בשמות כ"א נפתחה פרשת משפטים, העוסקת בדינים אנושיים, חברתיים ומשפטיים, בדיני עבד עברי ואמה עברייה. עקרונית עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית. אך אם העבד מעוניין להישאר עוד ואומר: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, האדון מגיש אותו אל הדלת ורוצע את אוזנו ואז הוא נשאר עבדו לעולם.
שמות כא א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, רש"י: ה' אמר למשה: מצוות שנאמרו בפרשת יתרו (10 דברות, בניית המזבח וכו'), גם אלו מצוות נוספות שתלמד את ב"י יחד עם טעמיהן.
א"ע: לאחר שב"י פנו למשה וביקשו ממנו שהוא יעביר להם את מצוות ה' ולא ה', אמר ה' למשה לצוות על ב"י מצוות אלו, ואם יקבלו ב"י מצוות אלו, ה' יכרות איתם ברית.
ספורנו: ב 10 הדברות נאמר שאסור לחמוד כל דבר ששייך לאדם אחר, ועכשיו מסבירה התורה איך נדע מה שייך לכל אדם.
רמב"ן: כל התורה כולה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינים אחר 10 הדברות. וכן יפרש המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), ורצח (שם כא יב יד), וניאוף (שם כב יח), הנזכרים ב 10 הדברות.
בפסוקים שלאחר 10 הדברות, מופיעים הרחבות שונות לדברות מסוימות, ועתה מרחיב ה' את הדברה של לא תחמוד.
טעם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי רצה להקדים להם משפטים, וציווה את משה כה תאמר אל ב"י אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כב), שתזהירם שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שציוויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים עניין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו וייקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין
רש"י: יש לדון בדינים אלו לפני בתי דין ולא לפני גויים, גם אם הגויים פוסקים כמו דין תורה, כי בכך שאדם הולך לבית משפט של גוי, הוא מייקר את שם האלילים של הגויים ומחלל שם שמים.
רמב"ן: למעט שניים: גויים והדיוטות, אך יש הבדל ביניהם. אם בעלי הדין הסכימו לקבל עליהם את ההדיוטות כמפשרים, מותר ללכת כדי לדון בפניהם.
אסור כלל ללכת לגויים, גם אם 2 בעלי הדין קיבלו עליהם את הגויים.
ספורנו: לִפְנֵיהֶם, היינו שאין צורך שיקיימו מצוות אלו תמיד, אלא רק כאשר יש צורך לגשת לבית דין, מצווה זו קיימת, (בניגוד למצוות שבסוף פרשת יתרו שתמיד קיימים).
אוה"ח לִפְנֵיהֶם: א. אמנם כל אדם מישראל צריך לדעת את התורה כולה, אך יש דינים, שאם אדם מסוים לא ידע אותם, אין זה סוף העולם, כל עוד הדיינים יודעים דינים אלו. אך הדינים הכתובים בפרשת משפטים, שסובבים את כל מערכת החיים של אדם מישראל, מוטל על כל אחד לדעת אותם.
ב. דינים אלו יכולים לעורר תרעומת מצד חלק מעם ישראל, כי אדם לא רוצה לשחרר את עבדו לאחר 6 שנים, ולכן רצה ה' שמשה יאמר דינים אלו לפניהם ולומר להם שדינים אלו יכולים להגיע לכדי חסד לכל העומדים שם, שהרי אדם אינו יודע אם לא תהיה מציאות שבה יימכר כעבד.
רשב"ם: הסביר שהוא הולך לפרש את הפסוקים לפי דרך הארץ ולא לפי ההלכות, למרות שההלכות הם העיקר.
רמב"ן: לִפְנֵיהֶם, ולא לפני הדיוטות. כי כתב במשפטים: והגישו אדוניו אל האלוהים (פס ו), עד האלוהים יבא דבר שניהם (כב ח), וכתוב גם כן ונתן בפלילים (פסוק כב), שהם הדיינים המומחים הסמוכים עד משה רבנו.
ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, רש"י: כאשר תקנה לעבד ישראלי. אם אדם גנב חפץ, ואין לו כסף לשלם תמורתו, הוא נמכר לעבד. התורה פה מדברת על אדם שגנב, נתפס, ולא היה לו כסף לשלם את כפל גנבתו, ולכן, בית דין מכרו לעבד. מדובר בעבד שהוא ישראל ולא בעבד כנעני שנקנה מישראל.
א"ע: אדם מישראל, מדובר בעבד מבני עבר, ממשפחת אברהם.
כלי יקר: התורה השתמשה בשם עברי כי התורה לא רצתה לקרוא לאדם שגנב בשם ישראל, וכך רמזה התורה שגנב זה אחז במעשי אבות אברהם.
ב. עבד זה היה עברי לפני שקנית אותו, ולכן אסור לך להעביד אותו יותר מ 6 שנים.
רמב"ן: מצווה ראשונה פה: עבד עברי, כי בשילוח העבד העברי יש זכר ליציאת מצרים המוזכר בדיבר הראשון, ויש בו זכר למעשה בראשית כשבת, ויש בו זכר ליובל.
לכן מובן למה החמיר דווקא במצוות שילוח עבדים. לאחר שסיים לעסוק בנושא עבד, חזר לעסוק בדבר: לא תרצח, כבד, ולא תגנוב.
אוה"ח: אם יש באפשרותך לקנות 2 עבדים: עבד עברי ועבד כנעני, עליך לקנות קודם את העבד העברי, למרות שהעבד העברי יוצא אחרי 6 שנים. התורה רמזה גם ששם עבדות על אדם מישראל הוא ארעי, ולאחר מספר שנים, שם העבדות פורח ממנו. ג. אדם נמכר כעבד על כך שעבר עבירות.
שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, רש"י: עבד עברי יעבוד אותך במשך 6 שנים, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם, רש"י: לאחר שהעבד העברי עבד אותך במשך 6 שנים, בתחילת השנה השביעית, יש לשחרר אותו לחירות, ללא שישלם לך על כך דבר.
