בֶּן שָׁנָה, שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; 3 פרושים ל – "בֶּן שָׁנָה":
1. בֶּן שָׁנָה = זכאי, וחף מחטא, כתינוק בן שנה, אך בעל פוטנציאל ויכולת נפלאים.
2. בֶּן שָׁנָה = ר' תנחום בדעת מקרא: בן ..X.. שנים, מספר השנים לא מוזכר.
3. עברה שנה מאז הומלך למלך.
וּשְׁתֵּי שָׁנִים, מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל, 3 פרושים ל – "וּשְׁתֵּי שָׁנִים":
1. שאול מלך שנתיים, עד הרגע שבו לא שמע בקול שמואל, וזה אמר לו: "מאסך ה'! שמואל "פיטר" אותו, אך הוא המשיך למלוך מטעם עצמו, אך לא כמשוח ה', ולא כנבחר ה'.
2. ר' תנחום בדעת מקרא: ומלך שנתיים, עד שדוד נמשח למלך שימלוך אחריו.
3. הרלב"ג: מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל, מלך לעיני עם ישראל, שנתיים בין 2 המלכות פומביות.
שאול נבחר במטרה: לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. היו עוד אויבים לישראל, כעמלק ועמון, אך פלישתים היו החזקים והמאיימים ביותר (כאירן כיום מול חמאס וחיזבאללה ).
לישראלים הייתה אוטונומיה תחת שלטון הפלישתים, ששלטו אז בארץ. הם בחרו במלך כנציגם, אבל הוא היה אמור להישמע לנציב השולט (גם בתקופת המנדט הבריטי, נציב בריטי ניהל את הארץ והנתינים ונציגיהם נדרשו לציית לחוקי בריטניה).
כדי להבטיח את שלטונם, הציבו הפלישתים, נציב מטעמם, וזה:
1. גבה מיסים,
2. השגיח שלא יהיו לחיילים כלי נשק מברזל, שרק לפלישתים, היה מותר לרכוש.
3. קבע מגבלה מספרית על מספר החיילים שמותר למלך לגייס ולהחזיק באותה עת.
4. פיקח על התושבים העבריים.
הפלישתים לא אהבו את העובדה, שנבחר מלך ליהודה. הם חששו, בצדק, שמלך יאחד את העם, ויחזק את כוח ישראל ולכן הטילו מגבלות על העם ועל המלך.
הפלישתים אסרו על שאול להחזיק צבא גדול, הוא נאלץ להחזיק צבא קטן, צבא קבע: ב וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל… וצבא מילואים: וְיֶתֶר הָעָם, שִׁלַּח אִישׁ לְאֹוהָלָיו. שאול היה טוב בניהול ארגוני: הוא ידע: 1. לגייס אנשים.
2. להקים תשתית מסודרת לצבא קבע קטן.
3. להקים צבא מילואים גדול, בעזרתו הגדיל את שטח שלטונו.
4. בעזרת צבא זה חיזק את ביטחון אזרחיו.
וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן (בכורו) בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין;
בנו הבכור של שאול נקרא: יוֹנָתָן. יוֹנָתָן היה יורש עצר נפלא, נסיך כזה שכל מלך חולם שיהיה לו: מאמין בה', מוצלח, אמיץ, מוכשר, לוחם נועז, יוזם, נדיב וצדיק.
כל מה שלא היה בשאול, היה ביונתן: מנהיגות, יכולת קבלת החלטות, וקבלת אחריות על ההחלטות שקבל.
שאול היה "מרובע" ולא חשב מחוץ לקופסה. לעומתו יונתן האמיץ היה יוזם שיזם יוזמות מקוריות.
הבעיה היחידה שתהייה לשאול עם בנו, שיונתן יאמין, בניגוד לשאול אביו, כי דוד מתאים ממנו למלוך על ישראל והוא גם הסכים להעביר לדוד את כתר המלוכה שעתיד לעבור אליו.
העם בתחילת תקופת שאול הרגיש כעם משעובד, חרד, שזרים שולטים ומתעללים בו.
מבצע יונתן הראשון: התנקשות ומרד בנְצִיב פְּלִשְׁתִּים: ג וַיַּךְ יוֹנָתָן, אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע. כמו שהמחתרות הרגו את ברנדוט, או הכו קצינים בריטיים, על שהכו אנשי אצל ולחי.
התקוממות: כשיונתן התנקש בחיי הנציב הפלישתי, הוא הכריז בזה על מרד, והתקוממות נגד השולטים.
יג ג וַיִּשְׁמְעוּ, פְּלִשְׁתִּים; מה שמעו? שיהונתן, התנקש בחיי הנציב הפלישתי ששלט בארץ מטעם הפלישתים, התנקשות שמשמעותה מרד של ישראל בפלישתים השולטים בהם.
