אם אני אני, כי אתה אתה, ואם אתה אתה, כי אני אני, אז אני לא אני, ואתה לא אתה.
אם אני אני, כי אני אני, ואם אתה אתה, כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה. (הרבי מקוצק).
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג:יט). וּכְשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ נִתְיָעֵץ בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, (תנחומא נוסח בראשית א).
א בְּרֵאשִׁית, זה הספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם וענשם, וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן מן הכתובים, וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.
אמרו רבותינו ז"ל (עיין פתיחה למורה נבוכים) "כח מעשיו הגיד לעמו", להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב: בראשית ברא אלהים.
הרשב"ם: למה מספרת לנו על בריאת העולם? כאשר ב"י יגיעו להר סיני ויקבלו את 10 הדיברות, יהיה כתוב בהם: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. איך ידעו על בריאת העולם ב 6 ימים? לכן נפתחת התורה בבריאת העולם!
(ב"ר א ד) בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים.
יש הטוענים שספור הבריאה סותר את הטענה, שהמדע מאמין בה כיום, שהעולם נוצר מהמפץ הגדול.
אסביר פה דבר אחד או שנים על סתירה זו, אבל הטענה הזו אינה מעניינת אותי. התנ"ך איננו ספר היסטוריה. התנ"ך הוא ספר אמונה ברבונו של עולם, שהוא היחיד, והוא ברא את העולם.
כתוב: כִּ֤י אֶ֪לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ, כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַֽעֲבֹ֑ר, כלומר יום בעיני ה', הוא גם עידן, שאורכו אלפי שנים, ויש פרשנים רבים שמוכיחים כי תאור הבריאה תואם את מה שהמדע טוען, ומה שחשוב בעיני מה תאור הבריאה בא ללמד אותנו: אמונה בבורא שמים וארץ תהילים צ .
תאור הבריאה בפרק א' נעשה ע"פ דיבורו של ה'. בעשרה מאמרות נברא העולם– בתיאור בריאת העולם בתחילת ספר בראשית אנו מוצאים עשרה ציוויים של הקב"ה שמכוחם נוצר העולם (כגון "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע" . וכד').
הקב"ה ברא את העולם באמירה, וברא אותו יש מאין.
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹוקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ,
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוקִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג:יט). וּכְשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ נִתְיָעֵץ בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, (תנחומא נוסח בראשית א).
רש"י: בְּרֵאשִׁית, בשביל ישראל והתורה שנקראו ראשית.
תרגום ירושלמי: בְּרֵאשִׁית = "בחכמה".
ספורנו: בְּרֵאשִׁית הנקודה של תחילת הזמן.
רמב"ן: בְּרֵאשִׁית = בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ, שנבראו יש מאין.
ב. צורך גדול הוא להתחיל התורה בבְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹוקִים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.
רש"י: בְּרֵאשִׁית, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהילים קי"א) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם, אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה. ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא: אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני כמ"ש רז"ל (ב"ר) בשביל התורה שנקראת (משלי ח) "ראשית דרכו" ובשביל ישראל שנקראו (ירמי' ב) "ראשית תבואתו".
ופשוטו: בְּרֵאשִׁית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחושך (וגו') ויאמר אלהים יהי אור, ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שאלו קדמו.
שאם בא להורות כך היה לו לכתוב: בראשונה ברא את השמים וגו'… כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים את השמים וגו'.. תמה על עצמך שהרי המים קדמו שהרי כתיב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".
גזר על המים להתפנות, התגלתה היבשה המכוסה.
בָּרָא אֱלֹוקִים: בפירוש המילה בריאה כתב ספורנו שהכוונה היא לברוא יש מאין.
רש"י: אֱלֹוקִים, ולא אמר ברא ה', שתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב: ביום עשות ה' אלהים אָרֶץ ושָּׁמַיִם.
אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.
אבן עזרא: גזירה מאת ה' שייעשו הַשָּׁמַיִם והאָרֶץ, ושהגזירה היא כדי להבדיל בין המים ליבשה.
