שמואל א' פרק י"ז

דוד וגוליית: פרק יז 1 בפרק הקודם פגשנו את דוד הנער רועה הצאן שהצליח בכוח נגינתו לגרש את הרוח הרעה של שאול, דוד היה גם משורר, שכתב את ספר תהילים.

בפרק הזה נפגוש את הצד השני באופיו של דוד: איש חיל, אמיץ, לוחם נועז, בעל ביטחון עצמי, המכיר בערך עצמו. וכ"כ שונה משאול.

וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה, מלבי"ם: שאול וצבא ישראל לא העזו למנוע את כיבוש שוכה ולא העזו להקים את מחנה הצבא שלהם קרוב למחנה פלשתים, ולכן הפלשתים התקרבו למחנה ישראל. כיבוש שֹׂכֹה היה גורם לכיבוש ההר.

בְּאֶפֶס דַּמִּים. תרגום: בנחלת שבט יהודה,

רבינו ישעיה: המקום נקרא אפס דמים כי היה מיועד רק לשפיכות דמים ולמלחמות, לא לשום דבר אחר.  

  ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה; וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. תרגום: נערכו שם למלחמה.

 מלבי"ם: מרגע שסרה רוח ה' משאול, עלתה תעוזת הפלשתים לצאת ולהילחם נגד ב"י. במלחמה הקודמת יהונתן הצליח לבד להכריע את פלשתים, ועתה מחנה שלם לא הצליח להכריע את הפלשתים, והם העזו להגיע ליהודה.  

ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם

רד"ק: חלק ממחנה ישראל התכונן למלחמה בהר שמול מחנה הפלשתים. עיקר המחנה היה בעמק האלה, אלא שחלק מחיילי ישראל עלו להר כדי להתכונן למלחמה נגד הפלשתים,

 ד וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם תרגום: אדם יצא ממחנה פלשתים.

מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, מהר"י קרא: איש הביניים הוא חייל שהיה יוצא לשטח שהפריד והיה בין שתי מחנות הלוחמים, כדי לתאם בין הצבאות הלוחמים את שעת המלחמה ועניינים אחרים שקשורים למלחמה.

איש הביניים יצא ממחנה פלשתים לקראת מחנה ישראל. גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת:  גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת

  ה. אלו היו 7 פרטי נשקו ומגיניו: 1. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, רש"י: מדובר על מוט שירד מראשו של גלית והגיע עד רגליו.

 2. וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; מצודות: השריון היה עשוי מטבעות של ברזל, ואת הטבעות כיסו בלוחות מתכת קטנות. השריון נראה כמו קשקשי דג. ונועד לספק הגנה טובה לגופו של גלית. וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת השריון שקל כ 5000 שקלי נחושת. כבד מאוד, כדי להגן עליו.

  ו 3. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל רַגְלָיו; מצודות: על רגלי גלית היו מגנים העשויים מנחושת, 4. וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו מצודות: רומח עשוי נחושת ירד מהכובע של גלית, כדי להגן על צווארו. הכידון ירד למטה והיה בין כתפיו של גלית,

רד"ק: רומח שגלית החזיק ביד השנייה והטילה לעבר אויביו. רומח זה היה תלוי לו בין כתפיו.

  ז 5. וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, מצודות: ידית חנית גלית הייתה בעובי של חתיכת עץ גדולה שהאורגים כורכים עליה חוטים. חנית חזקה וגדולה. להב החנית היה במשקל 600 שקלי ברזל, מה מעיד על חוזק וגודל החנית של גלית.  6. וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל;  7. וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו, מצודות: אדם שהחזיק בידו מגן,  היה הולך לפני גלית כדי להגן עליו.

מהר"י קראגם אם גלית לא היה מצויד בנשק זה, הוא היה גיבור גדול, כל שכן כשהיה מצויד כך.

השריון ונושא הצינה שהלכו לפני גוליית, הבטיחו, שאף אחד לא ינסה להתנקש בו, בשעות שבהן ירד אל הגיא והתגרה בחיילים העבריים.

מראה משכנע מאד, וכל מי שראה אותו היה בטוח, שהוא ינצח.

ח וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה: מצודות: במקום שנילחם כולנו, תבחרו לכם אדם אחד, והוא יילחם בי.  הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, מצודות: אם האדם שתבחרו להילחם נגדי, יתגבר עליי ויהרוג אותי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ, רש"י: גלית קרא לשאול שיצא להילחם נגדו – הוא האיש שגלית אמר לב"י שיבחרו.

 רד"ק: גלית אמר שהיה על העם לבחור יחד עם שאול עוד אדם שילחם נגדו.

וְיֵרֵד אֵלָי. מלבי"ם בשם אברבנאל: היו מקומות שבהם הכריעו סכסוך בין עמים בדו קרב. כאן לא ניתן לומר שהכוונה הייתה להכריע על פי דו קרב.

א. דו קרב בא להכריע מחלוקת וכאן לא הייתה מחלוקת. ב. צריך שהתנאים לקרב יהיו מפורשים. ג. הלוחמים צריכים להיות עם תנאי קרב שווים – אותם כלי נשק וכדו'. ד. שיהיו שופטים שתפקידם לוודא שהסכסוך הוכרע ושהצד המפסיד מכבד את מחויבותו. כאן לא התקיימו ארבעת הדברים האלה. ה. הפלשתים לא קיימו את התחייבותם ולא השתעבדו, לאחר ניצחון דוד לב"י.

