פרק י"ב בספר שמות עוסק בציווי על קורבן פסח ראשון, מכת בכורות, ויציאת מצרים. הפרק מפרט את ההכנות (לקיחת השה, מריחת הדם), אכילת המצה, וקובע את ההלכות לפסח לדורות.
הפרק מדגיש את תחילת לוח השנה היהודי בחודש האביב, המציין יציאה לחירות ושליטה על הזמן. הפרשנים מתמקדים בפרטי השה, זמן השחיטה, סימון המשקוף וההכנות המהירות ליציאה.
שמות יב א וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן רש"י: לפי שאהרון טרח במפותים כמו משה, ה' חלק כבוד לאהרון במצווה הראשונה.
א"ע: התורה הזכירה פה את משה ואהרון, כי רק הם נתנו את מצוות התורה, ולאחר נתינת התורה על ידיהם, לא התחדשו מצוות נוספות, אם לא לצורך שעה, כמו גדעון ואליהו. תיקוני דוד ושלמה לא היו ע"י נבואה אלא בגדר של תקנות, או שתיקונם מבוסס על קבלה שהייתה בידם מימות משה.
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, רש"י: ה' דיבר למשה ואהרון בארץ מצרים, מחוץ לערים שבהן גרו המצרים. רשב"ם: רק מצוות אלו צוו משה ואהרון במצרים. שאר המצוות צוו ב"י בהר סיני ובערבות מואב.
רמב"ן: הכתוב בא לומר שהציווי היה בארץ מצרים ולא בעיר מצרים.
לֵאמֹר כך אמר להם ה':
ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה אוה"ח: במילה הַזֶּה רמזה התורה שה' יגלה את הניסים לישראל בידיעה ברורה, כמו שאמרו חז"ל, שראתה שפחה על הים…
לָכֶם חודש ניסן יהיה לָכֶם , רמב"ן: לָכֶם = לכל ישראל, אך התורה אמרה זאת למשה ואהרון שהיו שקולים כנגד כל ישראל. ובדרש: צריך בי"ד מומחה לקידוש החודש.
ג. שמות החודשים עלו מבבל, שהרי בתחילה היו שמות החודשים לפי מניינם מהחודש בו יצאו ב"י ממצרים, ועכשיו, לזכר הגאולה מבבל, החודשים נקראים כפי שמותם שעלו מבבל.
ספורנו: מעכשיו, החודשים יהיו לָכֶם. בזמן השעבוד לא היו ביד ישראל ולא יכלו לעשות מה שרצו.
רֹאשׁ חֳדָשִׁים חודש ניסן יהיה לכם, לרֹאשׁ חֳדָשִׁים , א"ע: רֹאשׁ חֳדָשִׁים = בר"ח ניסן. בשם ר' משה: רֹאשׁ חֳדָשִׁים = שביום של חידוש הלבנה חל ר"ח.
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, רש"י: חודש ניסן יהיה הראשון במניין החודשים: חודש ניסן ייקרא: החודש הראשון, חודש אייר ייקרא השני, וכך הלאה.
רמב"ן: חודש ניסן נמנה כחודש הראשון כי בחודש זה נעשה נס יציאת מצרים, כמו שבמניין ימי השבוע מונים את ימי השבוע לפי ראשון בשבת, שני בשבת וכו'.
בשם המכילתא: כאשר הלבנה מתחדשת, זהו ראש חודש.
רשב"ם: פסוק זה הוא לדברי ר"י שבניסן נברא העולם, ולדברי ר"א הכוונה היא שלמרות שהאומות אינן מונות מניסן, עם ישראל ימנה את חודשיו מניסן.
אוה"ח: חודש ניסן הוא המובחר שבחודשים, ובו ראויים ישראל להיגאל.
א"ע כתב בספר יסודות: א. השנים הולכות לפי שנות חמה ואילו החודשים אחרי הלבנה. ב. בזמן ביהמ"ק אמנם ב"י היו מנסים שחודש ניסן ייפול בחודש האביב, אך הדבר היה מסור לבי"ד.
ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: תדברו אל כל כנסת ישראל, תאמרו לכל אחד מישראל שהוא חלק מקהל עם ישראל. לֵאמֹר, רש"י: כך תאמרו לעדת בני ישראל היום, בראש חודש ניסן,
אוה"ח: הצורך כאן גם במילה דַּבְּרוּ וגם במילה לֵאמֹר, נובע מכך שבמצווה זו ישנם 2 מרכיבים: מרכיב של טובת עם ישראל ומנגד עונש על מי שאינו עושה כן, לכן דַּבְּרוּ בלשון קשה כנגד העונש, ואילו לֵאמֹר, היא לשון קלה כיוון שמצווה זו היא לטובת עם ישראל.
ב. דַּבְּרוּ זה כנגד זקני ב"י, ואילו לֵאמֹר, זה כנגד צעירי ב"י.
בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה בתאריך י' ניסן, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, רש"י: יש לקחת שה אחד לכל משפחה, במקרה והמשפחה אינה גדולה מידי, ושה אחד מספיק לכל המשפחה.
אוה"ח: במילה וְיִקְחוּ רמוז שגם בפסח מצרים אסור לבן ניכר לאכול בו, ובכך חולק על הא"ע הסובר שדין זה נאמר רק בפסח דורות.
א"ע: וְיִקְחוּ, יש לקחת מהעדר שיש לכל אחד, ואם אין לו עדר, עליו לקנות. בשם יפת: הכוונה להכנת השה.
רמב"ן: יש לשחוט שה בפסח כי כוח הטלה בחודש ניסן, כוחו גדול, ולכן ציווה ה' שנשחט את הטלה בפסח כדי להודיע שלא יצאנו ממצרים בשל הטלה, אלא בשל ה'.
בשם חז"ל: המצרים היו עובדים את הטלה, וה' השפיל את אלוהי המצרים ואת כוח המצרים כאשר ב"י יצאו ממצרים.
כלי יקר: ה' ציווה לקחת את הטלה דווקא בי' ניסן כי בשליש הראשון של החודש, כוחו של הטלה חזק יותר. מובן למה הסמיכה התורה קידוש החודש לעניין לקיחת הטלה, כדי לדעת מהו השליש הראשון של חודש ניסן, יש לדעת כיצד לקדש את החודש.
שֶׂה לַבָּיִת, רש"י: אם המשפחה גדולה מאוד, ושה אחד לא יספיק לכדי כזית בשר לכל אחד מבני המשפחה, יש לקחת שה אחד לכל מי שגר בבית אחד.
