פרק ב א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אבן עזרא: במילה הָאָרֶץ כלול גם סיום בריאת הים, וְכָל צְבָאָם, הרמב"ן: כאן רמז את עשיית המלאכים.
וַיְכַל: אונקלוס: כל וַיְכַל לא נאמר מכל מְלַאכְתּוֹ אלא רק מְלַאכְתּוֹ, וזאת בניגוד לשביתה שנאמר בה מכל מְלַאכְתּוֹ, משום שעדיין היו דברים שצורתם נגמרה רק בבין השמשות (פי הארץ, פי הבאר וכו'), אבל לגבי שביתה שפירושה הפסקה שלא לחדש שום דבר, השביתה הייתה מלאה, משום שלא נוצר כל דבר חדש.
אֱלֹוקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה;
אונקלוס: איך יכול להיות שביום השביעי הסתיימה המלאכה, הרי ה' שבת ביום השביעי?
רש"י: אדם אינו יודע לדייק ברגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש, אך ה' יודע לדייק, וה' סיים את המלאכה ברגע האחרון של היום השישי.
ב. הכוונה היא שעל ידי שה' כביכול נח, הוא סיים את מה שהיה חסר בעולם.
אבן עזרא: גמר המעשה אינו נחשב למעשה עצמו, וכוונת התורה היא לומר שה' לא עשה יותר מעשים ביום השביעי. אוה"ח: ביום השבת, קיבלו כל הנבראים נפשות, ודבר זה העמיד את העולם, ובזה הסתיימה מלאכת בריאת העולם.
ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹוקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי,
רש"י: הברכה היא שבערב שבת היה יורד מן בכמות כפולה ממה שירד בכל יום לצורך השבת.
רשב"ם: הברכה התברכה מאליו, על ידי שלא היה חסר דבר בעולם כאשר הגיעה השבת, נמצא שהשבת הייתה מבורכת.
רמב"ן: מי ששומר שבת יהיה מקודש ומבורך. השבת הוא מעין כל הברכות שהוא יסוד העולם. אוה"ח: הברכה היא במה שלא חסר דבר בשבת וכן כתב שהכוונה היא כדברי הזוהר שהשפע של ששת ימי השבוע משתלשל ויורד בשבת.
שבת
| שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה, והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה. והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע | וגלגל העין את גלגל החמה חמד. אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה. הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שבוע, ניתך בגלי הנהר ובכל אדוותיו ניצת, | אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע. שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע את אדוות הנהר בחופזן וגיבעול השט, אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה | ואותו היום היה יום השביעי בשבת וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה, ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.דליה רבינוביץ, חמדה. |
וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: רש"י: הקידוש הוא שבשבת לא ירד מן בכלל. הברכה והקידוש נאמר על דור המדבר.
אבן עזרא: הכוונה היא שאסור לעשות מלאכה ביום השבת.
אונקלוס: ולכן ה' קידש את השבת.
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹוקִים לַעֲשׂוֹת.
אבן עזרא: הקושי במילה לַעֲשׂוֹת הוא שלַעֲשׂוֹת משמע להבא.
רש"י: את המלאכה שהיה צריך ה' לַעֲשׂוֹת ביום השביעי, עשה ה' ביום השישי, וכך ביום השישי עשה מלאכה כפולה. אוה"ח: ה' נתן כח בעולם להתקיים רק 6 ימים, וכאשר מגיע שבת, היא נותנת לעולם כוח לעמוד 6 ימים נוספים, ורק בזכות שבכל שבוע מגיע שבת, יש לעולם כח להתקיים בכל פעם שישה ימים נוספים.
ומי ששומר שבת, נעשה שותף לה' במעשה הבריאה.
רמב"ן: ביום השביעי ה' שבת מכל מעשה הבריאה של יש מאין, ומהם עשה את כל מה שברא בששת ימי הבריאה. ב. 6 ימי הבריאה הם כנגד 6 אלפים שנים בהם העולם קיים.
האלף הראשון הוא כנגד היום הראשון בו נברא האור, ובו לא עבדו ע"ז.
ביום השני הרקיע הבדיל בין מים למים כמו שהייתה הבדלה באלף השני בין הצדיקים לרשעים והרשעים נמחו במבול.
ביום השלישי התגלתה היבשה ובאלף השלישי אברהם התחיל לגלות את שם ה'.
ביום הרביעי בו נתלו המאורות ירמוז לבניין ביהמ"ק באלף הרביעי.
ביום החמישי נבראו השרצים ובעלי החיים שבמים, ובאלף החמישי משלו האומות.
ביום השישי נבראו החיות. ולאחר מכן נברא האדם וזהו רמז לכך שבאלף השישי קודם משלו החיות ורק לאחר מכן ימשול האדם, כלומר, תבוא הגאולה.
היום השביעי, שבת, רומז לעולם שכולו טוב.
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם:
ספורנו: לאחר 6 ימי בריאה, ה' סידר את הבריאה באופן שכל אחד יעשה את תפקידו.
רמב"ן: כוונת הפסוק לספר על התולדות שנוצרו לאחר 6 ימי הבריאה (כמו הגשם, שהצמיח פירות וכו') אלא שיש במילה בְּהִבָּרְאָם רמז ל 6 ימי הבריאה.
בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹוקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם,
רש"י: שכולם נבראו ביום הראשון, בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹוקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, או שהכוונה היא שה' ברא את העולם הזה בה' רמז שהרשעים ירדו לבאר שחת.
ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹוקִים, עַל הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה,
רמב"ן: ביום השלישי נבראו העצים, אך הם לא המשיכו לגדול, כי עדיין לא ירדו גשמים, ורק ביום השישי, כשנברא האדם, ירד גשם, והאדם התחיל לעבוד את האדמה, התחילו העצים לגדול. הלכך, השיחים נשארו בדיוק כפי שהיו כשנבראו ולא המשיכו לגדול.
ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
רש"י: הרי כתוב לפני כן שלא ירד גשם, מכיוון שעוד לא נברא האדם שתפקידו היה לעבוד את האדמה, וממילא לא היה מי שיהיה זקוק לגשמים ויכיר בטובתם.
ב. הכוונה היא למי תהום שעלו והשקו את הקרקע כדי להרטיב את האדמה כך שניתן יהיה ליצור את האדם.
אבן עזרא: עשן (כוונתו גם לענן) שעלה בשל המאורות כדי להשקות את פני האדמה.
בשם רס"ג כתב שפירוש הפסוק הוא שהאד לא היה עולה מהארץ, ולכן לא היה גשם, והאילנות לא היו צומחים.
"וייצר": (בשני יודים) באדם נבראו 2 יצרים: יצר טוב ויצר רע, (בראשית רבה יד 4).
וַיִּיצֶר, רש"י: הסיבה שוַיִּיצֶר כתוב בשני יודים, כדי לומר שה' ברא את האדם לשתי יצירות: יצירה אחת עכשיו ויצירה אחת לתחיית המתים.
בעניין הכפילות של בריאת האדם שכבר הוזכר לעיל בפרק א', כתב רש"י בפס' ח' שתיאור הבריאה בפרק א' היא כלל, ובפרק ב' יש פרט של התיאור הכללי המוזכר בפרק א'.
ה' אֱלֹוקִים, רש"י: ה' הוא שמו של בורא עולם ואֱלֹוקִים היינו שהוא שופט ושולט על הארץ.
אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, רש"י: ה' אסף עפר מכל ארבעת קצוות הָאֲדָמָה, כדי שבכל מקום שהאדם ימות, הָאֲדָמָה תוכל לקלוט אותו.
ב. ה' נטל את האפר מהמקום בו עתיד לעמוד המזבח, כיוון שה' אמר שהלוואי והָאֲדָמָה, המזבח, תהיה כפרה לאדם על חטאיו, וכך יוכל האדם להתקיים.
ספורנו: ה' בחר חלק מובחר מהָאֲדָמָה כדי לברוא ממנו את האדם.
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים;
רש"י: היה צריך להרכיב את האדם גם מהעליונים (נִשְׁמַת חַיִּים) וגם מהתחתונים (הָאֲדָמָה)
כיוון שביום הראשון נבראו השמים והארץ, ביום השני נברא הרקיע – בעליונים,
ביום השלישי הצמחים – בתחתונים, ביום הרביעי המאורות – בעליונים,
ביום החמישי הדגים – בתחתונים, אם ה' לא היה מרכיב את האדם גם מהתחתונים וגם מהעליונים, הייתה קנאה במעשה בראשית.
רמב"ן: נִשְׁמַת חַיִּים שה' נפח באדם היא מרוח ה', היות וכאשר אדם נופח בדבר כלשהו, הוא נותן מנשמתו עצמו. לכן, בנדרים נחשב הדבר כנשבע בחיי המלך, ושבועות כנשבע במלך עצמו. וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה, רש"י, וכן תרגם אונקלוס: "רוח ממללא". (דיבור).
אבן עזרא: נֶפֶשׁ חַיָּה, היינו שהאדם מיד הלך בקומתו ולא כמו התינוקות שצריכים ללמוד איך ללכת.
ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹוקִים, גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם;
אונקלוס: הגן ניטע לפני המקום שנקרא עֵדֶן.
אבן עזרא: הכוונה היא שה' כבר נטע לפני כן גַּן במקום שנקרא עֵדֶן.
רמב"ן: הנטיעה כאן היא שה' אמר בכל מקום בגן איזה עץ יהיה בעוד שלגבי שאר העולם ה' רק אמר לארץ להוציא גידולי קרקע, והארץ הצמיחה את מה שהיא רוצה ללא סדר מסוים.
באילנות שבגן עדן גזר ה' שתמיד יהיו להם פירות ושלא יזקינו, ואינם צריכים אדם שיעבוד אותם. ה' שם את האדם בגן עדן לעובדה ולשומרה.
מה לעבוד? ה' נתן לאדם אפשרות לגדל גידולים משלו. חז"ל אמרו שהכוונה בעבודה היא למעשה הקרבנות, והקרבנות הם שמקיימים את האילנות בגן עדן.
וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, אוה"ח: הסיבה שהתורה הפסיקה בתיאור גן עדן, וסיפרה שה' שם את האדם בגן עדן היא כדי לומר שכל סיבת בריאת גן עדן היא לצורך האדם.
ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹוקִים, מִן הָאֲדָמָה, כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל, ספורנו: ה' הצמיח בגן עדן את מזונותיו של האדם שלא היו בצער. העצים היו מרחיבים את דעתו של האדם.
וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע,
אבן עזרא: צריך להיות כתוב: וְעֵץ הַדַּעַת, דַּעַת, כיוון שהסמיכות של הדעת היא כאילו שאנחנו כבר יודעים מה כתוב בו, ואנחנו מכירים רק את הדעת ולא את העץ.
ספורנו: הכח שהיה בעץ זה הוא לבחור דבר ערב למרות שהוא דבר רע ומזיק, ולמאוס דבר שאינו ערב למרות שהוא מועיל.