אוה"ח: אפילו העבד ברח, הוא חוזר לעבוד לאורך כל השנים, וכן גם אם האדון ימות, העבד יעבוד את בנו. ב. מהמילה שביעית שיש 2 מציאויות שהעבד יעבדו גם בשנה השביעית: א. אם נמכר באמצע השנה, הוא צריך להשלים 7 שנים מלאות.
ב. אם שנת השמיטה פוגעת בו באמצע 7 השנים, אינו יוצא לחופשי.
רמב"ן: התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה ה 7 זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון.
ג אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, רש"י: אם העבד העברי יימכר לאדון לבדו, ללא אישה וילדים, בְּגַפּוֹ = לכנפו, שהיה רק לבוש בכנף בגדו. א"ע: בגופו, רק עם גופו.
בְּגַפּוֹ יֵצֵא, רש"י: בשנה השביעית, שבה ישתחרר העבד, ישתחרר העבד לבד. ייתכן שבמהלך 6 שנות העבדות, אדונו של העבד יחתן אותו עם שפחה כנענית, כדי שתוליד לאדון עבדים נוספים.
פה כתבה התורה, שאם העבד נמכר לבד, ללא אישה, והאדון חיתן את העבד העברי עם שפחה כנענית, כאשר העבד העברי משתחרר, הוא יוצא לבד, ללא אישה זו וללא הבנים.
אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, רש"י: אם כאשר נמכר העבד, הוא היה נשוי לאישה ישראלית, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, רש"י: וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו.
הישראלית (וילדיה) יצאו עם העבד המשתחרר. עד עתה, היה האדון צריך לפרנס את אשת וילדי העבד, ועכשיו, לאחר שהעבד השתחרר, האדון כבר לא מחויב לפרנסם.
רמב"ן: מעשי ידיהם של האישה והילדים הם ג"כ לאדון, כל עוד הוא מפרנסם, כמו הדין שמעשי ידי האישה והילדים הם לבעל. אלא שהאישה והילדים יכולים לומר לאדון, שאינם רוצים שיפרנס אותם, ואז מעשי ידיהם יהיו להם, בניגוד לעבד עצמו שאינו יכול לומר כן לאדון.
עמו, כי הייתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדוניו, כי מעשה ידי שניהם שלו, והוא חייב במזונותיהם, אין ביניהם אלא שהרשות ביד האישה לצאת לנפשה, והבנים אינו חייב להם במזונותיהם אלא בקטנותם בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם.
ד אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, רש"י: אם האדון ייתן לעבד העברי אישה כנענית, כדי שהיא תלד לו עבדים, הכנענית שתתחתן עם העבד העברי, תהיה שפחה כנענית של האדון.,
אין המדובר בישראלית, כי כתוב שהאישה תהיה לאדון, ואילו שפחה ישראלית יוצאת ב 6 או אפילו לפני 6 אם הביאה סימנים. שנאמר כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה.
האישה וילדיה תהיה לאדוניה, שהילדים בכנענית לאדון, שוולד שפחה כנענית כמוה, אבל בישראלית אפילו הייתה גדולה, ואפילו נאמר שתהא האישה רשאית למכור עצמה, בניה של אב הם.
רמב"ן דוחה את הוכחת רש"י, כי אם מדובר במוכרת עצמה, אין שום רשות לאדון למוסרה לעבד עברי לאישה. ת"ל: האישה וילדיה תהיה לאדוניה, בכנענית הכתוב מדבר. רמב"ן הוכיח שמדובר בשפחה כנענית מזה שכתוב שהילדים יהיו לאדון, ואילו בישראלית, בכל מצב היו הילדים של האב.
א"ע: פירוש כנענית = מהעמים שנמצאים בא"י, שהרי ב"י מצווים להשמיד את כל הכנענים ממש.
אוה"ח: כתוב פה בלשון נסתר, אִם אֲדֹנָיו, למרות שהפרשה התחילה בנוכח כִּי תִקְנֶה, כי התורה רצתה לרמוז שיש פה גזירת ה', כדי שהעבד לא יגיע למצב שאינו רוצה לצאת בגלל שאשתו ובניו נמצאים אצל האדון, ולפיכך כתבה התורה שאסור לאדון למסור לו אישה אם אינו נשוי לפני כן.
כלי יקר: א, אם היה העבד נשוי כבר, לא היה האדון רוצה לקנות עבד זה כדי שלא להתחייב בפרנסת האישה והילדים, אך כנגד זה נתנה לו התורה אפשרות להשיא אותו לשפחה כנענית כדי שזה יהיה לו פיצוי, והוא ירוויח בכך עבדים.
ב. אם היה מתחתן עם אישה כנענית, לא היה מקיים מצוות פריה ורביה.
וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, אונקלוס:השפחה הכנענית תוליד לעבד העברי בנים או בנות.
הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, אונקלוס:השפחה שהשיא האדון לעבד, והבנים שלה, יהיו שייכים לו (ולא לעבד העברי שהתחתן איתה).
וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ, אונקלוס:והעבד העברי ייצא לחופשי לבדו, ללא האישה והילדים.
ה וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אם כאשר תגיע השנה השביעית, שנה שהעבד אמור להשתחרר, יאמר העבד העברי: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי,
רש"י: אני אוהב את אדוני, את אשתי (שהיא השפחה הכנענית שמסר לו אדונו), ואת ילדי (שהם הבנים שילדה לו השפחה הכנענית).
אוה"ח: יש פה רמז לאדם שרוצה לעבוד את ה' בכל כוחו, ולא רוצה לצאת מעבודת ה'. לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, רש"י: ולכן איני רוצה לצאת לחרות, כי אם אצא לחרות, אאלץ להיפרד מאדוני, מאשתי ובניי.
ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, רש"י: האדון של העבד שאינו רוצה לצאת לחופשי, יביא את העבד אל בית הדין, כדי לקבל מבית הדין שמכרו אותו, רשות לכך שהעבד יישאר אצלו,
וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, רש"י: האדון יקרב את העבד שאינו רוצה לצאת לחירות אל דלת שעומדת במקומה,
כתוב פה או אֶל הַמְּזוּזָה כדי להקיש שכשם שמזוזה עומדת, כך הדלת צריכה להיות על עומדה.
אונקלוס: או אל דלת או אל מזוזה.
א"ע: דרך בית הדין לשבת בשער העיר, ולכן צריך להביא את העבד אל שער העיר שיש שם דלת. ב. הדיינים נקראים אלוהים כי הם מעמידים את משפט האלוקים בארץ. רמב"ן: הדיינים נקראים אלוהים כי ה' מסייע ביד הדיינים לשפוט דין אמת.
וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, רש"י: האדון ייקח מרצע וירצע, יעשה חור, באוזנו הימנית של העבד שאינו רוצה לצאת לחופשי,
דווקא האוזן נרצעת, כי היא שמעה על הר סיני שאסור לגנוב, ואדם זה הלך לגנוב. ב. צריך להביא את העבד להירצע דווקא ליד דלת ומזוזה כי הם היו עדים על זה שה' פסח על בתי ב"י במצרים, וה' אמר שבגלל פסיחה זו, הם עבדי ה', ואדם זה הלך לקנות לעצמו אדון שאינו ה'.
וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם, רש"י: לאחר רציעת האוזן, העבד יעבוד את האדון שלו עד לשנת היובל.
א"ע: לְעֹלָם = לזמן ארוך, וגם הוא כתב שהכוונה היא עד ליובל, כי אין בתורה תקופת זמן ארוכה יותר מאשר עד לשנת היובל.
רמב"ן: אדם שעובד עד היובל, בעצם עבד לאורך כל ימי חייו אך כיצד ניתן להסביר זאת במקרה ואדם נמכר שנה לפני היובל? רשב"ם: הכוונה היא לְעֹלָם כמשמעו.
החוק הבא עוסק במכירת בת לאמה והחלק העיקרי בחוק הוא: האדון צריך לדאוג לצרכי האמה.
ז וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, רש"י: אם אדם ימכור את בתו הקטנה לשפחה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים, רש"י: האמה אינה יוצאת לחופשי באותה דרך כמו עבד כנעני.
עבד כנעני שאדונו חבל בו באחד מ 24 ראשי איברי גופו, יצא לחופשי. אך אמה עבריה אינה יוצאת בראשי איברים, אלא רק אם עבדה כבר 6 שנים, או שהגיעה שנת ה 50, או שהביאה סימנים שכבר בגרה.
ולא יכול להיות שמדובר על גדולה, כי קטנה יוצאת בסימנים, ק"ו שלא ניתן למכור נערה שהביאה סימנים. אוה"ח: מצא רמז בכך למכירת ישראל ע"י הקב"ה, דהיינו לגלות ולאפשרויות הגאולה.
רמב"ן: היה צריך לכתוב שאמה עבריה לא יוצאת בראשי איברים כדי שלא נלמד על יציאתה בראשי איברים בק"ו מעבד כנעני.
ב. מדובר פה ממש על כך שהאדון לא יכול להוציא את האמה לחופשי, אלא עליו לשלם לה על הנזק, כי הרבה פעמים נזק ראשי האיברים שווים יוצא מהיציאה לחרות, וכן האמה מעדיפה להתייעד.
ספורנו: אין ראוי לאדם לקנות אמה לשפחה שלא מדעתה, אך עדיף שיקנה אותה לאישה או לאישה לבנו.
אוה"ח: לפי הפשט בא לומר שבניגוד לעבדים שבמקרה ומת האדון, הם עובדים את הבן, פה אצל אמה, אם מת האדון, האמה משתחררת.
ב. עדיפות ראשונה: שהאמה לא תצא כלל לחופשי, אלא שתתייעד, וכך פירש גם רשב"ם. א"ע: בנוסף ליציאה ב 6 שנים שיש לכל העבדים, זאת יכולה לצאת גם בהגעת סימנים.
רמב"ן בפירוש לפסוק ח': כתב שהפירוש, לא תצא כצאת העבדים: האב לא יכול לפדות את בתו מהאדון, במקרה והאדון החליט לייעד את בתו ולשאת אותה, אך אם היא רעה בעיניו, ואינו רוצה לקיים את מצוות הייעוד, על האב לפדות את ביתו מיד.
ח אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ, רש"י: אם האמה לא מוצאת חן בעיני אדוניה, והוא לא רוצה לשאתה. אמה הנמכרת בעודה קטנה, יש מצווה על האדון לעשות לה ייעוד. המצווה היא שהאדון יישא את האמה שקנה, והכסף שקנה בו אותה, ישמש לכסף קידושין. פה התורה אומרת את הדין במקרה והאמה לא מוצאת חן בעיני אדוניה, ולכן הוא לא רוצה לקיים מצוות ייעוד, ולא רוצה לשאתה.
אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ, רש"י: האדון היה צריך לקיים מצוות ייעוד, (אך אין הוא רוצה לעשות כן כיוון שאין האמה מוצאת חן בעיניו),
וְהֶפְדָּהּ, רש"י: האדון צריך לתת לאמה שקנה אפשרות להיפדות. לדוגמא: אם האדון קנה את האמה ב 6 שקלים, ועברו שנתיים מיום הקנייה, הרי שאנחנו אומרים שהאדון שילם שקל 1 על כל שנת עבודה של האמה, וממילא, אם האמה רוצה להשתחרר, הרי היא צריכה לשלם לאדון 4 שקלים, ואילו את 2 השקלים הנוספים היא לא צריכה לשלם, כי כבר עברו שנתיים בהן עבדה את האדון.
לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ, רש"י: אין רשות לאדון (ולאב) למכור את האמה לאדם אחר,
אונקלוס, ולדבריו האיסור הוא גם על האב וגם על האדון.
