שמות פרק כ"ב עוסק בדיני ממונות ונזיקים, המופיעים בפרשת משפטים. הפרק מדגיש אחריות חברתית ומוסרית, כולל אזהרות מיוחדות ליחס לגר, ליתום ולאלמנה.
הנושאים כוללים: דיני גנב, הדינים הנוגעים לגניבה התחילו בסוף הפרק הקודם כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה, (את התנך, חילק לפרקים כומר נוצרי לפני כ 1000 שנה).
(כולל זה שבא במחתרת), אם במחתרת ימצא הגנב, אם הגנב נתפס בזמן פריצה (בלילה), דמו מותר כי מניחים שבא להרוג. לעומת זאת, אם זרחה השמש, אין דינו מוות אלא תשלום כספי.
וכן חיוב תשלומי נזק בהמה ושריפה, דיני שומרים (שומר חינם ושכר), דין שוכר ושואל, דין מפתה בתולה, ואיסור כשפים ועבודה זרה.
הפרק פותח במצב, בו הנגנב מכה את הגנב. במקרה זה אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב, אז אֵין לוֹ דָּמִים = הנגנב שהכה את הגנב לא מואשם ברצח. אם הרוצח נתפס עליו לשלם קנס ואם אין לו כסף הוא נמכר לעבדות כדי לפצות את הנגנב.
שמות פרק כב א אִם בַּמַּחְתֶּרֶת מהי מחתרת? רשב"ם: בלילה, יִמָּצֵא הַגַּנָּב, רש"י: אם גנב מתגלה בעת הגנבה כשהוא מנסה להתגנב (במחתרת) לתוך בית כדי לגנוב ממנו.
וְהֻכָּה וָמֵת ובשעת ההתגנבות, הוכה הגנב ונהרג. אֵין לוֹ דָּמִים, רש"י: אין ההכאה נחשבת לרצח, אין הרוצח מתחייב בנפשו בכך שהרג את הגנב.
כי הגנב התגנב וידע שאם בעל הבית יגלה אותו, הוא ינסה למנוע ממנו מלגנוב את רכושו, והגנב חשב לעצמו שאם בעל הבית יתנגד לגניבה, הוא יהרוג אותו, והבא להורגך – השכם להורגו.
ולפי"ז אין לו דמים הכוונה: היא לגנב, שאין דמיו נחשבים כדי לחייב את בעל הבית שהרג אותו. א"ע: למי שהרג את הגנב אין דמים, מי שהרג את הגנב אינו חייב מיתה.
ב אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, רש"י: אם ברור לך כשמש שהגנב לא יהרוג אותך במקרה ותתנגד לו, דָּמִים לוֹ, רש"י: הגנב נחשב כאדם חי, ואסור להורגו.
א"ע: מדובר ממש על לילה ויום. אם הגב פרץ בלילה, הוא התכוון להרוג את בעל הבית במקרה ויתגלה, אך כאשר הגנב פורץ ביום, הוא לא בא להרוג.
אונקלוס: אם בעל הבית חזר לביתו ומצא שם גנב, והיו שם עדים שהתרו בבעל הבית שלא יהרגו, ובכל זאת בעל הבית הרגו, הרי בעל הבית מתחייב בכך, כי יש בבית אנשים נוספים שרואים את הגנב, ולכן הוא לא יעז להרוג את בעל הבית.
רמב"ן הקשה, כי גם במקרה שאין לו דמים, ברור שהיו עדים שהתרו בו, אחרת לא הייתה לנו הו"א לחייבו בהריגת הגנב, ולפי דברי אונקלוס, היה צריך להתחייב, כי היו שם עדים.
רמב"ן ניסה להסביר את דעת רש"י שבמקרה בפס' ב' מדובר שהעדים לא רק ראו את הגנב, אלא גם זיהו אותו, בעוד שבפס' א' העדים רק ראו את הגנב ללא זיהוי.
שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, רש"י: עונש הגנב: לשלם את הממון שגנב, ולא למות.
אִם אֵין לוֹ אם לגנב אין כסף כדי לשלם עבור הדברים שגנב, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ א"ע: אם אין לגנב כסף כדי לשלם על הגניבה אז הוא יימכר לעבד, כדי שיוכל לשלם חזרה את מה שגנב.
האם הגנבה עדיין בידו?
ג אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, רש"י: אם הגניבה תימצא ברשות הגנב, והגנב לא טבח או מכר את הגניבה. לגבי הלשון הִמָּצֵא תִמָּצֵא, כתוב בגמ' שדברה תורה בלשון בני אדם.
