רות המואבייה

איזו מצווה אפשר לקיים רק בלי כוונה? שכחה: "ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו", (דברים כד 19

 רות ואסתר הן שתי הנשים היחידות שזכו שאחד מספרי התנ"ך יקרא על שמן. רות זכתה לכך משום שלא נמצא בה כל פגם. רות נבחרה בשל רוב חסדיה, טוהר לבה ואצילות נפשה. נכנסה לתנך כי לימדה אותנו איך לנהוג, ואיך להתנהג, וממנה יצא דוד המלך.

המגילה מספרת רק על 3 חודשים מתוך חייה של רות. אך בחודשים אלו בולטת דמותה רבת החסד: הייתה לה אישיות המעידה על שלמות: היא הייתה נדיבה, בעלת אמונה, מדברת מעט ועושה הרבה.

כלה וחמות: 1. רק במגילת רות מוזכרת אהבה בין כלה וחמות. (בין משה ויתרו חותנו הייתה מערכת שהכילה, חיבוק, נשיקה והקשבה וקבלת עצות ודעת החותן).

בנוהג שבעולם, אין חיבה יתרה מצויה בין חמות וכלה, (יבמות, קי"ז, א במשנה), האם היא מושא האהבה הראשון של הגבר והכלה תופסת את מקומה ואז עליהן להתחלק בו. (רבקה אמרה ליצחק: "קצתי בחיי מפני בנות חת", כלותיה), אבל רות בעלת החסד דבקה בחמותה ובדתה, עזבה את מולדת, ונדדה בעקבותיה לארץ ודת חדשים, ללא סיכוי להקים משפחה, רק מתוך רצון למנוע ממנה בדידות.

2. רות יצאה ללקט בשדה כדי שתוכל לפרנס את חמותה ואת עצמה.

3. רות הסכימה להקים שם לבעלה המת עם בועז המבוגר ממנה בהרבה. לפי המדרש

נוכרייה: במואב הייתה רות "אשת היהודי", וביהודה נקראה: "המואבייה". בתחילה גרה במואב, 10 שנים מהם בבית בעלה. בני עמה כעסו עליה וודאי כאשר בחרה ללכת אחרי בן מהגרים זר, ואז החליטה לבחור בעם, ארץ ודת אחרת ולעזוב אותם. אבל היא כנראה הרגישה בכל הזמן הזה שהיא שייכת לעולם אחר. ההליכה בעקבות נעמי, עוד לפני שידעה כי אכן תצליח לבנות בית ביהודה, הביאה אותה למקום שבו בחרה להיות.

רות ונעמי: יש הרבה משותף לשתי הנשים: 1. שתיהן חשוכות ילדים,

2. חסרות פרנסה,

3. שתיהן עזבו ביתן ועברו לארץ זרה.

 4. רות לא ילדה למחלון ושתיהן לא יכלו ללדת, בגלל חסרון בעל, (כמו בנות לוט).

אבל האהבה ביניהן ביטלה את כל החסרים. כלתה כבתה, וחמותה כאמה.

נעמי.	רות.
משבט יהודה, אלמנה, שכולה, מזדקנת, עניה, ללא פרנסה או תומך, בעלת קרקע שבה ממואב ליהודה מולדתה, לא האמינה כי גורלה ישתנה, שבה ליהודה, לאחר גלות ארוכה. .	מואבייה וזרה ביהודה, אלמנה, חשוכת ילדים, ללא פרנסה, ללא תומך, ללא בעלות על קרקע, עזבה מולדתה והלכה עם חמותה אל הלא נודע, קיוותה להשתייך למשפחת בעלה, לא הכירה איש, או דבר במקום אליו הגיעה.

(ע"פ ברנר ע, אהבת רות 41).

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, בתקופת השופטים נבט הניצן ממנו תצמח מלכות דוד. בזכות החסד של רות ובועז נולד מהם דוד המלך.

"ויהי בימי שפוט השופטים", ספר שופטים מסתיים בסיפור הנורא של פילגש בגבעה, ועם ישראל חיפש מנהיג שיוכל להעלות אותו מהתאום אליו שקע.

אלימלך לפי יחוסו ומעמדו, היה יכול להיות המנהיג, אבל התנערותו מעניי בית לחם, ובחירתו לרדת למואב, הראתה שהוא לא הפתרון אלא הבעיה.

שלושת גיבורי מגילה  סבילים: אלימלך ערפה והגואל,

3 פעילים: רות, נעמי ובועז. למה מזכירים את הדמויות הסבילות והמשניות? כדי להבליט את הגיבורים החיוביים: נעמי, רות ובועז.

הפנית העורף של ערפה מדגישה את תשובתה המדהימה של רות.

סירובו של הגואל וחששו מפני השחתת נחלתו, מציינים ביתר שאת את גודל נפשו של בועז.

נעמי: "ושם אשתו נעמי" למה שמה הולך לפניה? שהייתה צדקנית (רות רבא ד ה). "נעמי", לשון נעימות שהייתה נעמה במעשיה, (רות רבה ב ה).

א. "ויהי רעב בארץ", ואצל אברהם כתוב: "כי כבד הרעב בארץ". אלימלך ומשפחתו נטשו את קרוביהם בבית לחם. בית שלפי שמו היה אמור לספק לחם והכזיב.

אין לחם בבית לחם, ולכן המשפחה נדדה לשדה מואב.

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיּיִקַּח, אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִישָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; בזכות חסדי מרים ובת פרעה ניצל משה. וַיֵּלֶךְ, אך בניגוד לעמרם שחזר לאשתו ונולד לו משה, הליכת אלימלך למואב הביאה מוות וכמעט כילתה את משפחתו.

גם דוד נולד בזכות חסד. והוא ומשה ניצלו בזכות נוכרית ולשניהם 2 אימהות.

בד"כ ברעב ירדו ליאור מצרים או לנהרות הפרת והחידקל, במואב מזג האוויר דומה לכנען, מה עוד שאנשי מואב נודעו כאכזרים שיש להתרחק מהם, ובכל זאת אלימלך ומשפחתו בחרו דווקא במואב, שסירבה בעבר לכבד את ב"י שהלכו במדבר בלחם ומים.

ב. "ויבואו שדי מואב ויהיו שם", מלבי"ם: "הגם שבתחילה יצאו רק לגור בשדי מואב.. אבל אחר שבאו…שם … הסכימו בדעתם להישאר שם בקביעות". "אפרתיים", רש"י: חשובים. לכן התקבלו במואב ולפי המדרש נשאו את 2 בנות מלך מואב, עגלון.

ג. "וימת אלימלך איש נעמי" (א 3) וכי אין אנו יודעים שהיה "איש נעמי"? אלא שאת עיקר הכאב חשה נעמי. אין אדם מת אלא לאשתו". (סנהד' כ"ב א) (יעקב: "מתה עלי רחל", (בראשית מ"ב ז) קשה עלי מיתת רחל יותר מכל הצרות שבאו עלי).

הגבר היחידי בתנ"ך שנקרא על שם אשתו הוא אלימלך, כי היא הייתה גדולה, חזקה ברוחה ובאמונתה ממנו.

עונש ראשון: לא מת מי שהיה ראוי להיות מלך, לא מת איש עשיר, בעל שדות ביהודה, אלא קמצן שמותו כאב בעיקר לאשתו.

את חייו ועושרו לא הציל, ושמו ייזכר לדיראון עולם כאדם שנטש את עמו בשעת רעב. בתחילה נזכר אלימלך ראשון, הוא העיקר ומשפחתו הלכה אחריו, כשירד מנכסיו נהיה משני לאשתו.

מדוע נענש אלימלך בעונש כה קשה? כי נטש את קרובי משפחתו, בני עירו ובני שבטו בעת רעב. המדרש: הפיל את רוחם של אחיו, הרס את הביטחון שלהם.

עונש כרת: הלכות תשובה: "אלו הן שאין להם חלק בעולם הבא, אלא נכרתים ואובדים…הפורשים מדרכי צבור". תענית (י"א): "בזמן שישראל שרויים בצער, ופרש אחד מהם, באים 2 מלאכי השרת ואמרים: זה שפרש עצמו מן הצבור, אל יראה בנחמת הצבור.

ובזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי." אברהם ויצחק חזרו בתום הרעב לכנען ואילו אלימלך לא חזר.

התבוללות. ד. "ויישאו להם נשים מואביות, לא הטבילום ולא גיירום (בבלי בבא בתרא צא עב). קידושים לנשים שלא התגירו לא תופסים. גם אם גירום, הגיור לא תפס, כי עדין מואביות היו אז אסורות. ואולי מתו בעבור הנישואים שהיו בעבירה ולנוכריות.

עליהן כתוב: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה':  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (דברים כג ד). רות רבה: (ב י)

כלום היו במואב נשים לא מואביות? נראה שבעקבות הרעב יצאו מיהודה עוד ישראלים לשבור בר במואב, אבל בני אלימלך העדיפו לשאת מואביות.[1]

"שם האחת ערפה, "עָרְפָּה" מזכיר 'ערפל' = (ענן של טיפות מים) ועורף. ושם השנייה רות". ערפה שהפנתה עורף לחמותה. (רו"ר ב, רו"ר כ, תנחומא בהר ח)[2]

המגילה מדגישה את זכות הבחירה. ערפה הייתה מיועדת על פי שמה להפנות עורף, אך היא בחרה להפנות עורף לחמותה, אבל היא יכלה לבחור גם להפנות עורף לעמה ולמולדתה.

ולמה נקרא שמה רות? 1. שראתה בדברי חמותה ונשארה עמה,

2. ממנה יצא דוד המלך שרווה לקב"ה שירות ותשבחות (בבא בתרא יד ב), אותה רוויה בשירת דוד נובעת מהחסד של רות).

3. רות התגירה וקיבלה עליה + תר"ו מצוות ועוד 7 מצוות בני נח.

4. רעות. תבוא רות שלא כיחשה בחמותה, ותוכיח את ב"י שמרדו בה'. רות הייתה אשת מחלון ובזכותה ה' מחל לו  (ילקוט שמעוני חב תר). מחלון וכליון: שמות המבשרים על מחלה, מוות, וכליה. מחלה ניתנת לרפוי, ובזכות רות זכה מחלון שהנחלה תקרא על שמו.

מחלון: (מחול ,נחלה, מחלה ומחילה).

ה. "וימותו", מי גרם להם לישא נשים מואביות? שנעשו כעמון ומואב בצרות עין, (ילקוט שמעוני דברים כג 5). "וישבו שם כעשר שנים", (רות זוטא 5).

למרות שמואב הייתה פורייה, המשפחה כמעט ונכחדה שם בשנים אלו. שרה מצאה בהגר פתרון לאחר 10 שנות עקרות, אך הגברים במשפחת אלימלך לא השאירו יורש.

"וימותו גם שניהם, מחלון וכיליון ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה".

האסון הקשה ביותר לאישה הוא מות ילד, ועוד יותר מזה מות שני בניה היחידים, אולי לכן הבנים הנשואים נקראים פה "ילדיה".[3]  .

מות בנים: גם לוט בדומה לאלימלך, בחר לגור בערי כיכר הירדן ועזב את א"י. גם לוט השיא את בנותיו לנכרים, וגם הוא נענש במות בניו בזמן הפיכת סדום.

גם יהודה ירד ממשפחתו ונשא בת כנעני, ונענש ושני בניו מתו.

סיפור איוב ממין נקבה, סבלה של נעמי היה גדול מסבל המתים.

כאיוב איבדה נעמי את כל מה שהיה לה: משפחה ורכוש. איוב, רעיו אכזבו אותו ולא האמינו בו, אך לצד נעמי עמדה חברה נאמנה, שלא רק לא נטשה אותה, וליוותה אותה למולדתה, אלא גם עודדה אותה ונטעה בה תקוות, ועזרה לה להשתקם בבית לחם.

"ותישאר האישה" איבדה את כל חשיבותה ונשארו לה שירי שיראים (רות רבה ב י). הכלות לא מוזכרות פה, אולי מכיוון שנעמי לא דמיינה שהן תמשכנה לשמור איתה קשר לאחר שאיבדו את בעליהן.

"וימת אלימלך איש נעמי ותישאר היא ושני בניה". מפה הגברים נעלמים, עד כמעט סוף המגילה,ו נשארות הנשים במרכז העלילה.

"ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה". איבדה את ילדיה, ולא היו לה בעל או נכדים שינחמו אותה.

"צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות". כאשר אלימלך מת, הוא הוזכר ראשון והבנים אחרונים. כשבני נעמי מתו, הם נזכרו קודם ו"אישה" = אלימלך הוזכר אחרון.

נעמי איבדה את בניה שהיו גם המשענת הגברית האחרונה שלה ונשארה לבד בארץ נוכרייה. לאחר מות הבעל והבנים ידעה נעמי שאמנם במואב תהיה בודדה וזרה, אך אם תחזור לבית לחם תתקבל בגינוי, כי נטשה את בני עירה ברעב. ובכ"ז החליטה מיד:

ו-ח. ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב… נעמי עשתה חשבון נפש והבינה שטעו כשעזבו, את בני המשפחה ונטשו את המולדת. ולכן קמה לחזור לארצה. (רק 2 נשים: נעמי והשונמית (מל"ב ח, 1-6), (אחרי אברהם ויצחק) מוזכרות כשבות לארצן אחרי תום הרעב.

לנעמי זאת פעם שנייה ששינתה את מקום מגוריה, את שפתה, ואת שכניה.

"ותקם", (6) מחשבה, "ותצא" (7) ביצוע, (אבן עזרא).

נעמי קמה משברי חייה, קמה מהשפל אליו נדרדרה משפחתה, ולא אפשרה לגורל למחוץ את רוחה. נפולה הייתה – וקמה לה בחזירתה לא"י, (מדרש לקח טוב).

"ותקם, ותצא, ותשב, הכול ביחיד, כי חשבה שתחזור לבד וכלותיה רק מלוות אותה, אך זה לא הרתיע אותה כי הייתה לה רוח ואמונה עמוקה וחזקה.

"כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם". "פקד"= שמעה שה' הפסיק את הבצורת, ושיש לחם בארץ, ונפתרה בעיית הפרנסה, אך נשארה בעיית קימום הבית, (גרסיאל מ, מדרשי שמות 163). השמועה על קץ הרעב עוררה בה תקווה לעתיד טוב יותר.

סוחרים נודדים שמשו כערוץ תקשורת בין לאומי, והעבירו ידיעות ממקום למקום. כשעזבה את מואב, ויתרה על קברי בניה, והשאירה שם את שלושת קברי יקיריה.

"ותצא", ביחיד, כי האמינה שתבצע את החלטתה לצאת לבדה.

בכל המגילה, מואב נקראת "שדה מואב", מה שמסמל חוסר יציבות, לעומת בית לחם, "בית", = יציבות.

יתכן שבזמן הרעב פחדה לחזור לבית לחם, כי חששה שימנעו ממנה לקט עניים, כמו ש(לפי המדרש) משפחתה נמנעה בזמנו מלעזור לעניים עם פרוץ הרעב.

אם המשפחה: אלימלך היגר מיהודה למואב עם בניו.

נעמי שבה ממואב ליהודה עם כלותיה, למקום בו היא הרגישה שייכת.

נשים אמיצות: 3 אלמנות, גלמודות ושבורות, שאיבדו את היקר להן מכול.

לנעמי היו זיכרונות מיהודה, וגעגועים למולדתה, ובכל זאת כמה אומץ נדרש ממנה לאסוף כדי לחזור לארץ בה צפוי לה עוני. לחזור לעיר, מקום בו הבינה כי תתקל בגינוי, בוז, ולעג. ולכמה יותר אומץ נזקקו כלותיה שהמקום ההוא היה זר, שונה ומפחיד עבורן.

חמות מיוחדת: "מר לי מאד מכם", בקשה לשחרר את כלותיה מגורלה המר. "המר שדי לי" – מרירות. 2. מר לי על כי בני נשאו מואביות, ואני מתביישת לחזור אתכן.

"היא וכלותיה": שהיו כרוכות אחריה. "היא וכלותיה", כלות שהסכימו לנטוש את קברות יקיריהן ולעזוב מקום בו איבדו וטמנו את גופות הבעלים.

"ותלכנה בדרך", יחפות, בכבדות.

לפתע הבינה נעמי שכלותיה לא מלוות אותה, אלא מצטרפות אליה.

"לכנה שובנה": אולי חשבה על טובתן, ואולי התביישה לחזור עם מואביות. ברכה והיללה כלותיה: "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי", ואני אין לי כלום כמו למתים. "חסד של אמת". רק בכוח החסד הצליחה רות להשיב לנעמי את הנעם שבשמה ובחייה, להפוך אותה מריקה וחסרה כל, למלאה שוב, ולהיות לסבתו של דוד המלך.

מה היה בה בנעמי שגרם לשתי הכלות הצעירות לרצות לדבוק בה? למה הן  הלכו עמה, למרות שלאחר מות הבעלים לא הייתה כל זיקה משפטית ביניהן.

אישיותה הגדולה, ליבה הרחב וחוכמתה הרבה, של נעמי משכה את כלותיה ללכת אחריה. לרוב אין חיבה בין חמות וכלה, (הסיבה לטינה זו: שתיהן נלחמות על אהבת אותו גבר, ועל חשיבותן בעיניו) אך נראה שהכלות של נעמי היו מאד קשורות לחמותן.

למה לא שלחה אותן לביתן כשהיו עוד בבית? אולי תחילה חששה שלא ישמעו לה, אבל חשבה שככל שתכבד עליהן הדרך, ותתרחקנה מביתן, יתגברו עליהן הגעגועים לארצן ולמשפחתן, וגם בדרך יהיה להן זמן לשקול את עתידן, ואז יסכימו לחזור לביתן.