א"ע: לפי הפשט אסור למכור את האישה לאיש לא ישראלי, אך חז"ל אמרו שהכוונה היא לאסור לגמרי מכירה לאדם זר, גם אם הוא מישראל.
ספורנו: האיסור הוא על האב, לאחר שראה שמכר את בתו שלא לשם אישות, אסור לו לחזור ולמכרה.
רמב"ן: פשט הכתוב: אסור למכור את השפחה לגוי, ואז ניתן לפרש את הדבר ב 2 אפשרויות: או שהתורה חוזרת אל תחילת המכירה, שכאשר האב מוכר את בתו, אסור לו למכור אותה לגוי,
או שלאחר שהאב רואה שמי שקנה ממנו את בתו, אינו מייעד את בתו, הוא ירצה לעשות כל דבר כדי לשחרר את בתו, ולכן הוא יהיה מוכן למכור אותה אפילו לגוי.
בתחילה ניסה להסביר את חז"ל שאמרו שהכוונה לאדם זר, והסביר שיש כאן תמורה: אסור למכור את הבת לעם, ומיהו העם שאסור למכור לו את בתו? הנוכרי.
בְּבִגְדוֹ בָהּ, רש"י: אסור למכור את האמה לאדם אחר, בעת שבוגדים בה. כאשר האדון לא מקיים מצוות ייעוד באמה, הרי שנחשב הדבר שבגד בה, ואסור לו למכור אותה לאדם אחר.
ט וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, רש"י: אם האדון מייעד את האמה שקנה לבנו, אם הוא מחתן את האמה שקנה לבנו, אין הבן צריך לשלם דמי קידושין.
רמב"ן: הבן כן צריך לשלם מוהר כאילו שנשא בתולה, ודבר זה הוא מחסדי ה'.
כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ, רש"י: על הבן לנהוג בשפחה שהוא נושא לאישה, בכל הדינים שבעל מחויב לנהוג בהם כלפי אשתו: הכוונה היא לשאר כסות ועונה. דינים המפורשים בפסוק הבא.
י אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, רש"י: אם הבעל יישא אישה נוספת על האמה שנשא, אסור לו למנוע מלתת לאמה שנשא את 3 דברים הבאים:
1שְׁאֵרָהּ = מזונות, רמב"ן: לכאורה מוכח מהגמרא שמזונות זו תקנת חכמים. לכן פירש שהכוונה היא לקירוב בשר. 2כְּסוּתָהּ, רש"י: בגד. 3וְעֹנָתָהּ, רשב"ם: מקום לגור בו. רש"י: מצוות עונה.
לֹא יִגְרָע, אונקלוס: אסור לבעל למנוע 3 דברים אלו מאמתו: שאר כסות ועונה. ספורנו: מותר לו לשאת נשים נוספות, רק בתנאי שברור לו שלא יגרע דברים המגיעים לשפחה שנשא.
יא וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, רש"י: אם האדון ימנע אחד מ 3 דברים אלו בשפחתו: לא ייעד אותה לעצמו, לא ייעד אותה לבנו, ולא יסייע בפדיונה,
וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף, רש"י: האמה תצא בבוא הזמן ללא כסף. כשהאמה תביא סימנים שהיא כבר בוגרת ואינה קטנה עוד, היא תצא ללא תשלום לבעל, גם אם עוד לא עברו 6 שנים מהיום בו קנה האדון את האמה.
רשב"ם פירש עפ"י הפשט שבי"ד יורה שהשפחה תשתחרר.
דיני נזיקין של אדם באדם! פה נמצא דינים רבים הקשורים לאדם שגרם נזק לאדם אחר: הריגה במזיד, הריגה בשוגג, הכאת אב ואם, גניבת איש (חטיפה), פגיעה באישה הרה ובעוברה.
יב מַכֵּה אִישׁ, אונקלוס: אדם המכה אדם אחר
וָמֵת, אונקלוס: וכתוצאה מהמכה, האדם המוכה מת, מוֹת יוּמָת, א"ע: דין האדם המכה: מוות ע"י בית דין.
אוה"ח: המכה בן המוות, יומת על ידכם במקום על ידי, והוא מה שאמרו חז"ל שלאחר ביטול מיתות בי"ד, עדיין המיתה קיימת.
א"ע: הטעם שפסוק זה צמוד לפסוקים הקודמים כי התורה רצתה לומר לנו מה דין אדם המכה את עבדו, אז קודם כתבה מה הדין של אדם המכה אדם אחר.
רש"י: הכרח לפסוק זה למרות שיש פסוק דומה בספר ויקרא, והוא, שמכאן אנחנו לומדים שהמכה חייב מיתה רק אם המוכה מת ואילו מספר ויקרא אנחנו למדים שגם אם הכה אישה וקטן חייב מיתה.
יג וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, רש"י: אדם שהרג נפש, ובשעת מעשה הרוצח לא התחבא כדי להרוג את הנרצח אלא רצח ללא כוונה. דחה 2 פירושים אחרים: 1. מלשון צידה ו 2. מלשון לצדד.
רשב"ם: לא הערים. ומי שרוצח בשוגג, חייב מיתה בידי שמים. וְהָאֱלֹוקִים אִנָּה לְיָדוֹ ה' זימן לידו.
וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה,
אונקלוס: אני (ה') קבעתי לך מקום שמי שרצח בשוגג יברח אליו. אדם שרצח בשוגג, גולה לעיר מקלט, ושם אסור להורגו.
רש"י מדרש חז"ל: כאשר רוצח במזיד ורוצח בשוגג מזדמנים יחד לפונדק. ב. גם במדבר יש מקום אליו ניתן למי שרצח בשגגה לברוח, והוא מחנה לויה.