ד וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹור: הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים, וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל, בַּפְּלִשְׁתִּים;
נראה שההתנקשות שביצע יונתן לא הייתה מתואמת עם שאול אביו, כי רק לאחר ההתנקשות, כשהיה ברור שתבוא פעולת תגמול, שאול גייס את העם, וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם = (התאספו) אַחֲרֵי שָׁאוּל, הַגִּלְגָּל,
שמואל אמר לשאול בעת הכתרתו פרק י 8: וְיָרַדְתָּ לְפָנַי, הַגִּלְגָּל, וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ, לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים; הוראה זו לא הייתה אז מובנת כלל, עכשיו כשהעם נאסף למלחמה בַגִּלְגָּל, היה ברור ששאול צריך לחכות לשמואל, וזה יקריב קורבנות, יתפלל להצלחת המלחמה, ידריך אותו, וייתן הוראות לשאול, כיצד לנהוג.
שאול יעמוד עכשיו למבחן, אם ישמע לצו ששמואל נתן לו בעת הכתרתו למלך, או לא.
ה וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִילָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל. ו וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ, למה היה לו צַר?
צבא קטן ולא מחומש: יונתן אמנם הכה את נציב פלישתים בגבע אבל לאביו שלא היה שותף לתכנונו היה לו ולאביו, צבא של 3000 אלפי איש בלבד, מכיוון שיונתן לא תיאם את המהלך עם אביו, העמיד בסכנה את כל העם. כי הפלישתים מנעו מהם לגייס צבא גדול יותר.
ואילו לפלישתים היה צבא עצום: חיילים רבים, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב, שהיו מאומנים לצעוד כגוף אחד נחרץ וקשוח כנגד האויב. חמושים היטב: שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב (ברזל) וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, מקום ששאול, היה בו קודם אך נאלץ לסגת ממנו כשהפלישתים התקרבו. כשהפלישתים התקרבו, העם פחד מאד:
1. וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִיחִים, וּבַבֹּרוֹת.
2. וְעִבְרִים עָבְרוּ = ברחו אֶל (עבר) הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד, וְגִלְעָד; העברים נבהלו מאד ופחדו מהצבא הפלישתי העוצמתי שעלה להילחם בהם: חצו את הירדן מזרחה, וברחו לארצות השכנות, מפחד הפולשים.
זו הייתה תחילת תקופת הברזל, ורק לפלישתים שמשלו בארץ, היה ברזל, והם מנעו משאול, מלהשיג נשק מברזל, כמו שישראל מנסה כיום למנוע מאירן מלהשיג נשק גרעיני.
3. יט וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא, בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית.
הפלישתים חששו ממרד, ולכן מנעו מהעברים, להשיג כלי נשק מברזל. וכדי למנוע זאת, הפלישתים אילצו את העברים, לקנות ולתקן את כלי העבודה שלהם שהיו עשויים ברזל אצלם: כ וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל, הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ, וְאֶת קַרְדֻּומּוֹ, וְאֵת, מַחֲרֵשָׁתוֹ כא וְהָיְיתָה הַפְּצִירָה פִים, שהיא מידת משקל, כ-7.8 גרם. וּלְהַקַּרְדֻּמִּים; וּלְהַצִּיב, הַדָּרְבָן. לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים, וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן.
בשל המונופול על הברזל ומוצריו, הפלישתים הרוויחו כמה פעמים:
1. גם מהמסחר בכלי עבודה מיוצרים מברזל, כמו מחרשות, או קרדומים.
2. גם מתיקון כלים אלו,
3. וגם במניעת נשק מתקדם מהעברים.
הישראלים נאלצו להילחם בנשק פרימיטיבי. העברים היו חמושים רק במקלות, באבנים, חץ וקשת ומקלעים = רוגטקות, (כמו הקלע שאיתו ניצח דוד את גוליית):
כב וְהָיָה, בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם, אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן;
וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל, וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ, (יג). לצבא היו רק 2 חרבות, אחת בידי שאול, והשנייה בידי בנו, יורש העצר, יונתן.
כג וַיֵּצֵא מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, הפלישתים נאספו למלחמה, אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ, בין 2 הרים. כל צד התבצר על הר, ואף אחד לא רצה לרדת מההר "שלו", כדי לא לאבד את היתרון האסטרטגי שלו.
וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹור, יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִי ! ג-ד שאול גייס את הָעִבְרִים אל הגלגל. מצבם היה קשה:
1. מספר החיילים שלהם היה קטן.
2. לא היו בידם כלי נשק מברזל, שהיו רק בידי הפלישתים.
3. המורל היה נמוך.
4. צבא ישראל נאלץ להיערך רחוק מנחלת שאול והאספקה הובאה מרחוק.
וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו = הלכו אחריו, התאספו אליו.
שמואל ציווה לא להקריב לפני שהוא מגיע. ואמר: 7 יָמִים (מעת הקריאה) תּוֹחֵל, עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ, וְהוֹדַעְתִּי לְךָ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.