רמב"ן: לפני האכילה מעץ הדעת, היה האדם עושה את מה שראוי וטוב לעשות, כמו שהדברים הדוממים בעולם עושים את תפקידם ללא רצון, אלא כך הם פועלים בטבעם.
אך פרי עץ הדעץ הוליד את הרצון והחפץ, וכך יכל האדם לבחור בין טוב לרע.
כאשר ה' ציווה את האדם שלא לאכול מעץ הדעת, לא הסביר לאדם מדוע, אלא רק אמר את הציווי. רק לנו כתבה התורה שהיה זה עץ הדעת טוב ורע.
האבן עזרא בפס' יז' כתב שבאדם היה דעת טוב ורע, שהרי אנחנו רואים שהאדם קרא שמות לכל בעלי החיים, ורק בדבר אחד לא היה לו אפשרות לדעת בין טוב לרע.
י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן;
ספורנו: הנהר יצא ללא גשמים וללא עבודת האדם. גם אבן עזרא הסביר שהכוונה היא לפני שנברא האדם ולפני שירדו גשמים.
וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים, יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר שָׁם, הַזָּהָב,
רש"י: הכוונה היא לנילוס (וכך גם פירש רס"ג), ונקרא פִּישׁוֹן מכיוון שמימיו עולים ומשקים את הארץ. ב. נהר זה היה מגדל פשתן.
רמב"ן חולק על הזיהוי של פישון עם הנילוס וכותב שאינה במצרים, אך הוא מזכיר גם את דעת הסוברים שזהו הנילוס.
יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם,
יג וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ,
אבן עזרא: זהו אותו גִּיחוֹן שבירושלים.
רש"י: הגִּיחוֹן נקרא כך משום שהוא נוגח והולך, הגִּיחוֹן הולך בצורה חזקה.
יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל,
רש"י: על שם שמימיו חקדין וקלין. המים חריפים וקל לשקול בהם מאזניים. הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת, הסיבה שלא מוזכר כאן כמו בשאר הנהרות "ושם …" היא בגלל שנהר הפְרָת הוא הנהר הכי חשוב, שהרי הוא הנזכר לגבי גבולות ארץ ישראל.
טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹוקִים, אֶת הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ,
רמב"ן: הכוונה היא שה' נתן אפשרות לאדם הראשון להצמיח בגן דברים נוספים מעבר למה שה' עצמו נטע שם. אוה"ח הסביר שהכוונה היא לעבודה רוחנית.
אבן עזרא: כפשוטו: לעבוד את האדמה ולהשקות אותה, וכן לשמור על הגן שלא ייכנסו אליה חיות ויהרסו את הגן.
טז וַיְצַו ה' אֱלֹוקִים, עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ.
אבן עזרא: כשכתוב ציווי עַל הָאָדָם הכוונה היא לציווי של לא תעשה. ועיקר הציווי כאן הוא הלא תעשה, האיסור לאכול את פירות עץ הדעת, ולא על אכילת שאר הפירות.
כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ
אבן עזרא: הסבר המילה מִמֶּנּוּ, יש איסור לאכול אפילו רק קצת מפרי של עץ הדעת.
מוֹת תָּמוּת,
אבן עזרא: אמנם האדם היה חייב למות מיד על חטא האכילה מעץ הדעת, אך לאחר שחזר בתשובה ה' מחל לו. אוה"ח: ה' בכוונה הזהיר באופן דו משמעי על הדבר, ואמר ביום אכלך ממנו מות תמות, אך מיתה זו יכולה להיות ביום של אדם, או שהיא יכולה להיות ביומו של הקב"ה שהיא אלף שנה.
רמב"ן: גם מלכתחילה היה האדם מת, שהרי האדם יש בו חומר שחייב להיפסד, אלא שהכוונה היא שאם יחטא באכילה מעץ הדעת, הרי שהוא יתחייב בכך מיתה כדרך החוטאים.
אולם, חז"ל סוברים שרק בגלל שאכל מעץ הדעת וחטא בכך, התחייב בכלל מיתה.
ב. ה' לא אמר לאדם שזהו עץ שמי שאוכל פירותיו יודע להבחין בין טוב לרע.
ג. ייתכן שלפירות גן עדן הייתה תכונה כמו המן שהיו נבלעים באדם, ולאחר שה' גירש את האדם מגן עדן, היה זה סיבה להפסד האדם, כי האדם הוא עפר ויאכל עפר ואל עפר ישוב.
פרק ב', יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; "סבתא", אין בבעלי חיים.
באופן מפתיע ה' ולא "ה-אדם" הוא שזיהה את בדידותו והוא זה שביקש לשנות מצב זה. (התולעת החיה במרור חושבת שזה הטעם של כל העולם).
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. האנושות כולה היא מצאצאי חוה, שנבראה כדי להיות "עזר כנגדו" לאדם.
יח אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ, משהוא חסר בבריאה – האישה. "וּלְאָדָם, לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ": רק כשהאדם לא מצא בכל אלו עזר, הקב"ה החליט לברוא לו את האישה.
"עֵזֶר" = מגן, מפלט. "כי אלוקי אבי בעזרי" (שמות יח, 4).
"אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי"? "עזרנו ומגננו הוא" (תהילים).
"עזר כנגדו": לא היה מי שיעזור לו. המהר"ל: "עזר כנגדו": אם זכה מתחברים לשלם, אם לא, הופכת להיות כנגדו, זכה, עוזרתו, לא זכה, כנגדו.
עזר כנגדו", שיהיה שווה לו בצלם… שיהיה שווה לו, אבל כשלא יהיה שווים, יהיה זה עול ה וזה יורד.