מלבי"ם: בהתחלה גלית באמת רצה לקיים דו קרב.

הסכסוך בין הפלשתים לב"י נבע מכך שהם מינו מלך ומרדו בפלשתים.

בני ישראל רצו שהמלחמה תהיה בין שני צבאות ולא בין שני אנשים בלבד. זו הסיבה שלא כתבו את תנאי המלחמה.

לאחר שבני ישראל נמנעו מלבחור לוחם שיילחם בדו קרב, גלית התחיל לבזות אותם ולומר שאין להם מישהו שיסכים להילחם מולו.

גלית רצה שהדו קרב יהיה ללא תנאים מוקדמים. לכן דוד לא התנה תנאים

 ט אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי מצודות: אם האדם שתבחרו להילחם נגדי, יתגבר עליי ויהרוג אותי, כל הפלשתים נהיה עבדיכם, וְהָיִינוּ לָכֶם, לַעֲבָדִים;   גוליית מגת הציע לצבא ישראל, דו קרב בינו ובין חיל יהודי, ואמר שמי שינצח:

וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ, וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים, וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ

 מצודות: ואם אני אתגבר עליו ואהרוג אותו, אתם תהיו עבדי הפלשתים, במקום להיות עבדי שאול.

י וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל,

גוליית חרף מערכות ישראל, כי ביקש בדו קרב שהכריז, להוכיח שהאל דגון, חזק מאלוקי ישראל, ותמיד ידאג שהפלישתים ינצחו.

הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ לִי אִישׁ, תרגום: גלית אמר שהוא הצליח לשבות את ארון ה' ולנצח במלחמות, והוא אינו מלך פלשתים, ואילו שאול לא עשה דבר כדי להרוויח את מלכותו.

וְנִלָּחֲמָה יָחַד מצודות: גלית אמר לב"י: למה אתם שותקים כשאני מבזה אתכם? בואו ותוכיחו לי שאני טועה כשאני אומר שאין לכם חיילים גיבורים.

  יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל, אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה;

היו בוודאות 2 אנשים גבוהים מאד שיכלו להילחם בו: שאול, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ואליאב אחיו הבכור של דוד ששמואל התרשם מגובהו, כשבא למשוח בסתר את דוד.

2 הגבוהים האלה לא התנדבו להילחם בפלשתי, ואולי לכן שניהם שמרו טינה לדוד, שהעז לעשות את מה שהם פחדו לעשות ולהצליח במה שעשה.

וַיֵּחַתּוּ, פחדו, וַיִּרְאוּ, מְאֹד.

יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה, תרגום: המובחר באנשים.  רלב"ג: היה במעלת הזקנים. מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, תרגום: דוד בא מבית לחם שבנחלת שבט יהודה מאפרת, וּשְׁמוֹ יִשַׁי,

וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים; רש"י: בדברי הימים כתוב שהיו לישי 7 בנים כי אחד מהם מת. וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל, זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים

  יג וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי, הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל, לַמִּלְחָמָה; וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה: אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב, וְהַשְּׁלִישִׁי שַׁמָּה

יד וְדָוִד, הוּא הַקָּטָן; מצודות: ולכן הוא לא יצא למלחמה. דוד הצעיר מבני ישי, רועה צאן.

מלבי"ם: כל בית אב היה שולח חלק מבניו להילחם והקטנים היו נשארים לעזור לאבא ברעיית הצאן, ובמיוחד שישי היה זקן ולא היה יכול לרעות את הצאן לבד, היה זקוק למישהו שירעה את הצאן.

לו דוד לא היה חייב להישאר בבית לחם, היה נלחם בגלית מהיום הראשון.

 וּשְׁלֹשָׁה, הַגְּדֹלִים, הָלְכוּ, אַחֲרֵי שָׁאוּלמצודות: בגלל חשיבותם הם היו ליד שאול.

טו וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב, מֵעַל שָׁאוּל, לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו, בֵּית לָחֶםרש"י: דוד הוא בן ישי הקטן שלפעמים היה מנגן לפניו.

מצודות: דוד לא ישב תמיד בבית שאול כדי לנגן, אלא מדי פעם דוד היה הולך מבית שאול אל בית אביו כדי לרעות את הצאן.

  טז וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב; וַיִּתְיַיצֵּב, אַרְבָּעִים יוֹם. מצודות: לפני שדוד הגיע אל המערכה.

רד"ק: בשם חז"ל: גלית חירף את מחנה ישראל במשך 40 יום כנגד 40 הימים שבהם ניתנה תורה לעם ישראל, ולאחר 40 הימים היה כוח ביד ישראל להתגבר על גלית כי אז משה קיבל את התורה. ב. בזכות 40 הפסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נעמי, נתלה לבנה גלית ארכה של 40 יום עד שנהרג.

 מלחמת דוד וגוליית: ישי שלח את צעיר בניו להביא צידה ל 3 אחיו הבוגרים שיצאו עם צבאו של שאול להילחם בפלישתים, ולראות מה שלומם.

יז וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ, קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה, לא היה מטבח צבאי או שקם, ולכן כל משפחה דאגה לצייד את בניה, תרגום: איפה היא מידה שהיו משתמשים בה בזמנים קדומים למדידת משקל, כשם שהיום אנו משתמשים בקילו כדי לשקול. וַעֲשָׂרָה לֶחֶם, הַזֶּה;

מצודות: תיקח לאחיך גם את 10 ככרות הלחם האלו, וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה, לְאַחֶיךָ

  מהר"י קרא: תבדוק מי נמצא ביחידה של אחיך, תבדוק עם מי הם שוהים. 