למה נעמי ניסתה "להפטר" מכלותיה, שרצו לדאוג ולפרנס אותה?

נעמי הייתה צריכה לשמוח שהן מלוות אותה, ובעתיד בזקנתה, יפרנסו ויסעדו אותה.

1. האמינה שהאסונות שבאו עליה ועל בני ביתה, קרו בגלל שמשפחתה הייתה אנוכית וברחה ממשפחתה בזמן הרעב כדי שלא תצטרך לתרום כסף לרעבים, (מדרש).

2. דאגה לכלותיה: עכשיו, אחרי שאיבדה את בעלה ובניה, הייתה נחושה לדאוג להן, ולא לעצמה, ולקבל באהבה את ייסורי א"י. חשבה רק על עתיד כלותיה.

נעמי הייתה מוכנה לחזור ליהודה, לחיות בעוני ולהיות בודדה, ובלבד שהכלות לא תשארנה אלמנות חסרות אהבה, נישואין, הורות וילדים והן תצלחנה לשקם את חייהן. ניסתה לשכנע אותן שאין להן תקווה לשקם את עצמן ביהודה.

3. פסולות לנישואים: נעמי הייתה מודעת לאפשרות של ייבום, אבל ניסתה להבהיר ולשכנע את כלותיה שלה אין סיכוי ללדת עוד בנים, ושאם תצמדנה אליה, לא יהיה להן סיכוי ליבום גם ביהודה, שכן הגברים לא ירצו לשאת אותן, בגלל שהן אלמנות, עקרות, זרות, וממוצא מואבי האסור על יהודי.

4 נעמי חזתה מראש את היחס המעליב, והפוגע שיתקלו בו כלותיה "כמואביות", וחששה שתתנוונה בלא בעל ובלא עתיד.

5. ט. נעמי לכלותיה: לכנה שובנה אישה לבית אמה". "שלא תתבייש בהן" (ילקוט שמעוני רמז תר"א, רות זוטא ח). אולי התבישה בכלתה המואבייה שתהיה מוקד לרכילות.

אלמנה ללא ילדים: כאשר אלימלך מת ולא השאיר בנים, היו כמה בעיות:

1. לא היה מי שיפרנס את האלמנה. 2. לא נשאר צאצא שיישא את שמו.      3. היה חשש שאדמות המת יעברו לבן שבט אחר.

י"א. "ותאמר נעמי לשתי כלותיה… למרות שהן היו לה מזכרת מבניה. הרבתה להפציר בכלותיה לשוב: "לכנה, שבנה אישה לבית אמה". בדרך כלל כתוב: בית אביה, אך 3 פעמים כתוב בתנך: בית אמה, גם פה. גם רבקה רצה לבית אמה להראות את תכשיטי אליעזר, ובשיר השירים הרעייה מביאה את דודה לבית אמה. 3 נשים פעילות.

"ייתן ה' לכם ומצאנה מנוחה אישה בבית אישה". נעמי ניסתה לתאר להן עתיד של שיקום: דיברה על שיקום החיים הצפויים להן במואב, וניסתה לשכנע אותן שבחברתה צפויה להן בדידות ביהודה. העוד לי בנים"?

הכלות התחננו שתיקח אותן עמה אל הלא נודע. ולאחר שסירבו לחזור לאמותיהן, היא קראה להן אמנם "בנותיי", אך ביקשה לשכנע אותן לחזור לביתן.

ואילו נעמי ניסתה לשחרר את רות ועורפה מהנטל לטפל בה.

"דבקות" – ולמרות זאת "רות דבקה בה", בנעמי, בועז הפציר ברות ל"דבוק" בנערותיו, ולבסוף רות "דבקה" בו ובמשפחת נעמי.

נעמי: שבנה לאן שאתן שייכות. היא הבהירה שאין לכלותיה כל קשר אליה: לא חוקי, לא משפטי ולא ממוני: בפניה הראשונה הדגישה נעמי כי במואב יש לכלותיה סיכוי להשתקם, ואילו בפניה השנייה הדגישה כי ביהודה אין להן סיכוי לשקם את חייהן.

ריבוי הפעלים בדבריה: "לכנה שבנה, שבנה, למה תלכנה, שבנה…לכן, הנה שבה," מעידים שהן לא שמעו בקולה ולא שבו.

כלותיה התעקשו: "כי אתך נשוב לעמך". "ותבכנה עוד", רש"י: הרבה.

רות הבינה את המסר של נעמי, וקיבלה את התחזית שלה שאין לה סיכוי למצוא גבר ביהודה. אבל רות הבינה שנעמי הזקנה לא תשרוד לבדה, אם מישהו לא יתמוך בה, והחליטה ללוות את חמותה ולדאוג לה לעת זקנה.

רות השלימה עם כך שהן הולכות לגורל של עוני, ושתזכה לגינוי בשל זרותה.

איך יודעים זאת? הדיבורים על מוות "באשר תמותי אמות ושם איקבר", מראים שלא ציפתה לחיים נוחים, ובכל זאת המשיכה איתה, כי רות הייתה מונעת ע"י רגש נאמנות לחמותה וערפה פעלה ע"פ ההיגיון.

כאשר רות דיברה על מוות, היא הקדימה את המוות שלה למות חמותה, וכאשר דיברה על חיים, הקדימה את הליכת חמותה והבטיחה ללכת בעקבותיה.

רות גם הצהירה: באשר תליני אלין". "לינה", בתנ"ך היא שנת הנודד, כמו: "וילן בלילה ההוא במחנה" (בראשית לב כא), או "ונקרבה באחד המקומות ולנו בגבעה…" (שופטים יט יג). (שמש י., קריאה במגילת רות מן הזוית הפמיניסטית, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, 445, תשסב).

 רות העדיפה לנדוד בעקבות נעמי לארצה, ולדאוג לה שם, מאשר לבסס את מעמדה בלעדיה במואב, ולחפש לעצמה בעל במקום הולדתה.

כשרות נישאה במואב היא הוכיחה כוח עמידה עיקש בפני הסביבה, שאולי גינתה אותה על שנישאה ל"מהגר". ונראה שנמשכה לאמונת המשפחה בבורא אחד. כעת רות ויתרה שוב על סיכוי לשקם את חייה בחברת בעל, ובחרה במאבק מתמיד, קשיים ומכשולים כ"זרה".

"מר לי מאד מכן", 1. יותר מר לי מכן, (כמו ויאהב יעקב את רחל מלאה),

2. מר לי בגללכן, בני מתו כי נשאו אתכן, נשים מואביות.

"הנה שבה יבמתך", קחי דוגמה ממנה, "שובי אחרי יבמתך". "שובנה", אתן שייכות למואב חיזרו למקור שלכן. ורות אמרה: "אל תפגעי בי לשוב מאחוריך",

"ותישק", יש נשיקה בתנ"ך= שהיא נשיקת פרידה, (לבן: לא נתת לי לנשק בנותיי לפני שעזבת, או אלישע לאליהו: אנשק הורי ואלך אחריך ועוד.) נעמי נשקה לכלות לפרידה, אבל הן בכו ואחרי הפרידה לא רצו להיפרד, אהבה=רגש, אך נעמי דיברה אל הגיונן: לי אין בנים ואחרים לא ירצוכן, ולי כבר אינכן יכולות לעזור, לי אין עתיד.

ערפה היא דמות חיובית. אמנם היא עזבה את נעמי, ובכל זאת העובדה שנזקקה להפצרות כה רבות, מעידה על גדלות נפשה. הרי לא היה כל קשר מחייב בינה ובין חמותה לאחר מות בעלה, והיא החליטה לחזור למולדתה רק אחרי הפצרות רבות של חמותה, שבקשה מהן חזור ובקש: "שובנה".[4] ערפה בקשה להשתקם במולדתה.

ערפה נהגה בהגיון בחזרתה אל מולדתה, כאשר לא יצאה להרפתקה מסוכנת בארץ זרה. דווקא התנהגותה הסבירה, הדגישה את גודל מעשי רות, שהביעה בדבקותה בנעמי, נאמנות ומסירות. רות לא גינתה את ערפה, אך גם לא הלכה בעקבותיה.

"ותישק ערפה לחמותה: תגובת ערפה הבליטה את תשובתה הנדיבה של רות.

רות נצמדה לנעמי הקשישה, הענייה, והערירית, פיסית ורוחנית. ובחוסר אנוכיות מוחלט הלכה אחרי חמותה. "ורות דבקה בה". דבקות נעדרת תועלת אישית, והכריזה: אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹוקַיִךְ אֱלֹוקָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; רות דבקה בחמותה, בעמה ובאלוקיה והייתה מסורה לה בלב ובנפש.

רות נקבה בשם מרכיבי הזהות של אדם: אזור מגורים, כתובת, דת, ומקום קבורה.

"כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". נאמנות נדירה ולא מקובלת בין כלה לחמותה. הצהרת נאמנות עד המוות.

גם רבקה בחרה לעזוב את משפחתה, אך הובטחו לה נישואים. גם אברהם עזב ארץ, מולדת ובית אב, אך הובטח לו: אעשך לגוי גדול, שינחל את ארץ כנען.

"דבקה": כתוב: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו" (בראשית ב כד), אבל רות עזבה הורים, משפחה ומולדת, ולא דבקה בבעל, אלא באם הבעל, בחמותה ובה', כי בקשה למנוע מנעמי זיקנה עם בדידות וידיעה כי אין לה סיכוי להינשא ולהקים משפחה.

חוט החסד הנדיב הנמשך מנעמי, משך אחריו את רות.

למרות שנעמי ומשפחתה חוו פורענויות קשות, היא נעשתה כמגנט השואב מהעם המואבי את רות כלילת החסד שדבקה בה, בעמה ובאלוקיה.

אנשים טובים באמצע הדרך אנשים טובים מאוד,

אנשים טובים יודעים את הדרך, ואיתם אפשר לצעוד. נעמי שמר.

ט"ו. "הנה שבה יבמתך… (יבמה"=היכולה להבנות מחדש) אל אלוהיה". ומה ענתה רות? "אלוקיך אלוקי". "קבלת תורה" אישית: "אלוקיך אלוקי", הוא ביטוי של התקשרות אמונית עם דת אחרת.

ט"ז. "ותאמר רות אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחוריך" רות לא רצתה לעזוב את חמותה בשעתה הקשה. "אל תפגעי", רש"י (שם) אל תפצירי בי".

נעמי שידלה את רות לחקות את ערפה ש"שבה", ורות ביקשה: "אל תפגעי בי לשוב". ונעמי? נעמי שתקה ולא השיבה בהצהרת נאמנות הדומה להצהרת כלתה.

עוז רוח: רות קיבלה על עצמה לנדוד לצד נעמי, ולחיות חיי עמל בחברתה. ליבה היה פתוח אל החדש. הייתה בה העזה רבה, היו לה תכונות, כמו: כוח עמידה, עקשנות ואהבה גדולה אל הדת שהכירה בבית בעלה ואצל חמותה.

מתי קיבלה על עצמה רות את אלוקי נעמי? לאחר שעשר שנים לא נולדו לה ילדים, בעלה מת, רכושם נעלם, והיא נדדה בדרכים עם חמותה בחוסר כל: ובכל זאת לא איבדה את אמונתה באלוקי ישראל.

רות הבינה שיהיה לה קשה, שבני בית לחם יתנכרו לנוכרייה ממואב, אבל הדוגמה שראתה בבית חמותה שבתה את ליבה, והיא בקשה לדבוק בחמות הזקנה, בעמה ובדתה, בנדר המזכיר את הכתוב בבראשית: לכן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו.

פעמים התעלתה רות: לא קבלה את עצת נעמי הראשונה: "שובנה",

קבלה על עצמה את אלוקיה. היא לא רק דאגה לחמותה הזקנה, רות גם בחרה באמונת חמותה, ובחרה לחסות תחת כנפי השכינה.

3 פעמים הפצירה נעמי ברות לשוב מאחוריה ו- 3 פעמים רות התעקשה לדבוק בה. כך גם מזהירים 3 פעמים גר לשוב מכוונתו, ואם הוא מתעקש וכמו רות דבק בעם ובאלוקי ישראל, מנתק את קשריו עם עברו, ואין לו אינטרס זר בגיור, מקבלים אותו.

יז-יח "ותרא כי מתאמצת היא ותחדל לדבר". רות התאמצה ונאבקה כדי לדבוק בעם ישראל. הייתה מוכנה לכל קושי. מכאן למדו חז"ל שמקבלים את הגר ו"אין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו". ממגילת רות למדו דיני גיור וכי מודיעים לגר מקצת מצוות ומקצת עונשים ואם קיבל, מקבלים אותו מיד. (בבלי יבמות מז ע"ב).

רות הרגישה צורך נפשי להתחבר לנעמי, ומהרגע שרות נצמדה לנעמי החל מצבה הנורא של נעמי להשתנות.

"ותלכנה שתיהן": כיון שרות החליטה לקבל על עצמה עול מלכות שמים, משווה אותה הכתוב לנעמי: (רות רבא ג ה). בעקדת יצחק מסביר רש"י: "וילכו שניהם," = "בלב שווה". אבל פה לא כתוב: יחדיו, ונראה שנעמי לא שמחה בכך שרות שבה איתה.

אין ספק שנעמי הייתה חמות נפלאה ורות הייתה כלה נהדרת, והן אהבו זו את זו, ודאגו אחת לשנייה במסירות נפש נדירה,

אך האם היו לרות מניעים אנוכיים ללכת אחרי חמותה?

1. "כלי משומש" – רות הייתה אלמנה, שהייתה נשואה לזר, ולא הצליחה ללדת לו ילדים, כך שלא נחשבה לשידוך מבוקש, ואולי לכן חשבה שמוטב לה לדבוק בנעמי.

2. ירושת הנשים: יתכן שרות חזרה ליהודה עם נעמי גם מתוך מחשבה אחרת, ששם תוכל להנות מפרי ירושתה.

למה ערפה לא חזרה אם כן? יתכן שחשבה שהסיכוי הקלוש לזכות בירושה, אינו מצדיק את המסע הארוך והמפרך, את העובדה שביהודה תהיה מהגרת נוכרייה, הסובלת משנאת התושבים לבת העם המואבי, וללא אמצעי קיום, עד, ואם שתקבל תמורה כל שהיא תמורת ירושתה.

מתי רות התגירה?

שיטה א': רות התגירה במואב, לכן נעמי היא חמותה, ולבועז יש משפט הגאולה וזכות לשאתה לאישה (ראא"ע)

הזהר: לכן לא שינתה רות את שמה לאחר שבאה ליהודה, כי גוי שמתגייר משנה את שמו, (זהר חדש רות עט א).

אם כך למה כתוב "עמך עמי"? יש הטוענים שלאחר מות הבעלים, ערפה נטשה את היהדות, ונעמי רק רצתה לוודא שרות איתנה ברצונה להישאר יהודייה גם לאחר מות בעלה. "ואהבתם את הגר", (דברים י 17).

שיטה ב': רות התגירה רק כשיצאה ממואב, (תנחומא בהר).

רש"י: ולפי שלא היו למחלון וכליון קידושין בהן, שנוכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו באו להתגייר, כמו שנאמר: כי אתך נשוב לעמך (רות א יב). אם כן נעמי לא הייתה חמותה ממש, כי אם מעין חמותה (ראא"ע רות א כג). גויה שמתגיירת אינה יורשת יהודי, כי גר שהתגייר כקטן שנולד (יבמות כב א) ואין ייבום חל עליו.

שיטה ג: רות התגירה פעמים, פעם לפני נשואיה, ופעם כשעזבה את מואב. למה?  או שהגיור לא היה לפני שלושה, או שהראשון לא היה לשם שמים, בפעם הראשונה קיבלה עליה עול מצוות, אך לא הצטרפה לעם ישראל, ונשארה מואבייה, ובפעם השנייה הלכה אחרי חמותה והצטרפה לעם ישראל (טויטו א., אורשת, מכללת אורות, תשעג, 64).

רות הייתה או גיורת, או גויה שהתחתנה עם בן דודו של בועז.

אם רות לא הייתה יהודייה, מה שייך ייבום? לא היה זה ייבום אמיתי. בועז יכול היה לגאול את נחלת קרובו, ולא היה חייב ליבם את רות, ולשאת אותה לאישה, אך הוא רצה לשאת אותה, ולדאוג לרות ונעמי, כקרוב משפחתן, ורות השתוקקה "לחסות תחת כנפי השכינה ובועז". לכן גם אם לא היה בנישואיי בועז-רות ייבום ממש, היה כאן הקמת שם למשפחה הנכחדת. נוכחות רות תזכיר לכל את שם בעל הנחלה שנפטר, והנחלה תיקרא "נחלת מחלון", ושם המשפחה לא ישכח.

יש כאן ממטרת הייבום: 1. לדאוג לאלמנה, לאלמנות הנטושות יהיה מפרנס.    2. לשמור על שם הנפטר. 3. לשמור את אדמות הנפטר בידי משפחתו ושבטו.

הרמב"ן: היו אנשים שראו את ההיגיון בייבום וקיימו אותו ע"י אחד הקרובים (בראשית לח ח)." וזאת דרך חיבוב, ולא על דרך ייבום" (ר אברהם אבן עזרא, רות א יא).

בתקופת האבות הנציחו את שם הנפטר, גם אם המנציח אינו אח הנפטר. (תמר ויהודה, לא ייבום, אבל רוח ייבום, כוונת ייבום).