אישה עומדת בצד האיש, לא מעליו ולא מתחתיו.. כל אחד יפעל בתחום המיוחד לו, וכך ישלימו זה את זו.
אם האישה היא חלק מאדם, אז גם האדם הוא חלק ממנה, וכל חלק שואף להתחבר אל המחצית השנייה שלו, וכל חלק מבין שהוא לא יזכה לשלמות, בלעדי החלק השני.
ה' ברא את האישה עם כוח מלכות כדי שתוכל להביע התנגדות כשהיא רואה שההתנגדות היא לעזר.
"אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ." (ב', י"ח). שלא יגידו כמו שה' יחיד למעלה כך האדם יחיד בארץ."
7 פעמים ה' צווה בלשון רבים: "1. ויברך (אותם), 2. (ויאמר) להם, 3. פרו 4. ורבו, 5. ומלאו את הארץ 6. וכבשוה, 7. ורדו בדגת הים". ה' פנה בציווי שווה אל הגבר ואל האישה כאחד.
רש"י: אין זה טוב מכיוון שיאמרו שיש כאן 2 רשויות: כמו שה' הוא יחיד בעולם העליון, כך האדם הוא יחיד בעולם התחתון.
ספורנו: אין זה טוב שהאדם יצטרך להתעסק בצרכיו, שהרי אם יהיה עסוק כל הזמן בצרכיו, לא יוכל להגיע אל התכלית הרוחנית שמיועדת לו. לכן היה צריך ה' לברוא אישה שהיא ממש כמוהו, כדי שתוכל להבין את צרכיו. אמנם לא היה ראוי שהעזר יהיה שווה לגמרי לאישה, שאז לא היה זה ראוי שהאישה תשרת את האיש.
רמב"ן: אין הכוונה מלכתחילה שהאדם לא היה מוליד, שהרי כל מעשי הבריאה היו צריכים להוליד, אלא הכוונה היא שבתחילה נברא האדם דו פרצופים, וה' ראה שעדיף שהפרצוף השני יופרד לגמרי.
בדידות: בתחילה עברו לפני האדם כל החיות והעופות.
יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן הָאֲדָמָה, כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ; בפרק ב', ה' דאג לא רק להתרבות האדם, אלא גם לצרכים החברתיים והרגשיים שלו.
רש"י: בשעת יצירת החיות מיד בא ה' והביאם לאדם הראשון כדי שיקרא להם שמות. ב. היצירה כאן היא מלשון רידוי, שה' נתן כאן כוח ביד האדם לשלוט על החיות.
ספורנו: הכוונה כאן היא שה' נתן להם שלמות צורה, דבר שלא ניתן להם לפני כן.
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ;
רש"י: שהאדם בא על כל בהמה חיה ועוף ולא נתקררה דעתו.
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ,
אבן עזרא: כל מה שיִקְרָא לוֹ הָאָדָם בשם ויתן שם לנֶפֶשׁ חַיָּה – זהו שמו.
רמב"ן: : כל מה שיִקְרָא לוֹ הָאָדָם בשם נֶפֶשׁ חַיָּה, כמו שמו של האדם, זה יהיה שמו וזה יהיה העזר כנגדו, אך לא היה אף אחד מהחיות והעופות שהאדם קרא לו נפש חיה.
כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה;
כ וּלְאָדָם, לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. (ראוי לו) שהעביר לפניו את כל הבהמה, החיה והעוף. אמר אדם: לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג". חש בבדידותו מול הזוגיות של החיות.
"הבהמה והחיה אינם דבקים בנקבותיהם, אך נקבת האדם, עצם מעצמו ובשר מבשרו ..יחפוץ בה להיות תמיד עמו…והנה יעזוב אביו ואמו…ויראה שאשתו קרובה מהם (רמב"ן פרק ב).
ר' אריה לוין אמר לרופא: "כואבת לנו הרגל" והצביע על הרגל של אשתו.
א. האדם היה בודד: בלי חברת אישה, אישה מצילה מבדידות.
ב. כל עוד האדם לבד, העולם שרוי בלא טוב: נאמר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". וכשנבראה האישה כתוב: "וירא אלוקים כי טוֹב". (לא כתוב לא טוב היות בלי בנים, אלא "לבדו"). האישה מוסיפה טוֹב.
אבן עזרא: רחוק לומר שהכוונה היא שה' לא מצא עזר כנגדו של האדם.
ספורנו: מטרתו של ה' הייתה להראות לאדם שיש לו צורך בבריאה חדשה.
רמב"ן: קריאת השם היא עצמה עזר, שהרי על ידי קריאת השמות התברר איזו נקבה מתאימה לכל זכר, ואלו בעלי חיים ראויים להוליד אחד מהשני. אם האדם היה רואה את אחד מהבהמות שיבחר בו, היה ה' מתקן את טבעו של אותו בעל חיים ומתאים אותו לטבע האדם.
ב. ה' לא רצה לקחת צלע מהאדם, עד שהאדם עצמו ייווכח שאין בעל חיים שמתאים להיות העזר כנגדו,
ולמה לא בראה לו תחילה?
1. "צפה ה' שהאדם עתיד לקרוא עליה תיגר, (מתי? אחרי חטא האכילה מעץ הדעת) לפיכך לא בראה עד שתבעה בפיו", (בראשית רבא י"ז).
2. רצה הקב"ה שירגיש אדם כי בלעדיה היה חסר, (שד"ל).
3. "רצה לעורר בלב האדם תשוקה לעזר.. כשהאדם ירגיש את בדידותו.. וישתוקק לחבר.. ואז יהיה מוכן להוקיר את המתנה שה' נתן לו.