יח וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב, הָאֵלֶּה, תָּבִיא, לְשַׂר הָאָלֶף; רש"י: הכוונה היא ליהונתן. וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם,

רלב"ג: ישי אמר לדוד לשאול בשלום אחיו רק לאחר שייתן את המתנה לשר האלף  כדי שימצאו חן בעיניו.

וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּיקָּחעֲרֻבָּתָם, כבן יהודה תהיה ערב לשאול משבט בנימין. מצודות: את המשכון שנתנו למוכר כדי שימכור להם אוכל, תפדה, ותחזיר הביתה. כאשר אחי דוד קנו אוכל, לא היה להם כסף לשלם, והם הפקידו בידי המוכר משכון. ישי אמר לדוד לפדות את משכון אחיו ולהשיב אותו הביתה.

 רש"י: עֲרֻבָּתָם, קח את הגט שלהם. שהיו החיילים כותבים לנשותיהם כדי שאם הם לא יחזרו מהמלחמה, הן לא יהיו עגונות.

 רלב"ג: המשכון נשלח מהאחים לישי כדי שיידע לזהות שהם אלו שמבקשים ממנו מזון. ישי אמר לדוד להחזיר אתו את המשכון.

ב. ישי שלח לבניו משהו שהם יוכלו לתתו כמשכון כדי לקנות אתו אוכל.

 רבינו ישעיה: הכוונה למשא שיש עליהם שהם לא צריכים.

יט וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּעֵמֶק הָאֵלָה; נִלְחָמִים, עִם פְּלִשְׁתִּים.

כ וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר, וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר מוכיח אחריות, וַיִּשָּׂא מצודות: דוד נשא בידו את כל המאכלים שישי שלח לבניו שהשתתפו במלחמה,

וַיֵּלֶךְ, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי; וַיָּבֹא, הַמַּעְגָּלָה, מצודות: דוד הגיע למחנה ישראל שהיה מסודר בצורה של מעגל. חיילי ישראל נעמדו בצורה של עיגול עם פניהם כלפי חוץ כדי שיוכלו לשמור מכל הכיוונים מפני התקפה על המחנה (דומה למארב כוכב של ימינו).

רש"י: המעגל נועד כדי למנוע כניסת או יציאת אנשים לתוך המחנה, כדי שלא יתקפו אותו הפלשתים ומחוץ למחנה כדי שחיילים לא יוכלו לברוח.

 מלבי"ם: המעגל לא היה במקום המערכה. אחי דוד לא היו במעגל, ולכן הוא היה צריך ללכת למקום המערכה.

וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה, מצודות: ולאחר שהשמירה על המחנה הייתה טובה ומועילה מספיק, חיילי ישראל היו יוצאים לשדה הקרב, וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה

  כא וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים, מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה מצודות: חיילי ישראל וחיילי הפלשתים סידרו את חייליהם זה מול זה.

  כב וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו, עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, מצודות: דוד הוריד מעליו את הכלים שהיו לו, ומסר אותם ביד אדם שהיה ממונה לשמור על הכלים של כל החיילים, וַיָּרָץ, הַמַּעֲרָכָה; מצודות: דוד רץ אל אחיו שהיו כבר במערכה, במקום שבו הסתדרו חיילי ישראל.  וַיָּבֹא, וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם,

כג וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה, תרגום: בעוד דוד דיבר עם אחיו ובירר את שלומם, עלה איש הביניים מגת ששמו גלית הפלשתי, מהמקום שבו הסתדרו חיילי הפלשתים לקרב.

 גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; מצודות:  ביזה את מחנה ישראל, כפי שעשה במשך 40 הימים הקודמים,

וַיִּשְׁמַע, דָּוִד. מצודות: דוד שמע את גלית מבזה את מחנה ישראל.

 כד וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ; וַיָּנֻסוּ, מִפָּנָיו, וַיִּירְאוּ, מְאֹד

מלבי"ם: בשלב זה עלה גלית על ההר והגיע קרוב יותר אל מחנה ישראל, דבר המראה על יותר אומץ. זו הסיבה שעכשיו בני ישראל כבר ברחו ממנו.

בשלב זה, הפלשתים כבר היו ערוכים לקראת המלחמה, וזו הסיבה שכתוב כאן שגלית עלה לקראתם ממחנה פלשתים.

  כה וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, עֹלֶה; תרגום: הרי הוא עולה כדי לבזות את מחנה ישראל,

דוד שמע את גוליית מחרף את ישראל ואלוקיו. וַיִּשְׁמַע, דָּוִד.  אופיו של דוד לא איפשר לו להתעלם משעת כושר שהזדמנה לו.

דוד גם שמע את הצעת שאול המלך למי שינצח את גוליית.

וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ תרגום: ומי שיצליח להרוג את גלית, יזכה להטבות הבאות:

יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ 1. עֹשֶׁר גָּדוֹל,תרגום: המלך יעשיר אותו מאוד וייתן לו הרבה רכוש,

2. וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, תרגום: המלך גם ייתן לו את ביתו לאישה.

3.  וְאֵת בֵּית אָבִיו, יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי (ממיסים) בְּיִשְׂרָאֵל. מצודות: המלך גם יפטור את כל משפחתו מלעבוד בעבודות שהמלך היה מחייב את העם לעבוד בהם. רד"ק: המלך ימנה את משפחתו לשרים הממונים על שרים אחרים.