רש"י: מספר האנשים שנמצאים בבית אחד הוא קטן יותר ממספר האנשים שנמצאים במשפחה שלמה. ב. דין זה של לקיחת השה עוד בתאריך י' ניסן נהג רק בפסח שעשו ב"י במצרים, אך בפסח דורות, אין צורך לקחת את השה כבר בתאריך י' ניסן.
ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, רש"י: אם יש מעט אנשים בבית, ומספרם לא מספיק כדי לאכול שה שלם. ויש חשש שבשר השה לא ייאכל בזמן והוא יבוא לידי נותר (בשר קרבן שלא נאכל בזמן ונותר לאחר הזמן שמותר לאוכל נקרא: בשר נותר), כי בני הבית לא יצליחו לאכול את כל בשר השה,
ב. עפ"י הדרש ניתן להימנות ולמשוך ידיהם מהשה, רק בשעה שהשה בחיים.
וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, אונקלוס: כל בית שהיו בו מעט מידי אנשים כדי להימנות על שה, יימנה על שה יחד עם שכנו,
ספורנו: למרות שהמצרים היו גרים בין בתי ב"י, שְׁכֵנוֹ נחשב רק מי שהוא יהודי.
בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת, א"ע: הכוונה היא לחלק שייקח כל אחד.
רש"י: לפי חשבון הנפשות. כל אחד מהבתים השכנים שנמנו יחד על השה, ייקח חלק בשה, לפי מספר הנפשות שיש לו בבית. אם 2 בתים נמנו יחד על שה, משפחה אחת משפחה גדולה ומשפחה אחת משפחה קטנה, המשפחה הגדולה מקבלת חלק גדול יותר בשה.
אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה, רש"י: רק אדם שיכול לאכול כזית בשר, יימנה על השה. אך זקן או חולה שאינם יכולים לאכול כזית בשר, אינם נמנים על השה.
ה שֶׂה, רש"י: התורה מנתה מספר תנאים לכך שהשה יהיה מותר בלקיחה לשם קרבן פסח: תָמִים ללא מום זָכָר בֶּן שָׁנָה, רש"י: זכר שנולד השנה, ועוד לא עברה עליו שנה שלמה מיום שנולד,
א"ע בשם ר' ישועה: יש הבדל בין בן שנה שאז כבר מלאה לו שנה, לבין בן שנתו כלומר שנמצא עדיין בתוך שנתו, ודחה זאת מקורבנות הנשיאים שם כתוב לפעמים בן שנה ולפעמים כתוב בן שנתו.
יִהְיֶה לָכֶם השה יהיה לכם תמים, זכר ובן שנה, ומִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, רש"י: מותר לכם לקחת את השה מהכבשים או מהעיזים. גם כבשים וגם עיזים נקראים שה.
א"ע כתב בשם ר' משה בן עמרם שזה רק בפסח מצרים, אך בפסח דורות מותר לקחת גם בקר. אולם א"ע דחה פירוש זה, כי כל עניין פסח דורות הוא רק לזכר פסח מצרים, ולכן, אין טעם לשנות את סוג הבהמה.
ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, א"ע: כל אחד מב"י ישמור את השה אצלו בבית, עד לתאריך יד' ניסן.
רש"י: הכוונה היא לביקורת ממומים, וה' ציווה לעשות בפסח מצרים ולא ציווה בפסח דורות, ביקורת של 4 ימים, כדי שיהיה לעם ישראל מצווה נוספת.
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, רש"י: כל אדם מעדת ישראל ישחט את קרבן הפסח בי"ד ניסן, בבֵּין הָעַרְבָּיִם, רש"י: זה לאחר שעברו 6 וחצי שעות (זמניות) מתחילת היום, ועד לשקיעת החמה.
ונקרא בֵּין הָעַרְבָּיִם, כי זה נמצא בין זמן הערב של היום, לזמן הערב של הלילה וזה תחילת הלילה. א"ע: הכוונה היא לשקיעת החמה, וישנם 2 שקיעות, והזמן ביניהם נקרא בין הערביים.
רמב"ן: הלילה נקרא ערב. הסיבה ללשון רבים כי צוהריים נאמר בלשון רבים כי השמש מאירה ל 2 הכיוונים, ואילו בערב, השמש שוקעת מאותם 2 כיוונים.
ב, אין הכוונה בֵּין להבדלה, אלא בתוך: בתוך הערב.
רש"י בשם חז"ל: שמהמילים קהל + עדת + ישראל, למדים שהיו מקריבים את הקורבן ב 3 כתות.
ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם, רש"י: על ב"י לקבל את הדם של השה בכלי. וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, רש"י: בפסח שנעשה במצרים, יש לתת מדם השה על 2 הקורות הניצבות בפתח הבית.
וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, רש"י: בפסח שנעשה במצרים, יש לתת מדם השה על משקופי הבתים, ועל הקורה העליונה שבפתח הבית.
ב. משקוף = מלשון טריקה. א"ע: משקוף = מלשון השקפה. ב. יש אומרים שטעם נתינת הדם על המזוזות והמשקופים היא כדי שהמצרים יראו ששחטו את האלוה שלהם.
א"ע דוחה פירוש זה וכותב שלו זאת הייתה הסיבה של נתינת הדם על המשקופים, היה צריך לתת את הדם בפתח החצר ולא בפתח הבית. לכן מסיק הא"ע, שטעם נתינת הדם היא לשם כופר, כדי שהמשחית לא יהרוג את מי שנמצא באותו הבית.
עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם, רש"י: יש לתת את דם השה רק על מזוזות ומשקופי הבתים שבהם אוכלים את השה, ואין צריך לתת מדם השה על בתים שאינם משמשים לדיור כגון מחסנים.
ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ בליל יציאת מצרים, ב"י יאכלו את בשר השה צלוי (ולא מבושל), בעל הטעמים: הסמיך את צלי אש למצות.
רמב"ן: יש לאכול את המצה והבשר, ולאחר מכן התורה חזרה למרור, וכתבה שיש לאכול גם מרור עם בשר, אך כאשר אין בשר, כאשר אין קרבן פסח, אין מצווה לאכול מרור.
כמו"כ, אין המרור והפסח מעכבים אחד את השני.
א"ע: יש אומרים שבמצרים הייתה ליחה, ולכן המצרים הקפידו לאכול מרור עם מאכליהם, שכן המרור מוציא את הליחה. ב. יש לומר כמו שחז"ל אמרו שטעם המרור הוא זכר ל-וימררו את חייהם.
רשב"ם: התורה ציוותה לאכול את הבשר דווקא צלוי כי כך דרך חיפזון ומהירות. רש"י: התורה ממעטת בדברים אלו את הגידים ועצמות, ורק הבשר מותר באכילה.
וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ וכן יאכלו ב"י עם השה הצלוי, מצות עם מרור. רש"י: מרור הוא עשב מר. רמב"ן: התורה לא כתבה את המילה עם כדי שלא נחשוב שיש חובה לכרוך מצות עם בשר.
ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, רש"י: אסור לכם לאכול את בשר השה כשהבשר עדיין נא, ועדיין לא נצלה כל צרכו.
רמב"ן: כל המצוות שנאמרו בגוף הפסח הם מצוות לדורות, וכל המצוות שנאמרו באוכלים את הפסח הם ציווים רק לפסח מצרים.
וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, רש"י: וכן אסור לאכול את בשר השה כאשר הבשר התבשל במים (או בכל משקה אחר) במקום להיצלות,
כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רש"י:מותר לאכול את בשר השה רק כאשר הוא נצלה באש, פה התורה ציוותה על כך בלאו ואילו לפני כן הצו הוא בעשה.
רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, רש"י: יש לצלות את בשר השה יחד עם הראש ועם האיברים הפנימיים של השה.
י וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, אונקלוס: אל תשאירו מבשר השה עד הבוקר למחרת שחיטתו,
א"ע בשם יפת: הכוונה היא לעצמות, ודחה דבריו וכתב שהכוונה היא לבשר, והתורה מדברת על מקרה שאדם נאנס ולא יכל לאכול את כל בשר השה.
וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ, רש"י: מה שנשאר מבשר השה עד הבוקר שלמחרת שחיטתו, יישרף באש. אך בפסח דורות, שרפו את הבשר הנותר רק בבוקר ראשון של חול המועד.
יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתו, א"ע: ֹ כך עליכם לאכול את בשר השה בפסח מצרים, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, רש"י ע"פ שפתי חכמים: מהרו באכילתכם, כבני אדם שמוכנים לצאת לדרך והם חוגרים חגורות על מותניהם. אמנם, פה התורה לא ציוותה ממש שהמותניים יהיו חגורות, אך היא ציוותה על כך דרך משל, כדי להמחיש את מהירות האכילה ואת האמונה הגדולה שב"י יאמינו שייצאו ממצרים באותו לילה.
נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, אונקלוס: ֹ נעליים יהיו על רגליכם, וכך תהיו מוכנים לצאת ממצרים, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, א"ע: ותאחזו בידיכם מקלות בהם אתם מכים את החמורים בשעה שאתם מוליכים אותם,
וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, רש"י: אתם תאכלו את קרבן הפסח במהירות,
כלי יקר: צריך להזדרז כי מצרים טמאה וה' לא יכול להשרות שכינתו בתוכה, והזירוז היה כדי לקבל את פני השכינה. ב. ה' בא למצרים כדי להוציא את ב"י, ולכן יש צורך שייצאו אחרי ה' במהירות.
פֶּסַח הוּא לַה', רש"י: קרבן פסח נקרא כך כי ה' פסח, דילג, על בתי ב"י, ולא הרג את בכורותיהם.
יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אונקלוס:ֹ אני אתגלה בארץ מצרים בליל פסח,
רש"י: ה' יעבור בכל מצרים במכה אחת. ספורנו: ה' יעבור כדי לפלס דרך למשחית. א"ע: גבורות ה' עוברים בכל מצרים, וזה נחשב כאילו שה' בכבודו עבר.
וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אני אכה כל בכור שנמצא בארץ מצרים, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, אונקלוס: אכה את כל הבכורות במצרים: מבכורות של בני האדם ועד לבכורות של הבהמות.
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, רש"י: אני אעשה דינים בכל אלוהי מצרים: אם הפסל היה עשוי מעץ, העץ היה נרקב, ואם הפסל היה ממתכת, המתכת הייתה נמסה.
רשב"ם: ה' פרע מאלוהי מצרים כי פרעה בטח באלוהי מצרים. רמב"ן: ה' ישפיל את שרי המצרים שבשמיים, כדי שהעונש יהיה חזק יותר.
אֲנִי ה', רש"י: אני ה' אעשה דברים אלו בעצמי, ולא אשלח שליח כדי להרוג את הבכורות וכדי לעשות דינים באלילי מצרים.
יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, אונקלוס: ֹדם השה שתשימו על משקופי ומזוזות בתיכם, ישמש לכם לאות,
רש"י: גם כשהיה מצרי בבית ישראלי היה מת, וכאשר היה ישראל מצוי בבית מצרי, לא היה נהרג.
וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, רש"י: אני (ה') אראה את דם השה, ואוודא שאתם עסוקים בקיום מצוותיי, ונדרש לפרש כך כי הכל גלוי לפני ה'.
וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, רש"י: אני אדלג על בתיכם בשעה שאהרוג את שאר הבכורות במצרים, ב. הפירוש של פָסַחְתִּי = חמלתי.
וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אונקלוס: (בגלל שאדלג על בתיכם) לא יהיה מכם חבלת מוות, בשעה שאני אהרוג (את שאר הבכורות) בארץ מצרים
ספורנו: כאשר ה' הרג את בכורות מצרים, הוא שלח בהם מכות נוספות: עברה זעם וכו', וה' אמר לבנ"י שמכות אלו לא יהיו בהם בשעה שהוא הורג את בכורות מצרים.
יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, א"ע: היום הזה, יום הפסח, היום בו תצאו ממצרים, יהיה לכם לזיכרון גם בדורות הבאים.
וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה', רש"י: יום שיהיה לכם לזיכרון, ותחגגו את חג הפסח בכל שנה. לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ, רש"י: בכל הדורות הבאים, אתם תחגגו את חג הפסח.
א"ע: פסח היא מצווה התלויה בארץ.
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ במשך 7 ימים רצופים, תאכלו מצות. אמנם הדין הוא שאין חובה לאכול מצות במשך כל 7 ימי חג הפסח, רק אם רוצים לאכול מאכל העשוי מתבואה, יש לאכול מצה.
רק בלילה הראשון יש חובה לאכול מצה.
רש"י: חובה לאכול רק בלילה הראשון, אך בשאר הימים, אין חייבים לאכול מצה, אלא שאסור לאכול חמץ.
א"ע: בפסח מצרים הציווי היה לאכול רק בליל היציאה, אך מכיוון שלא הספיק בצקם להחמיץ, אכלו ב"י מצות במשך 7 ימים, עד טביעת המצרים על ים סוף.
אוה"ח: יש ציווי על מצות בפסח מצרים, למרות שכל עניין המצות הוא רק לשם זיכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כי ה' רצה שלב"י יהיו זכויות.
אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, רש"י: ביום שלפני היום הראשון, ביום שלפני 7 הימים בהם אתם חוגגים את חג הפסח, עליכם לבטל את החמץ מהבתים שלכם,
לא ניתן לומר שהכוונה היא ליום הראשון מבין 7 ימי החג, כי כתוב: לא תשחט על חמץ דם זבחי.
כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, השביתו את כל החמץ בערב חג הפסח כי כל מי שיאכל חמץ בחג הפסח: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל,
רש"י: אדם שיאכל חמץ בחג הפסח, נפשו תיכרת מישראל. הנפש תיכרת לגמרי, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי, כרת יהיה על כל מי שיאכל חמץ מהיום הראשון של החג ועד היום השביעי.
טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן את היום הראשון של שבעת ימי החג,מִקְרָא קֹדֶשׁ, רש"י: תקרא (את היום הראשון) קודש, וע"י שתכבד את היום בכך שתאכל ותשתה סעודות חג, וע"י שתלבש בגדי חג,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, גם את יום החג השביעי תקראו קודש על ידי סעודות חג ומלבושי חג, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, רש"י: אסור שתיעשה מלאכה ביום הראשון של החג וביום השביעי של ימי החג. ומלשון יֵעָשֶׂה לומדים שגם ע"י אחרים, אסורה עשיית מלאכה.
רמב"ן: הקשה שהדבר ברור מאליו גם ללא הפסוק, כי יהודי מוזהר מצד עצמו על עשיית מלאכה, ולכן כתב שכאן יש אסמכתא לאיסור אמירה לגוי.
אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, רש"י: מותר לעשות ביום הראשון וביום השביעי מלאכה שמיועדת להכנת אוכל נפש בלבד, אך לא כל המלאכות מותרות לצורך כך.
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, רש"י: תשמרו על המצות כדי שהן לא יגיעו לכדי חימוץ,
כמו"כ הביא את המדרש שהכוונה שיש לשמור על המצוות, שמצווה שבאה לידך אל תחמצנה. א"ע: יש לשמור את המצות משעת קצירה. רשב"ם: יש להקפיד על אכילת מצות בפסח.
כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, רשב"ם: עליכם לקיים את מצוות מצות, כי ביום הזה עצמו, בט"ו ניסן, אני (ה') הוצאתי את חיילי, את ב"י ממצרים.
למרות שבדרך כלל לוקח כמה ימים כדי להוציא עם שלם מארץ, ה' הוציא את ב"י בלילה אחד, והבצק של ב"י לא הספיק להחמיץ, ולכן ה' ציווה אותנו לאכול מצות בחג הפסח.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם, רש"י: לאורך כל הדורות הבאים, עליכם להימנע מעשיית מלאכה ביום הראשון וביום השביעי.
רא"ם: הסיבה לכפילות היא כי כאן התחדש שאיסור עשיית מלאכה היא לדורות. (לכאורה קשה, כי מצוות רבות קשורות לפסח לא נשנו כדי לומר לנו שהם נוהגים לדורות).
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת, אונקלוס: מהיום הראשון של החג שחל בערב שלאחר י"ד ניסן, עליכם לאכול מצות,
א"ע: התורה כתבה כך את התאריך כי זו דרך קצרה.
עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב עליכם לאכול את המצות עד לערב שחל לאחר כ"א ניסן. רש"י: הסיבה לחזרה פה על דין אכילת מצות במשך 7 ימים, כדי לומר לנו שגם הלילות עמהם.
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, רש"י: במשך 7 ימי החג, אסור שיימצא שאור ברשותכם, כיוון שהשאור מחמיץ, התורה כתבה שְׂאֹר כדי לומר שלמרות שאינו ראוי לאכילה, עדיין חייבים עליו.
אונקלוס תרגם שְׂאֹר = חמץ. א"ע: התורה נתנה את השְׂאֹר דוגמא לדבר המחמיץ, לחמץ.
כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת, א"ע: כי כל אדם שיאכל דבר שהגיע לכדי חמץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל. אונקלוס: תיכרת נפשו מתוך קהל ישראל.
בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ, רש"י: איסור אכילת חמץ נוהג גם בגרים וגם במי שנולד יהודי ונקרא בלשון התורה אזרח הארץ.
כ כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּבָתֵּיכֶם, רש"י: אסור לכם לאכול כל שאור, פה התורה הזהירה על השאור בעוד שבפסוק קודם התורה כתבה את העונש למי שיהיה ברשותו שאור, וכן אסור לכם לאכול כל תערובת חמץ.
בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת, רשב"ם: בכל מקום בו אתם יושבים, גם מחוץ למקום המקדש והמשכן, עליכם לאכול מצות בפסח, למרות שבמקומות אלו, אין מקריבים קרבן פסח.
רש"י: התורה כאן אמרה שהמצות צריכות להיות ראויות להיאכל במושבות של ב"י, ולכן אסור להכינם ממעשר שני וחלות תודה.
כא וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, רמב"ן: משה קרא לזקני ישראל כדי שיאספו אליו את העם.
א"ע: משה קרא לזקני ישראל כדי לומר להם את המצוות שה' ציווה אותו, והם ילכו לכל העם, כדי לומר את מה שה' ציווה למשה,
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משה לזקני ישראל: מִשְׁכוּ, רש"י: מי שיש לו צאן משלו, ימשוך שה מעדרו,
רמב"ן: משכו את הצאן אליכם, כי הצאן היה רחוק מהם, והפירוש: שימשכו אליהם פיזית את הצאן כדי שיוכלו לקחת אותו אליהם לשם קרבן פסח.
וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, רש"י: מי שאין לו צאן משלו, יקנה צאן בשוק, לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, רש"י: כל משפחה תיקח לעצמה שה אחד. וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח שחטו אותו לקרבן פסח.
כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, רש"י: יש לקחת 3 עשבי אזוב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, רש"י: טבלו את 3 עשבי האזוב בכלי בו נמצא הדם. כלי זה נקרא סף,
א"ע: כדברי רש"י שהסף הוא כלי, אך יש אומרים שהכוונה לכך שהיו שוחטים את השה בפתח הבית, בסף הבית.
וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, רש"י: כך תשימו מהדם שבכלי על המשקוף ועל 2 המזוזות, התורה חזרה ואמרה מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף כדי לומר שבכל פעם שמזה מהדם, צריך טבילה חדשה.
וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, רש"י: אסור שתצאו מפתח ביתכם למשך כל הלילה, עד שיגיע הבוקר. כי מכיוון שניתנה רשות לחבל (ולהרוג מצרים), אינו מבחין בין טוב לרע.