"לא חרבה ירושלים, אלא מפני שדנו בה דין תורה" (ב"מ ל) ולא עשו לפנים משורת הדין. לפנים משורת הדין: המקרה של רות היה מציאות של חסד (אבינרי מ. רות, ירושלים, 42). רות לא הייתה חיבת להינשא לבועז,

ובועז שהיה מבוגר ממנה בהרבה, ציין כי הסכמתה להיגאל, הוא מעשה חסד.

ערפה בחרה לשקם את עצמה בחברה מוכרת, בארץ מולדתה, רות העזה לצאת למסע אל הלא נודע, מסע מסוכן, בארץ, שפה, חברה, תרבות ומנהגים זרים.

נעמי שיצאה כאשת איש מיוחס ואמיד ועם בניה, חזרה עם כלתה לקראת עתיד מעורפל בבית לחם, כאישה, בחברה פטריארכלית, מצבה היה קשה מאד.

זהבה איטמן

תמר ויהודה	רות ובועז
חותמך פתילך בשיא הסיפור: ותשרף.	חמותך וילפת בשיא הסיפור: ופרשת כנפך על אמתך

פרק ב' יט.

"ותהום כל העיר עליהן:[5] "ותאמרנה הזאת נעמי"? נשמעת פה שמחה לאיד. תדהמת הנשים מעידה שהשינוי במראה ובמעמדה היה דרמטי, ואולי השינוי החשוב ביותר היה שלוותה בכלה מואבייה. בנות העיר שיקפו את דעת הקהל, והביעו באמירתן ובשאלתן שמחה לאיד, סקרנות, והצדקה לגורל הנשים המוכות.

"ותאמרנה": ניתן כמעט לשמוע את רכילות הנשים: "ראיתן מה קרה לנעמי? מה עלה בגורלה"? מה ראו?

1. לשעבר הייתה מהלכת בנעלים ועכשיו היא יחפה,  

2. לשעבר התכסתה בבגדי פאר ועכשיו בסמרטוטים,

3. לשעבר היו פניה בריאות מכוח מאכל ומשתה ועכשיו פניה ירוקות מרעב".

המלבי"ם: תמיד מלווה בשפחות ועכשיו שתיהן לבד,

ובעיקר יצאה עם בעל וילדים וחזרה בלעדיהם. (שם, רות, א יט).

כל העיר: פעמים שומעים במגילה את קול נשות בית לחם המשקפות בדבריהן את השנוי שחל במצב נעמי (שנוי לרעה בפעם ראשונה, ושנוי לטובה בפעם שנייה) והנשים אף העניקו שם לרך הנולד (שמש י., קריאה במגילת רות מהזוית הפמיניסטית, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, 445, תשסב).

לא רק רות הייתה זרה בבית לחם, גם נעמי נראתה כזרה. רות הייתה זרה בבית לחם, ונעמי זרה לעצמה "אל תקראנה לי נעמי".

הנשים לא קירבו את נעמי, לא ניחמו אותה ולא דאגו לצרכיה. הן לא ריחמו על ששבה בחוסר כל, להפך הפגינו אווירה  של נקמנות חברתית כלפי המסכנה, התעלמו מכלתה הזרה. והתעלמו ממנה.

נעמי לא הזכירה את כלתה הנאמנה שליוותה אותה, לא שיבחה אותה ולא התנחמה בה. ולמרות שבני העיר הכאיבו לנעמי בדברי התדהמה שבה קיבלו את פניה, הם לפחות התייחסו אליה. את פני רות, צעירה, זרה ומסקרנת, קיבלו בשתיקה והתעלמות.  

בשתיקתה נתנה להן רות להתענג על מפלתה, ואולי כך ניסתה להשיג אהדה.

אדישות: למרות שגורל הנשים היה ידוע לכל, אף אחד לא נחלץ לעזרתן.

נראה שתושבי בית לחם, למרות שהזדעזעו מעוניה של נעמי, לא ניסו לעזור לנשים, באוכל, או במתן עבודה, גם לא קרוביהן כמו הגואל, או בועז. בני העיר דנו אותן לבדידות.

ואולי זכרו לנעמי את עוון בריחת משפחתה מהעיר עם פרוץ הרעב.

קשה היה לנעמי הזקנה ומוכת הגורל לשאת את תדהמת העיר. מאישה עשירה הפכה למנודה, וחסרת כל, הנזקקת לחסדים. ב"י יצאו ממצרים ברכוש גדול, האבות חזרו ברכוש גדול, והיא שבה בידיים ריקות: ללא הבטחה אלוקית, ללא משפחה וללא כסף.

האם נעמי לא צפתה מראש את היחס הזה? כנראה שצפתה זאת, אבל אולי קיוותה שבגלל היותה אלמנה, שכולה, ועניה יסלחו לה.

כ. אמרה לנשות בית לחם: נעמי לגלגה על שמה הקודם[6], "אל תקראנה לי נעמי, שמעשיה נעימים וראשיתה וסופה בנועם. קראנה לי מרא[7], המר לי שדי מאד.

מעשי מרים, גורלי מר: נעמי הודתה בענייה ובדידותה. תארה את מצבה כאלמנה ערירית, עניה, וחסרת שורשים. מרירה, זועמת ואבלה. 

נענשתי. חטאתי לה' והעונש צודק.

מלאה[8], (מעוברת, ילקו"ש) (בני ובעלי היו בחיים, היה לנו רכוש ויחוס) הלכתי, (למרות הטוב שהיה להם עזבנו=וזה החטא) נעמי קיבלה את הדין, וריקם השיבני ה', (העונש מידי שמים) …ה' ענה בי ושדי הרע לי". הפסדתי את ילדי, עלומי, חברה תומכת, וממוני.

בניגוד לאיוב, נעמי הצדיקה, קיבלה עליה את הדין וטענה שכל זה באשמתה. "כי יצאה בי יד ה'". ייחסה את הצרות שבאו עליה לעונש מה' על חטאיה, הודתה בפעם השלישית שמשפטו צדק.

הקבלות הפכים :אל תקראנה לי נעמי – קראנה לי מרא".

"אני מלאה הלכתי – וריקם השיבני ה'"

הקבלות רודפות: וה' ענה בי – ושדי המר לי. לקחה אחריות על מעשיה. אבל הכתוב "מתקן" את דברי נעמי, וכותב: "וכלתה עמה".

מי חולל את המפנה וגרם שאדישות וייאוש אלו תהפוך לשיר הלל: יודע כל שער עמי כי "אשת חיל" את"? רות, בכוח נאמנותה, חריצותה וענוותנותה.

נעמי קבלה על גורלה "המר שדי לי", אבל רות מעולם לא התלוננה, ואדרבא, עוד שאלה: "מדוע מצאתי חן בעיניך?

כ"ב. "ותשב נעמי ורות המואבייה כלתה עמה, השבה משדה מואב" נעמי שבה ממואב לישראל, אבל רות לא נולדה כאן,[9] נעמי שבה לביתה ונראה שגם רות שבה למקום שאף פעם לא הייתה בו, אבל היא הרגישה שהוא ביתה.

אז נתחדשה ההלכה: מואבי ולא מואבייה, (ירושלמי יבמות פח הג). "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"…

האם אפשר להחיל את איסור זה על רות שכול כולה חסד ואהבה?

עובדת זרה: רות חזרה עם נעמי לבית לחם כעובדת זרה, אך עובדת זרה מקבלת משכורת, ואילו רות לא רק שלא קיבלה שכר על עבודתה, אלא עבדה קשה כדי לפרנס את עצמה ואת חמותה. גם טיפלה בנעמי חמותה המזדקנת וגם ליקטה שיבולים בשדה במשך כל תקופת הקציר כדי לפרנס אותה.

בעיית זרותה התעוררה כאשר נעמי ורות הגיעו לבית לחם. בתוך "קבלת הפנים שלהן" היו ליחושים שהכלה שנעמי הביאה עמה, היא מואבייה ופסולת חיתון. מכאן היא נקראת במגילה "המואבייה", פסולה לנישואים מכוח הפסוק "לא יבוא.. ומואבי[10]…

נוכרייה: כל זמן שלא הגיעה לא"י נקראה רות. ביהודה נקראה: מואבייה.

רות הצנועה והעדינה, הייתה שונה לחלוטין מבנות מואב שהחטיאו את ישראל, ומבנות לוט, מאמותיה, שגנבו זרע מאביהן.

רות שבאה ממואב, עם שלא נהג בחסד, היא סמל לגמילות חסדים.

ייבום: לאדם יש דחף ורצון להשאיר דבר בעולם. 2 הדברים שאדם משאיר לרוב, הם ילדים ורכוש. ייבום וגאולה באו לפתור חוסר באחד או בשני דברים אלו.

ירושת אבימלך: כאשר עזב אבימלך את יהודה, הוא השאיר אחריו שדה או שדות שהיו שייכים לו. כאשר מת, בניו ירשו אותו. כאשר גם הם מתו ללא יורשים. עבר הרכוש הנותר לחזקת נעמי ורות.

אישה אינה יורשת את בעלה: מהמשנה ומהגמרא ידוע שאישה אינה יורשת את בעלה. המשנה: האיש יורש את אשתו והיא אינה יורשת אותו (ב"ב ח א).

הגמרא: האיש.. הוא מן "הנוחלים ולא מנחילין" (ב"ב קיא ב). הנשים לא היו שותפות בבעלות על אדמת המשפחה המוגדרת כ"נחלת אבות", (במ' לו 8, מל"א כא 3).

שם אב המשפחה מוקם על נחלתו (במ' כז 4, רות ד 5-10). הנחלה עוברת מדור לדור באמצעות הגברים, הנוחלים אותה מאבותיהם ומנחילים אותה לבניהם. "והיה ביום הנחילו את בניו, את אשר יהיה לו" (דב' כא 15-17). (סימון א., מקום האישה בחברה המקראית, בתוך בקש שלום ורדפהו, ת"א, תשס"ב, 95). אם מכרה לזר, הגואל חייב תוך שנה לגאול את הנכס ולהחזירו למשפחה. (ויקרא כה 29-30).

שדות אבימלך ובניו בחזקת נעמי: בכל זאת במגילה מצאנו שנעמי ורות מכרו את שדות המשפחה: "ויאמר לגואל, חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי (ד ג).

עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מידי נעמי" (ד ט). (שלא תבוא ערפה אשת כליון, ותתבע מה שהיה לבעלה). ידוע שגם יהודית והשונמית היו בעלים של אדמת בעליהן.[11]

השדות בחזקת רות: "ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואבייה אשת המת". מכאן שהשדות היו גם בחזקת רות.

רש"י: "ומאת רות המואבייה", אתה צריך לקנות, והיא אינה מתרצה אלא אם תשאנה".

איך קיבלה רות זכויות בשדות המשפחה? כתוב: אִישׁ כִּי יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. ט וְאִם אֵין לוֹ, בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו. י וְאִם אֵין לוֹ, אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ, לַאֲחֵי אָבִיו. יא וְאִם אֵין אַחִים, לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ , (במדבר כז). נשים לא ירשו.

אולי נעמי אסירת תודה לרות על כל מה שעשתה עבורה, דרשה שאת השדות יגאל רק מי שיסכים לקחת את כלתה לאישה.

כיצד הגיעו השדות לרשותן? יתכנו 3 אפשרויות: (גולאק, א, יסודי המשפט העברי, זכויות האלמנה בעיזבון הבעל, 88)

1. השדות שנמכרו שמשו לכיסוי כתובותיהן.

2. השדות שנמכרו שמשו לסיפוק פרנסה שהן זכאיות לה כאלמנות: מדור, מזונות, מלבושים וכו'.

3. השדות היו "נכסי צאן ברזל" שהן הביאו אייתן לנישואים, וחזרו לרשותן לאחר התאלמנותן.        יתכן שהשדות לא נמכרו, אך מישהו עיבד אותם, אם ברשות או לא ברשות. ויתכן שהשדות נמכרו ונעמי רק העבירה את הזכויות בנחלה לגואל בשם בעלה.

נחלת אבימלך שננטשה במשך יותר מעשר שנים, לא נתפשה בידי אחר, והוחזרה לנעמי, אם כי יתכן שמישהו עיבד אותה, כל עוד הייתה ריקה.

איך התפרנסו נשים שלא קיבלו דבר מירושת המת? הבנים היורשים היו צריכים לפרנס את האם האלמנה, ואת אחיותיהן שלא נשאו עדין.

סיכוי ליבול היה רק בתקופת הקציר הבא:

1. אם שדותיו של אבימלך נשארו שוממים, הן לא יכלו להנות מתנובתן עד לקציר הבא.

2. גם אם מישהו עיבד בהעדרן את השדות, הוא היה זכאי להנות מהיבול שעמל לגדל, ובכל מקרה אי אפשר היה לעבד את השדות עד תקופת החריש.

3. אם השדות נמכרו, אולי היה המוכר זכאי להנות מהן עד היובל.

בועז הצהיר בפני פלמוני שלנעמי נשארו נחלות, אם כן למה הלכה רות ללקט לקט עניים? בגלל שהיה עליהן לחכות לתקופת הזריעה כדי לזרוע, ולחכות שוב עד שהשדות יניבו יבול בשנת הקציר הבאה.

האם הנשים יכלו לעבד את השדות בעצמן ולא למכור אותם לאחד הגברים?

הון עצמי: גם אם היו מבקשות לשכור פועלים שיעבדו בשדה עבורה, הן נזקקו להון עצמי כדי לשכור פועלים, בעלי חיים (פרים, סוסים, או פרדים), לשכור או לקנות מחרשה ולקנות זרעים.

חכירה: גם לו היו מבקשות להחכיר את השדה, הן היו נאלצות לחכות עד עונת הקציר הבאה, כדי לקבל את חלקן ביבול. ולא היה להן אמצעי קיום עד אז.

אולי לכן נאלצו נעמי ורות  למכור את האדמות.

לבועז היה את כל אלו, וגם אם, לפי האגדה, הוא נפטר בליל הכלולות לאחר שהפרה את רות, היא בתור אלמנתו ואם בנו יכלה להמשיך ולהעביד את צוות הפועלים (כנראה שהיה לו גם מה שאנחנו קוראים היום "מנהל עבודה": "הנער אשר על הקוצרים") ולעבד בעזרתם את שדותיו.  

אם לא היה להן לחם, כי השדות לא נזרעו, למה הקהילה לא עזרה להן?

נראה שבני העיר זכרו את בריחת המשפחה מבית לחם למואב בזמן הרעב, וכנראה כעסו על שהמשפחה נטשה אותם בזמן מצוקת הרעב.

כמו שנעמי לא עזרה להם בעת צרתם, הם לא עזרו לה בעת צרתה. תושבי העיר לא התגייסו כדי לרכך את הלם השיבה ולהקל את תנאי החיים של האלמנות החוזרות. הם הבינו שנעמי חזרה מחוסר ברירה.

למה נעמי לא בקשה עזרה ממשפחתה המיוחסת? 1. היא הייתה בטוחה שהם מגנים אותה על שבנה נשא מואבייה שאסורה לבוא בקהל.

2. התבישה לבקש לחם מאלו שזנחה ברעב. 3. התבישה להצטרך לבריות, ככתוב: "שונא מתנות יחיה", (משלי טו).  רצתה למנוע מעצמה מבוכה, בושה ואי נעימות.

יחס המשפחה לשתי הנשים: בפרק ד' לומדים שהיו לאלימלך בני משפחה בבית לחם, אך הם לא באו לבדוק מה שלום נעמי.

לאחר "קבלת הפנים" שערכו תושבי העיר (שרבים מהם היו קרובי משפחה), לשתי הנשים, הם התעלמו מהן. אף אחד לא הציע להן מחסה, או מזון והניחו להן להסתדר בכוחות עצמן.

התעלמות: כאשר שבו רות ונעמי לבית לחם הקהילה ריכלה, הפגינה סקרנות, אך גם קהות חושים ואדישות לגורלן. רק לאחר נשואי רות ובועז, "נזכרו" השכנות להגיד לנעמי כי רות כלתה, היא כלה מיוחדת וטובה.

סיבות לתקווה: 1. חזרו בתחילת עונת הקציר – תקופה של שפע ועבודה.

2. ולנעמי מודע – יש בעיר קרוב משפחה שיוכל לגאול את שדותיה.

3. איש גיבור חיל – אדם שיודע להעניק חסד.

יום אחד בשדה בועז. הטרם: ולנעמי מודע.. איש גיבור חיל..(אדם שלרשותו צבא פרטי). מלבי"ם: תכונות טובות: נדיבות ושנאת הבצע.

"מודע" מהשורש "ידע", המבטא יחסי מין בין בעל לאשתו. ושמו בועז.[12]

תקופת הקציר: נעמי ראתה את שדותיה מנגד. אך אין להן מה לקצור, ואין להן לחם. נראה שסבלו מרעב, בדידות וניכור, אף אחד בעיר לא הציע להן עזרה, אף אחת לא אפתה עוגה, או הכינה סיר מרק לכבודן. שכנים לא הביאו כיבוד, אף קרוב המשפחה לא בדק אם אכלו, אולי כי שמעו ששבה עם מואבייה, ומי חושב לדאוג למואבייה?

למזלן הן שבו לבית לחם, בתחילת קציר שעורים. לולי חזרו בזמן הקציר, ולולי רות שהגתה תוכנית הצלה, היו שתיהו צפויות לחרפת רעב. רות לא רק התנדבה לצאת ולחפש עיסוק שיאפשר להן לאכול אלא גם לא ביקשה  מנעמי להתלוות.

רות היוזמת. נעמי לא ביקשה מכלתה ללכת ללקט, וממה יחיו? רות העלתה את הרעיון איך להתפרנס.