אוה"ח היו כאן 2 שלבים במציאה: העדים באו להעיד בבי"ד שהגנבה נמצאה אצלו, ולאחר מכן בי"ד הלכו לבדוק שעדות העדים היא באמת נכונה.
מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים, אונקלוס: בין אם הגניבה הייתה שור, בין אם הגניבה הייתה חמור ובין אם היא הייתה שה, והם חיים.
רש"י: על כל דבר משלם הגנב תשלומי כפל, בין בעלי חיים ובין כלים, ופירוש הפסוק: שהגנב ישלם בע"ח חיים ולא מתים.
שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם, אונקלוס: הגנב צריך לשלם כפול ממה שגנב, על כל דבר שגנב, ישלם פי שניים. דיני נזיקין: "כי יבער איש" (נזקי בהמה): האחריות של בעל הבהמה על נזק שגרמה בשדה אחר.
נזקי "התפשטות, פה מובאים 2 דינים שלא קשורים מצד הנושא שלהם, אך דומים מצד הפעולה. הדין הראשון הוא שאדם ששלח את בהמתו לרעות בשדה והיא המשיכה ורעתה בשדה של אחר, צריך לשלם על הנזק. הדין השני עוסק באדם שהבעיר אש שהתפשטה לשדות אחרים, המבעיר צריך לשלם על הנזק. ב 2 המקרים מדובר על אדם שעשה פעולה מותרת בשטחו, שהתפשטה למקום של איש אחר וגרמה לו נזק.
ד כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם, רש"י: אם אדם יוליך את בהמתו בשדה או בכרם של מישהו אחר,
ספורנו: אם אדם השאיר את בהמתו ברשותו, והבהמה יצאה בעצמה מרשותו לשדה של אדם אחר.
וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ, רש"י: והבהמה הרסה את השדה, בכך שרמסה את גידולי השדה, וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר, רש"י: או שהבהמה השחיתה את השדה ע"י שאכלה את גידולי השדה,
מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם, רש"י: אם המזיק רוצה לשלם לניזק משדהו או מכרמו. רשב"ם עפ"י הפשט: המזיק צריך לשלם לניזק כפי העידית שבנכסי הניזק, שמא הנזק היה במיטב השדה או הכרם.
כִּי תֵצֵא אֵשׁ, (נזקי אש): האחריות על מי שהבעיר אש והיא התפשטה וגרמה נזק לשדות שכנים.
ה כִּי תֵצֵא אֵשׁ, רש"י: אם מרשותו של אדם תצא אש, אפילו ע"י עצמה. אוה"ח: יש כאן רמז לרשעת הרשעים.
וּמָצְאָה קֹצִים האש תשרוף קוצים, וכך היא תתגבר, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ, רשב"ם: והאש אכלה גדיש של אדם אחר. הגדיש הוא גידולי קרקע שנקצרו כבר.
אוֹ הַקָּמָה, רש"י: או אש אכלה קמה של אדם אחר. קמה = גידולי קרקע שעדיין מחוברים אליה.
אוֹ הַשָּׂדֶה, רש"י: או שהאש שרפה את השדה, ולכן, צריך בעל השדה לחרוש את שדהו שוב.
שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה, רש"י: מי שהבעיר את האש צריך לשלם על נזקי האש, אפילו אם הדליק את האש ברשותו והאש התפשטה מעצמה.
תשלומי שומרים: מפורטים דיני שומר חינם, שומר שכר, שואל ושוכר, מי חייב באונס (מקרה שלא באחריותו) ומי פטור.
דיני שומרים: מה קורה אם רכושי נמצא אצל חבר, ונגנב או נפגע? תלוי.. בעיקר בסוג ההתקשרות ביני ובין החבר: האם הוא שאל ממני את החפץ? שמר עליו בתשלום? או סתם עשה טובה.
בניגוד לפירוש המקובל, הכתוב עצמו לא מחלק בין שומר חינם לשומר שכר אלא בין שומר חפצים לשומר בעלי חיים.
ו כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, אונקלוס: במקרה ואדם ייתן לחברו כסף או כלים, כדי שזה ישמור על הכסף או הכלים,
וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, רש"י: והשומר יטען שהכסף או הכלים נגנבו ממנו, אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם, רש"י: אם הגנב יימצא, הרי שהוא חייב לשלם לבעלים תשלומי כפל של מה שגנב.
רמב"ן: אין צורך לומר בפס' זה שרק לפי טענת השומר החפץ נגנב ממנו, כי בהמשך הפסוק כתוב מפורש שנמצא הגנב. רק בפסוק הבא שלא נמצא גנב, לא ניתן לומר שבאמת מדובר על גנבה.