ח וַיּוֹחֶל (שאול) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל (קבע), וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל, הַגִּלְגָּל; שאול ולוחמיו חיכו יום ועוד יום ושמואל לא הגיע, למרות שהבטיח. תקוות שאול הייתה להפתיע את הפלישתים, וככל שעבר הזמן, היכולת להפתיעם הלכה והפכה להיות קשה יותר.
שאול לא עשה דבר, כנראה בגלל המחסור בחיילים וכלי נשק, ולא כי חיכה לשמואל.
ההמתנה, בדומה לתקופת המתנה, לפני מלחמת 6 הימים, הכניסה את העם לחרדה. כשהעם ראה את הצבא העצום שבא להילחם נגדו, הוא נבהל. כל יום היו עוד חיילים שערקו מהמערכה כי ימי ההמתנה היו מפחידים מאד.
וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו, שאול לא ידע לחזק, לעודד וללכד את העם, נראה שהוא עצמו היה שרוי בחרדה, ושמואל לא היה לידו לחזקו ולעודד את העם. (אם כי גם אשכול גמגם).
רבים ערקו מהצבא והתחבאו בחורים ובנקרות. וַיִּפְקֹד שָׁאוּל, אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, אִישׁ.. הזמן היה גורם קריטי, במשך 7 הימים בהם שמואל לא בא, חלק גדול מהצבא נעלם.
בתחילת המלחמה היה לשאול צבא בן 3000 אנשים. חיילים רבים ברחו במהלך השבוע והוא נשאר עם 600 איש, כלומר: במשך 7 ימים נעלמו 2400 מחייליו.
שאול עמד בניסיון קשה מאד, לראות כל בוקר שמספר חייליו מתמעט, ועוד חיילים ערקו במשך הלילה, והוא עומד מול צבא ענק, חמוש בנשק "גרעיני" = מרכבות וחרבות ברזל, נשק שלא עמד לרשות חייליו, עברו 7 ימים, שמואל כבר היה אמור להגיע והוא לא בא.
גם אהרון לא עמד בפני הלחץ של העם ואחרי 40 יום, כשמשה לא נראה, בנה את העגל.
שאול היה חרד מאד, ונראה שחשב שהמעשה הפולחני, ירגיע אותו מעט,
ביום השביעי שאול החליט לא לחכות עוד לשמואל ט וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּישׁוּ אֵלַי, הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים; וַיַּעַל, הָעֹלָה. י שאול היה הפכפך, אם רצה להפר את צו שמואל, מדוע לא עשה זאת בהתחלה?
גם אחרי ההקרבה, שאול המשיך לפחד ולא יצא לקרב, ולא עשה כלום!
בסופו של דבר, אחרי ששאול הקריב את הקורבן, הוא לא ניצח בדרך הטבע, אלא יהונתן ונערו, שניהם בלבד הפחידו את הפלישתים ואלו ברחו בלי להילחם.
ניצחון כזה אפשר היה להשיג גם עם 300 איש (כמו גדעון), וגם עם פחות חיילים, אבל לצורך זה היה צריך להיות אדם עם יותר אמונה כיונתן, ופחות חרדתי מאשר היה שאול.
וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל, בָּא; וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ, לְבָרְכוֹ. שמואל בא לבסוף בסוף היום השביעי, מיד אחרי ששאול הקריב בעצמו את הקורבנות.
יא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: מֶה עָשִׂיתָ? נראה ששמואל העמיד את שאול במבחן ושאול לא עמד במבחן זה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי!
כאשר נבחר שאול למלך הראשון על ישראל, הוא יכל להכריז: אני אחליט! אני אנווט! אך שאול החסר חוט שידרה, היה זקוק למנחה, שינחה אותו, יעודד אותו, ויחזק אותו, לכן העדיף להישען על מנהיגות שמואל (כל אשר לא ייצא אחרי שמואל ואחרי שאול…) לעומתו דוד לא היה זקוק למנטור! מהרגע שנבחר עשה כל מה שיכל להתקרב לכיסא המלכות.
שאול שנסמך על שמואל, קיבל גם את ביקורת שמואל, שקבע: לא עמדת בדרישות!
כששמואל בא, שאול לא קיבל אחריות על מעשהו, אלא התחיל לתרץ את עצמו:
וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, (7 ימים) וּפְלִשְׁתִּים, נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. יב וָאֹמַר, עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי ה', לֹא חִלִּיתִי; לא התפללתי, ו(לא)ָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה.
יג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ! עשית מעשה סכל, לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹוקֶיךָ אֲשֶׁר צִיוּוָךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל, עַד עוֹלָם. יד וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם: בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּוהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ, אֵת אֲשֶׁר צִיווְּךָ ה'.
שמואל חיפש מלך שישמע לדבר ה', אשר הוא מעביר אליו, ואם אינו מציית לחלוטין, אין לו יותר לגיטימציה למלוך, כמלך שנבחר בידי ה'.