פרק ב – ב. ותאמר רות המואביה: "אלכה נא השדה, ואלקטה (מתנת עניים)  בשיבולים (ב' שבולים) העדיפה להתפרנס מלקט של עניים. לקט שייך לעניים מצד הדין (ויקרא י"ט ט. רמב"ם הלכות מתנות עניים א ד). ועניים לא התבישו ללקט.

"רות המואבייה", העוני והדלות החריפו את תחושת היותה זרה וחסרת ישע, עקרה, עניה, מואבייה.

למרות שרות התכוננה לצאת ולהשיג להן אוכל, בדרך מביישת ובעבודה קשה, היא לא יצאה לדרך בלי לבקש את הסכמת חמותה, המנוסה ממנה. נעמי המושפלת, הדחויה, המוחרמת, גם בשל כלתה המואבייה הסתגרה בביתה וצפתה בשדות מחלון ביתה, אך רות הפגינה את זרותה: "אנכי נוכרייה, והתקבלה.

"אחר, אשר אמצא חן בעיניו". 1. האם חיפשה גבר, שהיא תמצא חן בעיניו? לא נראה, כי נעמי כבר הבהירה שאין לה סיכוי לנישואים, היא גם ראתה את קבלת הפנים הלועגת שבה נתקלה נעמי בשובה ממואב. 2. האם מטרת רות הייתה למצוא מישהו שלא יתעמר בה ושיתייחס אליה כראוי? רש"י רות ב ב. נדיבות בעז כללה הוראות מדויקות לפועלים בשדה שלא ייגעו ברות  ב ט , לא ישפילו אותה ב טו  ולא ינזפו בה ב טז ! למעשה נראה כי לולא חסתה תחת כנפי בעז  רות הייתה נופלת קורבן לניצול של הגברים בשדה.

3. אולי קיוותה למצוא מי שירשה לה ללקט למרות שהיא מואבייה.

רות לא הייתה בטוחה שבכל מקום ירשו לה ללקט. חששה שעקב זרותה, יגידו שהלקט שייך לעניי המקום, ולא לזרה, ועוד כזאת שבאה ממואב. ובכלל היו בעלי שדות שהיו מעליבים עניים שהסתובבו בין רגליהם. תכננה לחפש מקום בו יתייחסו אליה יפה ולא יפגעו בה עקב מוצאה.

"לכי בתי": נעמי פסיבית, לא היא יזמה את יציאתה של רות, ענתה בקצרה. נשמע, כאילו היא עדין בהלם השיבה. אך זו הסכמה של מי שדואגת לה כאם, ומתרגשת מנכונותה לקחת על עצמה את המשימה.

לא קל לנערה צעירה  ללקט בין נערים גסים.

1. נראה שלזרה ממואב לא היה סיכוי לקבל עבודה אחרת. כתוב: ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה, ותיתן טרף לביתה (משלי לא 14-16). ניסיון קשה לרות להשתלב בישראל.

2. עבודת הליקוט קשה מאד, ומעל לכוחותיה של נעמי הקשישה.

ג. "ותלך ותבוא 1. עד שראתה אנשים הגונים ללכת איתם. (בבלי, שבת, קי"ג, 2). פחדה ללכת לבד פן יפגעו בה. 2. הלכה וחזרה לביתה, 3. ליקטה מה ששתיים אחרות לא היו יכולות ללקט. 4. הלכה ובאה כדי לעשות סימנים להכיר את הדרך.

5. אולי הלכה קודם לשדות אחרים ובהם לא נתנו למואבייה ללקט.

6. אולי הלכה לבדוק את שלום נעמי וכל פעם חזרה לשדה ללקט.

7. היא כ"כ תאוות בצע עד שנחה רק מעט. 8. אולי גורשה משדה אחר שדה ונאלצה ללכת ולחפש שדה אחר…

9. אולי העובדים הכריחו אותה לחכות בצד עד שבעל השדה יסכים שתלקט.

ותלקט בשדה אחר הקוצרים, מלקטת כדין את מה שנפל לקוצרים.

"מקרה[13]" ראשון:  ויקר מקרה חלקת השדה לבועז" "אין אדם נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". (חולין ז 2). המגילה רומזת שהמקרה הזה כוון מלמעלה, כדי להפגיש את בועז עם רות.

אליעזר התפלל: הקרה נא לפני" (בראשית כד) מקרה מכוון ע"י ה'.[14]

מקרה = קרה מה'. בועז:[15] "ויאמר לקוצרים ה' עמכם" זהו ה', שציווה לחמול על העניים, ולאפשר להם להתקיים מלקט, שכחה ופאה.

רות מרשימה את בועז: ה. "למי הנערה הזאת[16]?

כאשר בועז מגיע לשדהו, הוא הבחין מיד בנערה החדשה שלקטה שם. בועז גילה דאגה ואכפתיות כלפי אישה זרה.

(בועז לא שאל: מי הנערה הזאת? אלא למי, כי לא היה אפשר שאישה תעמוד ברשות עצמה ולא תהיה שייכת למישהו.

המגילה אינה מזכירה את יופייה של רות, לכן נראה שלא יופייה משך את ליבו, אלא צניעותה והתנהגותה המיוחדת. רות הצליחה במעשיה, בעדינותה ובדיבוריה למשוך את תשומת ליבו, ולעורר סקרנות בליבו, והוא חקר ודרש אודותיה אצל "נערו הניצב על הקוצרים".

וכי דרכו של בועז לשאול בנערות? (רש"י: בבלי, שבת קי"ג 2).

מדוע בועז חקר עליה? לפי דעה אחת הקוצרים לא התירו לרות ללקט והיא עמדה מהצד וחיכתה לבואו של בעל הבית שיכריע אם היא רשאית ללקט, ובועז ראה את עמידתה המושפלת ונדהם. יתכן שמה שמשך את תשומת ליבו של בועז הייתה העובדה שרות עמדה בצד ולא ליקטה, כי העובדים מנעו ממנה ללקט, עד שבועז יבוא. לכן בועז מיהר לשדל אותה: אל תלכי ללקט בשדה אחר. כי אולי כבר התייאשה ובקשה לנסות בשדה אחר.

הרי לא היה לשתי האלמנות אוכל, ואם רות לא הייתה מוצאת מקום ללקט, הן היו נשארות רעבות.

מה בועז ראה? (רות רבה ד 8): 1. כל הנשים התכופפו וחשפו רגליהן, וזו יושבת ומלקטת, ומעולם לא נראו אצבעות רגליה וידיה, 2. כל הנשים שיחקו עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה. 3. "ותשב מצד הקוצרים" ואינה בתוך הקוצרים. 4. כל הנשים ליקטו מהעומרים, וזו מלקטת מההפקר: 2 שיבולים לוקטת, 3 לא לוקטת". (ילקוט שמעוני, רות).

5. הייתה לרות הופעה מרשימה שמשכה את העין.

ו. כאשר בועז שאל את הנער "הניצב על הקוצרים", "מי הנערה הזאת?

בועז קורא לרות: "נערה", נראה שרות בת ה- 40 נראתה צעירה ומיוחסת, ולכן הוא דיבר על נערה, הקרובה בגיל יותר לנער מאשר לבועז.

"למי הנערה"? הרי בועז שמע על רות ואמר לה: הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך"? למה שאל "למי הנערה"?

אולי רצה לדעת אם היא שייכת לגבר כל שהוא בעיר, או שהיא פנויה עכשיו.

יש בין המפרשים הטוענים שהנער ביקש לבזות את רות, ויש אומרים שהתלהב ממנה, ויתכן שהיה בדבריו גם בוז וגם התלהבות מרות, או שניסה לענות תשובה שתמצא חן בעיני בועז, גם אם הוא בעד הנערה, וגם אם הוא נגדה.

רות בקשה רשות ללקט בשדה בועז, "ותאמר אלקטה נא ואספתי בעומרים אחרי הקוצרים", והנער נתן לה רשות, ועכשיו רצה לבדוק אם בועז יאשר את החלטתו.

הנער לא קרא בשם רות, הדגיש את זרותה, והציג אותה בשפל הנחיתות החברתית.[17] הנער ניסה להפחית מערכה וטען שנימוסיה הם הודות להדרכת חמותה.

ז. ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה. זה שבתה הבית מעט". "ותחגור בעוז מותניה ותאמץ זרועותיה" אשת חיל.

גנאי: היא מלקטת מדי הרבה. אתה תפסיד בגללה. שבח: הנער נאלץ להודות שהיא חרוצה, לא נחה מעמל הדרך ממואב, וכמעט ולא חזרה לביתה. "צנועה.. ואין אנו יודעים אם אילמת היא אם דברנית, (רות זוטא ב 7). ולמרות מוצאה הנעלה לא התנשאה.

"ותעמוד" או מופת של דבקות במטרה, או נבוכה שהצליחה ללקט רק מעט.

מביש: הנער ביש אותה וזלזל בה: מואבייה (זרה), השבה עם נעמי משדה מואב.(שוב הדגיש הנער ששבה ממואב, שמא בועז לא קלט עובדה זו בפעם הראשונה).

למרות שהנער "הניצב על הקוצרים" עשה כמיטב יכולתו להשמיץ את רות וקרא לה "מואבייה" השבה משדה מואב", ובועז שמע היטב את דבריו, והבין את משמעותם, הוא השמיט מיד את הכינוי: "מואבייה"[18]. בחר להתעלם ממוצאה הנוכרי של רות וכינה אותה 'בִּתִּי'.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, הנער קרא לה מואבייה, ואילו בועז קרא לה גם רוּת וגם בִּתִּי. נראה שהנערים לא הניחו עד עתה לרות ללקט בשדה לכן נאלץ בועז להגיד לה 3 דברים: 1. אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, 2.  וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; 3. וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם נַעֲרֹתָי. אם כבר ליקטה בשדה שלו, בועז לא היה נאלץ לשכנע אותה להישאר בשדהו, ולהתעלם מהנערים שזלזלו בה עד כה.

ח. בועז אציל הרוח, ראה את רות בעליבותה וחולשתה, ובמקום לדחות אותה, עודד אותה ועזר לה. האיש הגדול בבית לחם, שופט ביהודה, ראה ברות מעבר לזה שהיא אלמנה, המתפרנסת ממתנות עניים את החסד שבה. הוא נכבש ע"י התנהגותה, התעלם מההשמצות ועודד אותה בדיבורים ומעשים.

ומדוע? "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואימך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". שמע מעשיה הטובים כבר נפוץ בקהילה, ואנשים כבר התרשמו ממעשיה. למרות זאת, הקהילה לא אימצה את רות, ואלי בגללה לא עזרה גם לחמותה. נראה שהנער על הקוצרים ביטא בקול את מה שהקהילה חשבה עליה, ובועז בהכרזתו ניסה לשנות את גישת הקהילה כלפיה.

רות השפיעה לטובה על כל דמות בה נפגשה, ובועז אימץ אותה למשפחתו (אח"כ) ולעובדיו. 

המשגיח ניסה להצדיק את החלטתו לאסור על המואבייה ללקוט בשדה בועז, ולכן בועז אמר בהחלטיות: בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר[19] יתכן שרצה שתלקט בשדהו, כדי שיהיה לו זמן לבחון אותה ולהתרשם מתכונותיה. "וגם לא תעבורי מזה"[20]. עודד אותה והזמין אותה להישאר ללקט רק בשדהו.

גם בועז וגם נעמי קראו לרות: בתי, ושניהם הדריכו אותה כיצד לנהוג כדי להתקבל לעם ישראל. "בתי", ביטוי של חיבה אבהית, בועז פרש את חסותו האבהית על המואבייה הענייה והנכלמת.

אבל רות התייחסה אח"כ אל עצמה כאל שפחתו, למרות שהוא קרא לה: "בתי". הביטוי אולי מעיד שהיה מבוגר ממנה בהרבה, (גם נעמי קראה לה בתי).

"וכה תדבקין עם נערותי." כשם שרות דבקה בחמותה בועז המליץ לה לדבוק גם בנערותיו. ניכר שרות כבשה את לב בועז מפגישתם הראשונה. הוא תמך בה וקרב אותה.

ט. "הלא ציוותי את הנערים לבלתי נגעך". בועז פרש חסותו עליה, ציווה את נעריו "לשמור ולכבד אותה". כנראה שלפני הזהרה זו נערים נהגו להציק לה כיון שהייתה זרה ובלי מגן. לנערה עניה ונוכרייה הנערים היוו איום. גם נעמי הזהירה אותה: "טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר".

יש הבדל בין נערי בועז והנערים בשדות אחרים. אמנם גם נערי בועז "נגעו", בנערות, אך בשדות אחרים הנערים היו "פוגעים בנערה", וזה נשמע חמור יותר.

בועז הציע לרות: 1. חברה: "וכה תדבקין עם נערותי", 2. ביטחון: ציווה שלא יפגעו או יעליבו אותה… 3. שתיה: הזמין אותה לשתות. "וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבו הנערים", כך יהיה לה זמן רב יותר ללקט. 4. אוכל, מזון ופרנסה: שול תשלו", רש"י: עשו עצמכם כשוכחים. 5. בועז הזמין את רות לסעוד בחברתו ומהאוכל שלו, כך נשאר לה אוכל גם בשביל חמותה. 6. שהיה בשדהו: עיניך גורמות ברכה בשדה (הזוהר),

בועז הבטיח למואבייה לחם ומים, בעוד אבותיה "לא קידמו אתכם בלחם ומים בצאתכם ממצרים".

בועז גילה נדיבות רבה כלפי הגרה ששמע מעשי חסדה הגיעו לאוזניו, אבל, הוא לא הזכיר כלל את חמתה, ולא שלח לה אוכל, אולי לא סלח לה על שעזבה את הקהילה בשנות הרעב וברחה למואב. לפי המדרש, בועז התאלמנן ביום שבו הגיעה רות לבית לחם, ואולי האבל לא אפשר לו לעשות יותר ממה שהציע לה.

י. "ותיפול על פניה ותשתחוו": רות התרגשה ממילותיו. רות, שהייתה חסרת בטחון עקב זרותה ונוכריותה, הופתעה מאדיבות בעל השדה כלפי אישה זרה ומואבייה.

רות עדין לא ידעה על קרבתו המשפחתית של בועז לנעמי.

"מדוע מצאתי חן בעיניך, להכירני [21]? עד כה אף אחד לא היה נדיב אליה בבית לחם.

למרות זרותהּ, למרות שונותהּ הצליח בועז לראות ולזכור את חסדיה למשפחתה. רות חיפשה שדה של מי שתמצא חן בעיניו, אך לא ציפתה ליחס כזה. התפלאה שהוא התייחס כך לזרה. "ואני נוכרייה", רות הצביעה על זרותה ומוצאה הנחות, ובאמת מה יכול להיות נמוך מנוכרייה ממואב, עם שאסור להינשא לו אלמנה, עקרה וענייה.

להכירני – נוכרייה שניהם מאותיות השרש נ.כ.ר.

י"א. "ויען:[22] הֻגֵּד הֻוגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ,

אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ;

וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ,

וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ…

יְשַׁלֵּם ה' פָּועֳלֵךְ;

וּתְהִי מַשְׂכֻּורְתֵּךְ…

בועז  הופך את החיסרון ליתרון: אין חשיבות למוצאך, אלא לעובדה שנטשת כל מה שהיה לך, בית אביך, חברים ומולדת כדי ללכת אחרי חמותך אל מקום, שהוא ארץ לא נודעת עבורך, ולדאוג לה. מעריך את הכלה הנאמנה שלא נטשה את חמותה ודבקה בה'.[23] "ותעזבי אביך ואימך וארץ מולדתך". אברהם ורות: בדבריו בועז השווה את רות לאברהם אבינו. גם חז"ל השוו את מעשיה למעשי אברהם, ואולי היא אף עולה עליו:

אברהם.	רות.
קיבל צו מה': "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", אברהם קיבל הבטחה לעשותו ל"גוי גדול",     3. הלך לכנען עם אשתו. 4. ה' מבטיח לאברהם "אל הארץ אשר אראך".	מתנדבת לבוא ליהודה מעצמה,  "ותעזבי אביך ואימך וארץ מולדתך  ותלכי  אל עם אשר לא ידעת".   רות הלכה למקום שאין לה סיכוי למצוא בעל, ולהקים בית. "שובנה בנתי… כי זקנתי מהיות לאיש." רות אלמנה. אין לה הבטחה לזרע. הולכת אל עם אשר לא ידעת "מתמול שלשום".

לא מוצא האדם חשוב בעיני בועז, אלא מעשיו, התנהגותו ואישיותו. ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום".[24] התפעל מרות דווקא בגלל שכזרה בחרה בעם ישראל. רות מצאצאי לוט בן אחי אברהם.

י"ב. לאברהם שעזב את ארצו הובטח: אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד, בר' טו 1. וגם בועז אמר: יְשַׁלֵּם ה' פָּועֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּורְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. בועז הצהיר כי ה' קיבל את רות, כחלק מעם ישראל.

אליעזר	מגילת רות
"ברוך ה' אלוקי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני, אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני" (בראשית כד, כז.   ועתה אם-ישכם עשים חסד ואמת את-אדוני הגידו, ואם-לא הגידו לי ואפנה על-ימין או על-שמאל" (בראשית כד, מט)	ברוך הוא לה', אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים, ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלנו הוא" (רות ב, כ.   אם-תגאל גאל ואם-לא יגאל הגידה לי ואדעה…" (רות ד, ד)

י"ג. "אמצא חן בעיניך אדוני כי ניחמתני  וכי דברת על לב שפחתך: דברי העידוד של בועז הפיחו בה אומץ ועודדו אותה, והיא הביעה הכרת תודה אליו.[25]

"אנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך": רות הופתעה, מאז באה לבית לחם לא זכתה למלה טובה, או להתייחסות. אך במילותיה גם הוכיחה אותו: לא אהיה כאחת משיפחותיך (הגר"א).