ז אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, רש"י: בעל הבית הוא השומר, צריך לגשת אל הדיינים, כדי להישבע,
אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, אונקלוס: בעל הבית שהוא השומר צריך להישבע שהוא לא הושיט את ידו במה שמסר לו חברו, במה שהפקיד לו חברו.
חז"ל אמרו שמדובר כאן בשומר חינם, ולכן, בכך שהוא נשבע שלא גנב בעצמו את החפץ, הוא פטור מלשלם על החפץ.
רמב"ן: השומר נשבע שלא השתמש כלל בחפץ, כי אם השתמש, נעשה גנב, וחייב אפילו באונסים. א"ע: השבועה תהיה גם שלא פשע בכלל בפיקדון.
ח עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, רש"י: אם יתברר שבעל הבית פשע, כלומר, יבואו עדים ויעידו שבעל הבית, השומר, הוא שגנב את הפיקדון,
עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה, רש"י: והעדים יעידו שהשור או החמור או השה או הבגד או כל דבר שנאבד מהשומר,
אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, רש"י: בכל מקרה שיבואו עדים לבעל הבית ויאמרו לו שהפיקדון שהוא טוען שנגנב ממנו נמצא אצלו,
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, רש"י: יש להביא את טענות העדים לפני בית דין, ובית דין יחקרו את העדים,
אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ, רש"י: ומי שיחייבו אותו הדיינים צריך לשלם כפול מהחפץ. בין אם הדיינים יחייבו את השומר ויאמרו שהוא באמת גנב, ובין אם הדיינים יחייבו את העדים, בגלל שהתברר בבית דין שהם היו עדים זוממים.
לפי דרשת חז"ל רק מודה במקצת חייב, אך כתב: הכוונה כאשר טען שחלק מהפיקדון נגנב ממנו. רמב"ן: חלק על כך מסוגיות הגמרא, וכתב שהכוונה היא שהשומר מודה שהמפקיד הפקיד אצלו רק חלק מהפיקדון שטוען.
ט כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, רש"י: אם אדם ייתן לחברו לשמור לו חמור, שור, שה או כל בהמה אחרת. פה מדובר על שומר שכר, ולכן חייב בגניבה ואבדה.
רשב"ם (בפס' ו') חילק בין 2 הפרשות וכתב שפרשה 1 מדברת על כסף או כלים שדרך אדם לשמור דברים אלו אצלו בבית, בעוד הבהמות שפה, אדם שומר עליהם בשדה, ויש לשמור שלא ייגנבו.
רמב"ן מצא עוגן להסבר חז"ל בהבדל בין 2 הפרשות: דרך אנשים לשמור על כסף וכלים בחינם, ואילו על בהמות דרך העולם לשמור בשכר.
וּמֵת והבהמה מתה, אוֹ נִשְׁבַּר, רשב"ם: או שחיה אכלה אותה.
אוֹ נִשְׁבָּה, אונקלוס: או שהבהמה נלקחה בשבי, כלומר: הבהמה נגנבה ממנו באיומים ובכוח. אֵין רֹאֶה, אונקלוס: אין אדם אחר שראה מה שקרה לבהמה.
במקרה של חוסר ראיות וחוסר הסכמה על אותה גרסה: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, הנתבע יישבע על גרסתו. אם שיקר – הוא חייב לקב"ה.
י שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם בין המפקיד לשומר תהיה שבועה, השומר צריך להישבע למפקיד,
אוה"ח: כתוב בֵּין שְׁנֵיהֶם כי אם המשביע יודע שהנשבע נשבע לשקר, הרי שגם הוא חוטא ונענש על כך.
אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, אונקלוס: השומר יישבע שהוא לא הושיט את ידו במה שמסר לו חברו, והוא לא השתמש במה שנתן לו חברו לשמור עליו .
רשב"ם: השומר נשבע שהיה פה אונס, כי שומר שכר חייב בגניבה ואבדה ופטור מאונס. רש"י: אם השומר השתמש במה שהופקד אצלו, גם אם לאחר מכן אירע אונס, השומר חייב לשלם.
וְלָקַח בְּעָלָיו, רש"י: הבעלים, המפקיד, ייקח את השבועה, המפקיד יסתפק בשבועת השומר, וְלֹא יְשַׁלֵּם, רש"י: והשומר אינו משלם למפקיד כלום.
יא וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ, אונקלוס: אם הפיקדון נגנב משומר השכר, יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו שומר השכר חייב לשלם את שווי הפיקדון לבעלים, לזה שהפקיד בידיו.
