פרק ט"ז בספר שמות עוסק בתלונות ב"י על רעב במדבר סין, ואת תגובת ה' באמצעות נס המן והשלו. וכן עוסק באיסור צבירת מן, מיום ליום, כולל הוראות מיוחדות לשבת.
שמות טז א וַיִּסְעוּ ב"י מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי,
רמב"ן: מדבר סין אינו מדבר צין, ולכן טורחת התורה לציין את מיקום מדויק כדי שלא נתבלבל. ב. מאילים נסעו ב"י שוב לים סוף ומשם למדבר סין, אך התורה קיצרה ולא מנתה את המסע לים סוף.
רס"ג: התורה רצתה לציין שסיפור זה קרה ביום א בשבוע, ט"ו אייר חל באותה שנה ביום א', והראיה היא שה' אמר לב"י שביום ו', והכוונה היא ליום ה-6 מאז שאמר להם שירד מן, ירד לחם משנה.
א"ע: דחה דברים אלו ואמר שייתכן שב"י היו מספר ימים במדבר סין לפני שה' אמר להם שיוריד להם מן.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אונקלוס: ב"י הגיעו אל מדבר סיני ב 15 לחודש ה-2 מאז יצאו ממצרים, דהיינו, ט"ו אייר.
רש"י: התורה מנתה כאן את התאריך, כדי לומר לנו שעד זמן זה הספיק האוכל שהוציאו ב"י ממצרים, ומעתה הוצרכו ב"י להורדת מן.
ב וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, אונקלוס: במדבר סין, כל קהל ישראל התרעמו על משה ואהרון. רמב"ן: הקשה שהיה ראוי לציין לפני תלונת ב"י, שהיה חסר אוכל.
רש"י: לב"י לא היה חסר אוכל עד תלונתם, כי הם אכלו משיירי הבצק שהוציאו ממצרים, והדבר היה להם לנס נסתר והתורה לא רצתה להאריך בה.
רמב"ן: התורה הסבירה מה הפחיד את ב"י: המדבר הגדול הוא שהפחיד את ב"י, והם חששו שלא יהיה להם אוכל ומים למדבר הגדול, ולכן הם התרעמו על משה ואהרון.
א"ע: ב"י התרעמו פה על משה ואהרון בעוד שבמרה התלוננו רק על משה. פה התלונה הייתה על אוכל בעוד במרה התלוננו על מים. במרה רק חלק מעם ישראל התלונן, בעוד שפה כולם התלוננו.
אוה"ח: ב"י התלוננו על כך שמשה לא הכניס אותם מיד לארץ, אלא קודם הוליך אותם למדבר. ב. היו כאן 2 כתות: כת אחת דרשה לחם ואילו הכת השנייה דרשה רק לחם.
עם ישראל נסע מאילים למדבר סין. ושוב העם מתלונן והפעם על רעב: כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. ב"י התלוננו על מחסור באוכל ונזכרו בגעגוע ב"סיר הבשר" שאכלו במצרים, מה שמצביע על קושי בניתוק מעבדות.
וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, למשה ואהרון: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, רשב"ם: הלוואי וה' היה הורג אותנו במצרים, במקום להרוג אותנו כאן ברעב,
בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, רשב"ם: במצרים, ישבנו עם סיר בשר, ויכולנו לאכול בשר. בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, אונקלוס: ובמצרים, יכולנו לאכול לחם עד שהיינו שבעים,
כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב, אונקלוס: במצרים היה לנו מה לאכול, ואנו מתלוננים על שהוצאתנו ממצרים כדי להמית את כל הקהל הזה ברעב במדבר.
ה' שמע את תלונת עם ישראל ואמר שמעתה יהיה לחם בבוקר ובשר בערב. נתינת לחם ובשר קשורים לניסיון של העם הילכו בדרך ה'? "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא?
ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר, א"ע: יש פה דימוי למטר כי אופן ההורדה היה כירידת גשם. לָכֶם לֶחֶם, רמב"ן: נקרא לחם כי עשו ממנו לחם. מִן הַשָּׁמָיִם, אונקלוס: עתה אוריד לכם מזון משמיים (הכוונה למן), וְיָצָא הָעָם עם ישראל ייצא כדי ללקט את המזון שאוריד להם מהשמיים,
אוה"ח: יש כאן 2 מדרגות של אנשים: הצדיקים לא היו צריכים ללקט את המן, ולכן עליהם נאמר שה' המטיר להם לחם. לעומת זאת, מי שלא היה צדיק, היה צריך להתאמץ ולצאת וללקט.
וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, רש"י: בכל יום ילקטו ב"י מהמזון, רק את מה שהם צריכים לאכול באותו יום. אסור לב"י ללקט ביום זה, את מה שהם צריכים לאכול ביום המחרת,
רשב"ם: גם אם ינסו ללקט יותר מהצורך שלהם באותו יום, הם לא יוכלו לעשות כן.
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא, רש"י: כך אנסה את ב"י ואראה אם הם הולכים בדרך שציוויתים או לא. אני ה', אוכל לראות ע"י המן, אם ב"י יקיימו את הצוו שציוויתים הקשורים לליקוט מן.
רשב"ם: התלות היומית תראה לה' אם עם ישראל מאמין בו. ספורנו: בכך שעם ישראל יתפרנסו שלא בצער, זוהי שעת מבחן לראות אם הם יקיימו את מצוות ה' או לא.
ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בשבוע, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, רשב"ם: ב"י יכינו את המן למאכל (באפייה או בישול),
וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם, רש"י: אחרי שב"י יכניסו לתוך ביתם את המן שליקטו ביום ו', הם ישימו לב שליקטו כפול ממה שליקטו בכל יום, כדי שיהיה להם מן גם לשבת. נעשה לב"י נס במן שליקטו ביום ו', שהוא הוכפל בבית ב"י, למרות שבשעת הלקיטה, ב"י לא ליקטו כפול.
ספורנו: גם לאחר ההכנה יהיה להם משנה, שהאפייה לא תחסיר ממה שליקטו.
הספקת אוכל לעם כדי לגרום לאמונה בה': וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב, רש"י: כשיגיע הערב,
וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, רש"י: תדעו שה' הוציאכם ממצרים. אתם התלוננתם שאנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, ושהיה עדיף לכם אם ה' היה הורגכם במצרים, אך כשיגיע הערב, אתם תדעו שה' הוא שהוציאכם ממצרים.
משה אמר לב"י שבערב הם יידעו שה' הוציא אותם ממצרים ע"י שייתן להם את השלו.
ז וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה', ובבוקר, כשה' יוריד לכם מן, תראו את כבוד ה',
אונקלוס: בערב, אז ייוודע רק שה' הוציא את ב"י ממצרים, ובוקר שאז ב"י יראו את כבוד ה'.
א"ע: פסוק זה דבוק לפסוק שלפניו, ומשה אמר לב"י שהם יראו 2 ניסים שיגלו על כבוד ה': השלו בערב ובבוקר הם יראו את המן.
רש"י: את הבשר שאלו שלא כהוגן ולכן ה' נתן להם את השלו לא בפנים שוחקות, לעומת המן, שאותו שאלו כהוגן, ולכן ה' ייתן להם אותו בפנים שוחקות.
רמב"ן: נס הלחם, הורדת המן, הייתה פלא גדול יותר מאשר נשיבת הרוח שהביאה את השלו. אוה"ח: ראיית כבוד ה' תהיה ע"י הענן.
ספורנו: מדובר פה על תפילה. משה אמר שיראו את כבוד ה' שבא להגביל את הזמנים.
רמב"ן: מָן זה מאכל שנעשה גשמי מאור ה' והם יכלו לטעום כל דבר במן כי הנפש במחשבתה תידבק בעליונים.
בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה', רש"י: תיראו את כבוד ה', כאשר ה' ישמע את תלונותיכם שהתלוננתם עליו, וה' יסיר את תלונותיכם ע"י הורדת מן,
וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ, רש"י: ואנחנו איננו חשובים כלל, ולכן אין לכם סיבה שתגרמו לכולם להתלונן עלינו. א"ע: מה אנחנו חשובים? אנחנו רק ממלאים הוראות ה'.
ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, א"ע: משה פה פירט לב"י באלו דברים הם ייראו שה' הוא שהוציא אותם ממצרים,
בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל, אונקלוס: בערב, ה' ייתן לכם בשר לאכול, וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, רש"י: בבוקר, ה' ייתן לכם מספיק לחם כדי להשביעכם,
רש"י: אפשר להסתדר בלי בשר וגם היה לב"י בשר הבהמות שהוציאו איתם ממצרים, ולא היו צריכים לבקש בשר, ולכן ה' נתן להם את הבשר רק כדי לאכול ולא כדי לשבוע, בעוד שאת הלחם ששאלו כהגן נתן להם לשובע.
ב. לימדה פה תורה דרך ארץ, שאדם לא יאכל בשר לשובע.
בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו, רש"י: ה' שמע את התלונות שאתם גורמים לכל העם להתלונן עליו.
וְנַחְנוּ מָה ואנחנו, משה ואהרון, מה אנחנו חשובים, הרי אנו לא חשובים כלום, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה', אונקלוס: וממילא תלונותיכם אינן עלינו. תלונותיכם הן על זה ה' הוציאכם ממצרים.
ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לקהל ישראל: קִרְבוּ לִפְנֵי ה', רש"י: התקרבו למקום עליו ירד עמוד הענן,
א"ע: עדיין לא היה עמוד ענן, ולכן נזקק לפרש שירד אל המדבר.
י וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בשעה שאהרון אמר לקהל ב"י את דברי משה, וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר, ספורנו: ב"י פנו אל המדבר, לכיוון עמוד הענן,
וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן, אונקלוס: כבוד ה' התגלה אל ב"י בעמוד הענן.
יא וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, א"ע: ה' דיבר למשה מתוך עמוד הענן, ומשה הלך לעבר עמוד הענן כדי לדבר עם ה'.
ה' הבטיח מן: (לחם מהשמים) ושלו: (עופות) כדי להשביע את העם. יב שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: ה': שמעתי את התרעומת של ב"י,
דַּבֵּר אֲלֵהֶם לב"י לֵאמֹר, דברים אלו: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר תוכלו לאכול בשר בין הערבים. בין הערביים הוא הזמן לאחר שעברו 6 וחצי שעות (זמניות) מתחילת היום, ועד לשקיעת החמה.
וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם, אונקלוס: בבוקר אתם תהיו שבעים מהלחם שתאכלו, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אונקלוס: וכך תדעו שאני הוא ה' אלוקיכם.
א"ע: נבואה זו נאמרה קודם ונשנתה רק כי ב"י ראו את כבוד ה' שהתגלה בעמוד הענן.
רמב"ן: נבואה זו נשנתה לשתי מטרות: א. כדי לומר לב"י שה' כועס עליהם. ב. כדי לומר לב"י שירידת השלו והמן אינם מאורע חד פעמי, אלא הדבר יימשך לאורך כל ימי המדבר.
ב. הרמב"ן הסתפק אם השלו היה עם ב"י עד לכניסתם לא"י, ואז צריך להסביר שתלונת ב"י על בשר בספר במדבר היה על שלא ירד להם מספיק שלו לטענתם, או שהשלו היה רק למשך תקופה קצרה לעומת המן שירד להם עד כניסתם לארץ, ובספר במדבר ביקשו ב"י שוב בשר.
יג וַיְהִי בָעֶרֶב, א"ע: כשהגיעה שעת הערב, בסוף היום, וַתַּעַל הַשְּׂלָו, א"ע: עוף בשם שלו, עלה מכיוון מערב, וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, אונקלוס: השלו כיסה את כל מחנה ישראל.