הרמב"ן הקשה על דברי רש"י, למה כתב רש"י שהלילה הוא רשות למשחית לחבל, הרי רק בלילה זה היה רשות למשחית לחבל, וענה: כי בלילה רגיל יש חיות טורפות, אסור לאדם לשנות מדרך העולם ולצאת. רשב"ם: סימני הדם שעל המזוזות יגנו עליכם.
כג וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, אונקלוס: ה' יתגלה בכך שהוא יכה את מצרים, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת ה' יראה שקיימתם את מצוותו,
וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, ה' ידלג על פתח הבית שבו יש מדם הקורבן, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף, א"ע: ה' לא ייתן יכולת למשחית לבוא אל בתיכם ולהכותכם.
כד וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, רמב"ן: שמרו את מצוות חג הפסח. א"ע: הכוונה היא לנתינת הדם על המשקוף והמזוזות, אך כתב שקבלת חז"ל אינה כן.
לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם, אונקלוס:מצוות הפסח תהיה לחוק לך ולצאצאיך עד סוף כל הדורות. לאורך כל הדורות, יש חיוב על כל אדם מישראל לקיים את מצוות חג הפסח.
אוה"ח: אין נותנים מדם הקורבן על המשקוף והמזוזות לדורות, לומדים מכך שהתורה אמרה: לְךָ וּלְבָנֶיךָ, היינו, שיש דברים שנוהגים לְךָ ויש דברים שנוהגים בָנֶיךָ.
כה וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, אונקלוס:כאשר אתם תיכנסו לארץ שה' עתיד לתת לכם כמו שהוא הבטיח שייתן לכם, כאשר תיכנסו לא"י,
רש"י: התורה תלתה זאת בביאה לארץ כי ב"י צוו על הפסח רק בשנה השנייה עפ"י הדיבור, ושאר שנות המדבר, לא חויבו ב"י לעשות את הפסח.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, רשב"ם: עליכם לקיים את העבודה הזאת, ואת הדינים המיוחדים לחג הפסח.
כו וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, כלי יקר: מדובר פה על הבן הרשע, והתורה רומזת למצב בו יהיו הרבה רשעים שירצו למנוע את העבודה. וכאשר בניכם ישאלו אתכם:
מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, א"ע: מדוע אנחנו מקיימים מצוות שונות בימי חג הפסח?
ספורנו: קרבן הפסח שונה משאר הקורבנות בכך שהוא מוקרב שלא ביום חג (אלא יום אחד לפניו) ולא מספיק קורבן אחד לכולם.
התשובה לבן: כי היה ראוי להקריב את הקורבן בלילה, שהרי ב"י יצאו ממצרים בלילה, אלא שבלילה אסור להקריב קורבנות.
הסיבה שכל אחד צריך להקריב קרבן היא כי הנס נעשה לכל אדם בישראל באופן פרטני.
כז וַאֲמַרְתֶּם תענו לבנכם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' קרבן זה הוא קרבן פסח לה', אנחנו מקריבים עתה את קרבן הפסח, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל כי ה' דילג על בתי ב"י ישראל כשעבר והכה את מצרים, והציל את בתי ב"י.
וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ רש"י: כאשר ב"י שמעו מהזקנים את צו ה', הם כרעו והשתחוו, כי בדברי הזקנים הם התבשרו שהם ייגאלו ממצרים, יכנסו לארץ ושיזכו לבנים.
כח וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, רש"י: ב"י קיבלו על עצמם לקיים את המצוות הקשורות לפסח שה' ציווה למשה ואהרון.
כֵּן עָשׂוּ גם משה ואהרון עשו כמו שה' ציוום לעשות. רש"י, שהרי עדיין לא עשו כן. א"ע: ב"י קיימו את המצווה לקחת את השה בי' ניסן. אוה"ח: הכוונה היא שב"י הצדיקו על עצמם את ציווי ה'.
כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה רשב"ם: בחצות הלילה, בשעה שביי ישראל עסקו באכילת בשר קרבן הפסח
וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, רש"י: הקב"ה (יחד עם בית דינו) הכה את כל בכורות מצרים. כתב שבכל מקום שמופיע ו' יחד עם שם ה', הכוונה היא לה' יחד עם בית דינו.
ספורנו: הכוונה היא ניגודיות לב"י: ב"י היו עסוקים בקרבן הפסח, ולעומתם, ה' הכה את בכורות מצרים.
מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה, רשב"ם: ה' הכה את כל בכורות מצרים, מהבכור החשוב ביותר, בכור פרעה, שהיה עתיד לרשת את המלוכה. רש"י: ועד לבכורות של שבויי מצרים ובכורות הבהמות.
ב. גם פרעה היה בכור, אלא שה' לא הרגו כדי שיראה את כוחו בים סוף, ולכן, פרעה היושב על כסאו, זה פרעה ממש. ג. בכורות השפחות ג"כ נכללו במכה, כי בכורות השבויים נמצאים במדרגה נמוכה יותר מבכורות השפחות, והסיבה שגם הם לקו היא מכיוון שהם שמחו באיד ישראל.
כך ניתן להסביר מדוע באזהרה לפרעה, לא נמנו בכורות השבויים, שהרי באמת לא היו חלק מהמכה, ורק בגלל ששמחו לאיד ישראל, הכניס ה' גם אותם למכה.
ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, רש"י: פרעה קם מהמיטה בלילה, בשעה שה' הכה את הבכורות, אוה"ח: הדגש על לילה כי באותו לילה זרחה השמש לב"י כאור יום, ורק למצרים היה לילה.
הוּא וְכָל עֲבָדָיו, רש"י: לאחר שפרעה קם באמצע הלילה, הוא העיר גם את עבדיו, וְכָל מִצְרַיִם וכל תושבי מצרים,
וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, א"ע: המצרים קמו באמצע הלילה כי ברוב בתי מצרים היו בכורות שמתו.
רש"י: גם בבתים שלא היו בכורים, מת שם הגדול שבבית. ב. המצריות היו מזנות תחת בעליהן, ולכן היו הרבה יותר בכורות ממה שחשבו המצרים.
רמב"ן: גם בכור האב וגם בכור האם מתו, אך ה' קידש רק בכורות מהאם תחת בכורות מצרים כי יותר קל לדעת מי הבכור מהאם.
לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, רש"י: בלילה, לאחר שפרעה קם ממיטתו, הוא הלך לקרוא למשה ואהרון, וכדי למצוא אותם, היה פרעה מחזר על פתחי העיר וצועק: היכן נמצא משה?
א"ע: משה ואהרון היו ברעמסס ואילו פרעה היה בבירת מצרים, והוא הלך עד לרעמסס כדי לקרוא למשה ואהרון, מהלך 6 פרסאות. ב"י יצאו ממצרים בעלות השחר, ואילו גמר היציאה הייתה בנץ החמה (לאחר שעה ושליש). הקרובים למצרים יצאו בעלות השחר, והרחוקים יצאו בזריחת החמה.