יב אִם טָרֹף יִטָּרֵף, רש"י: אם הבהמה שהופקדה אצל שומר שכר נטרפה ע"י חיה טורפת. יְבִאֵהוּ עֵד, רש"י: שומר השכר יביא עדים שהבהמה נטרפה באונס,
רמב"ן הקשה על כך, הרי לפני כן האמינה התורה לשומר שכר בשבועה בלבד ללא עדים, ולכן, למה חייבה פה התורה את שומר השכר להביא עדים? וענה שבמקרים של ליסטים או מוות, אין דרך העולם שיהיו עדים, אך כאשר חיה רעה טורפת בהמה אחרת, מסתמא שהיו שם עדים שראו זאת.
ב. שיטה הסוברת שבמקרה ויש עדים, אין שבועה מספיקה. א"ע: שומר השכר יביא חלק מנבלת הבהמה כהוכחה לכך שהבהמה נטרפה.
הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם, רש"י: ואין שומר השכר משלם במקרה וחיה טורפת טרפה את הבהמה שהופקדה אצלו.
אך אם נטרפה בידי חיה שאינה טורפת, חייב שומר השכר לשלם.
יג וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ, אונקלוס: אם אדם ייקח מחברו בהמה כלשהי בהשאלה וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת, רשב"ם: והבהמה נטרפה ע"י חיה או שמתה,
בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, רש"י: במקרה ואין בעל הבהמה שהושאלה נמצא יחד עם השואל במלאכתו, חייב השואל לשלם על הבהמה, למרות שיש כאן אונס.
למדנו שיש 4 סוגי שומרים: שומר חינם פטור מכל סוג של נזק (גם על גניבה ואבדה) וחייב רק בפשיעה או כאשר גנב את החפץ.
שומר שכר חייב בגניבה ואבדה ופטור מאונס.
שואל חייב באונס וכל שכן שחייב בגניבה ואבדה, ורק במקרה שבעל הבהמה היה אתו בשעת מלאכה, פטור השואל.
דין השואל, שבו הדין משתנה אם הנזק קרה בזמן שבְּעָלָיו עִמּוֹ, או לא, זה השוכר המוזכר בפסוק הבא, אלא שנחלקו חכמים אם דינו כשומר שכר או כשומר חינם.
א"ע: כאשר אין בעליו עימו, יכול הבעלים לטעון שהשואל הכביד מידי על הבהמה שלו, ולכן אין השואל פטור.
יד אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ, רש"י: אם בעל הבהמה היה עם השואל בשלב כלשהו, בין אם היה בשעת המלאכה ובין אם היה עם השואל בשעת ההשאלה עצמה,
לֹא יְשַׁלֵּם אין השואל חייב לשלם לשואל, אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ, רש"י: אם הבהמה הייתה שכורה, הרי שהוא נתן שכר למי ששכר ממנו את הבהמה, ולכן אין דינו כשואל.
פה מופיעים דינים שונים, ביניהם: מפתה, מכשפה לא תחיה, איסור שכיבה עם בהמה ודינים מוסריים הנוגעים לגר ליתום ולאלמנה, עם הבטחה של ה' שמי שיתעמר בהם ייענש: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
פיצויים לבתולה שפותתה: אדם פיתה בתולה וקיים אִתה יחסי מין. איך מתקנים פגיעה כמעט בלתי הפיכה בגורל הנערה?
החוק מחייב לשאתה לאישה או לשלם פיצויים כגובה המוהר של הנערה בטרם נפגעו בתוליה.
טו וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ, רמב"ן: אם אדם יפתה נערה שעוד לא התארסה להתחתן אתו, בכך שיאמר לה דברי שקר,
אונקלוס: מדובר על שידול ולאו דווקא ע"י שקר. כמובן שאין מדובר על חתונה רגילה!
מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה, רש"י: האדם שפיתה את האישה להתחתן אתו חייב לכתוב לאישה כתובה, כמו כל אישה אחרת שכותבים לה כתובה
בהסבר המילה מָהֹר נחלקו מפרשים אם הוא מלשון מהירות בגלל שהוא הדבר הראשון שנעשה בשעת החתונה או שהוא מלשון קישור.
טז אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, אונקלוס: אם אבי הנערה שפותתה יסרב לחתן את בתו עם האדם שפיתה אותה.
כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת, רש"י: האיש המפתה צריך לשלם לנערה שפיתה כסף כמו שמקובל לתת במקרים כאלו, הכוונה ל 50 שקלי כסף.