רש"י: כפשוטו בראשית בריית הַשָּׁמַיִם ואָרֶץ, והארץ היתה תהו ובהו וחושך, ויאמר הקב"ה יהי אור. אם כן הכל נמשך לבריאת האור.
ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל פְּנֵי תְהוֹם;
רש"י: תֹהוּ וָבֹהוּ, תֹהוּ – לשון שיממון. וָבֹהוּ– לשון ריקות
רמב"ן הארץ נוצרה מתֹהוּ, מהכח הראשון ממנו ברא ה' את העולם. ובלשון, התורה נקראת תֹהוּ. מה שנברא מכח זה נקרא בלשון התורה בֹהוּ.
אבן עזרא: בראשית בריאת הרקיע והיבשה לא היה בארץ ישוב, אבל היתה : תֹהוּ וָבֹהוּ, מכוסה במים, ויאמר אלהים יהי אור. ולפי דעתו לא נברא ביום ראשון רק האור:
כאשר ה' ברא בתחילה את השמים ואת הארץ העליונים, בארץ עדיין היה מים : תֹהוּ וָבֹהוּ,
עַל פְּנֵי תְהוֹם: על פני המים שעל הארץ.
וְרוּחַ אֱלֹוקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה.
רש"י: מְרַחֶפֶת היינו שהרוח נושבת כאשר היא מיבשת את המים.
אבן עזרא: בריאת המים הייתה ללא יגיעה.
ג וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר, רמב"ן: וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, יְהִי אוֹר, קראו רבותינו לזה "מחשבה", אמרו (ב"ר יב יד) מחשבה ביום, המעשה עם דמדומי חמה.
ישעיהו: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, אונקלוס: מדובר על אמירה ממש.
רמב"ן: האמירה היינו הוצאת הדברים אל הפועל, ואילו קיום הדבר היא הראיה.
וַיְהִי אוֹר, לא אמר "ויהי כן", כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ר' סעדיה גאון: ה' רצה שיהיה אוֹר.
ד וַיַּרְא אֱלֹוקִים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב; רמב"ן: אמר בכל מעשה יום ויום: וירא אלהים כִּי טוֹב, ובששי כאשר נשלם הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן אמר ביום הראשון בהיות האור: וירא אלהים כִּי טוֹב, שרצה בקיומו לעד:
שיאמר (בטעות) כי אחרי שאמר אלהים יהי אוֹר, והיה אוֹר, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החושך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו.
וַיַּבְדֵּל, רש"י: אגדה (חגיגה יב) הבדילו לצדיקים לעתיד לבא, ולפי פשוטו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין יחד, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.
אֱלֹוקִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, ה וַיִּקְרָא אֱלֹוקִים רמב"ן: ענין "קריאה" באלו בכאן היא ההבדלה המוגבלת בהם כשלבשו צורתם. וכך אמרו (ב"ר ג ו) יום יהא תחומך, ולילה יהא תחומך.
לָאוֹר יוֹם; רשב"ם: מעתה, בכל מקום בתורה, ייקרא הָאוֹר בשם יוֹם.
וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, ויש מפרשים (מורה נבוכים ב ל) כי זה רמז לתנועת הגלגל על פני כל הארץ בעשרים וארבע שעות, שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים, וערב במקומות שכנגדם. ואם כן ירמוז לאשר יהיה ברקיע אחרי הנתן המאורות ברקיע השמים.
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
רש"י: היה לו לכתוב יום ראשון כמו שכתוב בשאר הימים שני שלישי רביעי, למה כתב אֶחָד? לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום ב' כך מפורש בב"ר.
הרמב"ן: עפ"י הפשט לא שייך לקרוא "יום ראשון" בשעה שעוד לא היו ימים נוספים.
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, יְהִי רָקִיעַ, רש"י: יתחזק הרָקִיעַ, בְּתוֹךְ הַמָּיִם – באמצע המים שיש הפרש בין מים העליונים לרָקִיעַ כמו בין הרָקִיעַ למים שעל הארץ.
וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם,
ספורנו: מַבְדִּיל, הכוונה היא שיהיה הבדל בין תכונות המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע.
אבן עזרא: מַבְדִּיל, הכוונה היא לאוויר המקיף את כדור הארץ (אטמוספירה?).
ז וַיַּעַשׂ אֱלֹוקִים, אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי כֵן,
ח וַיִּקְרָא אֱלֹוקִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם;
רש"י: שָׁא מָיִם, שם מָיִם אש ומָיִם, שערבן זה בזה, ועשה מהם שָׁמָיִם.
רמב"ן: ביום השני קראם בשם הזה כאשר הלביש אותם צורת רקיע, כי בראשון היו שָׁמָיִם בבריאה.
ופירוש השם, כאלו אמר שָׁמָיִם הם שנרקעו ונמתחו בתוך המים העליונים והתחתונים.
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
רש"י: ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום ג' והרי התחיל בה בשני ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים, והתחיל וגמר מלאכה אחרת כפל בו כי טוב ב' פעמים אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום.
ט וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם, רמב"ן: הַשָּׁמַיִם היו פרוסים. אֶל מָקוֹם אֶחָד, רש"י: שטוחין היו על פני כל הארץ והקוום באוקינוס הוא הים הגדול שבכל הימים.
וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי כֵן, רמב"ן: המים היו מעורבים בעפר לבוץ, גזר על העפר שיעלה עד שיראה על המים וייבש, ותהיה יבשה שטוחה ראויה לישוב, וכן כתוב: לְרֹקַע הָאָרֶץ, עַל הַמָּיִם: (תהלים קלו ו).
לפני שהמים הופרדו מהעפר, היו נקראים "תהום", ולאחר שהופרדו, ה' קרא להם בשמות חדשים.
י וַיִּקְרָא אֱלֹוקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, רמב"ן: הַיַּבָּשָׁה היא השם הראוי שהרי לאחר הפרדת המים מהעפר, ראוי שייקרא יַּבָּשָׁה. אמנם ה' קרא לַיַּבָּשָׁה – אֶרֶץ לומר שיש בו את היסודות שנבראו ביום הראשון.
וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; אונקלוס: המים התכנסו למספר מקומות.
בית הלוי: רק המקום ביבשה שהמים מתכנסים אליו נקרא "ים" ולא המים עצמם.
רש"י: המים התכנסו רק אל מקום אחד, והיה ראוי שהתורה תכתוב שה' קרא למים "ים", והטעם שהתורה כתבה "ימים" בלשון רבים כדי ללמדנו שאינו דומה טעם הדג העולה מהים בעכו לטעם הדג העולה מהים במקום שנקרא ספמיא. וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי טוֹב,
יא וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, רש"י: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב – תצמיח, תתמלא ותתכסה לבוש עשבים,
רמב"ן: דֶּשֶׁא הוא העֵשֶׂב הקטן וכאשר העֵשֶׂב גדול ומזריע, הוא נקרא עֵשֶׂב. ה' גזר שלארץ יהיה כוח להצמיח דברים כדי שיהיו קיימים לעולם.
עֵשֶׂב היינו שם כולל לסוגים שונים של דשאים. מַזְרִיעַ זֶרַע – שיגדל בו זרע לזרוע ממנו במקום אחר. עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.
אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ; וַיְהִי כֵן, הן גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעים אותו. רמב"ן: גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד.
יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ, לְמִינֵהוּ;
רשב"ם: לְמִינֵהוּ, הכוונה היא שכל סוג של אילן יגדל סוג אחר של פירות: עצי התפוחים יגדלו תפוחים. עצי הענבים יגדלו ענבים. מוסב גם על הדשאים.
ספורנו: לְמִינֵהוּ, הכוונה היא שאם יהיה צמח שיורכב משני מינים, הוא לא יוכל להתקיים ולהוליד.
רש"י: לְמִינֵהוּ, העשבים נשאו קל וחומר בעצמם: אם האילנות נאמר עליהם למינהו, והאילנות ניכרים יותר גם אם הם מתערבבים, קל וחומר שאנחנו צריכים לצאת למינהו.