1. רש"י: איני חשובה כאחת שפחותיך. כנוכרייה אני שווה אף פחות משיפחה,

2. אל תחשוב שאני אחת השפחות, אמנם אני זרה, עניה וזקוקה לחסדך, אך כבודי יקר לי. אני בת חורין. לפי פרוש זה הבליטה רות בערמומיות את ייחוסה ואישיותה.[26]

י"ד. "ויאמר לה בועז לעת האוכל: גושי הלום[27] ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ, (שדרג את מעמדה והזמין אותה לאכול עם הקוצרים, ולא עם המלקטים.)  

"ותשב בצד הקוצרים וייצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר". נתן לה קלי בכמות כזו שהיא יכלה לשבוע ולהותיר, למרות שהייתה רעבה וכנראה נזקקה למזון רב.

"ותשב מצד הקוצרים" שהושיבה בקצה היושבים ולא בתוכם משום צניעות.

"ותאכל ותשבע ותותר": דוגמה נפלאה לדאגתה לחמותה, התאפקת והותירה לה מהאוכל שלה.

המואבים הואשמו שלא קידמו את פני ישראל ולא סיפקו להם לחם ומים, ובפרק ב, רות המואבייה סיפקה לחם לנעמי: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּוט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה… וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּיתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ" (יז-יח).

ט"ו. "גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה". בעז מזהיר את נעריו 1. שלא יכלימו 2. ולא יפגעו ברות.

מדוע בועז לא הגיש עזרה כלכלית? הרי יכול היה להבין שהליקוט של רות בשדהו, מוכיח שמצוקתה זועקת לשמים? וכיוון שהזהיר את הנערים לא לפגוע ברות, חשש שהכעיסו או בישו אותה, הוסיף:

"וגם שול תשולו לה מן הצבתים". (רש"י) עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים.

1. העדיף לספק לה מזון בלי לביישה. מתן בסתר.

2. חשב שהנשים מתביישות לקבל צדקה, ו"רצונו של אדם: כבודו".

3. ר' עראמה: רצה לבדוק ולהכירה היטב (לפי שהיא נוכרייה) ולכן ציווה שלא תלך ללקוט בשדה אחר. "ותלקט עד הערב": בחריצות.

י"ז. כנראה שהשיחה עם בועז גרמה לה למצב רוח טוב. העידוד שלו עזר, והיא הצליחה ללקט כמות גדולה של שבולים, "ויהי כאיפה שעורים".

מזון שיכול להספיק ל: 5 – 10 ימים לאדם. רות חזרה לבית נעמי בביטחון עצמי רב יותר מאשר היה לה בבוקר, עת חפשה שדה ידידותי בו לא יפגעו בה. מיהרה להתחלק עם חמותה באוכל ועוד יותר היה חשוב לה להתחלק עם נעמי בחוויות שעברו עליה במשך היום.

י"ח. ותרא חמותה את אשר ליקטה.. נעמי ראתה את כל היגיעה שיגעה כלתה מבוקר ועד ערב כדי להביא כמות כזאת של אוכל.

 ותיתן לה את אשר הותירה", רות רבת החסד חסכה מפיה כדי להשאיר אוכל לחמותה, והאישה האצילה אכלה את השאריות שכלתה חסכה למענה ממה שנתן לה בועז.

י"ט. "איפה לקטת היום"? נעמי עדין לא ידעה שרות פגשה דווקא את הקרוב שלה, ורות לא הכירה ולא שמעה על בועז לפני הפגישה המקרית אתו בשדה, ולכן היא התעלמה מה -"איפה?" והתמקדה וסיפרה על האיש בו פגשה היום ואשר נתן לה יחס כה מיוחד: "שם האיש אשר עשיתי עמו היום: בועז".

כ. נעמי התפעלה התפעלות דתית, מהעובדה, שרות הגיעה "במקרה" לשדה בועז. היא ראתה בזה את  יד ההשגחה שכיוונה את רות לשדהו: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים.[28]

נעמי נדהמה לשמע דברי רות וחשבה שאולי מצאה פתרון לבעיית רות. אבל יתכן שלרות לקח זמן ללמוד על קירבת בעל השדה למשפחה, להבין מה הקשר בין בועז למתים, ושיש לה סיכוי ליבום מצדו.

"מגואלנו הוא": ליבה של נעמי ניבא שבועז יהיה הקרוב שישקם את חיי שתיהן, ויגאל את אדמת נעמי. בניגוד למה שאמרה לכלותיה במואב, היא ראתה לראשונה סיכוי להשיא את כלתה.

כאשר רות המשיכה לדווח ו"גם כי אמר אלי, עם הנערים אשר לי תדבקי," הניצוץ שנדלק קודם אצל נעמי, התעצם לאור גדול.

שאיפתה של נעמי למצוא גואל, שיישא את רות ויעמיד בן שימשיך את שם משפחתה. נעמי גילתה לרות: קרוב לנו האיש, מגואלנו הוא. יגאל אותנו (האלמנות) מעונינו".

כאשר שבה נעמי לבית לחם ראתה עצמה כערירית וריקה, אהבת כלתה לא הצליחה למלא את החלל שנפער בליבה. עכשיו שיתפה את כלתה: "גואלנו," הוא של שנינו, יש סיכוי שהוא יגאל אותנו. הבטחה ותקווה מסעירים.

ומיד הוסיפה: טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר. מצאת שדה בו מצאת חן בעיני הבעלים, כפי שבקשת בהתחלה: אלקטה…אשר אמצא חן בעיניו".

התיידדי עם הנערות ולא עם מועמדים להינשא, אבל הנמצאים ברמה חברתית וכלכלית נמוכה מהציפיות שלי.

נעמי קיבלה דין וחשבון מפי רות, אבל זה דין וחשבון שונה ממה שקרה באמת. בועז אמר: "גם כי אמר אלי, עם הנערים אשר לי תדבקי." ורות דיווחה לנעמי שבועז אמר: "וכה תדבקין עם נערותי.

למה שינתה?

1. אולי קיוותה שאחד מהנערים יישא אותה לאישה.

2. אולי רצתה להסתיר מחמותה את מידת ההתקרבות של בועז אליה,

3. אולי רצתה להתגאות ולהתפאר בפני חמותה שבחורים צעירים עדין נמשכים אליה.[29]

כ"ב. "ותאמר נעמי אל רות כלתה, טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר". נעמי בחוכמתה אישרה את מעשי כלתה, אך "הגניבה" לתוך האישור הוראות התנהגות: "תצאי עם נערותיו", שידוכים תשאירי לי, לי יש שאיפות גדולות לגביך.

נעמי רצתה להבטיח שרות תהיה פנויה לבועז. ורות עשתה כפי שיעצה לה חמותה: "ותדבק בנערות בועז".

כ"ג. "ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים (מתחברת רק עם הנערות), ותשב אל חמותה".

3 חודשי הקציר היה הזמן בו קהילת בית לחם בחנה את ה"זרה", ואישרה את התנהגותה כ"בת חיל", המלקטת כל היום בצניעות בשדה, שבה מיד עם תום העבודה אל בייתן ודואגת כל אותו הזמן לחמותה.

פרק ג' – לילה בגורן של בועז.

ביקור רות בשדה פתר זמנית את בעיית הפרנסה, אך נותרו בעיות:

1. בדידות: רות עדין בודדה.

2. עקרות: לרות לא היו ילדים. לא היה המשך למשפחה: שתיהן כמהו לבן ויורש. ובסיום הקציר רות לא תראה עוד את בועז. המגילה מספרת על מחשבות להגשמת אימהות: נעמי אמרה לכלותיה: אין לי סיכוי ללדת בנים במקום בני, מהן תוכלנה ללדת.

3. פרנסה: בקיץ הן התפרנסו מהלקט, וממה יתפרנסו בתום תקופת הקציר?

4. נעמי הזדקקה לגואל שיגאל את האדמות שהשאיר אלימלך.

5. הנצחת שם המשפחה. לנעמי עדין לא היה מי שינציח את משפחתה.

קיימים 2 חוקים: 1. חוק הגאולה דורש משאר הבשר הקרוב ביותר לאדם שמכר נכסיו או שמת ללא בנים, לגאול את האדמה הנמכרת (ויקרא כה 23). חוק זה אפשר לשמור את האדמה במשפחה ובשבט.

2. חוק ייבום: "יבמה יבוא עליה .. והיה הבכור אשר תלד, יקום ע"ש אחיו המת ולא ימחא שמו מישראל" (דברים כה 5). אח נושא את אלמנת אחיו שמת ללא ילדים, ובנם הבכור שנולד, נושא את שם המת ויורש אדמותיו.

הייבום נתן גם משען כלכלי לאלמנה שלא היו לה ילדים (לו היו ילדים, הם היו יורשים, והיא מתפרנסת מחלקם). הגיס שייבם אותה, יפרנס אותה, ואם ייוולד להם בן הוא יישא את שם האח שנפטר.

הייבום במגילת רות שונה מהייבום במקרא. 1. חוק הייבום עוסק באחים ממש, ורק עם אח שחי בזמן שאחיו מת (יבמות ב ב. יז א. רמב"ם יבום ד טז. רות רבה ב טו). ואילו הגואל ובועז לא היו אחי המת, כי אם קרובי אביו.

2. האח יכול להשתחרר מחובתו ע"י חליצה. לפי הדין, אם יבם מסרב ליבם, האישה חופשית להינשא למי שתרצה, ואילו רות עברה מייבם לייבם.

3. המקרא אינו קושר בין ייבום לבין גאולת אדמה. ואילו המגילה קשרה בין גאולת הקרקע, ליבום. (פרדס אילנה, הבריאה לפי חוה 130: במגילת רות קשורים 2 חוקים אלו ולכן בועז הוא הגואל לשני העניינים.

7 פעמים כתוב "בשדה מואב: שם גמלה רות חסד לנעמי ולבעלה. ו- 7 פעמים כתוב "בשדה בועז" שם זכתה לחסד מידי בועז, גמול של מידה כנגד מידה.

התנפצו התקוות: נעמי האמינה שלא במקרה הגיעה רות לשדה בועז, אלא מהשמים כיוונו צעדיה. אך ראתה שמעבר ליחס אנושי חם שבועז הפגין כלפי רות לא התפתח דבר בין ביניהם.

היא הבינה שרות מצאה חן בעיני בועז, וכי הוא התפעל ממסירותה לחמותה, אבל חשה שהוא מתקשה להתגבר על רגישותו החברתית. יחסו הטוב של בועז לרות, עורר אצלן תקווה להצעת נישואים, אבל הן התאכזבו: הצעה כזו לא הגיעה. נעמי הבינה שבועז זקוק לדרבון וכי היא חייבת להיות היוזמת.

מדוע בועז לא הציע לרות נישואים? אולי בשל הבדלי הגילים שביניהם, או בגלל הבדלי המעמד החברתי, ואולי אומץ הלב שהפגינו רות ונעמי ומה שעשו הפיח גם בו אומץ להעז ולחרוג מהמקובל.

מדוע רות לא יזמה קשר עם בועז? רות הייתה מאד צנועה ומאופקת וכלל לא חשבה על אפשרות שבועז יסכים לשאת אותה לאישה, בשל היותה נוכרייה. גם כשיצרה קשר עם בועז, היה זה רק במצוות חמותה.

מדוע נעמי לא שלחה הצעת נישואים מהוגנת אלא בחרה בדרך של פיתוי? האין שדכנים ביהודה? רות באה ממואב, ונעמי חששה שבועז ייעלב מהצעה כה נועזת וחריגה, והיא תעשה צחוק מעצמה ומכלתה.

הרי גם אברהם השביע את אליעזר (בראשית כד ג): לא תיקח לבני אישה מבנות כנען, רבקה אמרה ליצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, (בראשית כז מו): ואבי שמשון שאל אותו (שופטים יד ב): האין בבנות אחיך ובכל עמי אישה, כי אתה הולך לקחת אישה מפלישתים הערלים? כל אלו לא היו מוכנים שהבנים שלהם יישאו נשים נוכריות.

זר נחשב פסול, ונישואים עם בת ניכר נחשבו למגונים. עובדה שגם הגואל סרב לגאול את רות.  

בעוד שרות יזמה יציאה ללקט שיבולים, הפעם נעמי היוזמת, לעומת שתיקתה כשרות "דבקה" בה. "מדעתנו" הציגה את בועז קרוב משפחתה גם כקרוב של רות. 

נעמי התעוררה לפעולה: מתחילת קציר שעורים ועד כלות קציר חיטים, עברו בערך 3 חודשים.[30] יתכן שזמן זה איפשר לנעמי להתנער מייאושה על אובדן בניה, בעלה ורכושה, ולקבל אומץ ליזום.

מה רצתה נעמי? ששדות המשפחה יקראו על שם בניה המתים, וששדות אלו יכלכלו אותה בזקנתה.

מה רצתה רות? בקשה להינשא לגבר שיפרנס אותה וירומם אותה ממעמדה המושפל בהווה.

מה רצה בועז? לגאול את אדמות משפחת נעמי ולשאת את רות לאישה.

נעמי לא יכלה להושיע את עצמה, הרי אמרה: "זקנתי מהיות לאיש", היא תכננה דרך בה כל אחד יקבל מבוקשו. אך ידעה שרק אם רות תינשא לבועז תצליח לגאול בכך את שדות המשפחה.

אפשרויות חדשות: אמנם בני בית לחם ראו ברות "מואבייה", אבל נעמי למדה שהתעוררה אפשרות, שקודם אי אפשר היה להעלות על הדעת, שבועז יסכים לשאת את רות לאישה.

חידוש ההלכה: "מואבי ולא מואבית", (משנה: עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם. אבל נקבותיהם מותרות מיד" (יב ח ג), איפשר לרות להינשא גם לאדם מיוחס.

הבדלי מעמדות: למרות הבדלי המעמדות קיוותה שיסכים להינשא לרות, וכך יוכל לקיים את שם משפחת נעמי בילדים שתלד לרות.

א. ועתה בתי, "בתי", את בעיני כבתי, ואדאג לך כבת. בחוסר אנוכיות חשבה נעמי על פעולה נועזת, המיועדת להיטיב מצב כלתה.

"אבקש לך מנוח"=נישואים (תנחומא ישן בא טז). כנגד בקשתה מכלותיה למצוא מנוחה, אישה בבית בעלה. נעמי ישבה בבית, אך דבר לא נעלם מעיניה. היא ידעה מתי בלילה עתיד בועז להיות לבדובגורן.[31] רצתה לדחוף את בועז לקבל החלטה מעשית, שתביא גאולה לרות. כך תוכל לגמול לרות עבור מה שזו גמלה לה.

"אשר ייטב לך". לוקחת אחריות על עצמה, כמו: "עלי קללתך בני". 

אדם לא יכול לשבת בחיבוק ידים ולחכות לנס: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך" (דברים יד כט). אדם צריך לפעול ולהתפלל שה' יעזור לו. רמב"ם: האדם צריך להשתדל (פסחים סוף פרק ד)

המגילה מראה שה' עוזר, למי שעוזר לעצמו (למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך (דברים יד טו).

מעשי אדם.	תפילה ובקשה מה'.
"ופרשת כנפך על אמתך" (ג ט). "שש השעורים האלה נתן לי כי אמר.   אל תבואי ריקם אל חמותך." (ג יז). "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" (ג א).	1. "ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו (ב יב).   2. "וריקם השיבני ה'" (א כא).   3. "ייתן ה'.. ומצאנה מנוחה אישה בבית אישה" (א ט).

ג. "ורחצת, וסכת, ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן". .

חוכמת נשים עתיקה ותחבולות נשיות: נעמי החליטה כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה". ולה היו תחבולות נשיות. תחבולות הן כלי נשק של החלשים (ושל הנשים בכלל) ושל הנואשים (נעמי).

חכמת הנשים: נעמי השנונה והתחבלנית ציוותה את רות להסיר שמלת האבל, לרחוץ, וסיכה = להתבשם. רחצה, בישום ולבוש נועדו בברור לפתות את בועז ולגרום לו להמשך לרות. ב 3 דרכים אדם קונה אישה. אחת מהן בביאה.

פיתוי: נעמי ידעה איך על אישה לכבוש לב גבר, ניסיון החיים שלה עזר לה ללקט את כל האמצעים שעוזרים לאישה לכבוש גבר. לנעמי מרחיקת הראות, הייתה תושייה נשית, ובחוכמתה הציעה לרות לפתות את בועז:

1. לשאת אותה לאישה, 2. לקנות את אדמת המתים, 3. ולהקים את שם המת על נחלתו, וכך לפתור בעייתן. נעמי קיוותה שתחבולת הפיתוי תקבע עובדות בשטח, עם תוצאות מקוות של אהבה, חתונה, הריון, ילדים, וטיהור שם משפחתה מקלון הבריחה והעונש שקיבלה במואב.

"ויהי בשוכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם". בררי בוודאות איפה משכבו, ולא תגיעי בחושך בטעות לגבר ישן אחר. 

"אל תיודעי לאיש עד כלותו לאכל ולשתות": הזהירה את רות לא להפריע לבועז עד שיגמור לאכול ולשתות, (יין) כדי שתפנה אליו כשהוא רגוע, נינוח ובמצב רוח טוב.

