שמואל א' פרק ו'

ארון ה' אצל פלישתים: הפלשתים שבו את ארון ה', לקחו אותו לאשדוד, והחליטו למקם אותו במקדש ליד הפסל שלו סגדו: דגון. בלילה הראשון, דגון נפל ושכב למרגלות ארון ה'.

הפלישתים החזירוהו למקומו, אך למחרת, בבוקר, כשהגיעו אל המקדש, הם מצאו שוב את פסל דגון נפול על הרצפה לפני ארון ה', והפעם ראשו ושתי כפות ידיו היו כרותות.

הפעם כבר לא היה ספק: ארון ה' פגע בפסל של דגון.

ה' סרב לעזור לחיילי ישראל שלא חזרו בתשובה, אך לא רצה לרומם פלישתים שניצחו רק כי לישראל הגיע עונש, ולכן הוא פגע גם באלילם וגם הביא מגפה נוראה על התושבים.

פרק ה' הסתיים במילים: וַתַּעַל שַׁווְעַת הָעִיר, הַשָּׁמָיִם, בשל המגפה שהביא אלוקי ישראל על הפלישתים.

אחרי המגפה כבר לא היה ניתן לדבר על ניצחון הפלשתים, כי אחרי שהם היכו את ישראל, גם הם הוכו בידי אלוקי ישראל. 2 העמים נחלו מפלה מאלוקי ישראל.

וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם? בפרק ה' הפלשתים התעקשו ולא מיהרו להודות בכך שה' הביא עליהם את המגפה.

רק לאחר שהוכו שלוש מערי פלשתים, הועבר הארון לשטח ריק, כפי שכתוב בפסוק א: וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:

אך גם כשהארון היה בשדה פלשתים הוא המשיך  לנגף בהם.

אם קיבלו כאלו מכות נוראות למה לא  שלחו  מיד את  הארון חזרה אלא חיכו 7 חדשים?  אולי כי כוהני הפלשתים היו עקשנים וניסו לא להחזיר את הארון בכלל, עד שזעקת העם עלתה השמיימה.

וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים ב). שהם המקבילים לחרטומי מצרים.

בין סרני הפלשתים התעורר ויכוח איך לנהוג בארון? ולכן שאלו 2 שאלות (ב)

1. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה'?

 2. הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמו?

"מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה'? שאלו אלו שלא רצו להודות שהארון גרם למגפה.

"בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ"? שאלו אלו שהשתכנעו שיש להשיבו לישראל.

אך הכוהנים עדין ניסו להניע אותם מהחזרת הארון.

הרלב"ג: "…כבר היה דעתם שאם לא בא להם הרע בסיבתו, לא ישיבוהו לישראל".

דילמה: כהני הדת והקוסמים הרגישו שהפגיעה בדגון, היא כפגיעה בהם. עם זאת הכוהנים הבינו שאם העם יכבד את ארון ה', אז גם הפחד שלהם מדגון יגדל, והכוהנים ירוויחו מזה.

לכן הכוהנים והקוסמים ענו על השאלה השנייה: (ג) וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל אם החלטתם להחזיר את הארון: כלומר אם הבנתם שה' הביא עליכם את המכות, אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם.

הרלב"ג (ג): "כי הוא רוצה שיתנו לו כבוד תחת אשר חשבו לחלל שמו".

 כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינו: עכשיו כבר היה ברור לפלישתים כי צריך להחזיר את הארון לישראל.

הפלשתים שאלו שוב: ד וַיֹּאמְרוּ, מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ?

הַכֹּוהֲנִים וְהקֹּוסְמִים נתנו לפלישתים הוראות מפורטות איך לכפר את פני אלוקי ישראל, כדי להפסיק את המגפה: "וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, חֲמִשָּׁה טְחֹורֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב" 5 כמספר סרני הפלשתים, כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻולָּם, וּלְסַרְנֵיכֶם. כולכם נפגעתם מאותה מגפה.

סימלי המגפה (ד). ה וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם טְחֹורֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם, הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ, המתנה תסמל את מה שאנחנו מבקשים להרחיק מאתנו. איך עיצבו פסל בצורת טחורים?

