָרֵא, פחד מזבח וצלמנע, כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר׃ מצודת דוד: ולכן היה ירא מהם, כי לא הבין שהם נלקחו בשבי ואינם יכולים להזיק לו.
כא וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ, במקום בנך, כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ מצודת דוד: כערך האיש כן ערך גבורתו, אם גדול הוא, גבורתו גדולה, ואם קטן וגו', ולכן בקשו: פגע אתה בנו, כי בשל גבורתך תמית במהירות ובמכה אחת, וכן ראוי והגון להקל מיתת המלכים, ולא יסבלו ויתבזו במהלך ההריגה.
וַיָּקָם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וַיִּקַּח אֶת הַשַּׂהֲרֹנִים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם מעל גבי גמליהם ׃ מצודת ציון שַּׂהֲרֹנִים = מין תכשיט, בדמות ירח.
רד"ק: גדעון התכונן מלכתחילה לקחת לעצמו את כל הסהרונים, גם את אלה שלקחו החיילים. אלא שהתכוון לבקש מהחיילים להביא לו את הסהרונים שלקחו כשלל.
כב וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מצודת דוד: מְשָׁל בָּנוּ! קבלו אותו באהבה למשול בהם הוא וזרעו, כי הושיע אותם.מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ,
המלכות תעבור בירושה לצאצאיו, כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן׃
מלבי"ם: ב"י ביקשו מגדעון למשול עליהם כי הוא יביא להם תועלת. אולם, בניו ימשלו עליהם כי הוא הושיע את בני ישראל, ואין זה אומר שתהיה לב"י תועלת מהם.
רד"ק: בשם אביו, הצעת ב"י לגדעון הייתה מוגבלת ל 3 דורות.
כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ב"י אמרו: כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן׃ יחסו לגדעון את התשועה, וגדעון אמר: ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם,
מצודת דוד: הלא מה' באה התשועה, לכן ימשול הוא בכם. לא רצה לקבל את המלוכה.
כד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה, בקשה, וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ,מהשלל שלקחתם מהמדיינים, כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם.
מלבי"ם: גדעון לא רדף אחרי השררה, וגם שנא בצע, ולמרות שהגיע לו חצי מהשלל, הוא לקח הרבה פחות ורק אחרי שביקש מב"י.
כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. מצודת דוד: מנהג הישמעאלים לענוד נזם באף.
מדין היה מבני קטורה (בראשית כה ב), היא הגר (בראשית רבה סא ד) אם ישמעאל (בראשית טז טו), והם אחים ובשם אחד יקראו ונהגו לשים נזם באף.
מצודות: המדיינים קרובים לישמעאלים, שניהם מבני קטורה, ונהגו לשים נזם באפם.
מלבי"ם: המדיינים התערבבו עם הישמעאלים ואמצו חלק ממנהגיהם.
רד"ק: מדינים הם ישמעאלים, כך גם עולה ממכירת יוסף שם כתוב פעם שמכרו את יוסף לישמעאלים ופעם כתוב שהמדיינים מכרו את יוסף לפוטיפר,
תרגום: ערבים שב"י עברו דרכם כשהם תקפו את מדין.
כה וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה פרסו בגד על הרצפה, וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. מצודת דוד: כל אחד ייתן לי נזם מהשלל שלקח ממדין.
כולם השליכו על הבגד את נזמי הזהב.
כו וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל מצודת דוד: נתנו לו מה שבקש. אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב, מצודת דוד: דינרי זהב.
לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים תכשיטים דמויי ירח שענדו על צווארי הגמלים, וְהַנְּטִפוֹת. מצודת ציון: והַנְּטִפוֹת – שם תכשיט נוטף ותלוי מול הלב.
רד"ק: הַנְּטִפוֹת הם כלי זהב שהיו שמים בו מיני בשמים.
וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן גדעון לקח לעצמו דברים נוספים:
וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת מצודת דוד: תכשיט סביב הצוואר. אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם, מצודת דוד: כי את אלה לקח לו בעצמו משלל המלחמה. וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם לקיחת הנזמים על ידי גדעון הייתה גם בנוסף לתכשיט שנקרא עֲנָקוֹת, תכשיט שהיו תולים גם אותו על צווארי הגמלים, וגדעון לקח מהשלל גם את הענקות.
כז וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד מנזמי הזהב הכין גדעון צורת מלבוש של כהן, אולי גדעון לא רצה להיות מלך, אבל רצה להיחשב למנהיג רוחני.
רד"ק: אֵפוֹד = מעין חגורה או מלבוש העשוי זהב.
רבינו ישעיה: האֵפוֹד היה אפוד קסמים ומגלה את העתיד, כאפוד הקודש.
מדוע נענש גדעון למרות שכוונתו בעשיית האפוד הייתה לטובה? לפי רבינו ישעיה זה מובן, כי גדעון היה צריך לעשות דבר פשוט ולא דבר הקשור לקסמים.
רש"י: לזיכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היו עשירים שבנזמיהם היה כל הזהב הזה. ב"י הבינו את חוזק צבא מדין ואת הישועה הגדולה שה' עשה להם.
וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם רש"י: לאחר מיתת גדעון
וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ. מצודת דוד: על שבאה תקלה ע"י גדעון נהרגו בניו, (בדור הבא).
למרות שגדעון התכוון לשם שמים בעשיית האפוד, הוא גרם לכך שב"י עבדו עבודה זרה, וכעונש על כך נהרגו כל בניו.
כח וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן׃ רד"ק: לא היו לו עוד מלחמות.
רלב"ג: באַרְבָּעִים שָׁנָה אלו לא נכללו שנות השעבוד.
מדין לא ניסו עוד להתגרות בישראל, ובימי גדעון, לא היו עוד מלחמות.
כט וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ׃
ל וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ׃ גם לאחאב היו 70 בנים שיהוא הרג. אמנם גדעון לא קיבל את המלוכה, אבל נהג כמלך.
מצודות : לגדעון היו נשים וצאצאים רבים כי לא עסק בהנהגת העם, והיה לו הרבה פנאי לגידול ילדים ולנשיאת הנשים.
לא וּפִילַגְשׁוֹ פִילגְשׁ, אישה ללא כתובה וללא קידושים, אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן הבן של גדעון מהפילגש.
וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ׃ גדעון לא הסכים למלוך, אך קרא לבנו אֲבִימֶלֶךְ, כלומר ראה את עצמו כמקים שושלת מלוכה.
לב וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי׃ נקבר במערת הקבורה של יואש אביו בעפרה בחלקו של אביעזר.
לג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים׃ חזרו לעבוד עבודה זרה שנקראה בַּעַל.
רלב"ג: מדובר באחד מפסלי הבעל שקראו לו בַּעַל בְּרִית.
רבינו ישעיה: הכוונה לכהני במות הבַּעַל.
לד וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' אֱלֹוקֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב׃
לה וְלֹא עָשׂוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן למרות שגדעון הושיע אותם כְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל. רש"י: שהרגו את בניו.
מלבי"ם: ב"י ייחסו את הניצחון לגדעון ולא לה' ולכן לא הרגישו צורך להמשיך ולעבוד את ה'. אך, מאחר שגדעון רב עם הבעל, וב"י רצו לעבוד את הבעל, הם הרגו את צאצאי גדעון.