שאול הנפחד, שהקריב בעצמו, איבד את מעמדו כמלך "נבחר ע"י ה'". זו הפעם הראשונה (מבין שתים) ששמואל הודיע לשאול, שאין הוא מולך עוד כנציג ה' בישראל. אמירה זו אמר שמואל, לפני קרב קשה והוריד עוד את הבטחון העצמי של המלך ושל עמו.
שאול קיבל את הביקורת שמתח עליו שמואל. כאשר שמע שאול, כי שמואל "מפטר" אותו, הוא היה יכול להרים ידים ולהתייאש, אך שאול בחר להמשיך ולהישאר עם 600 חייליו, כאשר הוא יודע שהפלישתים רבים, מחומשים וחזקים.
גם ביום האחרון לחייו, כאשר שמואל בישר לו (ע"י בעלת אוב), כי ייהרג במלחמה, הוא לא ברח, אלא המשיך להילחם, גם אחרי שנפצע.
טו וַיָּקָם שְׁמוּאֵל, וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן; שמואל עזב את שאול ולא הדריך אותו, איך לנהל את המלחמה.
מלחמת מכמש: וַיִּפְקֹד שָׁאוּל, אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, אִישׁ טז וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ, וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם, יֹשְׁבִים, בְּגֶבַע בִּנְיָמִן;
שאול הזדרז להקריב קורבן, אך גם אחרי ההקרבה, הוא וצבאו נשארו, יֹשְׁבִים במקומם.
וּפְלִשְׁתִּים, חָנוּ בְמִכְמָשׂ יז וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים:
לצבאות היו 2 פלוגות, אחת נשארה לשמור על הציוד, והשנייה נקראה: משחית, וזו הייתה הפלוגה הלוחמת.
מבצע יונתן השני: את הישועה חולל יהונתן יורש העצר, הוא ידע שהמצב נואש, והחליט להסתכן.
לא היה לו מה להפסיד, הצבא העברי היה קטנטן לעומת הפלישתי, והכישלון היה מובטח, אך הוא קיווה שבהתגנבות יחידים, ימצא פתרון כל שהוא לחולשת הצבא העברי.
כן קיווה למצוא תחבולה כלשהיא שתערער את הצבא החזק. בגבורה, באומץ ונועזות, יצא יונתן אל קווי האויב.
יונתן לא גילה אפילו לאביו שאול, מה הוא מתכוון לעשות:
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה', לָנוּ: כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. יונתן היה בעל אמונה חזקה משאול בה'.
בפסוק זה נקרא יונתן פעמים: יְהוֹנָתָן, זה שמאמין וסומך על ה', בניגוד לשאול המבולבל, החסר סבלנות לחכות לתשובת ה', וסובר בטיפשותו שלחכות לשמואל זו טעות.
שאול פחד שחייליו מתמעטים, ואילו יונתן האמין: אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.
יונתן, המאמין בה', ידע, שאם רוצים את התערבות ה', צריך להראות שפועלים ומשתדלים, ולהשתדלות זו ה' שולח את תמיכתו:
ז וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו, עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ; נְטֵה לָךְ, הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ.
הנער הבין שזו משימת התאבדות ואמר ליונתן: אם אתה רוצה להתאבד, אני לא יכול לעצור אותך! אני איתך! יונתן החליט והוביל את נערו אל הקרב, בניגוד לשאול, שנערו הוא זה שהחליט עבורו והוביל אותו, אל שמואל הנביא, כדי שזה יבשר לו שנבחר למלכות.
ח וַיֹּאמֶר, יְהוֹנָתָן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים, אֶל הָאֲנָשִׁים; וְנִגְלִינוּ, אֲלֵיהֶם. ט אִם כֹּה יֹאמְרוּ, אֵלֵינוּ, דֹּמּוּ, עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם, הם לא מפחדים מאיתנו ואנחנו בבעיה!
וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ, וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. רש"י: (זה סימן ש) שעתם מצלחת וליבם רם עליהם.
י וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ! וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ: וְזֶה לָּנוּ, הָאוֹת. פחד אלוקים בליבם והם יראים לזוז ממקומם, הם מפחדים וזה לטובתנו! נוכל להפתיע אותם במצב הזה.
זה סימן שאנחנו יכולים לנצח אותם.
יא וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם, אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים, מִן הַחֹרִים (כמו ג'וקים) אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. בזו ולעגו לישראלים, המתחבאים בחורים מרוב פחד.
וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה (המוצב) אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם, דָּבָר. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו,
אַחֲרַי: עֲלֵה אַחֲרַי!יונתן נתן דוגמה אישית, כמפקד עלה ראשון, ונערו עלה אחריו.
בוטח בה': כִּי נְתָנָם ה', בְּיַד יִשְׂרָאֵל. המלחמה היא למען עם ישראל, וה' אתנו.
יג וַיַּעַל יוֹנָתָן, עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו, (על הצוק התלול) וְנֹשֵׂא כֵלָיו, אַחֲרָיו; וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו. יד וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁונָה, אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו, כְּעֶשְׂרִים אִישׁ.