יד וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, אונקלוס: אם אדם ירשיע את חברו, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, אונקלוס: מעשה הרשע שיעשה האדם הוא שיהרוג את חברו בערמה,
מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת, רש"י: גם אם הרוצח הוא כהן שנמצא עכשיו באמצע עבודת המקדש שלו, כמו אם הכהן הרוצח נמצא באמצע הקרבת הקורבן, עליכם לקחת את הרוצח ולהורגו.
א"ע: התורה נתנה דוגמא לאדם שרצח במזיד, ונמצא עכשיו באמצע הקרבת הקורבן, ואמרה שגם במקרה זה יש לקחת את הרוצח באמצע העבודה ולהורגו, כדי להדגיש שאין הרוצח במזיד גולה לעיר מקלט, ויש להוציא אותו להורג, גם ממקום מקודש כמו עבודת המקדש.
טו וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, רש"י: אדם הגורם חבלה לאביו או לאימו. מוֹת יוּמָת, רש"י: על בית דין להרוג אותו במיתת חנק.
רמב"ן: הסיבה שהתורה החמירה במי שמקלל אביו או אימו יותר ממי שחובל בהם, שמכה בחניקה ומקלל בסקילה היא כי קללה מצויה יותר, או מפני שבקללה הוא מזכיר שם ה'.
טז וְגֹנֵב אִישׁ, אונקלוס: אדם שיגנוב נפש של אדם ישראלי, יחטוף אדם ישראלי, וּמְכָרוֹ והחוטף ימכור את האדם החטוף לאדם אחר (למשל: בתור עבד),
וְנִמְצָא בְיָדוֹ, רש"י: ויש עדים שלפני המכירה, האדם החטוף היה בידי הגנב,
רש"י: הכרח בפסוק זה כי מכאן לומדים שגם אישה או טומטום שגנבו חייבים מיתה. מהפסוק בויקרא למדנו שגם אם גנב קטן או אישה, חייב מיתה.
רמב"ן: וְנִמְצָא בְיָדוֹ, בא לומר שאם מכר את החטוף בעוד זה היה ברשות הבעלים, אינו חייב מוות, כמו גנב שטבח ומכר ברשות הבעלים אינו חייב בתשלומי פי 4 ו 5.
מוֹת יוּמָת, רש"י: על בית דין להרוג את הגנב במיתת חנק. פסוק זה הוא יסוד המחלוקת האם מקישים הכאה לקללה או לא.
רמב"ן בשם רס"ג: דין גונב איש נמצא בין 2 פסוקים המדברים על מכה אביו ומקלל אביו כי אדם הגונב אדם אחר, מונע ממנו להכיר את הוריו, וכך תיתכן מציאות שהבן החטוף יקלל את הוריו, כי אינו מכירם, ולכן הטילה התורה את אותו עונש על החוטף.
יז וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, רש"י: אדם המקלל את אביו או את אימו, דינו סקילה בבית דין. א"ע: ספק אם הכוונה רק במקרה שקילל בשם ה' או גם כאשר קילל שלא בשם ה'.
רמב"ן: מדוע עונש המקלל חמור מעונש המכה? מכאן שחייב סקילה רק אם קילל בשם ה'.
רש"י: מפסוק זה למדנו שגם אישה שקיללה את אביה חייבת מיתה, ומ- ויקרא למדנו שקטן שקילל אינו חייב מיתה.
יח וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים, במקרה שיריבו שני אנשים, וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף, רמב"ן: ואחד מהאנשים שרבים, יכה את האדם שרב אתו, עם אבן או אגרוף,
התורה הזכירה את 2 המקרים, אבן או אגרוף, כדי לומר לנו שאין זה משנה אם ההכאה הייתה בדבר קשה כמו אבן, או שההכאה הייתה על ידי אגרוף שהוא דבר קל יותר ובדרך כלל אינו ממית, בכל מקרה חייב שבת וריפוי. רש"י, מפסוקים אלו אנו למדים על חיוב שבת וריפוי.
וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב וכתוצאה מהמכה, האדם המוכה לא מת, אלא הוא רק נפצע, והפציעה מונעת ממנו לעבוד.
יט אִם יָקוּם אם המוכה יקום ממחלתו, וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, רש"י: והמוכה יכול ללכת באותו כוח שהלך לפני שהוכה, ואינו צריך להישען על מקל, ויכול להישען רק על עצמו,
אם הוא נשען על מקל, זה סימן שההכאה לא החלימה, ואם כן, ייתכן שהוא ימות.
רמב"ן: אם הפצוע יסתובב בחוץ על משענתו. וכאשר אדם מסתובב בחוץ, גם אם הוא זקוק למשענת, הרי הדבר מהווה סימן לכך שהתרפא, ואם מת לאחר מכן, הרי שזה מחמת פשיעתו.
וְנִקָּה הַמַּכֶּה, רש"י: (אם המוכה יתרפא) האדם המכה יהיה נקי ממוות.
לאחר שהמוכה נפצע, בית דין משאירים את המכה בבית הסוהר כדי לראות מה יעלה בגורל המוכה. אם המוכה מת, גם אם מת לאחר זמן, אז הורגים את המכה כדין כל אדם שהרג אדם אחר.
אך אם המוכה מתרפא, בית דין משחרר המכה מבית הסוהר, ומחייבים אותו בממון,
אוה"ח ספק מה הדין במקרה ובית דין אמדו את המוכה למות (ולכאורה התחייב המכה במוות ונפטר משבת ובושת) ולאחר מכן המוכה לא מת: האם מחייבים את המכה בשבת ובושת או לא?
רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, רש"י: המכה צריך לתת למוכה דמי שבת, את הכסף שהפסיד המוכה מהמכה. אם למשל, המכה קטע את ידו של המוכה, גם לאחר ההחלמה, המוכה לא יוכל לעבוד כפי שעבד לפני כן, ובית דין שמים את שווי הכסף שהפסיד המוכה בגלל שידו נקטעה.
וְרַפֹּא יְרַפֵּא וכן צריך המכה לשלם למוכה את שכר הרופא שטיפל במחלתו.