אצלנו לא עוסקים בכישוף, לא מקיימים יחסי מין עם בהמה, ולא זובחים לאל זר.
יז מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה רש"י: אסור להשאיר מכשפה בחיים, ועליך להרוג את המכשפה בבית דין.
וגם מכשף אסור, אלא שדברה תורה בהווה, שרוב המכשפות היו נשים.
רשב"ם: ציווי התורה גם לא להתייאש מלרדוף את המכשפות, למרות שבד"כ הן מתחבאות. רמב"ן: התורה החמירה כ"כ עד שאמרה שאסור להחיות מכשפה, ולא הסתפקה במילים: מות תמות, כי היא מלאה בטומאה ומפתה טיפשים שילכו אחר דבריה.
יח כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת אדם שמתחתן עם בהמה: דינו סקילה בבית דין. יט זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים, רש"י: אדם שמקריב קרבן לעבודה זרה,
יָחֳרָם, רש"י: יומת. זה נכתב פה שוב למרות שהתורה כבר אמרה שמי שמקריב לע"ז דינו מוות, כדי לומר לנו באלו עבודות שעבד חייב מוות. רק על עבודות שעושים כמוהם לה' (כמו ניסוך או קטורת) אך מלאכות שאין דרכנו לעשות כן לה' (כגון נישוק וגיפוף) אין חייבים עליהם מיתה.
א"ע: פה לא מדובר על אדם ישראלי, כי ה' הזהיר אותנו על כך כבר בדיבור ה 2. ממילא מובן למה כתוב לאלוהים, כי מדובר על כך שהוא מקריב קרבן לאלוהים שהוא רגיל לעבוד אותו מלפני כן.
רמב"ן הקשה על א"ע, כי אמנם התורה כתבה את איסור ע"ז כבר ב 10 הדברות, אך כאן כתבה התורה את העונש וב 10 הדברות לא כתוב מה עונש העובד ע"ז.
כתב רמב"ן: אסור להקריב לשום מלאך בשמים, למרות שהכוונה היא לעשות את רצון ה'.
בביאור יָחֳרָם, כתב שהכוונה שהאדם יהיה חרם כמו הע"ז, ואולי הטעם כי צריך להשמיד את שניהם: את הע"ז ואת עובדה.
ספורנו: האיסור פה הוא על הקרבה לכל האלוהים יחד, למרות שבתוך כל האלוהים הוא כולל גם את ה'. בִּלְתִּי לַ ה' לְבַדּוֹ, אונקלוס: מותר להקריב קורבנות רק לה'.
עניינים חברתיים ומוסריים: יחס לגר, יתום ואלמנה: לא פוגעים בגרים, באלמנות, ביתומים, ובעניים.
כ וְגֵר, רש"י: גר תושב, גוי שגר בארצך וקיבל על עצמו את 7 מצוות בני נח,
לֹא תוֹנֶה, רש"י: אסור להונות בדברים את הגר. אסור להציק לגר ולומר לו דברים שמציקים לו,
וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, אונקלוס: אסור להציק לגר. רש"י: וכן אסור לגזול מגר, רשב"ם: אסור להכריח את הגר לעשות את מלאכתנו.
איסור חמור על הונאה ועושק של אוכלוסיות חלשות, למה? כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, רמב"ן: (יש להקפיד לא להונות גר) כי אתם הייתם גרים בארץ מצרים, ואתם יודעים, שה' מציל את העשוקים. וכמו שה' הציל אתכם מהעושק במצרים, כך ה' יציל את הגר אם תונו אותו.
רש"י: מום שבך אל תאמר לחברך, ומכיוון שאתם גם הייתם גרים במצרים, הרי שיש לכם את אותו מום שיש לגרים.
רשב"ם: בגלל שצרת הגר גדולה, גם העונש למי שמציק לו הוא גדול.
אוה"ח: האיסור פה כדי שב"י לא יזלזלו בגרים ויאמרו שרק זרע ישראל קדושים וכל השאר הם מהטומאה, לכן אמר ה' שגם ב"י היו במצרים וגם הם היו צריכים זיקוק ניצוצות.
כא כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן, רש"י: אסור לענות יתום ואלמנה. איסור זה כולל כל אדם, אלא שהתורה ציוותה דווקא על היתום והאלמנה, כי הם חלשים, וקל יותר להציק להם.
רמב"ן: גם אלמנה עשירה אסורה בעינוי, כי דמעתה מצויה.
כב אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, רש"י: אם תענה את היתום או את האלמנה, אתה עתיד להיענש על כך,
ומקרא זה מקרא חסר, ולא כתוב מה בדיוק העונש.