רמב"ן: משה ואהרון נשארו במצרים באותו הלילה, כדי שיתקיימו דברי משה לפרעה: וירדו כל עבדיך אליי…, וכאשר נתן פרעה רשות לב"י לצאת, שלחו משה ואהרון שליחים לארץ גושן כדי לאסוף את ב"י, וכולם נאספו ברעמסס, וכאשר כבר האיר השחר, ב"י התחילו לצאת מרעמסס.
רמב"ן כמו הגמרא בברכות: שב"י קיבלו רשות לצאת ממצרים בלילה, אך יצאו רק ביום. הרמב"ן דחה את הסבר המפרשים הטוענים שב"י שגרו במצרים יצאו בלילה, ואילו אלו שגרו בגושן יצאו ביום, כי ה' אמר במפורש שאסור לצאת מפתח הבית לאורך כל הלילה.
אונקלוס: הניסים שקרו לישראל בלילה, זו הכוונה שה' הוציא את ב"י ממצרים בלילה.
אוה"ח: הסיבה שהתורה הדגישה את הקריאה בלילה היא כדי שיידעו שאין זה נכלל בכלל גזרת פרעה שמשה לא יוסיף לראות את פניו, כי בלילה לא ניתן לראות את פני פרעה.
ב. משה אמר לפרעה שאינו יכול לצאת לקראתו ולשמוע את מה שפרעה רוצה לומר לו, שהרי ה' אסר על כל אחד מב"י לצאת מפתח ביתו עד בוקר, ופרעה אמר למשה שהוא ישחרר את ב"י ממצרים, וכך תיפסק המכה וב"י יוכלו לצאת מיד, גם בלילה.
וַיֹּאמֶר פרעה למשה: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, רמב"ן: אני מצווה לב"י לצאת מתוך העם המצרי, ולעזוב את מצרים מיד. גַּם אַתֶּם, רמב"ן: גם אתם, משה ואהרון צאו ממצרים),
גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רמב"ן: וגם שאר ב"י ייצאו ממצרים. רש"י: גם הגברים. רש"י: גם הטף.
אוה"ח: מריבוי המילה "גם" לומדים שהכוונה היא גם לטף, אך אוה"ח הסתפק אם פרעה רצה שמשה ואהרון יישארו במצרים ורק בגלל המכה אמר להם שייצאו גם הם, או שהכוונה היא שפרעה גירש גם את משה ואהרון, ולא רצה שיישארו בכלל במצרים, גם אם הם היו רוצים.
וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם, רש"י: לכו ועבדו את ה' כמו שאתם רוצים, בלי התנאים שב"י ישאירו במצרים את הנשים, הטף והבהמות. א"ע: ב"י ילכו מהלך של 3 ימים.
לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ, רש"י: אני מרשה לכם לקחת גם את הצאן והבקר שביקשתם לקחת איתכם,
כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, רש"י: וגם, כמו שאמרתם שאני אתן בידכם זבחים ועולות, אני עכשיו אתן לכם צאן ובקר משלי כדי שתקריבו אותם לקורבנות,
וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי, רש"י: תתפללו עליי שאני לא אמות, כי אני עצמי בכור. א"ע: מכאן שגם פרעה נתן לב"י זבחים ועולות כדי להקריב עליו. רשב"ם: ותברכו את ממלכת פרעה.
לג וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, אונקלוס: העם המצרי דרש בתקיפות מב"י לצאת ממצרים,
כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים, א"ע: כי המצרים אמרו שכולם ימותו במקרה ולא ייתנו לב"י רשות לצאת ממצרים.
רש"י: החשש של ב"י נבע מזה שראו שלא רק הבכורות מתו, כי המצריות היו מזנות תחת בעליהם.
לד וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, אונקלוס: ב"י נשאו את בצקם, לפני שהוא הספיק להחמיץ. מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם, רשב"ם: כלי העץ בהם היה נתון בצקם של ב"י נקשרו על בגדיהם ומונחים מאחורי כתפיהם.
א"ע: מִשְׁאֲרֹתָם = כלי עץ לא יכלו להיות על חמוריהם, כי החמורים היו טעונים ברכוש שב"י שאלו מהמצרים.
רש"י מִשְׁאֲרֹתָם, = שאריות המרור והמצה שנשארו לב"י, והם שמו אותם על הכתף משום חיבוב מצווה.
לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, רש"י: ב"י עשו כמו שמשה ציוום לעשות (כפי שיפורש בהמשך הפסוק),
א"ע: כל אחד מישראל קיים זאת לפי מעלתו, וכל אחד שאל מהמצרים דברים יקרים לפי מעלתו, וכך, הנשיאים שהיו אנשים מכובדים, יכלו לתרום למשכן אבנים יקרות, בושם ואת השמן, כי הם, לגודל מעלתם, שאלו מהמצרים כלים יקרים.
אוה"ח: ב"י שאלו את הכלים לא להנאת עצמם, אלא בשל מצוות משה. ב. ב"י עשו כדבר משה, שלכאורה היה מנוגד למצוות התורה (לשקר למצרים), עפ"י הוראת שעה של משה.
וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב ב"י לקחו בהשאלה מהמצרים כלים שהיו עשויים מכסף ומזהב,
וּשְׂמָלֹת, רש"י: וכן לקחו בני ישראל מהמצרים בגדים יקרים מאוד, כי כל מה שמאוחר בפסוק, יותר יקר.
לו וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, אונקלוס: ה' גרם למצרים לרחם על ב"י, רשב"ם: המצרים רצו לתת לב"י את מה שהשאילו במתנה.
וַיַּשְׁאִלוּם, אונקלוס: המצרים השאילו לב"י את כל מה שהם ביקשו מהם,
רש"י: גם מה שלא ביקשו ב"י בהשאלה, המצרים השאילו הם, וכך פתר את הקושי שכתוב גם בפסוק לה' שב"י שאלו: היו 2 השאלות, ב"י ביקשו מהמצרים, ומה שהמצרים השאילו מעצמם לב"י.
וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, אונקלוס: ב"י ישראל רוקנו את מצרים מרכושם. א"ע: מלשון הצלה. רשב"ם: הכוונה היא שאת הרכוש הטוב לקחו ב"י, כמו שאמרה התורה: ויתנצלו ב"י את עדיים מהר חורב.
לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, אונקלוס: ב"י נסעו באותו היום, מרעמסס, ועד לסוכות. רש"י: מרחק מרעמסס לסוכות היה 120 מיל, וב"י הגיעו לשם מהר כי ה' נשא אותם על כנפי נשרים.
כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, תרגום יונתן: 600.000 גברים מגיל 20 ועד גיל 60, שיכולים ללכת ברגל, ולא צריכים לרכב על סוסים.
א"ע: הנשים לא הוזכרו כי אנחנו יכולים לדעת בעצמנו שמספר הנשים היה קרוב למספר הגברים.
לְבַד מִטָּף, א"ע: בתוך מניין 600.000 הגברים, לא נמנה הטף, אותם מישראל שעוד לא מלאו להם עשרים שנה.
לח וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, רש"י: יחד עם ב"י שיצאו ממצרים, יצאו גם תערובת של גרים מעמים אחרים.
וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד, ספורנו: הערב רב העלו יחד איתם גם הרבה צאן ובקר משלהם. א"ע: הכוונה היא לכך שיחד עם ישראל התערבו גם אנשים ממצרים, שהם היו האספסוף.
לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, ב"י אפו את הבצק שהוציאו ממצרים בצורה שונה מאפיית לחם רגיל,
רמב"ן: ב"י אפו את הבצק בצורה שונה כי הם צוו על אכילת חמץ בפסח. במקום אפיית הבצק כתב רמב"ן שאפו את הבצק בדרך או בסוכות, ואילו הא"ע כתב שאפו את הבצק בסוכות.
עֻגֹת מַצּוֹת, דעת מקרא: בצורה של מצה דקה שלא החמיצה. כִּי לֹא חָמֵץ, רמב"ן: הבצק שאפו ב"י לא הספיקה להחמיץ, כי ב"י צוו שלא לאכול חמץ (כפי שנראה בהמשך),
כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, אונקלוס: ב"י גורשו ממצרים, ולכן לא יכלו להתעכב ולאפות את הבצק במצרים. ב"י הכינו את הבצק באופן שונה, בצורת מצות, כי כך צוו לעשות,
את המצות לא אפו במצרים, האפייה הייתה בדרך או כאשר ב"י הגיעו לסוכות, כי גורשו ממצרים,
וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם, רשב"ם: ב"י לא הכינו צידה לדרך כי הם לא יכלו להתעכב במצרים, ולכן, לאחר היציאה, הם התלוננו שאין להם אוכל ומים.
רש"י: זה נכתב כדי להגיד שבחם של ב"י שלא שאלו איך יוכלו לצאת ממצרים? הרי אין לנו אוכל.
מ וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם, רש"י: מספר השנים שב"י ישבו בארץ שאינה שייכת להם:
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, ספורנו: 430 שנה נמנים מהוצאת אברהם מאור כשדים.
רש"י: סה"כ במשך 430 שנה: מכריתת ברית בין הבתרים ועד להולדת יצחק עברו 30 שנה, ואח"כ עד שהם ירדו למצרים עברו 190 שנה, ואח"כ ישבו במצרים 210 שנים, גם השנים שאברהם, יצחק ויעקב גרו בא"י נחשבות לחלק מהגלות, כי האבות לא ישבו עדיין במקום שהיה שייך להם.
א"ע: חולק על רש"י וחז"ל בזה: שאברהם לא חזר לחרן, אלא הוא ואביו התעכבו בחרן במשך 5 שנים.
רמב"ן: ה' "עיגל" את 400 השנים, אך באמת התכוון בדבריו לאברהם שב"י ישהו בגלות במשך 430 שנה. בפסוק הבא כתב שהגלות פשוט התארכה על ב"י כעונש אל חטאיהם, כמו שגם דור רביעי לא התקיים, בגלל חטא המרגלים, וה' השמיד דור שלם במדבר.
לפי זה, ניתן לומר שבני אפרים שיצאו ממצרים לפני כן (ונהרגו בשעת יציאתם) לא טעו בחשבון, אלא יצאו בזמן הנכון, רק שה' לא רצה להאריך את הגלות במצרים לאור חטאי ב"י.
הוא סבר שה' התכוון לומר לאברהם, שזרעו עדיין לא ינחל את הארץ, עד שיעברו 430 שנה, כאשר הכוונה לא שיהיו בגלות, אלא שלא ינחלו את הארץ.
כלי יקר: החטא היה בכך שחלק מב"י ישראל לא רצו לצאת ממצרים.
מא וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, אונקלוס: בסוף 430 השנים שעברו מכריתת ברית בין הבתרים.
רש"י: מלמד שה' לא עיכב כלל את ב"י, שהרי בט"ו ניסן התבשר אברהם על הולדת יצחק, ובט"ו ניסן נגאלו ב"י ממצרים.
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה רש"י: באור היום של ט"ו ניסן דברים לב', מח'.
אוה"ח: בשל היום הזה שבו יצאו גם ערב רב יחד עם ב"י, המשיכו הצרות לרדוף את עם ישראל. כמו"כ כתב שהכוונה היא לכך שבאותו זמן המשיכו המכות להכות במצרים.
יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' ב"י נקראו חיילי ה'. מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אונקלוס: יצאו כל חיילי ה' מארץ מצרים, בבוקר של יום ט"ו ניסן
מב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, רש"י: בליל ט"ו ניסן, הוא ליל שימורים לה': ה' ישב וחיכה שיגיע הזמן שבו יוציא את ב"י ממצרים.
רשב"ם: גם עם ישראל מצפה לאורך כל הדורות, לחגוג את חג הפסח בכל שנה. ספורנו: ה' חיכה לזמן שבו יהיו ישראל ראויים להיגאל.
רמב"ן: הסתפק אם הכוונה היא שה' חיכה ללילה שבו לפי החשבון אמורים ב"י לצאת ממצרים, או שחיכה לזמן שבו יהיו ראויים להיגאל ממצרים. א"ע: לילה זה נשמר לב"י מהמזיקים.
אוה"ח: בלילה זה קרו 5 ניסים לאורך הדורות, וכנגד כל אחד מהניסים, הסביר את ליל השימורים: א. אברהם הכה את ארבעת המלכים. ב. יציאת מצרים. ג. השמדת מחנה סנחריב ע"י המלאך בזמן חזקיה. ד. נדדה שנת המלך בימי מרדכי ואסתר. ה. הגאולה העתידה.
הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים א"ע: שִׁמֻּרִים = בלילה זה אין ישנים ורק מספרים את גבורות ה'.
לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם, רש"י: לאורך כל הדורות, לילה זה יהיה לילה שמור ממזיקים. ספורנו: גם בגאולות העתידות, ה' יצפה לגאול את ב"י.
רמב"ן: בדורות העתידיים, לילה זה יהיה שמור לעבוד לפני ה' באכילת הפסח ובזכירת הניסים, ולהודות ולהלל לה'.