ד. "ובאת וגלית מרגלותיו, והוא יגיד לך את אשר תעשי": אחת הדרכים לפתות גבר, היא לציית לו. הורתה לרות לשכב למרגלותיו,  לחשוף ולגעת ברגליו, ולחכות לתגובתו: להקים שם המת על נחלתו, (רות ד, ו). כך יוכל בועז לשאת לאישה את מי שמצאה חן בעיניו, תוך כדי מעשה חסד חיובי.

איך העזה נעמי לשלוח את רות בלילה אל בועז? מעשה הנעשה לשם שמים ובהוראת שעה, מותר (נזיר כג ג). נעמי ידעה שהיא מסכנת את שמה הטוב של רות, ולכן פליטת הפה: וירדתי, בבחינת עלי קללתך בתי.

רות הייתה מוכנה לסכן את כבודה, כדי להצליח ללדת ילד, שיבטיח את זקנתה של נעמי.

ו. "ויאכל בועז וישת וייטב ליבו…ותרד הגורן,… ותבוא בלט (בשקט), ותגל (חשפה) מרגלותיו (רגליו) ותשכב" פסוק מרובה פעלים, המעיד על פעילות רות. פעילות בה היא מצייתת לחמותה. זו פגישה בין רות הענייה, הנוכרייה המלקטת שיבולים, ובין בועז העשיר, בעל השדה.

רות השתמשה בנשק החלשות: תחבולות: 1. פיתוי של גבר שתוי, כדי להשיג בעל, נישואים, או ילדים. 2. העמדת פני חלשה וכנועה: "ופרשת כנפך על אמתך"  3. מאפשרת לו להאמין שהוא היוזם והמבצע.

כאן מתגלות תכונות חיוביות נוספות של רות:

1. גאווה: רק אישה גאה כרות, שבהיותה מלקטת שיבולים עניה אמרה לבועז: "ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך", יכלה להעז ולפנות אליו בנסיבות אלו, ולבקש ממנו לשאת אותה, גם אם זה במצוות חמותה.

2. נאמנות לחמותה: "כל אשר תאמרי אעשה", "ותרד הגורן, ותעש ככל אשר ציותה חמותה".

3. נימוס, עדינות וצניעות: היא התגברה על הבושה והפחד, דיברה בנימוס, אולי בחרדה אך לא במבוכה, ובניגוד לאשת פוטיפר הכול נעשה בצנעה וצניעות. (רו"ר ו ג).

4. אקטיביות: בניגוד לנוהגה הפסיבי והציתני בחברת נעמי, הפכה  לאקטיבית ודברנית בחברת בועז.

העצה, עצת נעמי, אבל המעשה, מעשה רות. התוכנית הייתה נועזת ומסוכנת, ותלויה ביכולת רות לבצעה. בעיר קטנה כמו בית לחם, בה כולם צופים במעשי השכנים, העזה רק בלילה ללכת לגורן, בו ישן לבד הבעלים. רות שמחה שהמעשה הנועז של לכתה אל בועז בלילה, נעשה על דעת חמותה ובאישורה המוסרי. בזכות הגיבוי של חמותה לא פחדה שיבוזו לה. נעמי היוותה בשבילה דמות מופת להזדהות.

חמותה הורתה לה להתכונן ואז לרדת לגורן, אך בניגוד לעצתה, רק בגורן החליפה בגדים ובישמה עצמה, כיוון שלא רצתה למשוך תשומת לב של גברים, כשתלך מקושטת ומבושמת בדרך, "שמא יראו אותי מקושטת ויאמרו: זונה היא", (תנחומא בהר ג).

מהו סוד הצלחתן של רות ונעמי?  נעמי ורות הצליחו לשקם את עצמן בזכות:

1. שיתוף הפעולה המבורך ביניהן, המסירות והדאגה לחברה: בין האישה החכמה ובעלת הניסיון, ובין רות הממושמעת והמוכנה לעשות הכול עבור חמותה.

2. הדאגה שבה כל אחת מהן פעלה לטובת השנייה… 3. בזכות מסירותן זו לזו, הצליח הברווזון המכוער ממואב, להפוך לאשת בעל השדה בו ליקטה שיבולים. 

ז. "וייטב ליבו" בקש לשאת אישה, שנאמר: "מצא אישה מצא טוב" (משלי יח כב) . רות באה בזמן שבועז ביקש אישה, מפני ש"השרוי בלא אישה שרוי בלא טובה". ו"מה' מצעדי גבר כוננו", וה' מזמן לו חפצו.

"וישת", יתכן שלבו היה טוב עליו גם בשל היין ששתה. בואה של רות עורר את האלמן הקשיש לחוש בחסר לו, ולמרות ששתה, ולמרות שמצא במיטתו אישה מבושמת וטהורה, שלט ביצרו. ואולי נעמי רצתה להמחיש לבועז לאיזה מצב מסוכן יכול להגיע אלמן הישן לבדו בגורן (ברויאר רפאל, מגילת רות, 32).

ח. "ויהי בחצי הלילה: "זה זמן ישועות, כמו: בשמות יב כט, "ה' הכה כל בכור בארץ מצרים" גאולה לאומית וגאולה אישית.

והנה אישה שוכבת מרגלותיו", ", בועז התעורר, ולתדהמתו מצא אישה שוכבת לידו. "מרגלותו", חסר י', כי הייתה מרגלת, כדי לעמוד על טיבו: אם הוא כעסן, קמצן וכו'.

ויחרד האיש וילפת: "וילפת": אמר רב: שנעשו בשרו כראשי לפתות" (בבלי, סנהדרין, י"ט, ב). ניסיון קשה. "אין אפוטרופוס לעריות" (כתובות יג ב).

3 דרגות בכיבוש היצר: (סנהדרין יט ב. כא א) בועז שלט ביצרו יותר מיוסף, שכן עמד בניסיון מול אישה כשרה ופנויה ששכבה לידו עד הבוקר, ופלטי יותר מבועז, כי פלטי כבש יצרו במשך שנים, ונעץ חרב בינו ובין מיכל אשת דוד.  

ט. "ויאמר: "מי את? ותאמר: "אני רות אמתך, ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה." "ופרשת כנפיך", כתשובה למה שאמר לה (ב יב), ותהי משכורתך שלמה מעם ה' .. אשר באת לחסות תחת כנפיו".

"ופרשת כנפיך" רש"י: (שם) = לשון נישואים". ראב"ע: רמז לקחתה לו לאישה". "לכסותי בטליתך".[32] לשונה צנועה. בקשת רות: "ופרשת כנפיך מוכיחה  שיקול דעת עצמאי ולא ביצוע תוכנית חמותה. שיחתה עם בועז הסתימה במשפט "כל אשר תאמרי אעשה לך" ולא כפי שניבאה נעמי "והוא יגיד לך את כל אשר תעשין" מלמד שידעה לכוון את מהלך הדברים כרצונה.

מבולבל ונבוך: "כל אשר תאמרי אעשה לך". כאשר נעמי שלחה את רות אל הגורן, אמרה לה: "והוא יגיד לך את אשר תעשין" (ד). ואילו בועז לא אמר לה מה לעשות. מה אמר לה? "ועתה בתי אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך". היא כ"כ מצאה חן בעיניו עד שהוא התבלבל וחיכה לשמוע את בקשתה. (מזכיר את: "עד חצי המלכות" לאסתר) ואולי גמול על שאמרה לחמותה: "כל אשר תאמרי אעשה".

חמותה חשבה שתגאל, ע"י זה שתפתה את בועז, אך היא העדיפה להיגאל בדרך מכובדת של נישואים, ולא של פיתוי, הפיתוי נשאר רק בתוכניות של נעמי. רות כיוונה את העלילה בכוון אחר משתכננה נעמי.

תמר זכתה בגאולתה לאחר שהונתה את יהודה. ואילו רות, תמימה וישרה הייתה. לא שיחקה ולא העמידה פנים. נראה שרות סירבה להשתמש בפיתוי זול, ובמקום זה אמרה לבועז את האמת. רות העדיפה לבקש מבועז לקיים את מצוות הגאולה והייבום,[33] בצורה מכובדת של נישואים וגאולת האדמה, וזכתה בנישואין עמו.

רות הפכה פיתוי חד פעמי לנישואים חוקיים ומתמשכים.

"גואל אתה". מבהירה: מדובר במצוות גאולה. גאל נחלותינו, גאל אותי, גאל את שם משפחת בעלי, וכשאבוא לנחלה, יאמרו זו "אשת מחלון הנמצאת בנחלת מחלון".

20 פעם נזכר "גואל" במגילה, וכולה עוסקת במציאת מי שיגאל את רות. כאומרת לו, הרי לשיטתך אין כל בעיה הלכתית עם הצד המואבי שבי, לכן אתה עצמך יכול לפרוש חסותך עלי, ולקחת אותי לאישה.

רות התכוננה למפגש והצליחה לנסח את בקשתה בקיצור, והוא מתוך מבוכה האריך: דברי מאוהב: י. "ויאמר: ברוכה את לה' בתי": יתכן שבוא רות, העיר מצפונו והבהיר לו, כי שגה בכך שלא לא הציע מיוזמתו נישואים ולא קירב אותה.

ברך אותה בשם ה', והבהיר לה שהוא מבין שהיא פועלת לשם שמים.

"היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר".(ג י) מהו החסד הראשון? כנראה החסד שעשתה עם חמותה (ב 11) ותלכי אל עם אשר לא ידעת. באת לחסות תחת כנפי אלוקי ישראל, ונשארת לדאוג לחמותך. היטבת חסדך האחרון מן הראשון (ג,י).

מהו החסד השני? אבן עזרא: אישה אוהבת להינשא לבחור אף שהוא מסכן (עני) מזקן עשיר (רות רבה ה 4 תנחומא, בא טז). כך היה בועז דורש.. ואני בן שמונים שנה, ובאת אצלי לקדש שם שמים

בועז הבהיר שהוא כבר מבוגר. (לפי המדרש היה בן 80), הוא חשש מתחרות הצעירים. העריך, וחשיבח את רות מאד והודה לה על שבחרה בו. בועז ראה בהסכמתה להינשא לו, חסד גדול יותר מזה שעשתה עם חמותה.

ולמה רות בחרה בו? מתוך חסד לנעמי, וכדי להקים שם וזכר למתים, רות לא בקשה לעצמה בעל צעיר, והייתה מוכנה להינשא לבועז, כי רצתה גבר שיפרוש חסותו גם על נעמי היא חשבה על שמירת שם משפחת בעלה וחמותה, ושהשדה יקרא על שם בנה המנוח.

"כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את". החברה שקראה לה "המואבייה", ידעה אחרי 3 חודשים שהיא "אשת חיל". העם הכיר את טיבה, העריך אותה בשל צניעותה ומעשיה הטובים, וקרא לה "אשת חיל".

בעז שמע על יחס החיובי של החברה לרות, עוד לפני פגישתם הראשונה (ב יא) "הגד הגד לי", ומאז שמע וראה רק דברים חיוביים נוספים.[34]

אם רות כל כך מצאה חן בעיניו, למה לא הציע לה נישואין וייבום מיוזמת עצמו?  בועז היה הרבה יותר מבוגר מרות, וחשש שתסכים לקבל אותו רק בשל עושרו, או פחד להציע לה נישואים פן תדחה הצעתו.

עניה, זרה, אך מושכת: למרות שרות הייתה עניה ומלקטת שיבולים בשדהו, היא הייתה עדין מסוגלת למשוך את לב הנערים. יכלה להינשא גם לצעיר, והייתה מסוגלת לגרום גם לצעיר עשיר לשאת אותה לאישה, ולמרות זאת הסכימה להינשא לבועז המבוגר.

רות הגיעה למפגש כשהיא בשפל חברתי, עניה, זרה, מואבית ויצאה עם הבטחה לשיקום מעמדה. רות בחרה בעם ישראל, ובכך אולי כיפרה, בעיני התושבים, על בריחת חמיה מאותו עם.

מה הניע את בועז? דבריו: "ועתה בתי אל תיראי, כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את", השבח שלו על שרות לא בחרה ב"צעירים", ניהול המשא והמתן על הגאולה תוך תמרון הגואל לסרב, ולאפשר לו לגאול ולקבל אותה לאישה, יכולים להעיד על הערצתו אליה, מזכיר את: "עד חצי המלכות" של אחשוורוש.

אבל יש בעיה: "גואלנו": הוא קרוב, יש תקוה, אבל יש קרובים ממנו. ורות נשארה שוכבת לצדו גם לאחר שהודיעה לו על חובת הגאולה.

איפוק וכבוד: 6 שעות שכבה רות למרגלותיו, ולכאורה לא היה חטא אם ישכב עמה. רות טבלה (רות רבה ה יב) ". והייתה פנויה, ולכן לא הייתה בעיית של יחוד או איסור אחר. הייתה לבועז יכולת לקדש את רות ב"ביאה". "וכל אותו זמן היה יצרו מקנטר אותו ומצערו ומפתהו בדברים: היא פנויה ואתה פנוי, אתה מבקש אישה, והיא מבקשת איש, עמוד ובועלה, ותקנה אותה בביאה ונשבע ליצרו: חי ה' אם אגע בה. (רו"ר ו ז).  

למרות שחשש שהוא עלול לאבד אות רות לטובת הגואל הקרוב ממנו, שניהם הצליחו להתאפק, ולא לקחו לעצמם, את מה שהיו רשאים לקחת, על פי דין, ומתוך כבוד לרות החליט לשאת את רות בפרהסיה..

האיפוק של בועז ורות היה תיקון למעשים הנועזים של  בת לוט ותמר שמרצונם להשיג ילד נקטו בגישות לא מקובלות.

בועז רצה לכרוך את הנישואים עם גאולת האדמה, לכן ליל הגורן של רות ובועז לא היה ליל כלולות, אלא לילה של איפוק וכבוד הדדי.[35]

י"ב. וגם יש גאל קרוב ממני", "כי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו, ובא גאלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו", (ויקרא כה, כה). נראה שרות רוצה לעזוב ובועז מפציר בה פעמים: "ליני הלילה", אל תעזבי.

י"ג. "ליני הלילה" בלא איש, ואין  את לנה לילה אחר בלא איש, (מדרש).

"ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי ה'," יתכן שבועז חשב כבר אז לגלגל את הדברים כך שהגואל יסרב לגאול, ואז נשבע יגאל אותה בעצמו.

בועז לא ניצל את המצב לאקט אינטימי כי לא היה בטוח שישאנה, (י שמש).

י"ד. "ותשכב מרגלותיו עד הבוקר", הדבר מעיד על האיפוק של שניהם. הגורן היה ידוע כמקום זנות.[36]

ותקם בטרם יכיר", היא קמה מוקדם כדי לשמור על שמו הטוב של בועז. אם תישאר, היא עלולה להמית קלון עליו, ואם תצא בלילה, היא עלולה להמית קלון עליה, לכן העדיף בועז שתישאר בגורן כדי להבטיח שלא יפגעו שניהם.

נראה שבועז רצה לשאת אותה לאישה, והיה חשוב לו לשמור על שמה הטוב, בעוד שיהודה דאג לשמו הטוב, דאג בועז לשמה הטוב של רות, (גלפז פ, נעמי, 83).

ט"ז. עם אור הבוקר, כבר הייתה סכנה שהם יראו יחד, ובכל זאת בועז התעכב לתת לה שעורים כדי שלא תבוא ריקם לחמותה הענייה, האלמנה והשכולה.

"שש השעורים" האלה נתן לי, כי אמר…אל תבואי ריקם אל חמותך: אם נקרא בעיון נמצא שבועז נתן לה את השיבולים ולא אמר דבר, אבל רות רבת החסד נתנה את השעורים כנחמה לנעמי, שמלאה הלכה, וריקם השיבה ה'.

נדיבות: בתחילה דאג בועז למזונן בסתר ועכשיו העניק להן בגלוי.

כשרות שמעה שבועז מתכוון לפנות לגואל אחר, התעורר בה חשש שהוא מתכוון להתחמק ממילוי חובתו, "בדברים אתה מוצאני", (תנחומא בהר ח). תשובת בועז נראית כהשתמטות, אולי הוא דחה את ההחלטה למחר, וסתם דיבר על גואל שני. וכשהוא נתן לה במתנה שעורים, נראה כאילו זו מתנת נחמה, על שהוא מאכזב אותה.

אבל מתנת השעורים באה אולי גם כדי להראות לשתי הנשים שהוא רציני, ואינו מתכוון להתחמק מאחריותו אם גואל אחר לא יגאל אותן.[37]

"ויבוא העיר." והרי היה צריך לכתוב: "ותבוא העיר", אלא "היה מהלך אחריה שלא יפגעו בה אחד מן הבחורים" (רות רבה ז ב) סיכן כבודו כדי להגן על כבודה.

י"ז. כאשר חזרה רות לביתה שאלה נעמי: "מי את בתי"? נעמי יודעת שזו רות, אחרת לא הייתה קוראת לה "בתי" נעמי שמה לב שזו כבר לא אותה רות, זאת רות שהתקבלה בליבות אנשי בית לחם.

מה נעמי  שאלה: "הצלחת? האם את יכולה לבוא בקהל? פנויה או אשת איש? (רו"ר ז ד) מכאן שנעמי לקחה בחשבון את האפשרות שבועז יקדש את רות בביאה, עוד באותו לילה. יתכן שקיוותה שיקדש את רות בביאה.

"ותבוא אל חמותה", רות שיתפה את חמותה בחוויות הלילה.

אלשיך: דרך חמות להצטער בנשואי אלמנת בנם, אבל נעמי שמחה בשמחתה.