רמב"ן: ברגע שיתום או אלמנה יצעקו אל ה', הוא יושיעם. לא חסר כאן חלק מהעונש, אלא צלע זה של הפסוק מחובר לצלע שאחרי זה, אם תענה את היתום והוא יצעק אליי, אז אשמע צעקתו.
אוה"ח: יש כאן חזרה ליתום ולאלמנה כי מפסוק זה אנו לומדים שאסור גם לענות אדם רגיל, אך רק יתום ואלמנה ה' מעניש את מי שמציק להם בצורה זו.
כלי יקר: כפילות של עַנֵּה תְעַנֶּה, כי כאשר מענים את היתום, מענים גם את אימו האלמנה. על דרך הרמז כתב שהכוונה האִם שכאשר מענים את היתום, מענים גם את ה'.
רוח החוק: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים, לא רק מערכת משפט המבקשת לכונן צדק בחיי היום יום, יש גם גורם אלוקי וחברתי, של רדיפת צדק.
כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, רש"י: אם היתום והאלמנה יצעקו אליי ויתלוננו על כך שאתם מענים אותם,
א"ע: מדובר על היתום שצועק. גם אלמנה אם תצעק, ה' יפרע ממי שמציק לה, אך יתום אינו יכול לבטא במילים את מה שמפריע לו, ולכן הוא צועק.
שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, אונקלוס: אני אקבל את צעקת היתום או האלמנה, וכן אעזור להם גם אם לא יצעקו אליי.
רמב"ן: הוכפל שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע כדי לחזק את העניין שה' יקבל את צעקתם של היתומים והאלמנות.
כג וְחָרָה אַפִּי, אונקלוס: אתמלא ברוגז עליכם, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, אונקלוס: אני (ה') אהרוג אתכם (את המציקים ליתומים ואלמנות) בחרב.
א"ע: נכתב בלשון רבים כי גם מי שלא הציק ליתום או לאלמנה, אלא שתק, נכלל בגדר העונש.
וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים נשותיכם יישארו תמיד אלמנות ובניכם יישארו תמיד יתומים. ה' אומר כאן שמי שיציק ליתום או לאלמנה, ימות, ולא יידעו בוודאות שהוא מת, ולכן אשתו תישאר תמיד אלמנה, כיוון שיהיה אסור לה להתחתן, שמא בעלה עדיין בחיים, וכן לבן יהיה אסור לקבל את הירושה שמא אביו עדיין בחיים.
רש"י: כתב זאת כי ברגע שהאדם מת בחרב, ברור שאשתו אלמנה. יש מפרשים אחרים שכתבו שהטעם שהתורה כתבה זאת, כדי להדגיש את המידה כנגד מידה: הוא הציק ליתום או לאלמנה, עכשיו גם אשתו וילדיו יהיו יתומים ואלמנות.
פה מופיעים דיני הלוואה. התורה דורשת מהמלווה לא להיות: כְּנֹשֶׁה, (= לא תתבענו בחוזקה, רש"י). דרישה מוסרית נוספת של התורה היא שאם המלווה לוקח משכון מהלווה עליו לשים לב לא להשאיר אותו חסר כל: כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב.
כד אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, רש"י: כאשר תלווה כסף לאדם מישראל, ולפי ר' ישמעאל, אִם זה אינו רשות.
אֶת עַמִּי, כדי לומר שאם יש אדם מישראל צריך הלוואה וגוי, יש להלוות קודם כל לאדם מישראל. ספורנו: אם יתקיים שעדיין יהיו עניים בישראל שיהיו זקוקים להלוואה.
א"ע: אם ה' ייתן לך ממון שתוכל להלוות לעניים, והסביר שהתורה קראה לעני עַמִּי כי מי שחסיד, לא יבקש עושר, כמו אליהו ושמואל.
אוה"ח: אם ראית שיש לך יותר כסף ממה שאתה צריך, הרי שתדע שהסיבה שה' נתן לך כסף זה, כדי שתלווה אותו לאחרים.
אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, אונקלוס: אם תלווה את הכסף לאחד העניים שעמך, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה אסור לך לדרוש את הממון מהלווה, כאשר אתה יודע שאין לו כסף להחזיר לך את ההלוואה.
רש"י: מכאן לומדים: שענייך ועניי עיר אחרת, ענייך קודמים. כלי יקר: אל תהיה כנושה לעני כי ה' הוא שיפרע את החוב.