רמב"ן: א. הסיבה שלא היה צורך לברך את הצמחים והדשאים שירבו היא מכיוון שבזמן בריאתם, נבראו הרבה מהם בעוד שמבעלי החיים נבראו רק שניים בהתחלה.
ב. הטעם שלא נאמר כאן ויהי כן: מפני שברגע שהתורה השתמשה בלשון בריאה, כבר לא ניתן לומר שוב ויהי כן. או מפני שה' הרג את הלווייתן, וממילא לא ניתן לומר שהדבר התקיים לעולם.
ג. וַיַּרְא אֱלֹוקִים, כִּי טוֹב – קיום המינין לעד. והנה לא נתיחד יום למאמר הזה לבדו, מפני שאיננו מעשה מיוחד, כי הארץ כאשר תצמיח או שתהיה ארץ מליחה אחת היא.
יג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, אבן עזרא: וַיְהִי בלשון יחיד. דווקא בגלל שכתוב יְהִי בלשון יחיד, יכול היה ה' להמעיט את הלבנה. אם היה כתוב יהיו, אז היה צריך שלעולם יהיו שני מאורות באותו גודל.
רש"י: מיום ראשון נבראו המְאֹרֹת, וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע. רק לאחר שבעת ימי בראשית היו האורות מבדילים בין היום והלילה, אך ב 7 ימי בראשית שימשו שניהם ביחד הן ביום והן בלילה.
רשב"ם: עד עתה לא היה ניתן לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, אך ביום הרביעי נקבעו גבולות ברורים.
יְהִי מְאֹרֹת, רמב"ן: האור נברא ביום א והמאורות, אך ביום השני, לאחר שנעשה הרקיע, הרקיע חצץ בין המאורות לארץ, ולכן הארץ לא הוארה מהמאורות. ביום הרביעי, ה' חילק את האור לשניים: לחמה וללבנה. וברביעי רצה הקב"ה שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ.
לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; בז' ימי בראשית שמשו האור והחשך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה.
וְהָיוּ לְאֹתֹת, בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות,
אבן עזרא: לְאֹתֹת היינו רגעים. רש"י: מוֹעֲדִים היינו שעות. רמב"ן: הכוונה היא לעונות השנה.
וּלְמוֹעֲדִים, ע"ש העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה,
וּלְיָמִים, שמוש החמה חצי יממה, ושמוש הלבנה חציו, הרי יממה.
וְשָׁנִים, יגמרו מהלכן בי"ב מזלות והוא שנה, וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב כמהלכן הראשון.
רשב"ם: הכוונה היא לארבעת העונות שיוצרים יחד שנה שלימה.
טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ; וַיְהִי כֵן, רש"י: עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם.
רמב"ן: אמר שיהיו למאורות ברקיע השמים, ומביט בארץ ויאירו עליה.
טז וַיַּעַשׂ אֱלֹוקִים, אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: רש"י: שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה שאין שני מלכים שישתמשו בכתר אחד.
אבן עזרא: נקראו גְּדֹלִים ביחס לכוכבים. אמנם יש כוכבים שגדולים יותר מהירח וגם הם מאירים, אלא שחוזק האור של הירח מאיר יותר מאור כוכבים אלו.
אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים – ע"י שמיעט את הלבנה (ב"ר מ"ו) הרבה צבאיה להפיס דעתה
יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹוקִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל הָאָרֶץ, רמב"ן: מלמד שלא נהיו אלו המאורות מגוף הרקיע, אבל נטבעים ונקבעים בו.
העמק דבר: הדבר הראשון שעשו המאורות הוא ההארה, אך כדי להבדיל בין היום ובין הלילה צריך שיעבור זמן מסוים. יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה,
רמב"ן: ולפי דעתי כי הָאוֹר הנזכר בכאן הוא היום, והַחֹשֶׁךְ הוא הלילה ממש, כי כן שמם, כמו שאמר: (ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה: וסיפר שאין ממשלת שניהם שוה.