3 פעמים שבה רות: 1. שבה עם נעמי משדה מואב, שיבה ללא תיקווה.

2. שבה עם שעורים משדה בועז, שיבה המבשרת בטחון כלכלי.

 3. שבה מגורן בועז עם תיקווה לביטחון משפחתי.

"ותאמר שבי בתי": קודם דרבנה אותה לפעולה: "טוב בתי כי תצאי". עכשיו הבינה נעמי, כי הנשים אינן יכולות עוד לעשות דבר, ועליהן להיעזר בסבלנות ולקוות שהגברים יביאו את העניין לידי סיום חיובי.

רות ונעמי רצו בבועז על שום היותו קרוב משפחה של אלימלך, בעל אדמות, נדיב שהיטה חסד לרות מאז המפגש הראשון שלהם, למרות מעמדה החברתי הנמוך והיותה מואבייה.

גאולת אדמה וייבום היו פעולות חשובות, שבתחום האחריות של הגברים.

גם נשים אסרטיביות כמו רות ונעמי הכפיפו עצמן לנורמות הקובעות שיש פעולות שרק גברים יכולים לבצע. (זקוביץ י, רות, 1990, 8).

כשלון: רות שבה לחמותה, מוגנת, ושללה מעיד על רצונו הטוב של בועז, (זקוביץ רות, 97). אך רות הייתה מאוכזבת ונבוכה וחששה שב- 6 שעורים יצא בועז ידי חובתו. אך נעמי שראתה את השעורים הרגיעה אותה, ואמרה: "לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום".

רות איבדה את בטחונה, ונעמי המיואשת מלאת תקווה.

י"ח. איך הבינה נעמי שבועז יסגור את העניין עוד באותו יום?

סיפורה של רות על פעולות בועז, שכנעו את נעמי שכונותיו רציניות, ואולי ניחשה שאחרי לילה בגורן הוא ימשך אל רות.

וכמו שניבאה נעמי כך היה, עם בוקר, מיד:

פרק ד' – הגאולה. א. ובועז עלה השער". ממתון ושקול הפך בועז, לפזיז, נלהב, הפועל במהירות. עם שחר מיהר אל השער, כי היה להוט להשיג את רות בהיתר, ואולי לא רצה שרות תישאר זמן רב כשהיא נתונה בספק.

השער הוא תחום עולם הגברים: השער הוא המרכז, בו נערכו משפטים ועסקאות מסחריות. המקום בו ישבו כל נכבדי העיר, הזקנים, השופטים. נשים לא הוזמנו, ולא יכלו לשבת "בשער", במועצת הגברים. (דבורה הנביאה ישבה תחת התומר ולא בשער,)

השער הוא מקום פומבי ושם באה לידי ביטוי דעת הקהל. ליד השער יערך טכס גאולת האדמה וגאולת רות, והגברים אשר ישבו שם ברכו אח"כ את בועז.

נישואים בשער: מכיוון שהשער הוא מקום פומבי, הוא נתן הילה של מכבדות להבטחות שבועז נתן לרות בחשאי ובסתר.

"והנה הגואל" ובועז עדין לא ידע אם הוא יהיה זה שיישא את רות, או הגואל. "אפילו היה בסוף העולם, ה' מפריחו ומביאו", (רות רבא ד א). כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער (רות רבה ו ו-ז).

ב. "וייקח 10 אנשים" למה עשרה? 1. בועז הפך את העניין האישי שלו ושל רות, לעניין הידוע לכל הצבור. ביקש לבנות את ביתו עם רות בצורה מכובדת לעיני נכבדי בית לחם. 2. מכאן למדו ש"ברכת חתנים בעשרה" (כתובות ז, ב). 3. כדי לפרסם שהוא נושא את רות ע"פ ההלכה החדשה "מואבי ולא מואבית. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"…

האם אפשר להחיל איסור זה על רות שכול כולה חסד, מסירות לזולת ואהבה?

והזקנים עדים". הזקנים נחשבו לסמכות הגבוהה, והיוו את נציגי השלטון והחוק.

"סורה", בועז ציווה על הגואל לשבת לצידו, ואיפשר לו לממש ראשון את זכות גאולת האדמה. לשון זו מעידה על מעמדו של בועז, השפעתו ויכולתו לבצע את תוכניותיו.

כדי לקדם את מטרתו חיבר בועז בין מצוות הייבום וגאולת האדמה. (יעל פיתתה את סיסרא להיכנס לאוהלה, שם הרגה אותו במקבת).

ייבום מבטיח את המשך שושלת המשפחה, וגאולה מבטיחה אדמה, לביסוס המצב הכלכלי של המשפחה.

גאולת האדמה: מטרת חוק גאולת האדמה, להשאיר את אדמות מי שמת ללא בנים, או מבקש למכור את אדמתו, בחזקת המשפחה והשבט.

לקרוב משפחה יש זכות קדימה על פני קונים אחרים "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה כ"ה). בגאולת נחלת המת, יש זכות קדימה לקרוב ביותר.[38]

בועז המתוחכם והממולח הצליח בעזרת הצגה משפטית להשיג את רות ואת נחלת אבימלך. שכן הגואל שיכל לגאול את האדמה, נסוג מכך מכיוון שבועז הצליח לכרוך את קנית האדמה בנשיאת רות.

איזה קשר יש בין גאולת האדמה לנשיאת רות לאישה? נעמי יכלה למכור את השדה בתנאי שהקונה יישא את רות. כך יכלה להחזיר לרות על החסד שזאת גמלה לה.

קידושין (ז): אישה שאמרה: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך: מקודשת.

הכסף שנתן בועז לנעמי כדי לפדות את נחלת אבימלך, נהפך לכסף קידושי רות. נישאה בטובת הנאה. ורות יכלה להסכים להינשא, למי שיגאל את אדמות המתים.

ד. "אם תגאל, גאל, ואם לא יגאל הגידה לי ואדע". ניבא ולא ידע מה ניבא: (רש"י: בראשית מה יח. סוטה יב ב). "כי אם גואל אנוכי". מהחתונה שלו נולד הגואל – המשיח (רות זוטא ג י). "הגידה לי ואדע" שלא תאמר…הריני כונסה לתוך ביתי על מנת שלא להזדקק לה. ו"אדע": והאדם ידע את אשתו = לשון נישואים.

בועז לא הסתיר מהגואל את זכויותיו, אך רמז שאם יסרב לממש אותן, הם יעברו לבועז. בועז מסר את ההכרעה למי שקרוב ממנו, "וכל העם אשר בשער", ראו את יושרו של בועז.

אכזבה: הגואל ענה מהר: "אנכי אגאל". ויתכן שרות התאכזבה כששמעה שהאלמוני יגאל אותה, ולא בועז שהיה כה טוב אליה, במשך כל שהותה בבית לחם.

ה. הגואל סבר שמכיוון שלנעמי אין ילדים והיא כבר זקנה וגם בעתיד לא תלד, הוא ירש את האדמה.

עסקת חבילה: בועז המתוחכם והפיקח, הפתיע את הגואל ועוד לפני הזקנים, בתנאי נוסף: לשאת את רות. בחכמתו כרך את קנית השדה, בהסכמתו לשאת את רות.

מי שרוצה את האדמה, יישא את רות, וגם ינציח את שם המת.

1. בועז רמז שאם יישא את רות לאישה, את השדה שקנה במיטב כספו, ירש בן המת והבנים הבאים ייקחו נתח מאחיהם בירושה. 2. בערמומיות תאר את רות כ"מואביה", 3. ואת נעמי כ"שבה משדה מואב" (אבל לאחר שהוא עצמו זכה ברות, לא נקראה עוד רות "מואבייה"). רצה להציגן כסוג ב'.

4. עוד הציג את רות כ"אשת המת", כדי להרתיעו, ולהציג אותה כאילו באשמתה מת בעלה.  5. "ואת כל אשר לכליון ומחלון" (לשון מחילה, ילק"ש תר),

יתכן שלו מלכתחילה היה מכריז שהעסקה כוללת את כל רכוש המשפחה, ולא רק את האדמה, היה הגואל מחליט בכל זאת לשאת את רות.

בועז כרך את גאולת האדמה בנישואים עם רות כדי להכביד על הגואל, וקיווה שבסופו של דבר הגואל יוותר על זכויותיו, והוא יזכה בשדה וברות.

הגואל שמע על התנאים החדשים, במעמד הזקנים המכובדים שישבו בשער, ובנסיבות אלו הוא לא יכל לנהל משא ומתן כדי להפריד בין 2 המשימות, לכן נסוג והתחרט.

ו. "לא אוכל לגאול, פן אשחית את נחלתי". אמירה זאת מזכירה את פרשת יהודה ותמר, גם שם יהודה סרב לתת לבנו לייבם את תמר. ר' שמואל בר נחמן אמר: "הגואל –  אלם בדברי תורה היה, (ילק"ש תרו), ולא ידע הלכות, אמר: "הראשונים מחלון וכיליון לא מתו, אלא בגלל שנשאו את ערפה ורות לנשים, ואני אלך ואשא אותה?..(רו"ר ז ט-י) שהרי מואבייה היא" ולא ידע שכבר נתחדשה הלכה: " מואבי ולא מואבית", (רות רבה ז 9). לעומת הערכה הרבה של בועז כלפי רות, הגואל ביטא פקפוק וחשש מלקבל את הנוכרייה. יתכן שרק בזכות רות ובועז צמצמו את חוק התורה לגברים בלבד, "נקבותיהן מותרות", (יבמות ח 3).

הגואל ראה ברות זרה, עניה, גרה, ללא משפחה, ללא חסות, ללא יחוס.

הגואל היה מוכן לקבל את שדה אלימלך, אך לא לגמול חסד עם החיים והמתים.

ממה חשש? "פן אשחית את נחלתי": 1. אבן עזרא:  "נחלתו" זו אשתו", חשש משלום בית, אולי חשש שאישה נוספת תהיה "צרה", לאשתו ויתחוללו מריבות ביניהן.

2. חשש שבן שיקרא על שם המת, ירש שדה, שהוא שילם עבורו. 

3. אולי סרב לפרנס אישה נוספת וילד שיישא את שם אביו ולא יישא את שמו.   4. אולי חשש שהנחלה תקרא על שם המת ולא על שמו. ("להקים את שם המת על נחלתו", זרעו של אדם הוא שמו (שמואל א' כד כב), וזכרו (משלי י ז).

לא רצה לפרנס ילדים האחרים שתלד לאחר שהבכור יקבל את אדמת אביו.

5. אולי חשש שעקב עקרות רות, עלולה הנחלה להשמיט מידיו.

6. רש"י: "פן אשחית את נחלתי" לתת פגם בזרעי, שנאמר: "לא יבוא מואבי…" במקרא הפועל "לשחת" משמעו חטא או קלקול מוסרי. אונן ששחת זרעו ארצה, חטא עליו נענש בעונש מות, הוא המקביל לגואל). אולי חשש שילדיה לא יהיו ראויים לבוא בקהל ה', (באותו כסף הוא יכול היה לקנות שדה אחר בלי בעיות אלו).

הגואל כאילו אומר לבועז: נראה אותך מתחתן עם מואבייה. התרסת הגואל לא הפחידה את בועז ולא שינתה את נחישותו לשאת את רות למרות מוצאה ומעמדה החברתי.

לשם מה מספרת לנו המגילה על הגואל? כדי ללמד אותנו כיצד יכול היה בועז לנהוג. הרי הגואל נהג כפי שאדם סביר יחשוב:

למה להכניס ראש בריא למיטה חולה"? כך מצטייר בועז בעוצמתו המוסרית.

 מעין ייבום: למרות שלא היה זה ייבום ממש, מתוך שרות נכנסת ויוצאת בנחלה, אומרים האנשים זו אשת מחלון וזוכרים את שמו.

נדיבות: בועז נשא בנטל כספי כדי לתת שם למתים. אין חובה על אדם לגאול. אדם יכול לסרב, זו זכותו, ובכל זאת תגובתו השלילית של הגואל, מבליטה את גודל נפשו של בועז, שהסכים לשאת גיורת למרות שהיא מהמואבים, עם פרוץ ורע לב.

המתפלל על חברו נענה תחילה: כל אחד מגיבורי המגילה פעל כדי לעזור לחברו, ובתוך כך בנה את עצמו, גדל וביסס את חלומותיו.

ט. "עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך וגם את רות המואבייה אשת מחלון קניתי לי היום…מיד נעמי". לבועז, הייתה "פליטת פה". בשעה שהתכוון לומר לגואל "ביום קנותך את השדה…אשת המת קנית" הוא אומר "אשת המת קניתי", כי הוא עצמו השתוקק לקנות גם את השדה וגם את האישה.

הגואל סרב להינשא לרות בשל מוצאה, ובועז רואה את תכונותיה הטובות ואת מעשיה היפים והתעלם ממוצאה.

"היום", בועז ביקש לסיים את העניין בבהילות, 1. אם כדי לקבל כבר את רות, 2. אם כדי לגאול את רות מחששותיה,

3. ואם כדי למנוע מהגואל להתחרט שוב, ולבקש לקבל בכל זאת את רות ואת אדמתה.

בועז לא רצה להשאיר בידי הגואל זמן למחשבה ולחרטה, ואילץ אותו להחליט במהירות.

"מואבייה": בועז ערך את הטכס בפומבי, והזכיר את מוצאה הזר של רות, כדי להבהיר שהוא לוקח במודע מואבייה לאישה.

1.  אם כדי להכריז שהוא מקיים את מצוות הקמת שם המת,

2. אם כדי למנוע מאנשים לרנן אחריו שנשא אישה שלא כדין.

 "אשת מחלון קניתי לי לאישה." "מחלון" שוקם שמו בזכות רות.

"כיליון", אף אחד לא נשא את שמו לזוכרו.

רות שראתה עצמה פחותה משפחה (עקב זרותה) הפכה לאשת בעל השדה בו ליקטה.

בעלת ברית: "וייקח בועז את רות, ותהי לו לאישה ויבוא אליה". כשהתחתנו מחלון וכיליון כתוב: ויישאו להן נשים נוכריות", מרגע זה, אין קוראים לרות עוד "מואבייה", אלא: "רות, האישה, כלה, או נערה", ולא נזכר יותר מוצאה של רות.

רות הפכה את כיוון גורל משפחת אבימלך. ממוות והתפרקות נתנה למשפחה בן שימשיך את השושלת.

רות הפכה להיות "בעלת ברית", לנעמי וגם לכל העם היהודי. בתחילה קרא לה בועז במעין פטרוניות: בתי, עכשיו היא נקראת בפי בני בית לחם: האישה, בה' הידיעה.

י"א. ברכות: כאשר שלחו את רבקה אל יצחק בירכו אותה בני משפחתה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה", ה' בירך את שרה: "והייתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו".

ויאמרו כל העם אשר בשער, "ייתן ה", ("ייתן ה'" מזכיר את ברכת נעמי כשבקשה לשלח את כלותיה.) את הא ישה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל". העם והזקנים העמידו את רות בשורה אחת עם האימהות הגדולות של האומה, ושכחו לה את עברה: כזרה, אלמנה ועניה, בזכות החסד שעשתה. זו הפעם היחידה בתנ"ך בו מוזכרות אימהות מהעבר, כמודל לבנית "בית ישראל.

"מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו", (תהילים פט 21). איפה מצא ה' את דוד? "אמר ר' יצחק: "מצאתי דוד עבדי" היכן מצאתיו? בסדום, (בראשית רבה מא). מואב נולד לבת לוט שרצתה להציל את האנושות ולכן ילדה בן לאביה השכור, "לא באה רות אלא לגאול הניצוץ הקדוש שבמואב", (ר' חיים ויטאל שער הגלגולים). (למה דוד, נולד מבת לוט?

דוד נולד ממעשי בנות לוט, תמר ורות, מה שמראה שמעשי האישה וכוונותיה הם החשובים. כל פעם שנשמה גדולה יורדת לעולם, הקב"ה מכוון שתצא ממקום מפוקפק כדי לבלבל את השטן (לפי הזוהר).

רות בת בנו של עגלון שהיה נכדו של בלק מלך מואב, (בבלי הוריות י עב). כשבא אהוד בן גרא לעגלון מלך מואב אמר לו: דבר ה' לי אליך", בתגובה קם עגלון ונעמד לכבוד ה', ואפשר לאהוד לנעוץ בו את סכינו, ולהורגו. "אמר לו ה' אתה עמדת מכיסאך לכבודי, חייך, אני מעמיד מבתך בן שישב על כיסאי ומי היא? רות (תנחומא ויחי סימן יד).

למה ברכו את רות דווקא ברחל ולאה? נשים אקטיביות ונועזות, שכמוה יזמו ופעלו בצורה חריגה: 1. רחל ולאה אחיות שנישאו לגבר אחד, 2. הבכורה קיבלה את יעקב לא בדרך מקובלת, 3. בקשו ילד בצורה חריגה: 4. לאה במכירת הדודאים, 5. רחל בטרוניה.

6. שתבנה את בית נעמי כפי שרחל ולאה בנו את עם ישראל.

למה הקדים את רחל מלאה הבכירה? אולי כי רחל, כמו רות, הייתה עקרה שנים רבות לפני שנושעה.

י"ב. "יהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה  תמר ליהודה, מן הזרע אשר ייתן ה' לך מן הנערה הזאת". אמרו הזקנים שבשער: "כל הבנים שהקב"ה עתיד לתת לך, יהיו מן הצדקת הזו".

בתחילה בועז שאל: "למי הנערה הזאת"? ועכשיו מתברך בה: מן הזרע אשר ייתן ה' לך מן הנערה הזאת".