40 יום הציע גוליית להילחם נגד כל מי שישראל, יציבו נגדו, ואף אחד לא התנדב לצאת כנגדו. לכן נאלץ שאול להכריז על 3 פרסים, למי שיציל את הכבוד הלאומי, ילחם בגוליית, ובתקווה גם ינצח אותו.

דוד שמע 2 דברים: הראשון פגע בגאווה הלאומית שלו – פלשתי מחרף את מערכות ישראל.

השני – עורר את שאיפותיו האישיות: להתעשר ולקבל את בת המלך.

ההצעה קסמה לדוד מכמה טעמים: 1. הכעיסו אותו דברי הרהב של גוליית, שבייש את המלך ואת חייליו, בכך שאף אחד מהם לא העז להילחם בו.

2. דוד היה בחור שאפתן, שקיווה להתקדם בחייו, הפרסים שהבטיח המלך, קסמו לו, והוא רצה להתנדב ולהיות זה שיילחם בגוליית ויקטוף את הפרסים.

שאול ברח הרבה שנים מהמלוכה, דוד היה מלך בנשמתו, חכם, מתוכנן, אמיץ, מתכנן שנים רבות קדימה, וידע להגשים את שאיפותיו ולהפוך למלך, כפי שהבטיח שמואל בעת שמשח אותו למלוכה.

  רלב"ג: דוד חשב שאם הוא יצליח להרוג את גלית ובשכר זה תינתן לו בתו של המלך, הוא ייכנס לבית המלוכה.

זה יהיה שלב לקראת קיום ייעוד הנבואה שהוא יהיה מלך.

שאול אחרי המלכתו נטש את המלוכה, כדי לחזור אל האתונות.

דוד נטש את הצאן, כדי להגיע אל המלוכה. יש עוד אח קטן שנשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו והפך אח"כ למשנה למלך.

כו וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר, מלבי"ם: דוד התפלא מדוע הובטח שכר למי שיהרוג את גלית, הרי ברור שהשכר הגדול ביותר למי שמכה אותו הוא עצם הצלת בני ישראל. העם ענה לו שמי שיצליח להרוג את גלית ראוי לשכר זה בלי הגדרת השכר כשכר על הפעולה. הוא יהיה ראוי לבא לפני המלך.

 דוד היה אמיץ, הוא לא חשש מגוליית, אבל הייתה לו בעיה, איך יגיע למלך ויציע את עצמו, כמתנדב לצאת מול גוליית. הוא הסתובב במחנה והרבה לדבר, לשאול, ולהציע הצעות.

מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי

הַפְּלִשְׁתִּי, היא מלת מפתח המופיעה בפרק פעמים רבות. גוליית מכונה גם הערל הזה, כי במזרח התיכון הקדום, כל העמים נהגו למול את עצמם, מלבד הפלישתים שבאו מאיי הים, ולא עשו ברית מילה, וכונו הערלים.

הַלָּז, מצודות: דוד כבר ידע את התשובה, אך הוא שאל זאת כדי שלאחר שיענו לו את התשובה, יוכל להציע שהוא עצמו יילחם בגלית.

 וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל, תרגום: מה השכר למי שיהרוג את גלית ויסיר את החרפה מעל ישראל? כִּי מִי, הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, תרגום: מיהו הפלשתי המאוס הזה, החושב עצמו לאדם מכובד, כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?

תרגום: מדוע הפלשתי הזה חושב את עצמו לאדם מכובד ומעז לבזות את מחנה הצבא של ה' שקיים לעולם? גלית אינו אדם מכובד ואין לו את הכוח לבזות את צבא ה'.

  כז וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם, כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר:  כֹּה יֵעָשֶׂה, לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ. כח וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל, בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים;

וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב אליאב, בניגוד לדוד לא התנדב להילחם מול גוליית.

בְּדָוִד אחיו הבכור לא שמח לראותו, ואמר: וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ,

אליאב, האח הבכור, היה צריך לצאת לקרב נגד גוליית וחרה לו לראות שאחיו הקטן, מוכן לעשות מה שהוא פחד לעשות.

וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר. מצודות: עם מי השארת את מעט הצאן שיש לנו במדבר, שם יש הרבה סכנות שאורבות לצאן המדבר, ארץ שאיננה זרועה, ולכן היו רועים שם את הבהמות.

אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, תרגום: אני מכיר את קלות דעתך ואת מחשבותיך הרעות, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ, מצודות: אתה ירדת לכאן כדי ליהנות ממראות המלחמה ולכן היית מוכן להפקיר את הצאן.

רד"ק: אליאב כעס על דוד משום שהוא ידע שדוד מתכונן לצאת ולהילחם נגד גלית, והוא חשב שלדוד אין סיכוי לנצח אותו.

   כט וַיֹּאמֶר דָּוִד, מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא, דָּבָר הוּא, מצודות: עכשיו לא עשיתי כלום אלא רק דיברתי עם האנשים שעמדו לידי. אני רק מברר ושואל!

  ל וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר, כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן. מצודות: כולם הבינו שדוד התכוון בדבריו להציע את עצמו לצאת ולהילחם נגד גלית,

לבסוף שאול הנואש, שלא מצא מתנדב, שמע על הצעיר המתנדב והזמין אותו אליו:

 לא וַיִּשָּׁמְעוּ, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר, דִּבֶּר דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיִּקָּחֵהוּ

מלבי"ם: נאמרו לשאול דברי דוד שלא ראוי לתת שכר למי שמכה את גלית, ומזה הבין שאול שדוד הוא האדם המתאים להילחם בגלית.