וּבַבֹּקֶר וכאשר הגיעה הבוקר, א"ע: לאחר שהטל הפסיק לרדת, התחיל המן לרדת.
הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה, רש"י: מסביב למחנה ישראל, הייתה שכבת טל, שכיסתה את המן. המן היה מונח בין 2 שכבות טל: שכבה תחתונה שהייתה מונחת על הקרקע, עליה היה מונח המן, ועל המן הייתה שכבת טל נוספת, להגן עליו מלמעלה ומלמטה.
יד וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, רש"י: כאשר שכבת הטל התאיידה, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, רש"י: על פני קרקע המדבר היה דבר דק ומגולה, ב. מְחֻסְפָּס, לשון "ארוז" בין 2 שכבות טל.
אונקלוס: מְחֻסְפָּס, מלשון מקולף, וגם לשון מגולה. א"ע: מְחֻסְפָּס = דבר עגול. רשב"ם: מְחֻסְפָּס, = מפוזר. דַּק כַּכְּפֹר רמב"ן: שכבת קרח.
עַל הָאָרֶץ, רש"י: מן מפוזר על הקרקע נראה כמו גיר מפוזר על הקרקע. כמו שמפזרים גיר על הקרקע, נוצרת שכבת גיר דקה מאוד, כך המן יצר שכבה דקה מאוד של מן על גבי הקרקע.
טו וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: ב"י ראו את המן, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אוה"ח: ה' זימן את הדברים כך שישאלו אחד את השני מה הוא, כך שב"י יוציאו בפיהם את שמו של המן.
כל אחד מישראל שאל את חברו בתמיהה: מָן הוּא, א"ע: מיהו הדבר שנמצא כאן, כך חלק א"ע על פירוש רש"י שטען שלא ידעו מהו המן, ואמר שהתרגום של מן: הוא מי.
כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, רש"י: ב"י לא ידעו מהו המן שהם ראו, ולכן לא יכלו לקרוא בשמו.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: משה אמר לב"י: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה, אונקלוס: זה הלחם שה' נתן לכם כדי לאכול.
טז משה המשיך בדבריו אל ב"י: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', אונקלוס:זה מה שה' ציווכם, לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, אונקלוס: כל אחד מכם ילקט את כמות המן שהוא צריך לאכול.
עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, רש"י: כל אדם יכול ללקט מן במידה הנקראת עֹמֶר. כפי שהיום מודדים מיני מאכל בקילוגרם, אז היו מודדים במידה שנקראה עֹמֶר.
מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ, רש"י: כל אחד ילקט מן במידה של עֹמֶר לכל נפש שנמצאת באוהלו. אם באוהלו ישנם 10 אנשים, עליו ללקט 10 עומרים.
יז וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ב"י ליקטו את המן כפי שמשה אמר להם, וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט, רש"י: גם מי שליקט הרבה מן וגם מי שליקט מעט מן, התברר שהוא ליקט עומר לכל אחת מנפשות ביתו. נעשה נס במן, וכאשר חזרו המלקטים לביתם, הם גילו שכולם ליקטו עֹמֶר לגולגולת.
יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר, א"ע: כל אחד מישראל מדד את מה שליקט במידת עֹמֶר, גם אם ליקט הרבה וגם אם ליקט מעט.
וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אונקלוס: מי שליקט הרבה, לא ליקט יותר מעֹמֶר, ומי שליקט מעט, לא ליקט פחות מעֹמֶר,
אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ, אונקלוס: כל אחד מישראל ליקט מן לפי מה שהוא היה צריך לאכול: עֹמֶר, לגולגולת.
משה ציווה על ב"י לאסוף מן רק "איש לפי אכלו:: כל אדם אוסף כמות שתספיק לו ליום אחד, כדי ללמד הסתפקות במועט. ומשה אסר על ב"י להותיר מן: ומי שלא שמע בקולו, המן שהותיר לבוקר התליע, מלבד ביום ו', מה שמלמד על ביטחון בה' שיזין אותם גם ביום המחרת.
יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, א"ע בפסוק טו': משה אמר לב"י עוד קודם, בשעה שה' הוריד להם מן. אוה"ח: משה ציווה כן מדעתו והקב"ה הסכים על ידו.
אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, א"ע: אסור להשאיר מהמן עד הבוקר, למחרת היום שליקטו אותו. בכל יום מותר ללקט את המן שיועד לאכילה באותו היום, ולא להשאיר חלק מהמן גם ליום שלאחריו.
כ וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, אונקלוס: היו מעט אנשים מב"י שלא שמעו בקולו של משה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר היו אנשים שהשאירו מהמן עד לבוקר שלמחרת,
וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ, רמב"ן: המן התמלא בתולעים ולאחר מכן הסריח, רש"י: קודם הסריח ובגלל זה התמלא בתולעים, וכך הדבר עפ"י הטבע, הרמב"ן דחה את דבריו וכתב שעניין המן היה כולו ניסי, ולכן בהחלט ייתכן הסדר בפסוק: קודם התמלא בתולעים ורק אח"כ הסריח.
וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה, אונקלוס: משה התרגז על האנשים שהותירו מהמן.
כא וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ספורנו בכל בוקר ליקטו ב"י את המן. אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ כל אחד ליקט את כמות המן שהצטרך לאכילה (עומר לגולגולת), וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס, רש"י: המן שלא נלקט ע"י ב"י, ונשאר על הקרקע, נמס בשמש.
מנס המן, יש לקח חינוכי של התלות היומיומית בה', וההבדל בין הלחם (בבוקר) לבשר (בערב). מפורטים דיני אותו לחם = מן. א. יש לטול מהלחם כמות מדודה, ושאריות של לחם זה יבאיש.
זו הנהגת ה' המשלבת פרנסה ניסית (לחם מהשמים), הפרק מדגיש את החשיבות של שמירת השבת עם חינוך לאמונה וביטחון בה'.
דיני שבת: ביום ו' יש ללקוט כמות לחם כפולה כי בשבת: אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ. יש לשבות ביום השביעי.
כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי ביום השישי של השבוע,לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה, רש"י: כאשר כל אחד שליקט את המן חזר לאוהלו, ומדד את כמות המן שליקט, התברר שהוא ליקט כמות כפולה מהכמות שהוא ליקט בכל יום,
במדרש: הם ליקטו לחם משונה. שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, לכל נפש הם ליקטו 2 עומרים, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה,
רש"י: נשיאי ישראל באו לפני משה ושאלו אותו מה הסיבה שהם ליקטו כמות כפולה של מן. מזה רואים שמשה עדיין לא אמר לב"י את הצוו שלא ללקט מן בשבת, ושביום ו' תהיה כמות כפולה של מן, א"ע: משה כן אמר את הדבר לב"י, רק שלא אמר להם את הטעם עד עתה.
כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משה אמר לנשיאי ישראל: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', זה שליקטתם כמות כפולה של מן ביום שישי, הוא הדבר שציווה אותי ה' לפני כן, רק שאני עדיין לא אמרתי לכם את הצוו,
רשב"ם: משה עדיין לא אמר את הצוו כי רצה שהדבר יבוא להם בהפתעה, וכך ילמדו על כבוד השבת. אוה"ח: משה לא אמר להם את הציווי כי ה' לא רצה לגלות את הציווי. ה' רצה שב"י יגלו את הציווי לבד. הסיבה שה' לא רצה שמשה יאשר לב"י על ירידת המן בשבת כדי שב"י יוכלו לדעת על השבת מה', וגם כדי שב"י לא יחשבו שמצוות השבת הייתה יוזמה של משה, שה' הסכים עליה.
שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר, דעת מקרא: מחר זה יום מקודש לה', ויש לשבות בו שביתה מלאה, אסור לעשות שום מלאכה.
אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ, רש"י: מה שאתם רוצים לאפות מהמן, תאפו היום גם למחר. וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, רש"י: ואת המן שאתם רוצים לבשל במים, תבשלו היום ליומיים, גם למחר.
וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר, רש"י: ואת כל המן שנשאר לכם, את המן שאינכם אופים ומבשלים, תשאירו לכם למחר. למרות שבכל יום היה אסור להשאיר מן, ביום שישי, השאירו את המן שיועד לאכילה בשבת.
מה הכמות שאמר משה להשאיר, נחלקו מפרשים.
רמב"ן: משה לא אמר להשאיר מידה מסוימת, אלא כל מידה שישאירו ב"י, יאכל ביום המחרת ויספיק להם לצורך כך.
א"ע כתב שהייתה כמות ידועה שב"י השתמשו בה לאפייה ולבישול, ושאר המן, שמידתה הייתה ידועה, השאירו ב"י ליום המחרת.
כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, את עודף המן, עַד הַבֹּקֶר, יום השבת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, וְלֹא הִבְאִישׁ, אונקלוס: המן שנותר עד לבוקר יום השבת לא הסריח.
וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ, אונקלוס: וכן, המן שנותר עד לבוקר יום השבת לא התליע.
משה ציווה על ב"י לשמור שבת: ולכן ביום ו' ירד מן כפול, ולא ירד בשבת, מה שקבע את השבת כיום מנוחה וקדושה.
כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה משה אמר לב"י: אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, את המן שהותרתם. א"ע האריך כאן כדי להפריך את דעת האומרים ששבת חל ביום שבת ובלילה שלאחריו.
כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה', אונקלוס: כי יום זה הוא יום שבת לה',
הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, אונקלוס: לא תמצאו היום מן בשדה, ולא תוכלו ללקט אותו. לכן, ה' נתן לכם אתמול כמות כפולה של מן שתספיק לכם גם לאתמול, יום שישי וגם להיום, יום שבת.
כו שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, א"ע: לאורך כל הזמן שאתם עתידים להיות במדבר, לקטו את המן במשך 6 ימי השבוע.
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, ביום השבת, רש"י: התורה באה לרבות גם ימי חג. לֹא יִהְיֶה בּוֹ, לא ירד מן, ולכן ביום ו', עליכם ללקט כמות כפולה של מן.
אוה"ח: בשבת לא יהיה לקט, והכוונה לאסור עליהם את הלקט בשבת.
כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט, אונקלוס: ביום שבת, יצאו מספר אנשים מב"י כדי ללקט מן, וְלֹא מָצָאוּ האנשים שיצאו ללקט מן בשבת, לא מצאו מן שירד בשבת.
כח וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי, אונקלוס: עד מתי אתם מסרבים לשמור את המצוות ודברי התורה שציוויתי אתכם.
אוה"ח: ב"י עברו כאן על 2 מצוות: הותר מן ונאסר לקט בשבת. וכן עברו על 2 דברי תורה: ליקטו יותר מעומר לגולגולת, ולא האמינו במאמר ה' שבשבת לא יהיה מן.
רש"י: למרות שרק חלק קטן מעם ישראל חטא, הרי שגם גדולי ישראל מתגנים בשעה שרשעים חוטאים. ספורנו: ה' האשים את משה בכך שלא לימד אותם מספיק טוב את הלכות השבת.
אוה"ח: ההקפדה על משה הייתה שלאחר שמצאו שביום ו' כמות כפולה של מן, לא פירט להם משה את עניין השבת.
כט רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, א"ע: ע"י מופת של ירידת כמות כפולה של מן ביום ו', ומזה שלא ירד בשבת, עליכם לראות שה' ציווה עליכם על כיבוד שבת.
רש"י: משה אמר לב"י שיראו שה' בכבודו מזהיר אותם על עניין השבת. ספורנו: ראו שה' נתן לכם מתנה טובה שנקראת שבת.
אוה"ח: תראו בעצמכם שה' ציווה על השבת, ואינכם צריכים שאני אצווכם על השבת.
עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם, א"ע: בגלל השבת, ה' נותן לכם כמות כפולה של מן ביום שישי.