4. שיהיה האדם שרוי שעה אחת ללא אישה ואחר הזמינה לו, כדי שתהה חביבה עליו, (בראשית רבא י"ז).
1. בריאת האישה: למה נבראה האישה? להיות שותפה, בת זוג, אם לצאצאיו, עוזרת.
2. שלמות: אדם אינו שלם ללא אישה, השלמות לא תושג כל עוד הוא לבדו. רק משנבראה האישה הושלם הטוב, שלמות לאדם וליקום כולו.
אדם ואישה הם 2 יצורים, שכל אחד מהם אינו יכול לעמוד לבדו, כל אחד מהם הוא חלק משלם. אדם ללא אישה, רואה עצמו כמי שעדיין לא נשלמה יצירתו.
האישה משלימה מה שאין באדם. משלימה חסרונותיו. אדם היה כבעל מום, (חסר) וכשנבראה האישה, נהיה שלם.
"כל שאין לו אישה, שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה ".
"בלא שמחה", שנאמר "ושמחת אתה וביתך", בית = עקרת הבית, עיקר הבית.
"בלא כפרה", "וכפר בעדו ובעד ביתו", "ביתו" = אשתו, (כהן גדול שאין לו אישה, פסול לעבוד).
"בלא שלום", שנאמר: "אתה וביתך שלום, (שמואל א כה).
"בלא ברכה", "זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלוקים" = ה' בירך את האדם רק כשהאישה עמו.
ד. אָדָם: הוא שם כולל למין האנושי שנברא מהאדמה, (בראשית רבה ח א). שנאמר זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם: אָדָם, (יבמות ס"ג א). – שניהם יחד קרויים אדם".
שיוויון בין אדם וחווה: "כל שאין לו אישה, אינו אדם, האדם נברא כזכר ונקבה גם יחד.
ה. עקר: האדם היה עקר. רק כשנבראה האישה, ונתנה לאדם, ה' איפשר לאדם ולחוה לברוא חיים, ממש כמו ה'.
"וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ", (ישעיה סב 5). אישה מביאה לידי "אהבה, אחווה, שלום ורעות, גילה רינה דיצה וחדוה".
במה אישה עוזרתו? אדם מביא חיטים, חיטים כוסס? פשתן. פשתן לובש? לא נמצאה מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו? (יבמות, סג 1).
אדם חוזר מחנותו ומוצא ארוחתו מוכנה, יכול ללמוד עוד שעה קלה תורה. (יצחק דוד, אדם הראשון).
כאשר אדם נושא אישה יש לו יתרונות:
1. אם יש ביניהם אהבה ואחווה הם ניצולים מכל רעה.
2. הגבר בודד וחסר ישע, אם אין אשתו עמו.
3. ניצל מן החטא (ולרבי חייא הייתה אישה רעה…והיה נוהג עמה באהבה רבה, עד שבנו התפלא ושאלו מהי הסבה לחיבה שאתה נוהג בה? אמר: דיינו שהיא מצילה אותנו מן החטא).
מעמד האישה: רש"י על הגמרא (ע"ז ה) (יבמות ס"ג א). כאשר אדם נולד אין מברכים את ברכת "יוצר האדם", כי אז הבן או הבת חסרים, ורק בשעת הנשואים כאשר הם מתאחדים עם החצי השני שלהם הם הופכים יחד לאדם שלם ואז מברכים עליהם "יוצר האדם".
בריאת האדם כיצור הכולל גם זכר וגם נקבה לא היה ארוע חד פעמי בבריאת העולם אלא תהליך המאפין את יצירת כל אדם בעולם (הזוהר, פרשת לך-לך פה ב).
כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹוקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן": מכאן אדם למד להעמיד פנים בביתו כאילו נרדם, ולא ידקדק עם אשתו לריב עמה ולצעוק על כל טעות. (יצחק דוד, אדם הראשון).
תַּרְדֵּמָה: למה ברא ה' את חוה כשאדם ישן?
רש"י: הסיבה שה' הפיל תרדמה על האדם היא כדי שהאדם לא יראה מאין נבראה האישה וייגעל מכך. שלא תהיה מאוסה עליו (כמו שסוגרים את המטבח בזמן הכנת אכל).
סנהדרין: (לט) "אמר לו קיסר לרבן גמליאל: אלוקיכם גנב הוא, שנאמר: וייפל ה' אלוקים תרדמה על האדם, וישן וייקח אחת מצלעותיו." אמרה לו בתו: הניחהו ואני אשיבנו.
אמרה לקיסר: תנו לי מטבע אחד. אמר לה: למה לך? אמרה לו: לסטים באו עלינו בלילה ונטלו ממנו קיטון של כסף, והניחו לנו קיטון של זהב. אמר לה: ולואי שיבוא עלינו כל יום.
אמרה לו: ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו אישה כעזר כנגדו?"
וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו". "צלע" = צד". (ולצלע המשכן), (בר"ר). (מתוך 40 פעם שמופיעה המילה "צלע", בתנ"ך, 38 הן במובן "צד".)
הספורנו: "כאשר רצה לצור צורת נקבה שהיא כמעט דומה לו, היה ראוי לקחת קצת חומרו והיא אחת מצלעותיו". מכיון שהצלע הייתה חלק מהאדם, אין ספק שהאישה שנבראה מצלעו מתאימה לו, כמו שלהשתלה מוצלחת מחפשים אבר מקרוב.