אבל וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; כי הגדול ימשול בַּיּוֹם, ויהיה כולו אוֹר, גם במקום שאין השמש מגיע, והקטן ימשול בַלַּיְלָה ויהיה חֹשֶׁךְ, זולתי הירח שיגיה חשכו.
וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כוחות מיוחדים שיש במאורות שיש בכוחם למשל לגדל גידולי קרקע מסוימים.
אונקלוס: כאשר השמש שוקעת יש עוד שעה ושליש עד הלילה,
וכן בבוקר יש זמן שבו אין ירח ועדיין אין זה בוקר. וַיַּרְא אֱלֹוקִים, כִּי טוֹב,
יט וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ רש"י: כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שֶׁרֶץ, כגון זבובים כגון נמלים ותולעים וכגון חולד ועכבר וכן דגים.
אונקלוס: יִשְׁרְצוּ מלשון תנועה, במים יזוזו השרצים.
נֶפֶשׁ חַיָּה; שיהא בה חיות.
רמב"ן: ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. לא ישקוט ולא ינוח.
וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם,
כא וַיִּבְרָא אֱלֹוקִים, אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; רש"י: דגים גדולים שבים, רמב"ן: היות והתנינים הם בריות גדולות מאוד, ייחסה התורה את בריאתם לה', כשם שייחסה את בריאת האדם אל ה' לאור חשיבותו.
רש"י: הלווייתן הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא כדי שלא יפרו וירבו ויחריבו את הארץ.
וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, נפש שיש בה חיות, הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹוקִים, כִּי טוֹב,
כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹוקִים, רש"י: לפי שמחסרים אותם, וצדין מהם, ואוכלין אותם, הוצרכו לברכה ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל.
לֵאמֹר: פְּרוּ כלומר עשו פירות, וּרְבוּ, שאחד מוליד הרבה. רמב"ן: גזר בהם הברכה ואמר שיעשו פירות רבים. בפסוק כח' כתב שאין הכוונה לברכה ממש, אלא הכוונה היא לנתינת כח התולדה בבהמות.
ספורנו: סיבת הציווי היא מכיוון שהתכלית של בריאתם לא תושג, אלא אם יהיו רבים מהם. כמו כן כתב ששאר בעלי החיים נכללים בברכה זו וכן כתב רשב"ם.
וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ, רמב"ן: בירך אותם שימלאו לרובם הימים אף הנחלים והאגמים. והעוף ירב בארץ. ברכתו תהיה בארץ שיפרו וירבו עליה, כי אין בעוף שיטיל ביציו במים ויגדלו שם, רק השוכנים תמיד במים וניזונים מהם עושין ביציהם בארץ ונולדים בה.
כג וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ, רש"י: הכל נברא מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם.
נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, שיש בה חיות, בְּהֵמָה, רמב"ן: המינים האוכלים עשב. הבהמות הם אוכלי עשבים, וחיות הם אוכלי בשר וחיות טורפות.
וָרֶמֶשׂ, הרמב"ן: הכוונה היא לרמיסה ברגל, והפירוש בפסוק היא שבהמות אלו רומסות ברגל. לעומת זאת, כאשר באה התורה לדבר על השרצים, היא קוראת להם רמש האדמה.
רש"י: וָרֶמֶשׂ, שרצים שרומשים על הארץ ונראים כאילו נגררים שאין הלוכן ניכר. וַיְהִי כֵן,
וְחַיְתוֹ אֶרֶץ, רמב"ן: אוכלי הבשר יקרא חיות, וכלם יטרופו. לְמִינָהּ;
כה וַיַּעַשׂ אֱלֹוקִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, רש"י: תקנם בצביונם בתקונן ובקומתן, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹוקִים, כִּי טוֹב.
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; רש"י: הפסוק הבא אומר וַיִּבְרָא אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, היינו שה' לבדו ברא את האדם. אוה"ח: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ כך מדברים דרך ענווה.