רשב"ם: אמנם, אם גם לאחר זמן רב ימות המוכה, ולפי הערכת בית הדין, המוכה מת מחמת המכה שהכה אותו המכה, אזי המכה חייב מיתה.
רמב"ן: הסיבה שהתורה לא כתבה שיש לתת שבת וריפוי, אלא כתבה שאת השבת יש לתת וכן צריך לרפא את המוכה כי אם רצה המוכה ליטול את דמי הריפוי ולא ללכת להתרפא, אינו חייב לתת לו את הכסף. המכה חייב רק לרפא את המוכה ע"י נתינת הכסף.
כ וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט אם אדם יכה את עבדו הכנעני או את השפחה הכנענית שלו בַשֵּׁבֶט. שֵּׁבֶט זה כלי, מעין מקל או שוט, שהיו מכים בו את העבדים, הכוונה לא למכה קטנה, אלא לאדון שמכה מכה שיש בה כדי להמית,
וּמֵת תַּחַת יָדוֹ רש"י: והעבד הכנעני או השפחה הכנענית מתו מחמת המכה שהאדון הכם, נָקֹם יִנָּקֵם, רש"י: האדון יומת בבית דין במיתת סייף.
עבד כנעני נחשב ליהודי לכל דבר, כי מל וטבל וחייב בכל המצוות שאישה חייבת בהן, ולכן חייבה התורה את האדון במיתה, במקרה והרג את העבד הכנעני.
כא אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד, רש"י: אם עברו 24 שעות בהן עמד העבד הכנעני ולא מת, ורק לאחר מכן מת,
רמב"ן: הפירוש של יום או יומיים הוא שאם יקום העבד ביום זה או ביום המחרת, אין דין מיתה על האדון. אם ביום השלישי המשיך העבד לחיות, גם אם לא קם ממיטת חוליו, האדון פטור.
לֹא יֻקַּם לא יומת בסייף האדון שהכה את העבד, א"ע: ההסבר הוא עפ"י נקם ינקם שבפסוק הקודם, ודחה את פירוש הכותים שנקם ינקם הוא נקמה גדולה.
כִּי כַסְפּוֹ הוּא, רש"י: כי העבד הכנעני נחשב כרכוש האדון, והמכה של האדון לא הרגה את העבד מיד. אך אם אדם אחר הכה את העבד הכנעני, ולאחר 24 שעות מת העבד, המכה חייב מיתה.
כב וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים אם יריבו שני אנשים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, רש"י: ובשעת המריבה, כאשר אחד מהאנשים התכוון להכות את האדם השני, הוא הכה בטעות אישה שהייתה בהריון,
וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, אונקלוס: כתוצאה מהמכה שחטפה האישה, האישה הפילה את העוברים שבבטנה, וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, רש"י: אך האישה תצא ללא פגע, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ,
רש"י: על המכה את האישה לשלם לבעל האישה כסף עבור הוולדות. בית דין מחשבים את סכום הכסף כשהם בודקים כמה הייתה האישה ראויה להימכר בשוק לפני המכה, כאשר אנשים היו משלמים יותר כדי לקנות גם את הוולדות, וכמה שווה האישה עכשיו, לאחר שהפילה את העוברים.
כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה המכה ישלם לבעל, כאשר הבעל יתבע את המכה בבית דין,
א"ע: אם האב מטיל על המכה סכום מסוים, והמכה מתרצה לכך, הרי שהוא ישלם לבעל את הסכום הזה, ואם המכה והבעל לא הגיעו להסכמה ביניהם, אזי הבעל יתבע את המכה בבי"ד.
רמב"ן הקשה על הא"ע: מה הטעם לציין שאם הבעל והמכה הגיעו לפשרה, המכה ישלם לפי ההסכם ביניהם, ואם לא הגיעו לכדי הסכמה, יתבע הבעל את המכה בבי"ד? הרי כך בכל דין תורה?
וענה כי אין כאן נזק ממשי, אלא רק קנס, על המכה לשלם לבעל את שווי ילדיו בעיני עצמו, אא"כ הבעל הגזים בדרישתו. וְנָתַן בִּפְלִלִים, רש"י: המכה ישלם לבעל על פי הדיינים.
כג וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה, רש"י: אם יהיה אסון באישה, אם האישה שבהריון תמות מחמת המכה שהכו אותה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, רש"י: עליך להרוג את המכה כעונש על שהרג את האישה, ויש מחלוקת בגמ' האם התכוון לזה והרג אחר עונש ממון או מוות.
הכתוב חוזר פעמיים על העקרון: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.
כד עַיִן תַּחַת עַיִן, רש"י: אם אדם סימא את עין חברו, הוא חייב לשלם לחברו את שווי העין,
א"ע: היה ראוי ליטול את עינו של המכה, אך לא ניתן לדרוש כפשוטו, כי לא ייתכן ליטול את עינו של מי שנטל שליש מראות עיניו של אדם. ב. "כאשר עשה כן יעשה בו", הגמול נעשה במכה.
רמב"ן פשט הפסוק: אם המכה היא מכה קבועה ואינה מתרפאת (כגון שקטע יד של אדם אחר), הרי שעושים לו ממש כמו שעשה לחברו, אך אם זה מום עובר, אזי משלם שבת וריפוי.
שֵׁן תַּחַת שֵׁן, רש"י: אם אדם הוציא לחברו שן, הוא חייב לשלם לחברו את שווי השן, וכן בכל הבאים.
יָד תַּחַת יָד אם אדם קטע את יד חברו, הוא חייב לשלם את שווי היד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל אם אדם קטע את רגל חברו, הוא חייב לשלם את שווי הרגל
כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, רש"י: אם אדם גרם לאדם אחר לכוויה, בודקים כמה כסף אדם נטל כדי שיסכימו לעשות לו כוויה, וסכום כסף זה הוא חייב לשלם למי שהוא גרם לו לכוויה,
פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, רש"י: אם אדם גרם לאדם אחר פצע, בודקים כמה כסף אדם נוטל כדי שיסכימו לעשות לו פצע דומה, וסכום כסף זה הוא חייב לשלם למי שגרם לו לפצע.