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה,
רש"י: ה' סגר בבשר את מקום החתך שחתך כדי לקחת את הצלע ממנה נבראה האישה.
כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹוקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה;
"וַיִּבֶן" = "בינה":
ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא: שבינתה של האישה יתרה מן האיש, מ"וַיִּבֶן" למדים שנתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש", (נידה, מה 72), (בראשית רבא, יח 1).
בינה מלשון התבוננות והבחנה, והאינטואיציה של האישה נובעת מכך. ש – בת י"ב ויום אחד נדריה קיימין, אבל זכר, רק בן י"ג נדריו קיימין.
למה ה' נתן בינה באישה יותר מן האיש? דרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם, אבל דרך אישה להיות יושבת בית ואין לה ממי ללמוד", (מסכת נדה, מה עב) (בראשית רבא, יח א). לאישה נוספה ה' הידיעה והתבונה.
רש"י: הכוונה היא לצד שלם של האדם, שהרי האדם נברא 2 פרצופים, ונשאר לו רק פרצוף אחד. אוה"ח: הסיבה שה' לקח את אחת מצלעותיו של האדם ולא ברא את האישה מחדש מהאדמה היא כדי להראות שיש שייכות של האישה לאיש ממנה היא נבראה.
ספורנו: היות וה' כבר לקח את האדמה המובחרת כדי לבנות ממנה את האדם, רצה ה' שגם האישה תיברא מהאדמה המובחרת.
ספורנו: זאת הפעם היחידה שבה האישה נוצרה מהעצמות של האיש, אך בעתיד לא יהיה כך.
וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם, ה' היה השושבין שלה, שהביאה בעצמו לאדם, (בראשית רבא ח).
אבן עזרא: כאשר האדם ראה את האישה לאחר שהתעורר, הוא חשב שה' הביא אליו את האישה כדי לקרוא לה בשם, כמו שה' הביא אליו את שאר בעלי החיים, והתורה מספרת על מחשבתו של האדם. ב. האישה נבראה מחוץ לגן, וא"חכ הביא ה' את האישה אליו.
כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לאהוב ולכבד את האישה: יבמות: "צריך כל אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו, ולרחם עליה, ולשומרה כאשר ישמור אחד מאבריו". (ראב"ד), שכן האישה נבראה מצלעו. האישה דגם משוכלל: יש אומרים שהאישה היא דגם משופר ומושלם יותר, כי נבראה אחרי האדם.
במלים איש ואישה נמצאת המלה "אש" וגם שם ה'! אם רבו, ה' מוציא שמו מבניהם והם נעשים "אש". סוטה (י"ז): "איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם."
חשיבות האישה: ר' שמעון בר יוחאי: "קשטה ככלה ואחר כך הביאה לו", בכ"ד מיני תכשיטים, (בראשית רבא י"ח).
האישה מצאה חן בעיני האדם: וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: (ב' כ"ג) בשירה: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת, (והיה ביום ההוא תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי, (הושע ב 18). רש"י: "בא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חווה. מלמד שנתקררה דעתו בחוה." מצאה חן בעיניו.
רמב"ן: "הפעם הזאת מצאתי עזר שלא מצאתי עד הנה. "זאת מעצמי", מצא מין את מינו.. היא עצם מעצמי… וראוי שתיקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה (ילדים).
כל אחד מחפש את חציו השני כדי להיות שלם ולדבק בבן זוגו, כל גבר מחפש את האישה המתאימה לו, דביקות הדדית של איש ואישה שהנאמנות ביניהם קודמת לקשר אחר.
משל לאחד שאיבד אבדה. הוא מבקש את אבדתו, ואבדתו אינה מבקשת אותו. כך אדם, איבד אחת מצלעותיו והוא מבקש את אבדתו עד שימצאנה.
עד שלא נשא אישה, אהבתו על הוריו. נשא אישה, אהבתו הולכת אחר אשתו. "והיו לבשר אחד" – שלמות אחת. שותפות זוגית.
רמב"ן: "והיו לבשר אחד", "הוולד נוצר ע"י שניהם."עד שהיה לבדו נקרא "אדם" אך משברא לו הקב"ה עזר וקרא לה "אישה", מיד נקרא אף הוא "איש", בשמה, שוה לאדם בחשיבות ובגדלות.
הזוהר: ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי" מי שמתחבר עם אישה, צריך לשדלה ולהנעים לה במילים, ואם לאו אל ילון אצלה.
בוא וראה מה כתוב כאן: זאת הפעם", דברי נועם למשוך חיבה ולהעיר אהבה…התחיל לשבחה: "לזאת יקרא אישה", כדי שתחוש באהבתו.
רש"י. כמו שהבניין רחב יותר מלמטה, כך האישה רחבה יותר למטה כדי לקבל את הוולד.
ספורנו: לכל הנשים בעתיד יקרא אישה בגלל שהאישה הראשונה נלקחה מאיש. ה' בנה את האישה שתהיה לה צורת האיש, ושההבדל היחיד ביניהם יהיה בכלים הגשמיים.
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. (פ' ב) 1. השם "אישה", מבטא את נשיותה, את היותה אשתו.. 2. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל חָי", (בראשית ג 20).
השם "חוה", מבטא את האימהות, "אם כל חי", אם בניו ובנותיו, (ג 20). (סימון א., ת"א, תשס"ב, 98).
ר' יצחק ערמאה: 2 שמות לאישה:
1. "חוה"-לשון חיים והולדה שזו התכלית המשנית של האישה,
2. "אישה", מראה על שוויון לאיש, אפשרות להשתתף בשלמות האנושית כאחד האדם".
כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת (ב' 23): (ר' יצחק ערמאה עקדת יצחק בראשית י-ם תשכ"א שער 9 דף עג 2: "וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל דברי שכל וחסידות, כמו שעשו האימהות וצדקניות ונביאות", תפיסתו מעניקה מעמד קיומי אינטלקטואלי של האישה השווה לזו של הגבר, היא מיוחדת..פרשנות דומה למקרא:
"זכר ונקבה ברא אותם". בריאת האישה מצלע האדם מגבירה את הקשר ביניהם. כשהאישה ילדה, האדם ראה באשתו את נותנת החיים לצאצאיו.
חווה הראשונה שזכתה למדרש שם: סללה דרך למדרשי שם אימהיים. קיבלה את שמה מבעלה שהתגאה בתפקידה: להביא חיים לעולם. (ג' כ'): חווה קרויה על שם החיים שהעניקה לצאצאיה.
שותפות האישה במעשה הבריאה: יכולת ההולדה היא האמצעי הקרוב ביותר של שותפות אנושית במעשה הבריאה.
מכאן גם השוני בין זכר לנקבה. האישה מעניקה חיים, הגבר מפרנס.
חווה זה מלשון לחוות דעה = להביע דעה. (הרב אבינרי ע"פ רבנו בחיי)
קודם נקראה אישה "כי מאיש לוקחה זאת, (בראשית ב 23).
אדם קרוי על שם האדמה ממנה נוצר, והוא מופקד על עיבודה, ולפיכך עונשו: "בזעת אפך תאכל לחם",
ספורנו: התכלית של האיש והאישה תהיה שווה – שניהם יתכוונו להתעלות.
כד עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. בהמה וחיה לא דבקים בצאצאיהם והזכר יבוא על איזו נקבה שימצא, (רמב"ן על התורה פרשת בראשית). האם זה נאמר גם על נשים?
אישה שקשורה להוריה תדע להתקשר לבעלה וילדיה.
2. רק בנישואים שיש בהם גם בית ואהבה של אבא ואמא וילדים, יש לאישה מנוח.
אברבנאל: "והנה לא ברא את האישה מן הרגלים, שהוא החלק היותר שפל, כדי שלא תהיה בעיניו כשפחה, ולא בראה מן הראש, שלא תהא בעיניו כגברת.
אבל בראה מן הצלע, שבאמצע הגוף, שתהא בבית כמותו".
בראשית רבא: "וה' לא ברא את האישה מראשו של האדם, לבלתי ירום ראשה,
או מעיניו, או מאוזניו, שלא תחמוד לראות ולשמוע את הכול, גם לא בראה מפיו של האדם, ולא מידיו או רגליו, לבל תפשק שפתיה, ולא תקנא, ולא תגע בכל דבר אשר לא לה,
ולא תרוץ אנה ואנה כל היום, אלא ויברא ה' את האישה מן
הצלע, למען תהיה מצניעת לכת כל הימים ועשתה הטוב והישר בעיני ה' ואדם", (בר"ב י"ח).
רמב"ן: בניגוד לשאר בעלי החיים שאינם דבקים בנשותיהם, האדם יהיה דבר באשתו.
ספורנו: מכיוון שה' ברא את האישה בדמיון אל האיש, ראוי שהאדם יחפש לו אישה הגונה כדי להתחתן איתה, אישה הדומה לו.
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד,
רש"י: הכוונה היא על ידי הוולד שנולד בין האיש והאישה.
אבן עזרא: הכוונה היא על העבר, שהם היו בעבר בשר אחד.
כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁו,
רש"י, והכוונה היא לאסור את העריות.
"נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", (בראשית א 26), "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ", (שם ב 18). שני אלו חותמים את בריאת העולם – והכול הולך אחרי החיתום.
האדם גולת הכותרת של הבריאה, והאישה היא גולת הכותרת של היצירה.
מטרת עולם הבריאה – היא אדם שנברא בצלם אלוקים,
מטרת עולם היצירה, – היא איש האוהב את אשתו, (ברויר מרדכי פרקי בראשית א 100).
ר' יוחנן בן ברוקא (יבמות סג ב) הברכה נאמרה על שניהם: "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ", גם האישה צוותה לכבוש את העולם ולשלוט בו.
פְּרוּ וּרְבוּ: יש חכמים שסברו שרק על הגבר הוטלה מצוה זו, כי אין חשש שנשים תמנענה מללדת ילדים מרצונן. רחל העקרה אמרה: "אם אין מתה אנוכי", יוכבד הצפינה את בנה, חנה לא הסכימה שאלקנה טוב לה מ- 10 בנים והשונמית אילצה את הנביא להציל את בנה.
פְּרוּ וּרְבוּ: המצווה הראשונה שה' ציווה על האדם הייתה: "פְּרוּ וּרְבוּ" ולא משפט, צדקה, או חסד.
כי אם לא יהיו בני אדם לא יהיה מי שיקים את המצוות. מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים", יבמות (סג ב). (בן עזאי סרב לשאת אישה: "מה אעשה ונפשי חשקה בתורה").
ההבדל בין בריאת האדם בפרק א ובפרק ב', ובין בריאת האישה בפרק א' ובפרק ב'?
גרסה 1: פרק א' מספר שה' ברא את העולם בששה ימים, וביום הששי ברא את נזר הבריאה, את האדם. רש"י: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (שם כולל לבני אדם, כמו עופות) בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם,(שווים) (א 27).
שוויון בין אדם וחווה: בשעה שברא ה' את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו ושני המינים גם אדם וגם אישה, היו כלולים בו ואח"כ הופרדו (בראשית רבא ח א).