רשב"ם: הכוונה היא לצֶלֶם המלאכים. בפירוש המילה בְּצֶלֶם הסביר הרמב"ן שהכוונה היא לתאר.
ר' סעדיה גאון: בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ שהאדם ישלוט כמותם. בְּצַלְמֵנוּ – בחכמה, ובגלל כבודו של האדם, סמכה התורה את בריאת האדם למילה אלוקים.
ומילת נַעֲשֶׂה היינו בלשון רבים היות וכך דרך המלכים לדבר.
האבן עזרא: בניגוד לשאר מעשי הבריאה שנבראו גם מהאדמה וכדומה, כאן לכבוד מעלתו של האדם, ברא את האדם, ה' יחד עם המלאכים.
בְּצֶלֶם אֱלֹוקִים בָּרָא אֹתוֹ: ספורנו: האדם דומה בפעולותיו קצת אל ה' וקצת למלאכים. לה' הוא דומה בכך שלאדם יש בחירה חופשית וכן ה' פועל מבחירה.
אמנם ה' תמיד בוחר לפעול טוב ואילו האדם לא תמיד בוחר לטוב.
מצד שני דומה האדם למלאכים בכך שלא כל מה שהוא עושה הוא לטוב, אך לאדם יש בחירה חופשית בעוד למלאך אין בחירה חופשית.
ספורנו: אֱלֹוקִים נאמר על דבר נצחי או שכלי, כמו שנאמר על הדיינים וכדומה. כאן, לגבי שכלו של האדם, אמנם השכל רחוק מכל דבר חמרי, אך היות והאדם צריך ללמוד ולפתח את שכלו, נקרא זה עדיין רק צלם אֱלֹוקִים. אוה"ח: 2 סוגים של בני אדם: יש שה' ברא אותם בצלם האדם, ויש שה' ברא אותם בְּצֶלֶם אֱלֹוקִים (כמו ישראל).
רמב"ן: במתכונת גופו האדם דומה לארץ, וברוח החיים שבו הוא דומה אל אֱלֹוקִים. דְמוּתֵנוּ, הכוונה היא לדמיון. האדם דומה לעליונים ותחתונים הן בתארו והן בדמותו.
כלי יקר: ה' מתגלה אל הנביאים בדמות אדם ולכן האדם הוא בצלמו ודמותו של אֱלֹוקִים.
זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר. רש"י: עפ"י הדרש, הכוונה היא שה' ברא את האדם שני פרצופים ואח"כ חילקם.
רשב"ם: הכוונה היא שקודם ברא את האדם ולאחר מכן לקח את אחת מצלעותיו. (כפי שכתוב בפרק ב').
וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ,
רש"י: וְיִרְדּוּ, אפשר לשון רדייה, אם האדם זוכה, הוא שולט בבהמות ובארץ, ואם אינו זוכה, היינו לשון ירידה והחיות מושלות בו.
כז וַיִּבְרָא אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,
רש"י: בדפוס העשוי לו בניגוד לשאר מעשי הבריאה שנבראו באמירה, נברא האדם ע"י הידיים, נעשה בחותם כמטבע, בְּצֶלֶם אֱלֹוקִים בָּרָא אֹתוֹ: צלם דיוקן יוצרו הוא.
כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹוקִים, רמב"ן: כאן הכוונה לברכה ממש, ומלאו את הארץ. ברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם, ולא יהיו במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה. אוה"ח: שלא יכרת המין האנושי. ובפסוק כב' הכוונה לנתינת כח התולדה בבעלי החיים.
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹוקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ,
לא ניתן להסתפק בפְּרוּ היות ואז היינו חושבים שכל מה שנאמר הוא רק שכל אחד יוליד תולדה אחת. לא ניתן להסתפק ברְבוּ היות ואז היו חושבים שהכוונה היא שיתרבו בקומתם או בדבר אחר.
רש"י: וְכִבְשֻׁהָ; חסר וי"ו שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה והאישה שאין דרכה לכבוש אינה מצווה על פריה ורביה.
רמב"ן: וְכִבְשֻׁהָ; נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת.
