שמות יג

שמות י"ג פותח במצוות קידוש בכורות ב"י, והבהמות, לה',  קדש לי כל בכור, כזיכרון ליציאת מצרים בחוזק יד.

קידוש הבכורות: כל בכור זכר (אדם ובהמה) שייך לה'. בכורות אדם נפדים (בכסף), ובכורות חמור נפדים בשה (או נערפים) כי הם טמאים.

זה זיכרון למכת בכורות, בה נהרגו בכורות מצרים ובכורות ישראל ניצלו.

שמות יג א  וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: ה' דיבר עם משה, ודרכו עם כל ישראל.  א"ע. בשם יפת: מצווה על משה שיקדש בפה את בכורות ב"י.

ב  קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, אונקלוס: קדש לפניי את כל הבכורות.

רמב"ן: משה צריך לקדש את הבכורות מיד, ומצווה זו נוהגת גם במדבר. ב. יש רשימת מצוות שנוספו בפרשה זו: חודש האביב, עיבור השנה, איסור שייראה לך חמץ בכל גבולך, ומצוות תפילין.

 פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, רש"י: הבכור הוא הנולד הפותח ראשון את רחם האם. בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, רש"י: כל פטר רחם, כל בכור, בין אם מדובר בבכור אדם ובין אם מדובר בבכור בהמה,

לִי הוּא, רש"י: הבכור שייך לי, אני קניתי לעצמי את הבכורות ע"י שהכיתי את הבכורות במצרים, ואילו את בכורות ב"י לא הכיתי.

 ספורנו: יש לפדות בכור אדם ובכור חמור (שאר הבהמות הטמאות אינן חייבות בפדיון), ואילו בהמה טהורה מוקרבת בתור קרבן.

רמב"ן בפס' יא': במדבר רק קודשו הבכורות, אך על הפדיון הצטוו ב"י רק משעת כניסתם לארץ.

מצוות חג המצות: חובה לאכול מצות 7 ימים, לזכר היציאה המהירה ממצרים, והגדת לבנך, לספר לבנים על יציאת מצרים.

ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, א"ע: משה אמר לבני ישראל, ביום ט"ו ניסן,

 זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, א"ע: זכרו את היום הזה שבו יצאתם מהמקום בו המצרים היו נוהגים בכם כעבדים. רש"י: מכאן שצריך להזכיר את יציאת מצרים בכל יום.

 כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, אונקלוס: ה' הוציא אתכם ממצרים ביד תקיפה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ, א"ע בפסוק הבא: בדורות הבאים, אסור שייאכל חמץ בחג המצות.

ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, רש"י: אתם יוצאים היום מארץ מצרים בחודש האביב, ובכך ה' עשה איתכם טובה, שהוציא אתכם ממצרים כאשר מזג האוויר נוח. 

(לכן מעברים את השנים, כדי שתמיד פסח יחול באביב).

ה וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אונקלוס: כאשר ה' יכניסך לארץ שעכשיו גרים שם 7 עמים,

א"ע: התורה לא מנתה את כל 7 העמים אלא רק את רובם, כי לא חשוב להזכיר את ה 2 הנוספים. רש"י: בכל מקרה, בתוך הכנעני נכללים גם 2 העמים החסרים.

רמב"ן עפ"י חז"ל: הכוונה היא שרק בחלק הארץ השייך ל 5 המלכים הללו, הייתה הארץ זבת חלב ודבש, אך בנחלת 2 העמים היתרים, לא הייתה הארץ זבת חלב ודבש.

  אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אונקלוס: כאשר ה' יכניסך לישראל שהיא ארץ שמוציאה חלב ודבש.

 וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, רש"י: התורה חזרה פה על מצוות חג הפסח כדי לחדש את דין הבן שאינו יודע לשאול, שמצווה עליך לפתוח לו.

 בתאריך הזה, בט"ו בחודש ניסן, עליך לקיים את המצוות הבאות:

ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת, במשך 7 ימי החג, עליך לאכול מצות, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לה' רמב"ן: היום השביעי של חג הפסח, הוא היום האחרון שמותר לך להביא את קרבן החגיגה.

ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, במשך כל 7 ימי חג הפסח, יש לאכול מצות,  וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ, אונקלוס: בכל תחומך, בכל רשותך, אסור שייראה חמץ או שאור.

א"ע: פה הזהיר גם גרים לקיים את מצוות הפסח, כמו שהזהיר לקיים את מצוות השבת ויוה"כ.

ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא ביום הפסח אתה תאמר לבנך, אוה"ח: הסיבה שכתוב הגדה בלשון קשה כי מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

 לֵאמֹר  אוה"ח: מכאן שכאשר אין לו בן, הוא מצווה לומר לעצמו. כך תאמר לבנך: בַּעֲבוּר זֶה, אוה"ח: רמוז במילה זֶה 12 מצוות השייכות לחג הפסח.

עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם, רש"י: כאשר יצאתי ממצרים, ה' עשה לי את הניסים, כדי שאני אקיים את מצוותיו. רשב"ם: בעבור שה' הוציא אותי ממצרים, אני עובד את העבודה הזאת.

רמב"ן בפס' טז: ה' הוציא את ב"י ממצרים למען שמו וכבודו, והאות שה' ציווה עליו הוא על כך שהיציאה ממצרים היא כבוד ה'. 

תפילין וזיכרון: המצוות (קידוש בכורות ויציאת מצרים) צריכות להיות: לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך. זה ציווי על הנחת תפילין, המהוות זיכרון תמידי לעוצמה שבה ה' הוציא את ישראל ממצרים.

ט  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת, רש"י: יציאת מצרים תהיה לך לאות ע"י שתקיים את מצוות התפילין. עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ,

רש"י: יציאת מצרים תהיה לך לאות ע"י שתקשור פרשות אלו ב 2 מקומות: על יד שמאלך ובראש בין עיניך. אין הכוונה שפרשיות תפילין יהיו ממש בין העיניים, אלא עליהן להיות על המצח מהמקום ממנו מתחילות לצמוח שערות, מעל למקום בראש שנמצא בין העיניים,

רשב"ם: לפי פשוטו, מובן שיציאת מצרים תהיה חקוקה כ"כ עמוק אצלנו, כאילו שהיא ממש נמצאת על ידינו וכאילו שהיא תכשיט שנמצא בין עינינו.

א"ע: דחה את פרוש רשב"ם, ופירש שמדובר במצוות תפילין.

 לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם, רמב"ן: הרי ה' הוציאך ממצרים, כדי שתורתו תהיה בפיך. ה' הוציאך ממצרים, כדי שתקיים את תורתו, ועליך לקיים את מצוות תפילין.

י וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ, אונקלוס: עליך לקיים את מצוות הפסח בזמן המתאים לו, במועד שה' הוציא אותך ממצרים, מִיָּמִים יָמִימָה, רש"י: עליך לקיים את מצוות הפסח בכל שנה.

יא וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ, אונקלוס: כאשר ה' יכניס אותך לארץ כנען כפי שנשבע לאבותיך, וה' ייתן לך את א"י.

רש"י: יש מחלוקת בחז"ל אם מצוות בכור נוהגת רק משעת כניסה לארץ כפי שמשמע פה שהתורה תלתה מצווה זו בביאה לארץ, או הכוונה היא שבזכות מצוות חמור, יזכו ב"י להיכנס לארץ.

רמב"ן: חילק בין קדושת הבכור, שנוהגת מיד, גם במדבר, לפדיון חמור שנוהג רק לאחר מכן. א"ע: התורה הזכירה רק את הכנעני כי הכנעני הוא אב לכולם.

רש"י: וּנְתָנָהּ לָךְ, בכל יום יהיה בעיניך כאילו שה' נתן לך באותו יום את הארץ, ולא יהיה בעיניך כירושת אבות.

בעניין מקום השבועה נחלקו מפרשים: רש"י: הכוונה היא לדברי ה' שאמר "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי". רמב"ן: או שהכוונה היא ששבועת ה' לאבות היא השבועה לבנים, או שהכוונה היא שדבר ה' לבד, גם ללא שאמר זאת בלשון שבועה, היא השבועה לב"י.

אוה"ח: כתוב "כי יביאך" כי ה' חשש שלאחר שב"י ייכנסו לארץ, הם יבעטו בו.

יב וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה', רשב"ם: הסירהו מבהמותיך ותנהו לכהן. רש"י: כל דבר שיוצא ראשון מהרחם, תפריש לה', א"ע: האדם יעביר את הבכור ויוודא שהבכור לא יתערב עם קרבן אחר.

וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה',

רש"י: גם דבר ששוגר מהרחם, דהיינו נפל, קדוש בקדושת בכורה. התורה כתבה שבמקרה והוולד הראשון היה נפל, ומת בתהליך הלידה או מיד אחריו, עדיין נחשב הדבר שהוא קדוש בקדושת בכורה,

הוולדות שאחריו, אינם קדושים בקדושת הבכורה, למרות שהוולד הראשון כבר מת. ולפי פירוש זה מדובר הן על בכור בהמה טהורה והן על בכור בהמה טמאה. ב. מדובר כאן בבכור אדם.

יג וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה,

רש"י: בכור של חמור, יש לפדות בשה. הדין של קדושת הבכור נאמר רק לגבי בכור אדם או בכור בהמה טהורה. בכור בהמה טמאה אינו קדוש בקדושת בכורה. אך יוצא מהכלל הוא בכור חמור, למרות שהוא בכור בהמה טמאה, עדיין הוא קדוש בקדושת בכורה, כי החמורים סייעו לב"י לצאת ממצרים, ע"י שב"י העמיסו את הרכוש הרב על החמורים. התורה כתבה פה שבמקרה ולחמור נולד בכור, יש לפדות את בכור החמור בשה, שהרי לא ניתן להקריב בכור חמור לקרבן, היות והוא טמא.

לכן, אם נולד לאדם בכור חמור, הוא נותן לכהן שה תמורת החמור, והשה אינו מוקרב לקרבן, אלא הוא חולין בידי הכהן, וגם בכור החמור יוצא לחולין לאחר הפדיון בשה.

 וְאִם לֹא תִפְדֶּה, רש"י: אם אינך רוצה לקיים את הדין של פדיית בכור החמור, ואינך רוצה לתת שה תמורת הבכור, וַעֲרַפְתּוֹ עליך לערוף את ראשו של החמור ולהרוג את החמור. אסור להשאיר את החמור ללא פדיון,

א"ע: יש פירוש שיש לכתוב על עורף הבהמה שהיא קודש. על מי שאומר פירוש זה כתב הא"ע שהוא חמור קשה כעורף, ופירש שהכוונה היא להרוג את הבהמה.

 וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה, רש"י: כל בכור של אדם, עליך לפדות ב 5 סלעים, יש לתת 5  סלעים לכהן תמורת בכור אדם.

רשב"ם: מצוות הפדיון אינה נוהגת עתה, אלא נוהגת רק בספר במדבר. אך לפי רש"י: מצוות בכור נוהגת עתה, יש מצווה לפדות כבר מעתה, אלא שהתורה כתבה את הפרטים רק בספר במדבר.

יד וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, רש"י: כאשר בעוד זמן ישאלך הבן. א"ע בשם ריה"ל: במחר חסר א' ויש לקרוא: מאוחר.

לֵאמֹר כך ישאל אותך בנך: אוה"ח: עליך לענות לבן רק אם הוא רוצה לקבל תשובה, לאמור, אך אם הוא שואל בדרך זלזול, אינך צריך לענות לו.

 מַה זֹּאת? כאשר בנך ישאל אותך: מהי העבודה הזאת? כוונת בן זה היא לשאול מדוע נוהגת מצוות פדיון פטר חמור.

ספורנו: הקושי של הבן הוא בכך שאינו מבין מדוע פודים את הבהמה הטמאה. רש"י: מדובר על הבן התם שאינו מעמיק בשאלתו.

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ספורנו: תענה לבנך, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים אונקלוס: ה' הוציאנו ביד תקיפה ממצרים שהעבידו אותנו כעבדים.

אוה"ח: פה המצווה לענות לבן רק אם שואל, כי מדובר פה ששואל על מצוות פדיון חמור, על פסח, יש מצווה לפתוח לו, גם אם אינו שואל.

רש"י: כנגד 4 בנים דיברה התורה. אך מדברי חז"ל משמע שהבן שואל על פסח, אך פה מובאת רק מצוות פדיון חמור.

אוה"ח: דברי חז"ל שכנגד 4 בנים, היינו דרך דרש. כלי יקר: 4 בנים על דרך הדרש בצורה יפה. ספורנו: ה' הוציא אותנו ממצרים ע"י שהמצרים חזקו ידם כדי לשלח אותנו.

טו רשב"ם: התורה מצווה להמשיך ולומר לבן השואל: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, אונקלוס: כאשר פרעה התקשה לשולחנו ממצרים, כאשר פרעה לא רצה לתת לנו לצאת ממצרים.

 וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, אונקלוס: ה' הרג את כל הבכורות במצרים, מבכורות בני האדם ועד בכורות הבהמות.

 עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, ספורנו: לכן, כי ה' הציל את בכורות ב"י, למרות שגם הם היו ראויים ללקות יחד עם המצרים. אני מקריב לפני ה' כל בכור זכר בבהמות.

 וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה וכל בכור בבני אני פודה, ונותן תמורתו 5 סלעים לכהן.

טז וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה, א"ע: מצוות הבכור תיכתב על התפילין שעל יד שמאלך, ובכך יהיה לך לאות,

אוה"ח: יש במידות ה' 2 בחינות: יד חזקה ויד גדולה. היד החזקה: מידת הדין, והיד הגדולה:  מידת הרחמים, וכאשר ה' הוציא את ב"י ממצרים, הוא השתמש ביד החזקה, ולכן הציווי הוא להניח תפילין על יד שמאל.

 וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, א"ע:  וכן תהיה מצווה זו כתובה לזיכרון בין עיניך, פרשיות התפילין יהיו על המצח, מהמקום ממנו מתחילות לצמוח שערות, מעל למקום בראש שנמצא בין העיניים,

 כ רש"י: פירוש טוֹטָפֹת = תפילין. בשם ר' מנחם: הכוונה ללשון דיבור: מי שרואה את התפילין, מדבר על עניין הניסים.

ִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, אונקלוס:  אני מצווה עליכם שפרשיות אלו יהיו לכם לזיכרון כי ה' הוציא אותנו ממצרים ביד תקיפה.

רמב"ן: שורש המצווה: יציאת מצרים (ככתוב בשתי הפשרות האחרונות) והמצוות (שבפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע) צריכים להיות כנגד הלב וכנגד המחשבה.

יציאת מצרים מהווה יסוד לאמונה בה' כי לא בכל דור ה' עושה ניסים לעם ישראל, וע"י ההכרה בניסים הגלויים שאירעו ביציאת מצרים, יודה האדם בניסים הנסתרים שבכל דור.

 ה' מנחה במדבר את העם בדרך סיבובית דרך המדבר ולא בדרך הפלשתים הקצרה, כדי שלא יתחרטו ויחזרו למצרים מתוך פחד ממלחמה.

יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, רש"י: כאשר פרעה שילח את ב"י ממצרים,

אוה"ח: כתוב וַיְהִי בלשון צער כי ה' הצטער על כך שהיה צריך לאבד את העם המצרי, וה' העניש את המצרים כי פרעה חשב שהוא ברצונו שילח את ב"י, כי לו פרעה היה מבין ששילח אותם בעל כורחו, לא היה מעז לרדוף אחריהם.

ב. הָעָם = הערב רב, והצער הוא בזה שהערב רב הלך לסבך את ב"י במדבר.

ג. פרעה רצה ללוות את ב"י, וה' הצטער על שכר הפסיעות שהיה מגיע לו, ולכן ה' הוליך את ב"י בדרך רחוקה כדי שפרעה לא ימשיך ללוות אותם.

 וְלֹא נָחָם אֱלֹוקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, רש"י: ה' לא הנהיג את ב"י ללכת דרך ארץ פלשתים, למרות שזו הייתה הדרך הקצרה ביותר כדי להיכנס לארץ ישראל,

 כִּי קָרוֹב הוּא, רש"י: ה' חשש שאם יכניס את ב"י לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים, ינצלו ב"י את הקירבה לארץ מצרים, ויחזרו חזרה למצרים.

 כִּי אָמַר אֱלֹהִים, אונקלוס:  ה' חשש שמא עם ישראל יחזרו חזרה לארץ מצרים כי אמר ה': פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה,

רש"י: שמא, כאשר בי יראו את כל המלחמות בכניסה לארץ, הם יתחרטו על זה שיצאו ממצרים, והמלחמות יגרמו לכך שהם ירצו לחזור לשם.

ספורנו: ה' לא רצה להביא את ב"י, לא לא"י ולא להר סיני, כדי שיקבלו שם את התורה, אלא ה' רצה קודם להביא אותם לים סוף כדי להטביע את המצרים, ובכ"ז ה' לא הנהיג את ב"י לים סוף דרך ארץ פלשתים, כי חשש שמא ישמעו ב"י שהמצרים ירדפו אחריהם (כי יש הרבה שיירות בין הפלשתים למצרים) וכך יחזרו ב"י למצרים, כדי שהמצרים לא ירדפו אחריהם.