פצע = מכה שדם יוצא ממנה.
חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה, רש"י: אם אדם גרם לאדם אחר חבורה, או שטף דם פנימי, בודקים כמה כסף אדם נוטל כדי שיסכים לעשות לו חבורה דומה, וסכום כסף זה יש לשלם למי שגרם לו לחבורה,
א"ע בשם רס"ג: פצע = שבירת עצם, וחבורה = מכת דם. רשב"ם: פצע = פצע גדול, וחבורה = פצע קטן.
כו וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, רש"י: אם אדם יכה את עבדו הכנעני או את שפחתו הכנענית, וכתוצאה ממכה זו יוציא האדון את עין העבד או השפחה,
לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ, רש"י: האדון צריך לשלח את העבד הכנעני (או השפחה הכנענית) לחופש, כפיצוי על העין שהוציא לו. דין זה אינו נוהג רק בעין של עבד, אלא גם אם הוציא האדון כל אחד מ 24 ראשי האיברים של העבד הכנעני, עליו לשלח את העבד הכנעני לחופשי.
ב. מדוע נקטה התורה דווקא שן ועין מכל 24 ראשי איברים. אם התורה הייתה כותבת רק עין, הייתי חושב שרק בסוגי איברים כמו עין, שהאדם נברא איתם, אך שן יוצאת לאחר שאדם כבר נולד, ואינה כלולה ב 24 ראשי איברים. ואם היה כתוב רק שן, הייתי חושב שגם שן של תינוק נחשב כאחד מ 24 ראשי איברים, למרות שהיא מתחלפת.
א"ע: 2 איברים אלו הוזכרו, כי הכי שכיח שהם יוצאו ע"י האדון.
כז וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל אם אדון יכה את עבדו הכנעני או את שפחתו הכנענית, וכתוצאה מהמכה, האדון יפיל את שן העבד או השפחה, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ על האדון לשלח לחופשי את העבד הכנעני, כפיצוי על השן שהפיל לו.
דיני נזיקין: של שור באדם, או שור בשור: בפסקה זו מופיעים חוקים הנוגעים לנזקי שור. הכתוב מחלק בין שור תם (שלא נגח לפני כן) ולכן הדין הקל בעניינו לבין שור מועד: נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, שבו הדין חמור יותר. ובין דיני שור שפגע באדם ודיני שור שפגע בשור.
כח וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה, רש"י: אם שור (או כל בהמה) של אדם, יינגח אדם אחר, בין אם הוא איש או אישה, הדין הוא אותו דין אם השור הרג אדם בדרך אחרת.
וָמֵת וכתוצאה מנגיחה זו, מת האיש שננגח, סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר יש לסקול בבית דין את השור הנוגח,
וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, רש"י: ואסור לאכול את בשר השור, גם אם לפני שבית דין הספיקו לסקול את השור, בא אדם ושחט את השור, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, רש"י: על בעל השור אין מטילים עונש.
לפי הפשט: לבעל השור אסור ליהנות כלל מבשר השור.
א"ע: התורה הזכירה אישה, למרות שברוב הפסוקים אין האישה מוזכרת כדי שלא יבוא בעל השור ויאמר שהאישה היא שסיכנה את עצמה, כי היא הייתה צריכה להישאר בבית כמנהג נשים.
התורה כתבה את דין שור שנגח בבן או בת, כדי שלא יבוא בעל השור ויטען שהורי הילדים הם שפשעו בם, והיו צריכים לשמור על ילדיהם.
רמב"ן יש לכתוב דין נגיחת ילדים קטנים, כי שוורים אינם פוחדים מילדים, ולכן ייתכן שהפשיעה של בעל השור הייתה נמוכה יותר.
כט וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם, רש"י: אם נגיחה זו של השור לא הייתה הנגיחה הראשונה, אלא השור נגח גם בימים שעברו (אתמול ושלשום) שלש נגיחות, ובכך הפך להיות שור מועד,
נהיה שור מועד רק בנגיחה הרביעית.
וְהוּעַד בִּבְעָלָיו, רש"י: והיו עדים שהתרו בבעל השור, שאמרו לו שהשור שלו נגח, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ, רש"י: ובכל זאת, בעל השור לא שמר על שורו, וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה,
רש"י: והשור הרג בכל דרך איש או אישה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל, רש"י: בית דין יסקלו את השור, וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, רש"י: וגם בעל השור חייב מיתה בידי שמים.
ל אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו, רש"י: אם שור מועד הרג אדם, בית דין יטילו עליו סכום כסף ככופר, אם זה אינו רשות, ונחלקו תנאים אם הכוונה לדמי מזיק או דמי ניזק.
רמב"ן: אין מכריחים את בעל השור לשלם, וק"ו שאין ממשכנים אותו על כסף זה. א"ע: אדם זה באמת ראוי למות, אך אין הורגים אותו, אלא מטילים עליו כופר.
ספורנו: במקרה והיו עדים שראו את הנגיחה, ולכן בי"ד יכולים להטיל על בעל השור סכום כסף ככופר.
וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ, רשב"ם: בעל השור המועד שהרג, ייתן את סכום הכסף, ובכך יפדה את נפשו מחיוב מיתה בידי שמים, לאחר תשלום הכסף, בעל השור אינו חייב יותר מיתה בידי שמים.
כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו, אונקלוס, על בעל השור לשלם כל סכום כסף שבית דין יטיל עליו לשלם.
א אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח, רש"י: אם השור נגח בן קטן או בת קטנה, כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ,
רש"י: יש לעשות לשור ולבעליו גם כדין הזה. אם השור הוא שור תם, שור שאינו שור מועד, דין השור להיסקל ובעל השור נקי. אך אם השור היה שור מועד, והבעלים לא שמרו עליו, השור נסקל, והבעלים מתחייבים מיתה בידי שמים, כאשר בית דין יכולים להטיל על הבעלים כופר, וכך יכולים הבעלים להינצל ממיתה בידי שמים.
לב אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה, רש"י: אם השור יינגח עבד כנעני או שפחה כנענית כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו,
רש"י: בעל השור ישלם לאדון העבד או האמה סכום כסף של 30 שקלים. סכום כסף זה של 30 שקלים הוא סכום כסף קבוע, ואין בית דין שמים כמה היה שווה העבד או כמה הייתה שווה האמה,
רשב"ם: מדובר על שור מועד, אך שור תם אינו מחייב את בעליו ב 30 שקלים.
ספורנו: סכום של 30 שקלים הוא כערך נקבה, והכתוב השווה את העבד העברי לאישה, כי גם בקיום מצוות דינם שווה. וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל, אונקלוס: וכן השור הנוגח ייסקל.
דינים הנוגעים לנזקי בור: פתיחת בור קיים, או יצירת בור חדש:
לג וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר, רש"י: אם אדם יפתח ברשות הרבים בור שהיה מכוסה, אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר, אונקלוס: או אם אדם יכרה ברשות הרבים בור,
וְלֹא יְכַסֶּנּוּ והחופר או הפותח לא יכסו את הבור, וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר,
רש"י: וכתוצאה מכך שהבור לא כוסה, תיפול בהמה לתוך הבור. למה נאמר דווקא שור וחמור למרות שמדובר בכל הבהמות, כי הלימוד הוא שור ולא אדם, חמור ולא כלים.
לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, רש"י: האדם שגרם לתקלה, מי שחפר את הבור ולא כיסהו, ישלם לבעלים את השווי של הבהמה שנפלה לבור,
חז"ל: בַּעַל הַבּוֹר, יש מספר דברים, שלמרות שאין הם ברשות האדם, הרי התורה עשתה כאילו הם ברשותו, ואחד מהם הוא בור ברה"ר.
א"ע: הסיבה שהתורה קראה לחופר הבור: בַּעַל הַבּוֹר כי הוא חפר את הבור לתועלתו. וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ,
רש"י: וגם הנבלה תהיה של בעל הבהמה. חופר הבור נותן לבעל הבהמה את נבלת הבהמה, ושמים בבית דין את שווי הנבלה, ואת ההפרש בין שווי הנבלה לשווי הבהמה שנפלה, משלם חופר הבור לבעל הבהמה.
רשב"ם: עפ"י הפשט: המת יהיה למזיק.
לה וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ, רש"י: אם שור תם של אדם ידחוף בגופו, אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ, שור ידחוף את שור חברו, וָמֵת והנדחף מת כתוצאה מדחיפת השור הראשון,
וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן,
רש"י: במקרה וששווים של 2 השוורים שווה, 2 הבעלים, בעל השור החי ובעל השור המת מוכרים את 2 השוורים, ומחלקים את הכסף ביניהם. כמו: אם 2 השוורים שווים 100 זוז, ולאחר שהשור מת, ניבלתו שווה 40 זוז, יוצא שהנזק הוא 60 זוז. הבעלים מוכרים את 2 השוורים ומקבלים תמורתם 140 זוז, ולאחר החלוקה, מקבל כל אחד מהבעלים 70 זוז. יוצא שכל אחד מהבעלים הפסיד חצי מהנזק, כל אחד מהבעלים הפסיד 30 שקלים שהם חצי מהנזק שהיה 60 שקל.
רש"י: גם במקרה והשוורים לא שווים, הדין: שור תם משלם חצי מהנזק, ואת הנזק משלם מגופו, אז אם השור התם אינו שווה חצי מהנזק, הוא בכל זאת אינו משלם יותר מחצי נזק, כמו: השור התם היה שווה 20 זוז, והוא נגח שור ששווה אלף זוז והנזק היה 500 זוז, בעל השור שניגף גובה רק 20 זוז כשווי של השור התם.
לו אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, רש"י: אם נגיחת השור לא הייתה בפעם הראשונה, והשור נגח גם קודם (אתמול ושלשום) 3 פעמים, הוא הפך לשור מועד.
וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו ובעל השור המועד עדיין לא שמר על שורו המועד. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, רש"י: בעל השור הנוגח צריך לשלם את כל נזק השור שנהרג,
וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ, רש"י: נבלת השור שנהרג תהיה לבעליו, ואת ההפרש בין שווי השור כשהיה חי לשווי הנבילה עכשיו, ישלם בעל השור המועד.
לז כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, אונקלוס: אם אדם יגנוב שור או שה, וּטְבָחוֹ והגנב ישחט את השור או השה, אוֹ מְכָרוֹ או במקרה והגנב ימכור את מה שגנב,
חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, אם מכר שור, הוא צריך לשלם פי 5 משווי השור, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה
רש"י: ואם הגנב טבח או מכר שה, הוא צריך לשלם פי 4 משווי השה. אמנם, אין דין תשלומי ארבעה וחמישה נוהג באף בהמה אחרת חוץ מבשור ובשה.
יש מחלוקת תנאים לגבי סיבת השינוי בין השור לשה. לפי ר' יוחנן, הגנב התבזה בשעה שנשא את הכבש על כתפו ולכן משלם רק פי 4, בעוד שאת השור הוליך הגנב ברגליו, ולכן משלם פי חמש.
ר"מ סובר שהשור התבטל ממלאכתו ולכן הגנב משלם תשלומי פי 5, בעוד השה לא התבטל ממלאכתו, ולכן משלם רק פי 4.
קשה על דברי ר"מ, כי מדוע דווקא במקרה וטבח או מכר אנחנו מתחשבים בביטול מלאכה. א"ע: סיבת החילוק: כי כדי להסתיר שור, יש צורך בגנב מיומן יותר.