מג וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, רש"י: ה' אמר אל משה ואהרון, ביום י"ד בניסן,
זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח אלו הם הדינים הנוהגים בפסח: רמב"ן: הכוונה גם לפסח מצרים, ובנ"י הקפידו על דינים אלו גם בפסח מצרים. התורה המשיכה בסיפור יציאת מצרים היא מכיוון שבר"ח ניסן ה' אמר למשה "החודש הזה לכם", שכתוב בו גם דינים מפסח, והתורה שם כתבה שהעם האמין למשה.
ואז התורה סיימה בכך שבאמת התקיימו דברי משה, וחזרה לצוות על מצוות הפסח. פרשה זו הוסיפה מצוות רבות, כמו איסור אכילת ערלים ומומרים.
א"ע: דינים אלו חלים בפסח דורות, והראיה שחסרים פה מצוות פסח מצרים, כמו הדם על המזוזות ועל המשקוף.
רמב"ן הקשה על דברי הא"ע, וטען כי כתוב שב"י עשו כאשר ה' ציווה את משה ואהרון, ופירושו של הא"ע שהכוונה היא לפסח של השנה השנייה אינה מובנת, שהרי מה מקומה כאן.
כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, א"ע: = שלא יאכל ממנו. רש"י: כל מומר שאינו שומר תורה ומצוות, מישראל אסור באכילה מבשר קרבן הפסח, קל וחומר שגוי אסור באכילה מבשר קרבן הפסח.
מד וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף, אונקלוס: כל עבד שנקנה ע"י אדם בכסף. וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ,
רש"י: רק לאחר שאתה, האדון, מלת את העבד, מותר לך לאכול מבשר קרבן הפסח. כל עוד העבד לא נימול, אסור לרבו לאכול מבשר קרבן הפסח, קל וחומר שלעבד עצמו אסור לאכול מבשר קרבן הפסח כל עוד הוא לא נימול
רש"י: יש מחלוקת בגמ' האם מילת עבדיו מעכבת אותו מלאכול את הפסח.
מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ, רש"י: לתושב ושכיר אסור לאכול מבשר קרבן הפסח. תּוֹשָׁב = גר תושב, גוי שגר בארץ ישראל ושקיבל על עצמו לקיים את 7 מצוות בני נח, וְשָׂכִיר = עובד כוכבים ממש, וגם אם התושב והשכיר נימולו, הרי שהם אסורים באכילת בשר קרבן הפסח.
א"ע: תּוֹשָׁב = אדם מישראל או שכיר, ואסור להם לאכול מבשר קרבן הפסח אם לא נמנו על הקורבן כדין. רמב"ן: מדובר בגר שמל ולא טבל.
מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, רש"י: בשר קרבן הפסח ייאכל בחבורה אחת, אסור לבני חבורה שנמנו יחד על קרבן הפסח להתחלק לשתי קבוצות,
א"ע: תחילה כתב דעה האומרת שהכוונה היא לבית ממש, ולכאורה הוכחה לכך מהמשך הפסוק שכתוב בו שיש איסור הוצאה מהבית, אך אח"כ כתב שהנכון כפי שרבותינו כתבו שהכוונה: בחבורה אחת.
לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה, רש"י: אסור להוציא מבשר קרבן הפסח אל מחוץ לחבורה, כי אדם שלא נמנה יחד עם בני החבורה אסור באכילת בשר קרבן הפסח של החבורה.
וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, רש"י: אסור לשבור מקרבן הפסח עצם שיש עליה בשר, רשב"ם: הסיבה לאיסור שבירת העצם היא כדי שלא יאכלו בחיפזון.
מז כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, א"ע: כל מי שמחויב במצוות מב"י, חייב בעשיית קרבן הפסח.
רש"י: הכוונה להוציא מספח מצרים שם היו חייבים ב"י להימנות על פי המשפחות, כאן מותר להימנות ביחד גם אם אינך מהמשפחה של שאר האנשים שנמנו.
מח וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', א"ע: אם יגור איתך גר שירצה לעשות את קרבן הפסח,
אוה"ח: כאן הסכים ה' עם משה לקבלת הגרים מהערב רב, והתורה הדגישה איתך כדי לומר שה' הסכים לקבל את הערב רב רק בגלל שמשה רצה.
הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ רק לאחר שכל בניו הקטנים ימולו, יהיה מותר לו לאכול מבשר קרבן הפסח,
הרמב"ם פסק כן לגבי כל אדם מישראל ולאו דווקא בגר שהתגייר, הלכות קרבן פסח פרק ה' הלכה ה'.
וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ, רש"י: דינו של הגר שמתגייר הוא כאזרח הארץ, כאדם שנולד יהודי: כמו שאדם שנולד יהודי מקריב את קרבן הפסח בי"ד ניסן, כך גם הגר שהתגייר ממתין עד לי"ד ניסן כדי להקריב את הקורבן, ואינו מקריב את קרבן הפסח מיד לאחר שהתגייר,
וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ, רש"י: כל אדם שלא נימול, גם אם הוא אדם מישראל (כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואינו נימול) אסור באכילה מבשר קרבן הפסח.
מט תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם, רשב"ם: לכם ולגר הצדק שהתגייר וגר בתוככם, יהיו אותם דינים. אין הבדל בין מצוות התורה השייכות לאדם שנולד יהודי, למצוות התורה החלות על גר שהתגייר, וגם בשאר המצוות, ולא רק במצוות חג הפסח.
נ וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רמב"ן: קיימו את כל המצוות הנוהגות בקרבן הפסח, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ בשעה שהקריבו את קרבן הפסח במצרים, ב"י הקפידו על כל פרטי הדינים שה' ציווה את משה ואהרון.
א"ע: הכוונה היא לפסח שקיימו ב"י בשנה השנייה.
נא וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם, רשב"ם: ביום זה, שה' הוציא את בני ישראל ממצרים, ציווה ה' את משה את מצוות קידוש הבכורות המפורטת להלן.
אוה"ח: התורה הצמידה פה את יציאת מצרים למצוות קרבן פסח לומר שהקרבת קרבן הפסח היא התנאי ליציאת ישראל ממצרים.
רמב"ן: מטרת התורה בפסוק זה להדגיש שב"י לא יצאו ממצרים בליל השימורים. בליל השימורים, המצרים רק נתנו להם רשות לצאת ממצרים, אך היציאה עצמה הייתה ביום.
כלי יקר: הפסוק הקודם מדבר על יציאת הערב רב שנקראו צבאות ה' מפני שהגרים חביבים על ה', וכאן מדובר על היציאה של ב"י עצמם.