א"ע: אל תדרוש כל הזמן שהעני יחזיר לך טובה על כך שהלווית לו כסף. רשב"ם: ציווי התורה שלא להכריח את העני לקחת משכון בתמורה לכך שלא יפרע לך את ההלוואה בתאריך שקבעת לו, וכן שלא תוסיף לו ריבית תמורת דחיית מועד הפירעון.
לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, רש"י: אסור לך לשים ריבית על ההלוואה. אסור להלוות בריבית.
כה אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ, רשב"ם: הכוונה היא בלקיחת משכון ע"י בי"ד ,שהרי בספר דברים אנחנו רואים שאסור לבא אל מישהו כדי לקחת לו משכון. ב. זה פירוש לא תהיה לו כנושה.
רש"י: אם תיקח את בגד חברך כמשכון לאחר שהגיע מועד פירעון ההלוואה. במקרה וראובן הלווה כסף לשמעון עד לתאריך יח' ניסן, וביום יח' ניסן התברר שלשמעון אין כסף להחזיר לראובן, לכן ביום הפירעון, לקח ראובן בגד של שמעון כמשכון,
יש כפילות חָבֹל תַּחְבֹּל, רש"י: ה' בא לומר לאדם שבכל יום הוא מחזיר לאדם את הנשמה, למרות שהאדם חייב לה' הרבה, כך המלווה יבוא בכל פעם להחזיר את המשכון ללווה.
אוה"ח: בכפילות חָבֹל תַּחְבֹּל יש רמז ל 3 הבחינות שבאדם מישראל: נפש רוח ונשמה.
עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ יש להחזיר לשמעון את הבגד כדי שיוכל ללובשו עד שקיעת החמה ורק אח"כ ראובן ייקח את הבגד אליו למשכון. מדובר בבגד שלובשים ביום, ולכן ראובן צריך להחזיר בכל יום את הבגד לשמעון כדי ששמעון יוכל ללבוש את הבגד ביום, ובכל לילה, ראובן ייקח את הבגד משמעון וישאיר את הבגד אצלו לאורך הלילה.
א"ע: ההיגיון בכך שהבגד נמצא אצל המלווה בלילה, למרות שאין ללווה שום צורך בבגד לאורך הלילה, הוא כי כך לא ייתן הלווה את הבגד ללווה נוסף עבור משכון.
כו כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ, רש"י: אני מצווך להחזיר ללווה את המשכון בכל יום כי זה בגדו היחיד שיש לו ללבוש,
הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, רש"י: ובמקרה ומדובר בחלוק, זהו החלוק היחיד שיש לאדם זה ללבוש,
בַּמֶּה יִשְׁכָּב, רש"י: ואם לקחת ממנו את מזרונו, על מה הוא ישכב, אין לעני דבר אחר לשכב עליו, ולכן עליך להחזיר לו את המזרון,
אמנם נראה שאת המזרון יש להחזיר בלילה ולקחת אותו ביום.
וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי אם העני יצעק אליי על שלקחת ממנו את המשכון ולא החזרת לו, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי, אשמע לצעקת הלווה כי אני רחמן.
א"ע: חַנּוּן = רחמן. בתחילת דבריו כתב דעה הסוברת שחנון היינו מלשון חנווני, שה' ייקח מהעשיר וייתן לעני, וכן כתב ספורנו, אך הא"ע דחה הסבר זה כי מה מבקש דוד מה' כאשר מתפלל לפניו "חנני".
רמב"ן חַנּוּן = חינם, שגם אם לאדם זה לא מגיע שה' ישמע את צעקתו, ה' עדיין ישמע את צעקתו. רשב"ם: למרות שאין כאן שום טענת חמס, שהרי בדין לקח המלווה את הבגד למשכון, בכל זאת ה' ישמע ללווה לפנים משורת הדין.
יש לחלוק כבוד גם לאל וגם למנהיגות: כז אֱלֹוקִים לֹא תְקַלֵּל, רש"י: אסור לקלל את ה', ומכאן למדו חכמים שגם אסור לקלל דיין,
רמב"ן: אם הכוונה היא לאסור על ברכת ה', הכוונה היא לאסור בכל סוג של כינוי. ספורנו: למרות שאתה חושב שהדיין הטה את הדין, אסור לך לקלל אותו.
א"ע: העני לא יקלל את הדיין שנתן למלווה להוציא את המשכון מידו. רשב"ם: דיבר הכתוב בהווה, כי אנשים רגילים לקלל את מי שדן דיני ממונות ונפשות כמו דיינים ומלכים.
וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר, אונקלוס: וכן אסור לך לקלל אדם חשוב בישראל.