הכוהנים לא היו מוכנים להבטיח: אולי: וּנְתַתֶּם לֵאֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, כָּבוֹד; אוּלַי, יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם, וּמֵעַל אֱלֹוקֵיכֶם, וּמֵעַל אַרְצְכֶם.  (ה)

לא כל הפלישתים קיבלו שאלוקי ישראל הביא עליהם את המגפה, ולא כולם ששו לשלם לו פיצויים, שכרוכים בגיוס כסף רב.

לפלישתים שעדין סרבו להחזיר את הארון ולשלם פיצויים, הזכירו את עקשנות פרעה, שגרמה לכך שמצרים הוכתה אנושות ורק אז שלחה את ב"י.

הכוהנים הקוסמים הזכירו להם את מכות מצרים, ושאלו אותם: תרצו גם לאכול דגים מסריחים? גם לקבל מכות? וגם שיגרשו אתכם מהעיר?

וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם?

 "להכביד" (להתעקש) באה משורש "כבוד", כי העקשן רוצה לשמור על כבודו.

(ו) הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ: גם הם לא נכנעו, אלא לאחר שהוכו קשות.

המכה שהיכה ה' את הפלישתים מזכירה את המכות שהיכה ה' את פרעה ואת עמו, לפני יציאת ב"י ממצרים, כי ה' ביקש להשפיל אותם ואת אלילם, על שהאמינו שדגון ניצח את ה'.

גם הפלישתים חשו שהם מקבלים את מכות מצרים.

מצריםפלישתים
ההתייעצות עם הכוהנים והקוסמים.אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי, שמות ט', יד וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם  שמות ג', כאוְשָׁאֲלָה אִישָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּכְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב שמות ג', כב אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵיהֶעָרֹוב, שמות ח', כהתייעצויות עם החרטומים.            כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶםאִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵלאַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם שמ"א ו', גחֲמִשָּׁה טְחֹרֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָבשמ"א ו', ד-ח.וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץשמ"א ו', ה

מבחן הפרות: נראה שהיו בין הפלישתים, רבים שפקפקו בכך שמי שהביא עליהם את המגפה, הוא אלוקי ישראל. כדי לשכנע את הפלישתים הציעו הקוסמים את מבחן הפרות:

וכך התנהל הניסוי: (ז) וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת. הארון יושם על גבי עגלה חדשה, 1. וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל, וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל", צעירות שלא התנסו עדין בעבודת משא ובמשיכת עגלה ולא ישישו לעשות זאת.

רש"י: שבפרות כאלה, שלא הורגלו למשוך משאות מימיהן, הניסיון גדול עוד יותר.

2.  פרות  "עָלוֹת", רד"ק: "מניקות, ונקראו 'עלות' על שם העוללים שהן מניקות. צוו לקחת  פרות עלות להראות המופת שלא שבו בעבור בניהם.

3. וַהֲשֵׁיבֹותֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲורֵיהֶם הַבָּיְתָה. העגלים של הפרות יופרדו מהן ויכלאו.

באופן טבעי זה היה צריך לגרום לפרות לחזור לעגליהן, כי יותר ממה שרוצה העגל לינוק, רוצה הפרה להיניק. ואם בניגוד לטבען יישאו הפרות את העגלה עם הארון לכיוון בית שמש, ולא לכיוון העגלים שנשארו מאחור, סימן: ש"הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.

4. הפרות בחרו במסלול העולה לבית שמש – מסלול קשה העולה אל גבעת בית שמש.

5. שתי הפרות נהגו באותה צורה לא טבעית.

הוראות ביצוע: (ח) וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה: שימו בעגלה את ארון ה'. וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ.

(ט) וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת

 (ט) וְאִם לֹא [ילכו הפרות לבית שמש], וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ.

וכך היה: הביאו עגלה חדשה, ליד ארון ה', שמו את כל מה שהכינו מזהב, כדי "לפצות את ה'", על שלקחו את ארונו בשבי.

הפרות המניקות הסכימו למשוך את העגלה לכיוון בית שמש, למרות שלא היו רגילות בעבודה כזאת, וגם לא הלכו לכיוון העגלים שלהן, בניגוד לטבע הפרות.