יונתן ונערו הצליח להרוג לבדם 20 איש. בעוז ובאומץ תקף יונתן יחד עם נושא כליו את המחנה הפלשתי ועורר חרדה במחנה. 20 הרוגים אלו הבהילו את הפלישתים, ועוררו מהומה במחנה שלהם: "וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה… וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹוקִים" ט.
הפלישתים לא ידעו שרק יונתן ונערו לפניהם, הם היו בטוחים שמאחורי שני אלו, מטפסים עוד מאות אנשים, והתחילו לברוח, ויונתן ונערו הרגו אותם, תוך כדי ריצה.
כך הצליחו יונתן האמיץ ונערו להבריח את כל מחנה פלישתים בכוחות עצמם. הם השיגו לבדם הכרעה בקרב.
יונתן לבדו ייצב את מלכות אביו וחיזק את ממלכתו.
וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן; וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג, וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם – צופי שאול הבחינו שהפלישתים שהיו קודם כל כך בטוחים בעצמם ושאננים, עכשיו פוחדים ונסים מרוב בהלה.
יז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ, מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ?
שגיאת שאול הראשונה: במקום לנצל את המומנטום, ולהתנפל על הפלישתים הבורחים, שאול בדק מי עזב את המחנה! שאול הרי חיכה לנס כזה, זה חלום של כל מצביא, למצוא צבא מעורער ולנצח אותו אך כשזה קרה, הוא לא ניצל את ההזדמנות ולא יצא למרדף מהיר אחרי הפלישתים הבורחים.
לו שאול היה מתנפל מיד על המחנה המעורער, היה מחסל את כל הפלישתים.
וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו. שאול ערך מפקד וגילה שאת המהומה המתחוללת במחנה פלישתים חולל בנו.
שגיאה שנייה: אך שאול הפחדן עדיין פחד להתנפל על המחנה המעורער, לו היה מתנפל על המחנה אפילו עכשיו, היה מכריע את הפלישתים.
יח וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה, הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים: כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹוקִים, בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. יט וַיְהִי, עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב.
הפכפך: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן, אֱסֹף יָדֶךָ, גם שאול וגם בנו ביקשו אות מה', אך לשאול לא הייתה סבלנות לחכות לתשובת ה'. הוא נבהל כשראה שהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, הולֶךְ הָלוֹךְ וָרָב, והפסיק בחוסר סבלנות את תהליך השאלה בה' לפני שקיבל תשובה.
שאול שפחד לבזבז זמן נוסף בזמן שהפלישתים מתרחקים, נותר ללא תשובות, ואילו יונתן קיבל את האות שביקש והצליח.
יונתן שם מבטחו בה', ואילו שאול תעה בדרכו. רצה, ולא רצה להיוועץ בה'.
שאול לא המתין לתשובת הכהן, אך בינתיים בזבז זמן רב, ורק עכשיו פנה למרדף אחרי הצבא הפלישתי.
כ וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד הַמִּלְחָמָה;
אין דבר מצליח יותר מאשר הצלחה. אחרי שמבצע יונתן הצליח, קרו כמה דברים טובים:
1. וְהִנֵּה הָייְתָה חֶרֶב אִישׁ, (פלשתי) בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה, גְּדוֹלָה מְאֹד. הפלישתים הרגו אחד את השני, מה שהיום נקרא: אש ידידותית.
2. שאול וחייליו ניצלו את המהומה במחנה פלישתים והתנפלו (קצת מאוחר מדי) על החיילים המבולבלים, ורדפו אחריהם.
3. לא רק שאול ו 600 האיש שאיתו רדפו אחרי הפלישתים, גם עברים, שהפלישתים לקחו לעבדים ועבדו במחנה הפלישתים, וכן עברים שכירים, עוזרי פלשתים, ראו שהפלישתים מתחילים לברוח, והבינו שזו הזדמנות להתקומם, ולהשיג חופש, והצטרפו לרודפים אחרי הפלישתים. עם ישראל אשר עם שאול ויונתן שם י"ד, 22. כדי להפסיק להיות עבדים. (יד).
4. ברגע שהתברר לעברים שהפלישתים מתחילים לברוח, החיילים העריקים, הפחדנים שהתחבאו בחורים ובנקרות יצאו ממקום מחבואם והתחילו לזנב בבורחים. כב וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם, שָׁמְעוּ, כִּי נָסוּ, פְּלִשְׁתִּים; וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם, בַּמִּלְחָמָה, כא וְהָעִבְרִים, הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה, סָבִיב; וְגַם הֵמָּה, לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל, וְיוֹנָתָן
לפתע כל מה שהיה נורא קודם, הפך במחי התנקשות ב 20 חיילי מוצב, לניצחון, והנרדפים הפכו לרודפים ומנצחים.
כג וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת יִשְׂרָאֵל; ובזכותו אומץ ליבו של יונתן, ניצחו, זינבו והרגו בפלישתים הנסוגים והבורחים.
וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה, אֶת בֵּית אָוֶן. כד וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ = ניצח בַּיּוֹם הַהוּא;
זהו רגע השיא במלכות שאול, רגע שיא שהושג בזכות תושיית בנו, שאותו ירצה מיד להרוג, וכבר הסתכסך גם עם שמואל, ושאול שנזקק כל כך לאישורו של שמואל, ירגיש ערום וחסר אונים בלעדיו.
הניצחון הישראלי היה מובטח, העם היה באקסטזה של הצלחה, ואז שאול החרדתי, הנחית על צבאו, פקודה ששיבשה את ההצלחה.
שגיאה 3. צום: וַיֹּואֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹור, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב, שאול הכריז על צום במהלך הקרב וקילל את מי שיעז להפר את הצו.
אָרוּר – שאול קילל את מי שיעז לאכול משהו לפני שייתם הקרב, כך חיילים שהיה בכיסם, תפוח, גזר או חתיכת פיתה, לא נגעו בהם מחשש לקללה מכך ששברו את הצום.
למה הכריז על צום וקילל חיילים שיאכלו? שאול לא היה מנהיג. אולי חשש שחיילים יעצרו להפסקות ארוכות מדי, ומכיוון שלא היה בטוח שהפסקות יהיו קצרות, הכריז על צום.
יונתן הנהיג את נערו בכוח הדוגמה האישית, שאול, הצליח לכפות את דעתו על צבאו, בעזרת הפחדה.
שאול העביר את חרדותיו אל חייליו, והחליש את כושר עמידתם בפני האויב.
נפוליון אמר: הצבא צועד על קיבתו: שאול יאלץ להפסיק את המרדף אחרי הפלישתים בגלל תשישות חייליו.
וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם, לָחֶם. וְכָל הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. כו וַיָּבֹא הָעָם (החילים) אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.
יש המשערים שמדובר בדבש דבורים, ויש סוברים שזה היה דבש שניגר מקני סוכר.
החיילים יכלו להצליח יותר, לו ליקקו מעט מהדבש שמצאו בדרך, או שהיו אוכלים, תמר, צימוקים, או רקיק, שהיה בכיסו של כל לוחם, אבל הם פחדו מהקללה והמשיכו לצום.
החילים המשיכו במרדף עייפים וצמאים. העם רץ באותו יום 30 ק"מ ממכמש לאיילון, בעודו צם, ונחלש.
שגיאה 4. וַיָּעַף הָעָם, מְאֹד. המומנטום פסק: בגלל שהחיילים צמו, הם נהיו תשושים. הם רדפו אחרי הנסוגים עד אילון, עצרו שם, ולא היו מסוגלים להמשיך במרדף הלילי.
החיילים הצמאים והרעבים הפסיקו את המרדף, לפני שהשמידו את כול הפלישתים.
יונתן הוכיח שהחלטתו של שאול, לא הייתה נכונה, ולו העם היה אוכל, הוא היה מסוגל להילחם ביתר כוח, איך הוכיח זאת? וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם
יונתן לא ידע על הצו: לצום! וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִטְבֹּול אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו, יונתן אכל מהדבש והתאושש.
צום מחליש, ולכן הניצחון על הפלישתים היה חלקי: שאול הטיל על העם לצום בזמן המלחמה, מה שהחליש את הלוחמים, ואילו יונתן המאמין בה', התחזק מליקוק מעט דבש.
כח וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹור, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם. כט וַיֹּאמֶר, יוֹנָתָן, …רְאוּ נָא, כִּי אֹורוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי, מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה, יונתן נוכח לדעת שהעובדה שהוא אכל מעט דבש, עזרה לו לשפר את יכולת המלחמה שלו:
ל אַף, כִּי לוּא אָכֹול אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים? יונתן הבין שלו היו אוכלים, הניצחון היה יכול להיות הרבה יותר גדול.
עָכַר אָבִי, אֶת הָאָרֶץ: יונתן העביר ביקורת על האיסור של אביו, לצום בזמן המלחמה. הוראה לא מקצועית, ולא אנושית, שעלולה לפגוע ביעילות הלוחמים.
בגלל הצום, חטא: מכיוון ששאול לחץ על העם לצום כל עוד הוא נילחם, ברגע שפסקה הלחימה החיילים חטאו באכילה על הדם, ושאול שלח מיד שליחים להפסיק את האכילה האסורה, ולאכול רק אחרי שדאג לשחיטה נאותה.
וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, שאול הפך את המלחמה לנקַּמה, כפיצוי על הפחד וחוסר האונים שחש בתחילת המלחמה, ורצה בניצחון כדי לשקם את האגו האישי הפגוע שלו.
אחרי שהחיילים אכלו, הציע שאול: לו נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה, עַד אוֹר הַבֹּקֶר, וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ, שאול ביקש להמשיך את המרדף אחרי הנסוגים: וְנָבֹזָה בָהֶם, נשיג שלל. כדי לדרבן את העייפים להמשיך במרדף, הבטיח שכל אחד יוכל לבזוז את הנרדפים.