א"ע בשם הגאונים: יש לחלק בין קללה למארה. קללה היא בפני האדם המקולל, ומארה היא קללה שלא בפני האדם. ב. הנשיא המוזכר כאן הוא המלך.
רמב"ן הסתפק אם בכלל נשיא הוא גם ראש הסנהדרין שנקרא נשיא בגמרא.
מתנות קודש יש לתת מגידולי השדה ומבכורות מהבהמה:
כח מְלֵאָתְךָ, רש"י: מְלֵאָתְךָ = ביכורים, א"ע: מְלֵאָתְךָ = תירוש. א"ע בשם רס"ג: מְלֵאָתְךָ, כולל גם תבואה וגם כרם. ספורנו: מְלֵאָתְךָ = תרומת דגן,
רמב"ן: מְלֵאָתְךָ, התבואה שממלאת את הבית בשעה שאוספים אותה. ב. מְלֵאָתְךָ, נקראת כך משום הברכה שנתן ה' כדי למלא את הבית.
וְדִמְעֲךָ, רש"י: התרומות שאתה חייב לתת לכהן. א"ע בשם רס"ג: דִמְעֲךָ, תרומה נוזלית של תירוש ויצהר.
א"ע: מדובר על יצהר. מדובר פה על מצוות ביכורים, ולכן נסמכה מצווה זו לבכור, כי כמו שיש לתת את ראשית התבואה לכהן, יש גם לתת את הבכור לכהן, וכן פירש הרשב"ם.
לֹא תְאַחֵר, א"ע דחה פירוש שמדובר על איסור לאחר מלהתחתן.
רש"י: אסור לך לשנות את סדר ההפרשה. אסור להפריש תרומה לכהן לפני שנותנים ביכורים, ואסור לתת מעשר ללוי, לפני שנותנים תרומה לכהן,
בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי, רש"י: עליך לתת לי כל בן בכור שייוולד לך. הכוונה היא שיש לפדות את הבכור ע"י נתינת 5 סלעים לכהן.
רש"י. טעם לחזרה כי התורה רצתה להסמיך את בכור אדם שבפסוק זה לבכור בהמה, ולמרות שגם בכור בהמה כבר נכתב, מסמיכות זו למדנו דין חדש, שכמו שאדם פודה את בכורו לאחר 30 יום, כך בבכור בהמה טהורה, האדם מטפל בבהמה שנולדה במשך חודש, ולאחר מכן נותנה לכהן.
כט כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ, רש"י: כך תעשה גם עם שווריך ועם צאנך, כמו שאת בכור האדם אתה צריך לתת לי, כך גם את בכור הבהמה אתה צריך לתת לי. את בכור הבהמה הטהורה נותנים לכהן כדי שיקריב אותו בתור קרבן שנקרא בכור, והבשר נאכל ע"י הכוהנים,
שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ, רש"י: אמנם ב 8 הימים הראשונים לאחר הלידה, אסור לכהן לקחת את הבכור שנולד, אלא על הכהן להשאיר את הבכור יחד עם אימו,
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי, רש"י: ומהיום ה 8 להולדת הבכור והלאה, מותר לכהן לקחת את הבכור ולהקריבו.
ל וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, רש"י: ע"י שאתם תפרשו מאכילת שקצים ורמשים, אתם תהיו לי אנשים קדושים,
רמב"ן: התורה כתבה אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ על איסורי מאכלות כי לכאורה היה ראוי לאכול כל דבר שמחייה את האדם, אלא שהתורה אסרה לאכול דברים אלו מפני שהם מולידים פגם בנפש.
ספורנו: ע"י שתפרישו לי את הבכורות, אתם תהיו עם קדוש, כיוון שהבכורות ילמדו תורה לעם.
אל תאכלו טרפה: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, רש"י: אם יש בהמה שנטרפה בשדה (וממילא לא נשחטה כדין), בשר בהמה זו טרף, ואסור באכילה. אמנם אין הכוונה דווקא לבשר שנטרף בשדה, וזה הדין שבשר טריפה אסור בכל מקום, אלא שהתורה כתבה שדה כי הבשר נטרף לרוב בשדה,
לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, רש"י: מותר להשליך את בשר הטריפה לכלבים. מותר ליהנות מבשר טריפה בהאכלת בהמות בבשר זה או ע"י נתינתו לגוי, אלא שהתורה כתבה שאפשר לתת בשר זה דווקא לכלב, כשכר על כך שביציאת מצרים, לא חרץ הכלב את לשונו לכל אדם מישראל.
א"ע: ע" פירוש ר' משה הכהן: אסור לתת טריפה לגוי, כי טריפה חמורה מנבלה.