ספורנו: על ידי שכלכם, אתם תוכלו להגן על עצמכם מפני החיות, ואתם תמשלו בחיות.
וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, רמב"ן: אמר שיהיו רודים גם בדגי הים הנכסים מהם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, שאינם עמהם באדמה, וּבְכָל חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ, גם בכל חיה רעה. כתבה התורה אותם כסדר בריאתם.
רש"י: זכה רודה.
בנצי פרישמן : זכה, גם מלשון זיכוך. כאשר האדם מזוכך. ללא גאווה, ופועל בכוחו של הקב"ה, אז הוא רודה בחיות, אך אם האדם חש: כוחי ועוצם ידי, אז – נעשה ירוד לפני החיות (רעיון שבועי מתורתו של משיח).
ספורנו: הכוונה היא שבני האדם יכולים לצוד אותם על ידי מלכודות ודברים דומים.
כט וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:
רש"י: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה, ולכל חית הארץ –
השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר. אוה"ח: מכאן שלא הותר לאדם עץ הדעת, שהרי התורה נתנה לאדם רשות לאכול רק עצים שיש עליהם פירות ואילו עץ הדעת היה עץ שבעצמו היה פרי.
רמב"ן: לאדם וחוה נתן ה' רשות לאכול עשבים ופירות, אך לחיות נתן רק את הירקות ולא את הפירות.
הסיבה שאסר על האדם לאכול בעלי חיים, היא מכיוון שלבעלי החיים יש קצת מעלה בנפשם, כמו שיש להם קצת בחירה, שהרי הם יכולים לברוח מהנזק וכדו'. אולם, כאשר חטאו בעלי החיים לפני המבול, וניצלו בזכותו של האדם, נתן ה' רשות לנח לאכול את בעלי החיים.
אך את הנפש עדיין אסר ה' על בני האדם, וכן אסר עליהם אבר מן החי ואכילת דם. יאכלו זרועי העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות וזולתם, ויאכלו כל פרי העץ. עד שנתקלל אדם ונאמר לו: ואכלת את עשב השדה (להלן ג יח).
ל וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי כֵן,
רש"י: האדם ובעלי החיים השוו באכילת עשבים ופירות.
לא וַיַּרְא אֱלֹוקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, רמב"ן: הוא הקיום כל מעשי הבריאה.
וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד; , רמב"ן: מְאֹד כרבוי. מְאֹד בא לומר על מעלת האדם שנברא ביום זה.
בבראשית רבה: (יא) והנה טוֹב מְאֹד, זה יצר הרע, וזו מדת פורענות. בגלל בריאת הרע כמו שחז"ל אמרו ש"טוב" זהו מות או מידת פורענות.
אונקלוס – הרע צריך בקיום הטוב, כענין שנאמר (קהלת ג א) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ויש מפרשים, כי מפני מעלת האדם הוסיף בשבח היצירה בו כי הוא טוב מאד.
ספורנו: ה' ראה שתכלית המציאות טובה יותר מאשר התכלית הפרטית של כל אחד מהנבראים.
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי,
רש"י: יום הששי – הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם שיקבלו עליהם ישראל 5 חומשי תורה.
ב. יום הששי כלם תלוים ועומדים עד יום הששי הוא ו' בסיון (שקבלו ישראל התורה)
רמח"ל כתב בפתיחת פרושו: "כל מה שכתבתי אתם יודעים, ואני באתי רק לסדר את הדברים".