הפרות הלכו "הָלֹךְ וְגָעוֹ", הפרות הלכו לכיוון בית שמש וגעו. למה? לפי הפשט כי השאירו מאחוריהן את העגלים היונקים.

הגמרא: הפרות הלכו  ַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ, המדרש מפרש וישרנה, לא מלשון ישר, אלא מלשון שירה, שרו והודו לה' על גאולת הארון מהפלישתים, ומה שרו? לפי הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, גאה וגעה הם חרוזים, אם כן הן שרו את שירת משה: שירו לה' כי גאו גאה.

(יג) וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִיטִּים בָּעֵמֶק וַייִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת:

הקוצרים בשדה בית שמש ראו את הארון המתקרב, ושמחו לראות שהארון חולץ מהשבי.

(יד) וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי, מדוע מצוין שם האדם, שהעגלה הגיעה עד לביתו? אולי לציין שהוא גר, על קו הגבול עם הפלישתים, ולא פחד מהם ולא ברח מהגבול.

 וַתַּעֲמֹד שָׁם. וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה, הפרות הגיעו עד הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה, ושם עצרו. אנשי בית שמש הניחו את הארון על האבן הזאת.

 וַיְבַקְּעוּ אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה'. פירקו את העגלה ובעצים אלו השתמשו לעלות את הפרות כקורבן לה'. וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַה'.

(טו) וְהַלְוִיִּים הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה

 יז וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים.

שיר הודיה: אָשָׁם לה'. לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד. לְעַזָּה אֶחָד,  לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד,  לְגַת אֶחָד,  לְעֶקְרוֹן אֶחָד. כל דמות זהב שהורידו מעגלה, הכריזו עלי בשמחה, כדי להודות על הנס, שהפלישתים שלחו דמויות זהב לישראלים שניגפו במערכה.

 יח וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב, מִסְפַּר כָּל עָרֵי פְלִשְׁתִּים לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים מֵעִיר מִבְצָר, וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָיזִי; הכוהנים יעצו לפלישתים לתת ככופר 5 עכברים, כמספר הסרנים. אבל כל הכפרים, העיירות והמבצרים שפחדו מהעונש ה', תרמו עכברי זהב נוספים, וקיוו שבזכות זה יחלימו ולא ימותו.

 טז: "וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא", הפלישתים ראו שהפרות לא חזרו אל העגלים שלהן, אלא הלכו לבית שמש, ומופסדים ומובסים חזרו למקומם.

לאחר שהלכו הפלשתים התרחשה הטרגדיה: (יט) וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'. וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִישִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה.

כשהגיע הארון לישראל, מוזכרת שמחתם של בני ישראל, והכול נראה טוב ויפה:  אם כן

במה חטאו בני ישראל?  1. החטא הראשון היה הוצאת ארון ה' מהמשכן כקמע לקרב.

2. בני ישראל, לא ניסו לפדות את הארון מידי הפלישתים במשך 7 חודשים.

3. הסתכלו: כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה'. בני ישראל הסתכלו ונגעו בארון בצורה לא מכבדת. רד"ק: אף בתוכו. הסתכלות בארון ה' מנוגדת לצו התורה: בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹודָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת … וָמֵתוּ במדבר ד', יח-כ.

4. חוסר כבוד: פתחו את הארון בחוסר כבוד, ולא נהגו בו בכבוד: של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, מקום קדוש הוא. ובני נוח הלכו אחורנית וכיסו את אביהם.

5. זלזול: רש"י: "ומשמחתם נהגו בו קלות ראש שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד.

6. השתכרו: לא הסתכלו בארון מיד, אלא קודם עשו משתה גדול, ועל זה כתוב (טו): "…ואנשי בית שמש העלו עֹלות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה'", ואז השתכרו ונהגו בארון בקלות ראש.

לפי התרגום: שמחו שמחת הוללות, וזה היה חילול השם.

7. קלות ראש: סוטה לה. נאמר: "חד אמר: קוצרין ומשתחוים…", ורש"י: "לא בטלו ממלאכתן לכבדו, והיה בכך בזיון, ראו בשיבת הארון דבר מובן מאליו ולא נס.