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, א"ע: כל אדם יישב באוהלו, ולא ייצא החוצה כדי ללקט מן. אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, א"ע: אסור לאדם לצאת בשבת ממקומו כדי ללקט את המן.
רש"י: מכאן סמכו חכמים את כל עניין תחום שבת, ושמקומו של אדם הוא 4 אמות.
ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי, רשב"ם: מאותו יום, הקפידו ב"י לשבות ביום השביעי.
לא וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, אונקלוס: ב"י קראו ללחם שירד להם בשם מָן, התורה מתארת פה את המן: א. וְהוּא כְּזֶרַע גַּד, רש"י: צורת המן הייתה עגולה כמו עשב שנקרא גַּד,
ב. לָבָן, רש"י: צבע המן היה לבן. ג. וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, רש"י: טעם המן היה כטעם בצק שמטגנים אותו בדבש,
רשב"ם: כאשר היו אוכלים את המן כמות שהוא, היה טעמו כמו בצק שטוגן בדבש. אך, כאשר היו אופים אותו, היה טעמו כמו שמן טוב, כפי שהתורה כתבה בפרשת בהעלותך.
לב וַיֹּאמֶר, רש"י בפסוק לג: לב"י, לאחר שסיימו לבנות את המשכן, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', אתכם: מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, אונקלוס: יש לקחת מן בכמות של עומר שלם, כדי שיונח למשמרת במשכן לדורות הבאים,
א"ע: אמנם הייתה פרשה זו ראויה להיכתב לאחר עשיית המשכן, אלא שנכתב כאן כדי לספר לנו על הנס שנעשה, שהמן עמד לדורות.
לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אונקלוס: כדי שהדורות הבאים יראו את הלחם, את המן, שהאכלתי את ב"י כשהוצאתי אותם מארץ מצרים.
משה ציווה על אהרון להניח צנצנת מלאה במן למשמרת לדורות, כעדות לנס, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לפני ארון העדות.
לג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, אונקלוס: קח צלוחית שעשויה מחרס, וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן, בכמות של עומר, וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם, רש"י: שים את הצנצנת עם המן לפני ארון הברית שנמצא במשכן.
לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה, א"ע: יש להניח את צנצנת המן ליד ארון הברית שבמשכן, על פי צוו ה' למשה, וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת, רשב"ם: אהרון הניח את צנצנת המן ליד ארון הברית, למשמרת לדורות הבאים.
הפרק מסתיים בדיווח שב"י אכלו מהמן 40 שנה, עד שנכנסו אל א"י.
לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה רש"י: ב"י אכלו את המן במשך 39 שנה ו-11 חודש כי המן התחיל לרדת רק בט"ו אייר. אך שבמצות שהוציאו ב"י ממצרים טעמו גם כן טעם של מן.
א"ע: בערך 40 שנה.
עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, א"ע: ב"י אכלו את המן לאורך כל השנים שהיו במדבר, עד שהגיעו לארץ שהיה בה יישוב, לארץ כנען.
ספורנו: ב"י אכלו את המן עד שהגיעו לארץ שיש בה התיישבות, לארץ סיחון. לפי זה היו כאן 2 שלבים: שלב א: ב"י הפסיקו לאכול רק את המן, והם אכלו את המן יחד עם מאכלים רגילים, ושלב ב. לאחר שכבר נכנסו לכנען, הפסיקו לגמרי לאכול את המן.
רש"י: ארץ נושבת = לארץ מואב שם פסק המן מלרדת, אך ב"י המשיכו לאכול את המן שירד גם במשך 3 ימים הבאים, עד שנכנסו לארץ כנען.
אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן, א"ע: ב"י אכלו את המן עד שהגיעו לארץ נושבת, לקצה של ארץ כנען, עד שהגיעו לכניסה לארץ כנען.
לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא, רש"י: עומר היה עשירית ממידה שקראו לה אֵיפָה. ס"כ יוצא שהעומר הוא בערך 2 קילוגרם של ימינו.