"היום הבריאה | היום הבריאה |
| א' – אור,"ויקרא לאור יום ולחושך קרא לילה". | ד' – מאורות. את האור הגדול לממשלת היום ואת המאור מהקטן לממשלת הלילה. (להאיר את היום ואת הלילה) |
| ב' – יהי רקיע בתוך המים… ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע…ויקרא אלוקים לרקיע שמים. | ה' – ועוף יעופף על הארץ ע"פ רקיע השמים…ואת כל החיה הרומשת אשר שרצו במים. (דגים: בע"ח ימיים). פרו ורבו פעמים כי טוב. |
| ג' – תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, ועץ פרי.(עשב מזריע זרע – מאכל לחיות),(עץ פרי עושה פרי – לאדם) | ו' – חיות ובהמות – בע"ח יבשתיים.נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו, וירדו בדגת הים ובעף השמים ובכל הרמש הרומש על הארץ (פרו ורבו ומלאו את האץ וכבשוה). |
| בבריאה לא מופיעה המלה "רע", וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. | שבת. בימים ג' ו' נבראו דברים בארץ ועל כל אחד מהם נאמר "כי טוב". |
פרק א': אלוקים=דין. פרק ב': ה' אלוקים=רחמים.
אדם חטא ונוספה מידת הרחמים לדונו ברחמים.
בריאת אדם וחוה בפרק א': "חוה – אם כל חי".
ולמעלת האדם נברא אחרונה, להודיעך שכל נבראי מטה בעבורו נבראו, והוא אדון על כולם" (רד"ק).
כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם; מדוע בלשון רבים? 1. התיעץ עם המלאכים.
2. נמלך בבית דינו.
3. מידת הרחמים התווכחה עם מידת הדין, (אור החיים על התורה). 4. זירז עצמו.
א. כו אָדָם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹוקִים, נַעֲשֶׂה אָדָם – שם כולל לכל בני האדם, שנחלק במעשה הבריאה לצד גברי ולצד נשי.
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ", השם אָדָם נגזר גם מהמלה דמות אלוקים. האדם נברא בדמות אלוקים – דומה למי שברא אותו.
"הקב"ה נמצא בשלשת היוחסין של כל אדם. או שהוא האב לכל בני אנוש או שאיננו אב לאף אדם. או שצלם אלוקים נמצא בכל אדם או שהוא נעדר מכולם. […] אינך יכול לעבוד את אלוקים ובה בעת להביט על אדם אחד כאילו היה סוס" (הרב השל בכנס על דת וגזע 1963(.
בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ: (ר' יוסף קמחי אבי הרדק: אדם וחוה נבראו בבריאה רוחנית, "צלם גופני וצלם רוחני", בְצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", היש לה' צלם או דמות? 1. הכוונה לדמיון רוחני. 2. כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל.
"בְּצֶלֶם אֱלֹקים" מקיף את 2 המינים. איש ואישה מהווים יחד מושג "אדם", שניהם ברא ה' באותה רציה "זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם", הרב הירש: הסיק מהפסוק שגבר ואישה נבראו שניהם בצלם ה' ושניהם שווים זה לזה.
"עובדת היותנו בני אדם שנבראו בצלם ה' היא היסוד העמוק לשוויון בין כל בני האדם, אנשים ונשים", (הרב גלעד י, וזאת ליהודה, 3).
זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם: שוויון בין הזכר והנקבה. וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, "וּרְדוּ" לשון רבים: זכר ונקבה. (ואחרי חטא עץ הדעת: כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
בשעה שברא ה' את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה, מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, יג).
כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹוקִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹוקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; פרי – פריון – פרו ורבו – הפריה. זכר = כדי שישאר זכר. רחם =מחר: כדי שגם מחר יהיה המשך.
כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.
בחירה חופשית: בכל ימי הבריאה כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
למה אצל האדם לא כתוב: "טוֹב מְאֹד"? "כי האדם כל טובו בידו, הבחירה בידו". הרמב"ם: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה…אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע".
פרק ב': 7. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. הנוצרים טענו שאדם נברא יחידי, ורק בגלל שהאישה פיתתה אותו לאכול מעץ הדעת, התדרדר ונזקק לאישה, כדי להתרבות, ומי שמתנזר מנשים נושע מהטומאה ומהחטא.היהדות מתנגדת לדעה זו, והגמרא מסבירה, כי: מסופר קודם על בריאת אדם, לא כדי להבדלו מהאישה, אלא כדי להדגיש שכל אדם הוא עולם ומלואו, ובשלו נברא כל העולם