שאול ניסה לפתות את חייליו, להסכים להמשיך במרדף, כדי שיוכלו להרוג עוד פלישתים ולהגדיל את הניצחון. מאוחר מדי! שאול איבד את המוטיבציה החילית.
וַיֹּאמְרוּ, כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה: תרוץ אתה! החיילים העייפים לא זזו. החיילים שהיו רעבים, זללו אחרי הצום מדי הרבה אוכל, עכשיו הרגישו כובד שמנע מהם להמשיך לרוץ.
החיילים לא שמעו לו! זאת הייתה בעיתו. הוא לא ידע להנהיג, הוא לא הוביל אלא הובל, נגרר, ופעל ע"פ הלך הרוח של חייליו. שאול לא התאים להיות מלך: כי לא ידע להנהיג.
בינתיים עבר עוד זמן, והפלישתים התרחקו מהם מאד. שאול הרגיש שהמומנטום נשמט מידיו. הוא נאלץ לבקש עצה מה', וקיווה שאם זה יצווה להמשיך במרדף, העם יציית לצו ה'.
לז וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל, בֵּאלֹוקִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? "ולא עָנָהו ביום ההוא! (37), אולי כי שאול שאל בה' לפני תום הקרב, בזמן שהיה צריך להמשיך במרדף בנחישות ולא להתעכב, ואז הפסיק לשאול, לפני שקיבל תשובה.
כשה' לא ענה, שאול ניסה לברר האם יש חוטא או שהוא אשם בכך שה' לא עונה לו?
שאול עסק בברורים והפלישתים המשיכו לברוח!
לח וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם, כֹּל פִּינּוֹת הָעָם; וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְיתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת, הַיּוֹם אך, עוד לפני שהברור התחיל, שאול כבר הכריז:לט כִּי חַי ה', הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי (חטא), כִּי מוֹת יָמוּת!
אין עֹנֵהו מכל העם (39) העם לא סיפר לשאול, מי שבר את האיסור לאכול, וה' לא ענה לו אם להמשיך את המרדף אחרי הפלישתים בלילה, אבל שאול כבר אמר יונתן מוֹת יָמוּת!
כך נשאר שאול מנותק גם מה' וגם מחייליו, ועוד מעט גם מבנו.
מ וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד, וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי, נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד; וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל, הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה! מא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים;
וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ. מב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ, בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי; וַיִּלָּכֵד, יוֹנָתָן.
מג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה?
וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ, הִנְנִי אָמוּת!
כנראה הכיר את אביו הנוקשה!1. אני מוכן למות! 2. אולי שאל: הִנְנִי אָמוּת?
3. אולי שאל: על זה מגיע לי מוות? הרי גם שאול חטא: א. לא חיכה לשמואל,
ב. לא הייתה לו סבלנות בתחילת הקרב לחכות לתשובת ה' לשאלה אשר שאל.
מד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹוקִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן. קל לדון את האחר!
כתוב: אין אדם מקנא לא בבנו ולא בתלמידו, אבל אולי שאול כן קינא בניצחון שהביא בנו עם שיטות נועזות וחשיבה נועזת, המאפילות על ההתנהלות הכבדה שלו עצמו.
כששאול שמע שבנו הרג את הנציב, הוא נאלץ להסכים עם מה שעשה בנו, אמנם גייס צבא, אך לא יזם כל מתקפה, כי פחד מהפלישתים, ולא היה יצירתי למצוא פתרונות כבנו.
שאול הציג אמונה נוקשה, פולחנית, פנאטית, (כמו יפתח) עם הרבה חומרות, צווים, והסתייגויות, הוא העדיף ציות ע"פ חיי בנו. ואילו יונתן שהאמין מאד בה': "אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ: כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט…" הסתייג מנדרים, איסורים ופולחן סתמי.
מה וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל, הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? העם הזדעזע מהעיוורון האבהי, של אב המבקש להרוג בן שחולל נס והביא ישועה לעם.
הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? יונתן היה כל כך אהוב על העם, עד שהעם הציל אותו מידי אביו שביקש להורגו.
העם מרד נגד החלטת המלך ואמר: חָלִילָה חַי ה' אִם יִיפֹּול מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה,
כנגד השבועה של שאול, להרוג את בנו, כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹוקִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן, העם נשבע שבועה אחרת: חָלִילָה, חַי ה' אִם יִיפֹּול מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה.
כפי ששאול סרב להרוג את אלו שלא תמכו בו לאחר הכתרתו ולגלגו: מה יושיענו זה? וקבע: לא ייהרג איש ביום שה' הביא תשועה לעמו, כך טען גם העם: אי אפשר להרוג את יונתן אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. כך יונתן ניצל!
שבועת שאול להרוג את יונתן, הופרה בידי העם. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת.