מה גרם לחטא זה?

בזמן המפלה בשילה חשבו בני ישראל שארון ה' הוא בעל כוחות אדירים, ועכשיו איבדו את היראה מפניו. רש"י: שלא היו מסתכלין בארון באימה.

כשרק ראו התושבים: אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת", הם שמחו מאד, אבל אחרי האסון הנורא שנחת עליהם השמחה הפכה לאבל: "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה".

הפלשתים שאלו: "מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹוקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה" (ד', ח),

ואנשי בית שמש, ממש כמו הפלשתים, שאלו: "מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹוקִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ?" (כ)

הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה הפכה  ל"אָבֵל הַגְּדוֹלָה" כשנחת האסון על בית שמש: "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִישִּׁים אֶלֶף אִישׁ"; כמה פירושים,

1. רש"י: מתו שבעים זקנים, ועוד חמישים אלף איש רגילים. כלומר מתו 70 ממנהיגיו הרוחניים של העם ו 50000 מהעם.

2. חז"ל: "ורבותינו אמרו: שבעים איש שכל אחד היה שקול כחמישים אלף, כלומר, מתו 70 איש שכל אחד מהם שקול כנגד 50000 איש.

3. חז"ל: חמישים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין".  כלומר, מתו 50000 שכל אחד מהם שקול כנגד 70 איש.

4. מתוך 50000 איש שנאספו לראות את הארון, נהרגו 70 איש.

לשבחם של ישראל ייאמר שבניגוד לפלשתים, שהתעקשו לאורך כל הדרך על אמונתם בכוח דגון וזלזול בכוח ה', בני ישראל הבינו מיד שחטאו והתחרטו.

ב"י היו צריכים לשנות את התפיסה כי לארון יש כוח של מחולל ניסים, שאינו תלוי בעשיית רצון ה', וללמוד להאמין בקב"ה, ולא בקמעות, אביזרי קדושה וכו.

הדפסה
אימייל
וואטצפ

מאמרים נוספים

שופטים פרק ט'

פרק ט א וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ, בן הפילגש, בֶּן של יְרֻבַּעַל שְׁכֶמָה אֶל אֲחֵי אִמּוֹ, הדודים שלו,  וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאֶל כָּל מִשְׁפַּחַת בֵּית אֲבִי אִמּוֹ משפחת סבו, לֵאמֹר׃ ב דַּבְּרוּ נָא בְּאָזְנֵי כָל בַּעֲלֵי שְׁכֶם = אדוני שכם. מַה יותר טּוֹב

המשיכו לקרוא »

שופטים פרק ו' – ח'

פרק ו א וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה', רש"י: עד פה היה כתוב שבני ישראל הוסיפו לעשות את ועכשיו כתוב שבני ישראל עשו רע, כי חטאיהם נמחלו להם לאחר

המשיכו לקרוא »

שופטים פרק ד' – ה'

"דבורה הנביאה" (שופטים פרק ד – ה). ספור דבורה סופר כדי להדגיש כי המושיע האמיתי של ישראל הוא ה'. התוכנית הייתה תוכנית אלוקית, והניצחון היה ניצחון

המשיכו לקרוא »

שופטים פרק א', ב'

שופטים פרק א א יהושע הנהיג את עם ישראל, בלי אופוזיציה, וכמעט בלי ויכוחים, או ערעורים. ספר שופטים מתאר תקופה כמעט ללא קואליציה. בתקופת השופטים התנהלה מלחמת

המשיכו לקרוא »

יהושע פרקים כ' – כ"ד

אֶת תִּמְנַת סֶרַח בְּהַר אֶפְרָיִם וַיִּבְנֶה אֶת הָעִיר וַיֵּשֶׁב בָּהּ. מעם לועז: העיר נקראה פה תִּמְנַת סֶרַח  ובספר שופטים נקראה בשם תמנת חרס. למה? א. לפני שיהושע הגיע לעיר, היו הפירות יבשים

המשיכו לקרוא »

האתר מתעדכן מידי שבוע במאמר חדש

דילוג לתוכן