רש"י: אם כאשר עמלק נלחמו נגד ישראל, הם חשבו לחזור למצרים, קל וחומר שהיו חוזרים למצרים כאשר היו משתתפים במלחמות כיבוש הארץ.

 רמב"ן: המלחמה נגד עמלק לא שייכת כלל ולא ניתן היה למנוע אותה כלל, כי עמלק התקיפו את ישראל ויצאו מארצם, וגם אם ב"י היו חוזרים למצרים, היה עמלק ממשיך לתקוף אותם בדרך.

יח וַיַּסֵּב אֱלֹוקִים אֶת הָעָם, רש"י: ה' סיבב את דרכם של ב"י, והאריך את דרכם. דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, רש"י:  כך שהלכו דרך המדבר עד שהגיעו לים סוף,

א"ע: השם – מִּדְבָּר יַם סוּף. רשי: ים סוף נקרא  כך כי הוא מלשון אגם. ב. מִּדְבָּר יַם סוּף = סוף העולם ושהמדובר הוא באוקיינוס, אך דחה פירוש זה, שהרי מדובר על הים שנמצא מזרחית למצרים.

 וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, רש"י:  ב"י עלו מצרים כשהם חמושים בכלי נשק,

יט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, אונקלוס: משה העלה אתו את עצמות יוסף. כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רש"י:כי יוסף השביע את בניו ואת ב"י שישביעו את בניהם.

 לֵאמֹר כך השביע יוסף את בניו ואת בני משפחתו: פָּקֹד יִפְקֹד, אוה"ח: הטעם לכפילות פקד יפקוד היא כדי לחזק את אמיתות הדבר. ב. יש כאן 2 שלבים: סור מרע ועשה טוב.

אֱלֹוקִים אֶתְכֶם, אונקלוס: זכור יזכור אתכם ה', וה' יגאל אתכם,

א"ע: משה התעסק עם עצמות יוסף כדי שלא יהיה חטא על עם ישראל שלא כיבדו את שבועת יוסף, כמו שה' העניש את ב"י על כך שלא קיימו את שבועתם לגבעונים.

 וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, אונקלוס: משה העלה אתו את עצמות יוסף.

 כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רש"י:כאשר ה' יגאל אתכם ממצרים, אני משביעכם שתעלו גם את עצמותי איתכם. ומכאן שגם את עצמות שאר השבטים העלו יחד עם עצמות יוסף.

השגחה אלוקית על העם בדרך: הדרכת ב"י במדבר ע"י עמוד הענן ועמוד האש, תוך הובלתם בדרך המדבר, דרך עוקפת, כדי להימנע ממורך לב בעקבות מלחמה מוקדמת. 

עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה מפלסים את דרכם במדבר.

כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת, רש"י:ביום השני ליציאתם ממצרים, נסעו בי מסוכות, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם א"ע: אֵתָם = עם מדבר שור. בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר ב"י חנו במקום שנקרא איתם שהיה בקצה של המדבר.

כא וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, א"ע: יש לומר שדיברה תורה כלשון בני אדם. אונקלוס: ביום, הנהיג ה' את ב"י, והראה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, ע"י עמוד ענן.

א"ע: עמוד הענן היה עמוד שהיה מהשמיים ועד לארץ בדמות ענן. אוה"ח: לַנְחֹתָם = הענן נתן לב"י את האפשרות לנוח מחום הדרך, הענן הגן עליהם.

רשב"ם:  ומלאך ה' היה מוליך עמוד זה. וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם ובלילה, ה' האיר לבני ישראל על ידי עמוד אש, רש"י: לַנְחֹתָם.

 לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה, א"ע: וכך היו יכולים ב"י ללכת ביום ובלילה. עמודי הענן והאש נתנו לב"י את האפשרות ללכת גם ביום וגם בלילה.

כב לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם, רש"י: ה' לא הפסיק את עמוד הענן ביום ואת עמוד האש בלילה, מללכת לפני העם.

לא היה הפסק בין עמוד הענן לעמוד האש, אלא עמוד הענן נשאר במקומו עד שעמוד האש התייצב במקומו, ובבוקר, עמוד האש נשאר במקומו עד שעמוד הענן התייצב במקומו.

א"ע: ההבדל בין יוֹמָם ליום, היא שיום יכול לתאר גם לילה, ואילו יוֹמָם הוא רק ביום.