  לב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו; מצודות: אף אחד לא צריך לפחד מהפלשתירד"ק: דוד אינו צריך לפחד מהפלשתי, ב. אף אחד לא צריך לפחד מהפלשתי. עַבְדְּךָ יֵלֵךְ, וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה

לג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, לְהִילָּחֵם, עִמּוֹ:  כִּי נַעַר אַתָּה, מצודות: אתה עדיין נער ואינך מנוסה בקרב, 

שאול חשש להפקיד את המשימה בידי נער צעיר, לא מרשים בממדי גופו וחסר ניסיון.

בניצחונו היה תלוי ניצחון או הפסד של כל עם ישראל.

אולי לכן אף אחד לא התנדב לצאת נגד גוליית, לא רק משום שחשש לחייו אלא חשש שחרפת כישלון עם ישראל, תוטל עליו.

דוד שהיה עדין צעיר ופזיז, אולי לא קלט, כמה אחריות הוא מקבל על עצמו, כשיצא לא חמוש מול הגיבור הפלישתי.

וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. מצודות: הוא מנוסה בתכסיסי המלחמה ואתה לא תוכל לנצח חייל מאומן ומנוסה כמו גלית.

שאול לא התרשם מהנער הצעיר: אולי שאול לא חס על חיי הנער, אך הוא חשש שזה יכשל, והפלישתים יכריזו על ניצחון. אבל לא הייתה לו ברירה, לא היה לו מתנדב אחר.

לד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, אמיץ: רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב, רש"י: וְאֶת נועד לרבות שיחד עם האריה באו 2 גוריו וגם עם הדוב באו 2 גוריו. רד"ק: עם הדוב בא גור אחד. וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר

  לה וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי, יסוד מלכות: האריה התגבר עליי והתנפל עליי. וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו

מצודות: אני בוטח בה' שהפלשתי המאוס הזה יהיה כמו האריה והדוב, ואוכל להרוג גם אותו.

  לו גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כְּאַחַד מֵהֶם, רבינו ישעיה: דוד אמר דברים אלה בתפילה ולא שהיה בטוח שכך אכן יקרה.

כִּי חֵרֵף, מַעַרְכֹת אֱלֹוקִים חַיִּים. תרגום: אני בוטח בה' שיסייע לי להרוג את גלית, כי ביזה את מחנה צבא ה' הקיים לעולם.

רש"י: דוד אמר שאין זה מקרה שה' גרם לו להציל כבשה מאריה ומדוב, כך ה' רמז לו שהוא עתיד להשתמש בכוחות אלה כדי להושיע את עם ישראל.

דוד היה אחד משני הצדיקים שה' רמז להם באופן זה. גם מרדכי הבין שהוא נשלח להציל את עם ישראל כשאסתר נלקחה לאחשוורוש.

לז וַיֹּאמֶר, דָּוִד, אמונהה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב,

דוד הבין שאין טעם לחפש לוחם גדול חמוש מאד, כי אף אחד לא יגבר בתחום זה על גוליית, להיפך, הוא חשב על תחבולה שבה יוכל לגבור על גוליית מרחוק, בכוח הזריזות, וכושר הקליעה שלו.

הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. מצודות: ה' שהציל אותי מהאריה ומהדוב יציל אותי גם מידי גלית, וגם אם לא אצליח להורגו, לפחות אינצל ולא איהרג.

 מלבי"ם: בהתחלה דוד אמר את דבריו שבדרך הטבע הוא יצליח לנצח את גלית ולאחר שאמר שהוא בטוח בניצחונו כי ייעשה לו נס, הסכים שאול שהוא ייצא להילחם.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ לא בטוח שדוד הצליח לשכנע את שאול, שהוא מוכשר להילחם כפי שטען. שאול הסכים לשלוח אותו, כי אחרי 40 יום, היה לו ברור, שאין לו מתנדב אחר, והוא יצטרך להסתפק בצעיר הלא מנוסה הזה. שאול גם חשש שאי העמדת יריב ישראלי, יתפרש כניצחון פלישתי.

שאול ניסה להלביש את דוד בבגדיו, ובשריון שלו, ובכך העביר סמלית את סמלי השלטון לדוד, אך דוד לא חש בהם נוח, והסירם.

העברה סמלית של המלכות ביצע גם יונתן: וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ (ד). אך שוב דוד העדיף לחכות עד שהמלכות תעבור אליו, מידי ה'.

לח וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ; רד"ק: צריך לכתוב "קובע" עם ק' ולא עם כ'.

בלי כוונה, פשט שאול את בגדי מלכותו, והלבישם למי שירש אח"כ את כיסא מלכותו. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן. מצודות: שאול הלביש את דוד במלבושיו ובשריונו כדי להגן עליו.

לט וַיַּחְגֹּור דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל (אולי וילאה – התעיף) לָלֶכֶת, רש"י: דוד לא רצה ללכת. לפי פירושו, המילא "ויואל" יכולה לשמש הן לסירוב לעשות דבר והן לרצון לעשות דבר.

כִּי לֹא נִסָּה, (חסר ניסיון).מצודות: דוד לא ניסה בעבר ללכת לבוש בכלי המלחמה, והם הכבידו עליו ומנעו ממנו ללכת,

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, תרגום: אין דרך נס ניכר במי שמנצח עם בגדים אלו.

כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו, מצודות: איני יכול ללכת עם מדים אלו, כי איני רגיל ללכת בכלי המלחמה והם מכבידים עליי.

רש"י: מדי שאול התאימו מיד לדוד למרות ששאול היה גבוה ממנו, והדבר רמז שדוד אמור להיות המלך, ולכן שאול הכניס בו עין הרע ודוד לא היה יכול ללכת בהם.

דוד היה בר מזל כשבחר לפשוט את מדי שאול, שהיו עלולים להפוך אותו למסורבל כמו גוליית. יתרונו של דוד היה שהיה קל רגלים, ומאומן בקליעה למטרה, כך הצליח להמם את גוליית ובמהירות להגיע אליו ולהסיר את ראשו.

ויקרא רבה כו, ט: וכן אתה מוצא בדוד המלך, כיון שהלך להילחם עם גלית אמר לו שאול אתה לא תוכל ללכת אל הפלשתי הלז להילחם כי נער אתה…

אמר לו שאול מי אמר לך שאתה יכול להורגו, מיד השיבו דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה (שם לז). מיד: וילבש שאול את דוד מדיו (שם לח). וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שמואל א ט, ב) כיון שהלבישו בגדיו וראה שהם מתאימים לו, מיד נכנס בו עין רעה.

כשראה דוד שהלבין פני שאול, אמר לו: לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי ויסירם דוד מעליו (שם יז, לט). .. שאול היה גבוה משכמו ומעלה מכל העם, כשראה שמדיו הולמים את דוד, שלא היה גבוה כמוהו, לראשונה חלפה מחשבה במוחו, שאולי זה "הרע, הטוב ממנו" ששמואל ניבא שירש אותו, דוד ראה את הבעת פניו ומיהר לפשוט את המדים.

שאול הבין כנראה בתת מודע שדוד הוא זה שירש את מלכותו.

מ בעל יוזמה:  וַיּיִקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, מצודות: דוד לקח מקל, כדי להטעות אותו. רצה שגלית יחשוב שהוא רוצה להכות אותו במקל, וכשדעתו תהיה מוסחת, ישתמש בקלע.

דוד  תיכנן איך יילחם בענק שמולו, מצא פתרון וידע לבצע את תוכניתו.

גוליית יכל לנצח בקרב מגע, ולכן דוד דאג לפגוע בו מרחוק, ומכיוון שהיה רועה שביקש לשמור על צאנו מחיות טרף, ולא להיפגע מהחיות הטורפות, הוא התאמן לפגוע בהן מרחוק ברוגטקה שלו.

נקודת התורפה של גוליית הייתה: פניו היו גלויות, עיניים, אף ופה. ומסתבר שחלקו התחתון של המצח גם היה גלוי, ואליו הגיע הקליע של דוד.

גוליית היה חמוש וממוגן, מה שהפך, אותו למסורבל, כבד ומתקשה לנוע. דוד היה צעיר קל רגלים, מה שאפשר לו להגיע בקלות אל גוליית המתמוטט, לשלוף את חרבו ולהרוג אותו, לפני שזה הצליח להתרומם מהקרקע.

וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ

רד"ק בשם חז"ל: דוד לקח 5 אבנים, 1 לשם ה', כי גלית ביזה את ה'.  1 לשמו של אהרון, כי הוא גואל הדם של חפני ופנחס שגם אותם הרג גלית.  ו 3 לשם 3 האבות כי רצה לעקור את תורתם.

ב. 5 חלוקי האבנים נלקחו כנגד 5 חומשי תורה.

וּבַיַּלְקוּט, תרגום: את כלי הרועים הכניס דוד לתוך תרמיל, כדי שגלית לא יראה את האבנים. וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַייִּגַּשׁ, אֶל הַפְּלִשְׁתִּי, וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ קלע ביד דוד. 

  מא וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו

  מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ:  כִּי הָיָה נַעַר, וַיִּבְזֵהוּ: הוא ראה עלם צעיר ולא חמוש, וזלזל בו.

מצודות: גלית ביזה את דוד, כי היה רק נער, וגלית ראה שדוד לא מנוסה ומאומן וְאַדְמֹונִי עִם יְפֵה מַרְאֶה, רד"ק: דוד היה עם עיניים יפות, וגלית לא חשב שדוד מסוגל להילחם בו. הוא האמין שאדם שנראה כך אינו מסוגל להילחם.

   רד"ק: מי שיוצא להילחם, יופיו אינו עומד לו, ולכן כשגלית ראה שדוד יפה, הוא לא חשב שיהיה מסוגל להילחם.

מלבי"ם: אם דוד לא היה מבזה את גלית בהילחמו עם מקל ואבנים, גלית היה קובר אותו. אלא שגלית נעלב מגישתו של דוד ולכן הוא אמר לו שהוא לא יקבור אותו.

מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד, בֵּאלֹוקָיו. מצודות: גלית קילל את דוד ואיחל לו שהוא ייהרג על ידי אלוהי הפלשתים.

כל אחד מעודד את עצמו:  מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל דָּוִד:  לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. אל יתהלל חוגר כמפתח.

בעל אמונה: הפלשתי קילל את דוד וזה ענה באמונה באלוקיו: כִּי יֵשׁ אֱלֹוקִים לְיִשְׂרָאֵל… כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה (פסוקים מו-מז).