האדם נברא דו מיני: זכר ונקבה. כיצד התחלק? (בר"ר ח א):
"וייקח אחת".. מדרש אגדה- ה' ברא לאדם 2 צדדים 2 פרצופים, ועשהו גבים: גב לכאן וגב לכאן, (רש"י) כאשר רצה לברוא אישה, חילק את האדם מצלעו = מצדו לשנים, לזכר ונקבה, וחילק גם את פרצופיו. (בראשית רבה, פרשה ח, פסקא א).
מה שהיה תחילה רק יצור אחד, היה מעתה לשנים, כך חתם הכתוב על שוויון גמור לאישה". (הירש, האישה היהודייה יא).
"וְיִרְדּוּ" = בלשון רבים, כי אָדָם כולל זכר ונקבה (רד"ק).
גרסה 2: יצירת האישה באה למען צורכי האדם. לא טוב היות האדם לבדו!
כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹוקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; ה' הרדים את האדם, נטל עצם מצלעותיו, וברא ממנה את האישה. וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם", (ב' כ"א).
חוה נקראה "אישה", כיוון שנלקחה מאיש, ונבראה אחרי הגבר, ומאיבר מגופו.
ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע… החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים".
| בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוקִיםאֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם, וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם | לָגַעַת. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוקִים חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם, בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם | וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַרשֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא | חוּט נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּבְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּתרבקה מרים |
ספר בראשית מספר לנו איך לא לחיות במשפחה, מה קנאה ושנאה יכולים לגרום לאדם.
למה בפרק ב' בריאת העולם מתוארת בצורה שונה מאשר בפרק א', וכן בריאת האדם?
רשי: כלל, פרט וכלל. בפרק א מתואר הכולל, בפרק ב מפורט ולבסוף סכום.
בריאת אדם וחוה בפרק ב.
יש 2 סוגי אדם. פרק א' מתאר אדם פסיבי, התלוי בסביבה, בחברה ובטכנולוגיה, ה' עשה הכול בשבילו. האלוקים במרכז, האדם לא עשה כלום.
פרק ב' תואר אדם העושה הכול למען האחרים, שותף בעשיה, (הרב סולוביציק).
בכל אדם נמצאים שני אנשים, שפרק א' מתאר פן אחד שלו, ופרק ב' מתאר את הפן השני שלו.
1. הפן הראשון בפרק א': אדם בודד המתמודד עם איתני הטבע. ה' במרכז והאדם פסיבי, אינו עושה כלום. בפרק א' האדם נברא בצלם אלוקים ויש לו תרבות, חוש צדק, אידיאלים ורגש, הוא שואף לתקן את העולם, ולעשותו ערכי יותר, ופן זה באדם מקיים שותפות מלאה עם בן זוגו או עם בת זוגו, (הרב סולוביציק, איש האמונה).
2. פרק ב' מתייחס לפן חושני הקיים בכל אדם, אדם העושה הכול למען אחרים, שותף בעשיה, פועל, האדם במרכז.
2 הגרסאות: בפרק א וברק ב' יש פסוקים המתארים בצורה שונה, את בריאת האישה ע"י ה'. פרק א' מתאר בריאה של שני שווים שיחד נקראים "אדם".
בפרק ב' האשה נבראה למען האיש, ולא כתכלית לעצמה.
ואילו האיש, נברא לתכלית מסוימת: "ואדם אין לעבד את האדמה" (ב 5ב).
בריאתו נועדה להביא את הבריאה לידי שלמותו.
כמו בכל חתונה כאשר הרב מברך את החתן הוא אומר בדרך כלל שני פסוקים מהתנ"ך: 1. "מצא אישה, מצא טוב." ו- 2. "מוצא אני את האישה מר ממוות". הרב מסביר בדרך כלל שאם "מצא אישה טובה מצא טוב", ולא גורלו מר ממות.
כך גם 2 הפסוקים, מאפשרים לשני סוגי הגברים למצוא הצדקה לעצמם. אם הגבר מבקש להתייחס אל האישה כשווה לו, יאמר: ה' ברא גם את האישה בצלם אלוקים. אמנם יש לה תפקידים אחרים מאשר לגבר, אבל היא אינה נחותה ממנו.
אם הוא מבקש להוריד אותה מדרגתו, יטען שהאישה נבראה בסך הכול מאחת מהצלעות שלו ולכן הוא חשוב ממנה והיא פחותה ממנו, וכשהיא פחותה אז הוא מוצא את האישה "מר ממוות".
וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם: ה' ברך את האדם בברכות רבות.
מה השתנה במעמד האישה?
בפרק א של ספר בראשית התפיסה שוויונית: וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ.. זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
בפרק ב תפיסה המבחינה בין איש לאישה אך ללא תלות: וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו.. וַיִּבֶן ה' אֶת הַצֵּלָע .. לְאִשָּׁה.
בפרק ג' בא שינוי דראמטי שקבע את מעמדה של האישה כנתונה לשליטת הגבר: "וְהוּא, יִמְשָׁל בָּךְ"..
הילד הקטן אנוכי ורק כשהוא גדל והופך לאיש, הוא מסוגל לשאת אשה וללחיות חיים של שיתוף ואחוה.
הבדל בין
| פרק א | לפרק ב |
| וַיִּבְרָא אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹוקִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹוקִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹוקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ;אָדָם – קודם נקראו שניהם אדם. היא הפכה לאישה והוא הפך לאיש. | ז. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹוקִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹוקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹוקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. |