העם הוכיח שהוא הריבון האמיתי, שמסרב לאפשר למלך, לחולל עיוות מוסרי.
גם בעת העונש שרצה שאול להטיל על יונתן, הוא הניח לעם להחליט במקומו.
האם שמח שאול שבנו ניצל? או שהצטער על שאין הוא מצליח לכפות את דעתו, ושהעם הציל את בנו מידיו? אולי ראה את האהבה שבנו מקבל מהעם, והתקנא בו עוד?
דווקא במלחמת מכמש כשהראה גדלות רוח וחנן את המפקפקים בזכותו למלוך, הוא הצטייר כמלך חזק, היכול להכיל אופוזיציה, אך פה נגרר אחרי יונתן בנו, ואחרי העם.
מה זכר יונתן מאירוע זה?
יונתן זכר שאביו רצה להרוג אותו, והיה עושה את זה, אילו העם לא היה מגן עליו.
אולי פה נוצר נתק, ותחושת אי אמון בין האב והבן, ולא פלא שבמלחמה בין דוד ושאול, צידד יונתן בדוד, ואחר במיכל אחותו ולא באביו, בו ראה מחוקק נוקשה שרצה לחסל אותו.
האם שאול הפנים שלו הרשה לחייליו לאכול מעט, כפי שדרש יונתן, ולו היה מראה גדלות רוח כלפי חטאו של יונתן, כפי שהראה אחרי שבני בלייעל לעגו לו אחרי הכתרתו, היה מצליח יותר?
מעבר לכל אלו התברר כי: שאול לא ידע להיות מלך ולהוביל את העם אחריו והודה: כי יָרֵאתִי אֶת הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. שמואל א טו, כד.
מו וַיַּעַל שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, הָלְכוּ לִמְקוֹמָם, בסופו של דבר הצליחו שאול ויונתן לשחרר בקרב זה את כל גב ההר, אבל לא הכריעו את הפלישתים ואלו המשיכו לשלוט במישור.
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל; המלחמה נגד הפלישתים נמשכה כל ימי שאול, אולי כי לא רדפו אחרי הבורחים שמו' א יד 52.
למרות ששמואל אמר לשאול שהממלכה לא תשרוד בידיו ולא תעבור לבניו, מלוכתו המשיכה להתבסס, ובהצלחה רבה, לפחות מבחינה צבאית וביטחונית:
מז וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה, עַל יִשְׂרָאֵל; בעזרת ניצחונותיו. וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה, יַרְשִׁיע, (יצליח) מח וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ. אח"כ הביס שאול את מואב, ועמון, נב
וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּיבּוֹר, וְכָל בֶּן חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ, אֵלָיו. הגדיל את הצבא.
אך בסוף מלכותו איבד שאול את ביטחונו, חלה, והפך לפרנואידי. ביום האחרון לחייו, הפלישתים ניצחו אותו, השתלטו על כל שטח מלכותו! הרגו אותו ואת בניו, ודוד נאלץ להתחיל שוב מאותה נקודה שממנה התחיל שאול את מלכותו.
מט וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל, יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּישׁוּעַ;
וְשֵׁם, שְׁתֵּי בְנֹותָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל. להן יהיה תפקיד בהמשך.
נ וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל, אֲחִינֹועַם בַּת אֲחִימָעַץ; המדרש מספר: שאול יחד עם עוד בני בנימין, הלך אל הכרמים לחטוף לעצמו אישה, לאחר פרשת פילגש בגבעה. אבל שאול שהיה ביישן, עמד ולא ניסה לתפוש אף אחת, ונערה נגשה אליו ותפסה אותו לה לבעל.
גם כשהגיע אל שמואל ושאל את הנערות השואבות מהבאר: איפה גר הרואה? ואלו התקהלו סביבו, וניסו להרשימו, אך הוא לא הפנה את תשומת ליבו לאף אחת מהן.
נא וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר, בֶּן אֲבִיאֵל. וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר, בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל זה הדוד, או בן הדוד שאל ביתו חזר שאול אחרי ששמואל משח אותו למלך, והוא לא גילה אפילו לדודו, על דבר משיחתו למלך.
פעמים נכשל שאול: 1. במלחמה זו, במלחמת מכמש, לא חיסל את הפלישתים.
2. במלחמה הקודמת, מלחמת עמלק, לא חיסל את כל העמלקים, כפי שציווה עליו שמואל.
במלחמה האחרונה שלו, הפלישתים, אלו, שבתחילת נסיגתם התמהמה ולא חיסל אותם, הם הרגו את בניו, והביסו את צבאו.
שאול נפל על חרבו, וכשגסס, פגש נער עמלקי, והנער הזה סיים את חייו ונטל ממנו את כתרו והביא את הכתר אל דוד שימלוך אחריו על כל ישראל ויתחיל להילחם בפלישתים שוב, יביס אותם ויחזיר את כל אדמות יהודה שוב לשליטת ישראל.