 מכיוון שדוד היה קטן מגוליית ולא חמוש כמוהו הוא הוכיח: "כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה" (פסוק מז).

דוד האמין שאלוקיו ינצח את אלוקי גוליית, ובנאומו הוא הצליח לשכנע גם את העם שהוא נלחם בעדם, ואלוקי ישראל עומד לצידו.

גם שאול הבין, שה' כבר לא עומד לצידו, והנה הוא ראה למי ה' עוזר כעת.

מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל דָּוִד:  לְכָה אֵלַי רד"ק: גלית קרא לדוד לבא אליו כי הוא לא לבש שריון שמנע ממנו ללכת, וגלית התקשה ללכת עם השריון שעליו.

וְאֶתְּנָה אֶת  בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.

רש"י: בהמות אינן אוכלות בני אדם ומדברי גלית הבין דוד שנטרפה דעתו ולכן יפסיד במלחמה  רד"ק: לפי הפשט הכוונה לחיות

מה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹוקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.

 תרגום: אני בוטח בה', הקל של מחנה ישראל שביזית.

נכונות להקרבה עצמית:  מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ;

דוד השמיע את הנאום הזה נשמע לפני כל  העם. דוד היה אמביציוזי, והוא כיוון גבוה, מצא חן בעיניו לקבל בת מלך לאשה, כדי להשיג זאת, הוא שיווק את עצמו, כחכם, ובעל כושר מנהיגות.

מצודות: את גופות חיילי הפלשתים שיברחו ממני לאחר שאהרוג אותך, אניח למאכל עופות וחיות. וְיֵדְעוּ, כָּל הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹוקִים, לְיִשְׂרָאֵל.

תרגום: ע"י שב"י ינצחו במלחמה, כל יושבי הארץ יידעו שה' אלוקי ישראל הוא האל האמיתי.

מלבי"ם: הכוונה שכל עם ישראל יידע.

  מז וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה': 

מצודות: כולם יידעו שה' מושיע את מי שהוא רוצה, לא בחרב ולא בחנית כי אין בידי חרב או חנית ובכל זאת ה' יושיע אותי.  כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה,

מצודות: המלחמה היא של ה', כי ביזית את ישראל.  

וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. מצודות: בגלל שביזת את חיילי ישראל ואת ה', ה' יושיע את עמו ללא חרב או חנית.

מח וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי

  מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל מִצְחוֹ; מצודות: דוד זרק אבן לעבר גלית, שחוררה את כובע הנחושת שהגנה עליו,

וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, תרגום: האבן חדרה לתוך מצחו של גלית, בול בפוני,

רד"ק: גלית הביט כלפי מעלה כשאמר שייתן את דוד למאכל לעוף השמים, והכובע שהגן עליו נפל ממנו. הדברים נאמרו בדרש, ומאחר שניצחון דוד היה ניסי, אין לשאול כיצד קרה הדבר, וייתכן שהיה מקום מגולה בכובעו של גלית.

וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה, מצודות: גלית נפל קדימה.

   מלבי"ם: גלית היה צריך  ליפול אחורה אם היה נופל כתוצאה מהמכה. נפל קדימה כתוצאה מחולשה.

רש"י: נעשה נס לדוד, כי גלית היה אמור ליפול לכיוון אחורה, אלא שגלית נפל קדימה כדי שדוד לא יתקשה לשסף את ראשו.

 רד"ק בשם חז"ל: גלית נפל כך כדי שפיו שביזה את עם ישראל ייטמן באדמה.

נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד דָּוִד

  נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, מנרתיקה, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת בָּהּ, אֶת רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ אם לא היו בורחים, היו הופכים עבדי עם ישראל.

הפלישתים ראו במות גוליית אות מבשר רע, ומיהרו לברוח.

נראה שגוליית שהיה בטוח בניצחונו, הבטיח שהצד המפסיד ייכנע לצד המנצח. הוא לא העלה בדעתו שהוא יפסיד, ולא התכוון שהפלישתים ייכנעו.

  נב וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ, וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים, עַד בּוֹאֲךָ גַיְא, וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן; וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים, בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם, וְעַד גַּת, וְעַד עֶקְרוֹן

  נג וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיָּשֹׁסּוּ, אֶת מַחֲנֵיהֶם, מצודות: חיילי ישראל רמסו ובזזו את המחנה, ממנו ברחו הפלשתים.

  נד וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם ירושלים עדיין הייתה עיר יבוסית ולכן נראה שראש גוליית נשמר במקום מכובד, כמו שחרבו נשמרה ע"י כוהני נב, וכשירושלים הפכה לעיר הבירה, העבירו אליה מוצגים חשובים, וביניהם גם ראשו של גוליית.

מצודות: לאחר שדוד הראה את ראש גלית לשאול, הוא לקח את הראש לירושלים, כדי לבשר לעם על הניצחון.

רד"ק: נוב נקראה בפסוק זה ירושלים כי שם היה המשכן.

 וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ, רד"ק: את כלי נשקו של גלית, הניח דוד בביתו בבית לחם. אות חרב גלית שם דוד במשכן ה' בנוב.

מלבי"ם: דוד הסתובב בערי ישראל כדי להראות לכולם את ראש גלית. את כלי הנשק העביר תחילה לאוהלו ולאחר מכן העביר אותם לנוב.

עכשיו היה שאול צריך לתת למנצח את בתו, לתת לו עושר רב ולפתור את משפחתו ממסים. נראה ששאול אפילו לא חשב על האפשרות לגמול לנער שעשה בעצם את מה שהוא היה צריך לעשות  ולתת לו את בתו.

    הוא אפילו לא שיבח אותו, לא הילל אותו, אפילו מדלייה חסרת ערך לא העניק לו. במקום זה סקר אות המנצח בחשד ופנה אל אבנר,

נה וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד, יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא, בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר;     שאול חשש שקם לו מתחרה.

      שאול קינא, במקום לשמוח בניצחון ישראל, ניצחון שלא עלה בדם חיילים, במקום להלל את המושיע, הוא חשש מהמתחרה שקם ועומד מולו. 

מצודות: שאל מיהו אביו של הנער הזה? שאול שכח את שמו בגלל הרוח הרעה שנחה עליו. וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי

רש"י בשם חז"ל: זו הייתה שיחה בין שאול שרצה לדעת אם דוד ראוי למלכות לבין דואג ששאל אם דוד בכלל ראוי לבוא בקהל ישראל.

אבנר ענה לדואג שנאמר "מואבי" ולא "מואבית".

נו וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שאול לאבנר: שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם? מצודות: מי אבי הנער?  רלב"ג: שאול לא הכיר כל אחד מעבדיו באופן אישי.

ב. כוונת שאול הייתה לברר אם דוד ראוי למלכות, כי שאול היה עתיד לתת לו את בתו לאישה.

 רד"ק: שאלת שאול הייתה מי אביו של דוד, כי ראה שדוד יצא למלחמה בלי פחד, ורצה לדעת אם גם אביו של דוד היה גיבור, וזו הסיבה שיצא כך להילחם.

אבנר ענה לשאול שהוא אינו מכיר את אביו.

 מלבי"ם: לאחר שחלה על דוד רוח ה', הוא השתנה עד ששאול לא הכירו.

הָעָלֶםמלבי"ם: עלֶם הוא כינוי מכובד יותר מאשר נער, ושאול הקפיד על כבוד דוד. כאשר שאול דיבר עם אבנר הוא קרא לדוד נער, וכאשר הוא שלח את אבנר לדבר עם אנשים אחרים, הוא הקפיד על כבודו של דוד וקרא לו עלם.

נז וּכְשׁוּב דָּוִד, מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר, וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל; וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל, בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר;  שאול הבין שמתחרה רציני עומד מולו.

    דוד יכל לענות בגאווה, אני זה שהצלתי הרגע, אותך ואך כל עם ישראל, מיד גוליית והפלישתים. אני כדור ההרגעה שלך, שמרגיע אותך כשאתה עצבני.

וַיֹּאמֶר דָּוִד, בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.    אך דוד לא התפאר ולא גילה שנמשח ע"י שמואל למלך. הוא לא ניסה לקבל פרס, תגמול או לפחות ציון לשבח או מלה טובה, אלא הצהיר שאביו והוא עבדי שאול ונאמנים לשאול.

מלבי"ם: דוד לא רצה לקבל שכר על הריגת גלית ולכן אמר לשאול בענווה, שהוא בן ישי, שהוא עבד נאמן לשאול.

רד"ק: אני בן אדם גיבור, ואבי נקרא בֵּית הַלַּחְמִי משתי סיבות. כי הוא מבית לחם והוא לוחם וגיבור.

קשה כשאול קנאה: הקנאה גרמה לשאול לפעול ללא שיקול דעת ולבצע רדיפה קשה, שפגעה בעיקר בעצמו, במשפחתו, ובעם ישראל.

דוד נאלץ לחיות כרדוף, אך שרד.

 מכיוון שדוד היה בעל כריזמה, הוא הצליח להתחבב בקלות על שאול, בתו, בנו, יורש העצר ועל כל העם.

הפרק הזה מסביר מדוע נבחר דור לרשת את שאול.

הדפסה
אימייל
וואטצפ

מאמרים נוספים

שמואל א' פרק כ'

פרק כ א שאול ניסה ונכשל ללכוד את דוד שהתחבא אצל שמואל. דוד מאוים: וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה, מצודות: דוד ניצל את הזמן ששאול התנבא כדי לברוח מניות שהייתה

המשיכו לקרוא »

שמואל א' פרק י"ט

פרק יט 1  וַיְדַבֵּר שָׁאוּל, אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו, לְהָמִית, אֶת דָּוִד; וִיהוֹנָתָן, פה נקרא לפתע: יְהוֹנָתָן, כל פעם שיונתן התחבר לדוד, נוסף שם השם לשמו.

המשיכו לקרוא »

שמואל א' פרק י"ח

פרק יח דוד ויונתן: א וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; מלבי"ם: זה קרה כאשר דוד ושאול הסתובבו עם ראש גלית בערי ישראל.  וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ.  מתי הכיר

המשיכו לקרוא »

שמואל א' פרק ט"ז

פרק טז א לרוב מנהיגי ישראל או לאימותיהם היו סיפורי לידה מעניינים: שרה, רבקה, רחל, ולאה, יוכבד, חנה, ואשת מנוח לכולם סיפורי לידה.  מנהיגים יחידים שלא היו

המשיכו לקרוא »

שמואל א' פרקים י"ד – ט"ו

פרק יד א וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, את הישועה חולל יהונתן יורש העצר, הוא ידע שהמצב נואש, והחליט להסתכן, לא היה

המשיכו לקרוא »

האתר מתעדכן מידי שבוע במאמר חדש

דילוג לתוכן