מדוע הזכירו הזקנים דווקא את תמר? 1. רות ותמר השתוקקו שתיהן להדבק בזרע ישראל. 2. רות כמו תמר ילדה בנים לאלמן מזדקן מנשואי מעין ייבום. 3. שתיהן דאגו להמשך קיום המשפחה, 4. שתיהן בנו את בית דוד. 5. שתיהן עריריות, נוכריות נועזות, אקטיביות, אצל שתיהן היה גואל שסרב לגאול, הייבום היה יצירתי: פיתוי, החלפת בגד.

הזקנים העניקו אישור מוסרי פומבי להחלטת הזוג.

תמר מוצגת באור חיובי, כי פעלה למען המשך המשפחה, ורות מוצגת באור עוד יותר חיובי, כי פעלה בהנחית חמותה ובדרכים מקובלות. יוזמה המלווה בחסד וטוב לב, אהבת הזולת ומסירות לאחר, מצטרפת לברכה והצלחה.

במגילת רות, מתברכת תמר למפרע, ומקבלת גיבוי מאוחר למעשיה. אישה יראת ה'. ויהללוה בשערים מעשיה". להראות שבעיני ה' אנושיות וטוב הלב, חשובים מייחוס.

אל תהה ברכת הדיוט קלה בעיניך: בועז היה בן 80 ולא נפקד. (רו"ר ו ב), ואז זכה בברכת נעמי: "ברוך הוא לה'", נשא את רות, ומיד נפקד בבן.

רות בת 40 הייתה עקרה, היא הייתה נשואה במשך 10 שנים ולא זכתה ללדת למחלון. כיון שבירך אותה אותו צדיק: ברוכה את לה' בתי", מיד נפקדה.

בועז ורות לא נפקדו שניהם בבנים אלא מברכות צדיקים, שנאמר: ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים: ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה".

י"ג. "וייתן ה' לה הריון: ביטוי ייחודי בכל המקרא, הנותן "הכשר", של ה' לזיווג.

'הריון', בגימטרייה מאתים ושבעים [ימים] ויום אחד", מספר ממוצע של ימי הריון רגיל. מדרש זוטא.

ותלד בן", הבן של רות, הוא נתינה ישירה של ה', כשכר על התנהגותה הטובה. כאילו ההשגחה אומרת: "אני מאשרת את הזיווג החריג, וגם את הדרך בה הגיעו הגיבורים אל הריון זה".

ה' עוזר למי שעושה: נעמי התחילה בפעולת שיקום רות, רות המשיכה והלכה לגורן, בועז עלה לשער, ועכשיו אמר ה': בועז עשה את שלו, רות עשתה את שלה, נעמי עשתה את שלה, אמר הקב"ה: "אף אני אעשה את שלי" (ז, ו).

נס משום שהייתה בת 40 ועקרה (רות רבה ז י"ג).

כשרות נהפכת לאמה של המלכות, היא כאילו ענתה לגואל שפחד להשחית את נחלתו: "נישואים איתי, אינם משחיתים אלא מבורכים". "מצא אישה, מצא טוב, ויפק רצון מה', (משלי יח 26).

רות ונעמי הצליחו בפעולתן. בועז נשא את רות ונולד להם עובד (שהיה עובד את ה' בכל ליבו) הוא סבו של דוד המלך. מכאן "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה".

בועז הצליח לבצע תעלול מעורר התפעלות: נשאר נאמן לחוקים הפטריארכליים והוביל את הציבור לענות אמן על נישואים לאישה זרה, מואבייה, ועניה…ואף קיבל חותמת כשרות למעשה בברכת העם, (רייך ר ביודעין ולא יודעין, 210).

הפי הנד: מרגע זה רות לא נקראת עוד "המואבייה", אלא רות מבית לחם, או "כלתך אשר אהבתך", וכו', כלומר אישיותה גברה על מוצאה, (הפעם היחידה בתנ"ך שבו כתוב על אהבת אישה לרעותה). לרות יש "הפי אנד" בחייה הפרטיים, וגם ביצירת שלשלת מלכות דוד. בן זכר הוא זיכרון לאביו, זכר ומזכיר את יולדיו.

התהפך גורלה: "מרה", חזרה ערירית ללא 1. ילדים, 2. ללא בעל 3. רכוש, וזכתה: 1. לילד "אשר יהיה לה למשיב נפש". 2. ולכלכל את שיבתך" (ד טו). בתחילה הייתה מרוחקת מכלתה, ומהרגע שלקחה את התינוק "בחיקה", הוא נכדה, והיא זכתה להרגיש כסבתא. וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'" [א, כא] התמלאה באמצעות הבן שאחזה בחיקה.

גברים ונשים פשוטים, העושים מעשים גדולים.

בפתיחה	בסיום
רעב, גלות, אלמנות ושכול כרת	חתונה, גאולת האדמה, לידה. מלכות דוד.

השכנות שהתעלמו מהן בחודשי המצוקה, בבואן לבית לחם, שמחו עתה בשמחתן, עודדו את נעמי ונתנו לה תמיכה רגשית, חברות ואמפטיה: "והיה (הילד) למשיב נפש ולכלכל שיבתך, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד יד).

השכנות הן המברכות והן הנותנות שם לתינוק. למה? אם אכן מת בועז בליל הכלולות, כפי שמספר המדרש, רות הייתה צריכה לטפל הן באדמות בועז והן באדמות אבימלך, לשכור פועלים, בעלי חיים ולדאוג לזרעים, השכנות נתנו שם ונעמי הייתה האומנת.

השכנות: כשחזרת ממואב לא היית ריקה כפי שחשבת, הייתה לך משענת מוצקה: "כלתך אשר אהבתך", "טובה לך משבעה בנים" זו המחמאה האולטימטיבית שאפשר היה לתת לרות. (המלים מזכירות את דברי אלקנה: הלא אנכי טוב לך מ- 10 בנים). (זהו המקום היחיד בתנ"ך, שבו מוזכרת אהבה בין כלה וחמות ובכלל בין נשים).

המגילה אינה מזכירה אהבה בין בועז לרות, אך מכירה באהבתה הנדירה של רות לחמותה, ועל הדאגה האימהית של נעמי לכלתה, ומשבחת אותה על אהבה זו.

גם הזקנים כמו השכנות שבחו את רות על שסיפקה לנעמי הכול:  מאוכל ועד יורש.

ילק"ש: אמרו: "אותו הלילה שבא עליה מת". (לקח טוב, רות ד 7) (תרח). לפי המסורת בועז נפטר בליל הכלולות לאחר שרות התעברה, (ילקוט שמעוני חב תרח). אלשך: כיון שמת בועז חששה נעמי כל ימי ההיריון, שמא תפיל רות. השכנות אמרו: אילו בועז חיכה יום אחד, רות לא הייתה נגאלת לעולם, כי הוא מת באותו הלילה, והגואל סרב לגאול אותה בשל מואביותה. עברו כ 150 עד שבתקופת דוד התקבלה בקרב כל העם הכרה בהלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ורות התקבלה בלב כל עם ישראל.

יתכן שאמרו: כך קורה למי שנושא מואבית, אך משום שבועז נשא אישה רק לשם שמים, קיים מצות ייבום, והקים את זכר המת על נחלתו, זכה להקים את שושלת דוד המלך.

ובחרת בחיים: ליל נישואיה, היה הלילה בו נגאלה רות, והתאלמנה שנית, אך היא זכתה 1. לחיים ארוכים 2. לראות את מלכות דוד נינה, "ותשב לימינו" – זו רות (לפי המדרש).

למרות תקופת נישואיה הקצרה, זכתה להיזכר במשך אלפי שנים בזיכרון העם. חייה הקצרים לצד בועז, מדגישים את הקשר לנעמי.

 מרגע שנולד הבן, נעלמה רות מהמגילה, היא וויתרה על מקומה, כדי שנעמי תרגיש כאם הילד. בגל מעשי החסד, רות פעלה נגד האינטרסים של עצמה, לוכן זכתה שמלך יצא מצאצאיה, כי רק מלך עם חסד יוכל לפעול לטובת העם ולא עצמו.

רות לא נקראה בשמה אלא "הנערה הזאת", "האישה הבאה אל ביתך", "בתי" ועוד. הנשים ברכו את נעמי על הולדת הילד, השכנות נתנו לו את שמו, ונעמי כאילו ירשה את מקומה, "יולד בן לנעמי" (ד 11).

ט"ו. למה נתנו השכנות את השם לילד? אולי 1. רות מתה בלידה, 2. הייתה תשושה לאחר לידה מסובכת בגיל מבוגר. 3. אולי רות כבדה את חמותה במתן שם, ונעמי כבדה את רות במתן שם, ולבסוף השכנות בחרו בשם 4. אם בועז אכן נפטר היו שתיהן אבלות, ואז "ותקראנה לו השכנות".

השכנות נתנו לתינוק את שמו, כפיצוי ונחמה לנעמי שאמרה: אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה" (כתוב פעמים: תקראנה). למודה בייסורים ומלאה בתקוות. (כבר לא נקראת: "מרה"). למרות שחשבה: "ריקם השיבני", לא הייתה ריקה, כי רות הייתה ההבטחה שתהיה שוב מלאה.

בניגוד לשרה והגר, רחל ולאה חנה ופנינה, שהתקשו להתמודד עם התחרות על ליבו של הגבר, פה רות ונעמי שיתפו פעולה וזכו לבעלות גם על נחלת אלימלך ולבן ממשיך.

רות דבקה ראשונה בחמותה, במשך הזמן למדה נעמי את כוחה של הברית ביניהן, ששותפות זו חילצה את שתי האלמנות וחסרות הילדים ממצבן הקשה.

שתי הנשים הצליחו לשקם את עצמן, למרות כל הסיכויים, בחברה פטריאכלית, בזכות השותפות ההדוקה ושיתוף הפעולה שלהן.

תכונותיה של רות: דמותה של רות מעוצבת במגילה, בדמות אשת חסד, אישה אידיאלית, ומופת מוסרי.

בניגוד לאימהות שהכתוב מצין שהיו יפות, המגילה שותקת בקשר למראה החיצוני של רות. שתיקת המגילה באה להדגיש שלא המראה החיצוני שלה כבש את לב בועז ואת לב כל תושבי בית לחם, כי אם תכונותיה הנעלות. כנראה שהיופי הפנימי שלה ונדיבותה הם אלו שכבש את ליבות האנשים.

בועז, רות ותמר פעלו מתוך אותו מניע: המשכת המשפחה. וערבות הדדית.

סיכומים למגילת רות: הקבלה בין רבקה לתמר

רבקה	תמר
חיפוש בעל הכלה מגיעה ממואב נותנת מים בשפע לאיש ולגמליו. חסד: לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם כִּלּוּ, לִשְׁתֹּות. בָּרוּךְ ה' אֱלֹוהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ. ה' אֱלֹוהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם; "במקרה" רבקה בת דודה, בן נחור אחי אברהם. המשפחה מעורבת בהחלטת הנישואים. מי את?	חיפוש בעל הכלה מגיעה מחרן בועז נתן שיבולים ורשות ללקוט בשדותיו. עִם הַנְּעָרִים .. תִּדְבָּקִין, עַד אִם כִּלּוּ, אֵת .. הַקָּצִיר. בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת.. וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, "במקרה" בועז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. המשפחה מעורבת בהחלטת הנישואים. מי את?

רות מושוות פה לאחת מ- 4 האימהות, מה שנותן לה לגיטימציה להצטרף לעם היהודי.

השוואה בין תמר לרבקה:

1. שתיהן עזבו בנחישות את משפחתן וארצן והעדיפו להדבק בבעל ובעם היהודי.

2. שתיהן באו מעם ומשפחה שאינה נוהגת בחסד, והחסד היה סימן ההיכר שלהן.

"חסד" בזיווג רבקה ליצחק. (בראשית כד)	"חסד" בזיווג רות לבועז.
ועשה חסד עם אדוני אברהם כי עשית חסד עם אדוני אשר לא עזב חסדו ואמיתו אם ישכם עושים חסד ואמת	יעש ה' עמכם חסד   אשר לא עזב חסדו היטבת חסדך האחרון מן הראשון.

חתונת בועז ורות מושוות בגלוי ל- ייִתֵּן ה' אֶת הָאִישָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, ובצורה מוסוות החתונה מושוות לחתונת יצחק ורבקה.

אבל המגילה מציגה את מעשי רות כגדולים ממעשי רבקה. רבקה מסמלת חסד, אבל חסדיה של רות גדולים יותר.

אליעזר פיתה את רבקה בעושר: וַייִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַייִּתֵּן, לְרִבְקָה,

נעמי שידלה את רות לחזור לבית הוריה ולמצוא איש טוב לו תוכל להיות לאשה.

רבקה ידעה שהיא הולכת להינשא לגבר אמיד, שהוא בן דוד ממשפחתה.

כשרות הלכה אחרי נעמי, היא הייתה בטוחה שהיא בוחרת ללכת לארץ שבה אין לה סיכוי להינשא, והיא תישאר ערירית לעד. היא הייתה בטוחה שהיא הולכת למקום בו לא יהיה לה מה לאכול, והיא לקחה על עצמה לדאוג לחמותה,  וקיבלה על עצמה: בַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹוהַיִךְ אֱלֹוהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת.

מתי צריך לאשרר? כשיש מערערים.

השוואה בין אליעזר ורות:

אליעזר.

רות.

"אברהם זקן", מבקש אישה לבנו, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדוני, הנה אנוכי ניצב, הטי נא כדך ואשתה, בת מי את? ותרץ הנערה ותגד לבית אמה, התלכי עם האיש הזה?..אלך. לנישואים. אשר לקחני מבית אבי וארץ מולדתי, ואשביעך בה', ותיפול מעל הגמל, כי אם אל ארצי תלך, וינחם יצחק אחרי אמו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה, לא אוכל עד אם דברתי דברי, אם ישכם עושים חסד עם אדוני הגידו לי, ברוך ה' אלוקי אברהם אשר לא עזב חסדו, האישה מתברכת: אחותנו את, היי לאלפי רבבה.

"כי זקנתי מהיום לאיש", מבקשת בעל לכלתה. ויקר מקרה חלקת השדה, יעשה ה' עמכם חסד. והנה בועז בא מבית לחם, ויאמר לנערו הניצב, ושתית מאשר ישאבו הנערים, מי את? למי הנערה הזאת? לכנה שובנה אישה לבית אמה, כי אל אשר תלכי אלך, לעתיד ללא נישואים. ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, כה יעשה לי ה', ותיפול על פניה ותשתחוה, ותלכנה לשוב ארץ יהודה, אדוני, כי נחמתני, וייקח בועז את רות ותהי לו לאישה, כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום, אם תגאל גאל, ואם לא יגאל הגידה לי, ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל, האישה מתברכת: ייתן ה' את הנערה…כרחל…

תחילת פרשת פילגש בגבעה מאפשרת הקבלה למגילת רות.

רות	שופטים יט.
א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְהִנֵּה בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, איש עושה חסד דִבַּרְתָּ, עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, (ביין) לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר	וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן, בָּא, איש עושה חסד (מכניס אורחים), לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.  הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם, כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר,

סיפור פילגש בגבעה מתחיל בדומה למגילת רות באיש עושב חסד, אבל עד מהרה הסיפור גולש לרוע, אכזריות והתעללות. ואילו במגילת רות גם רות וגם בועז ממשיכים במעשי חסד.

היה צד אפל בתקופת השופטים, אבל דוד המלך בא מהצד המואר, ושופע החסד של אותה תקופה.

דמיון בפגישות של רות ובועז ואביגיל עם דוד.

פגישת רות ובועז.	פגישת אביגיל עם דוד.
רות משחווה לפני בועז (ב י) בועז משבח את רות. (ב יא יב) כתוב: ותהי לו לאישה (ד יג) ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך.	אביגיל משחווה לפני דוד (שמ"א כה כג) דוד משבח את אביגיל, (שם לב לג). כתוב: ותהי לו לאישה (שם מב) הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי.. אדוני.

===מגילת אבותיו של דוד המלך? מגילת רות ומעשה תמר ויהודה באים לתאר מאמצים מיוחדים להתגבר על מכשולים בדרך התהוותו של בית המלוכה של ישראל. מגילת רות מספרת את יחוסו ולידתו של דוד המלך. שלושת סיפורים אלו שרתו את מלכות דוד כנגד מלכות שאול.[39]

ממגילת היוחסין המופיעה בסוף המגילה, עולה כי בועז חי כשלושה דורות לפני דויד המלך. (ד יז, כא כב).

למרות שהמגילה נקראת על שם אישה, בפתיחת המגילה ובסיומה מסופר רק על גברים "וילך איש" (א 1), ומסתימת ברשימת יוחסין רק של גברים, במטרה לציין את יחוסו של דוד המלך, (ד 22).

נשים, גם כאלו שזכו למקום מכובד במגילה אינן נזכרות במגילת היחוס, (זקוביץ י, רות 1990, 8).

מגילת רות מעוררת כמה שאלות:

1. מתי נכתבה המגילה? ע"י מי? מה הייתה מגמת הכותב.

עמדת חז"ל היא שהמגילה נכתבה בסוף תקופת השופטים וטרום הקמת המלוכה ע"י שמואל שמשח את דוד למלך.

מדוע סברו כך חז"ל? 1. מכיוון שהמגילה מתחילה במילים: וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, ומסתימת במילים: וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.

2. מטרת כתיבת המגילה היא להגיד שדוד בא ממשפחת גומלי חסדים.

3. בספר שמואל לא כתובה השושלת ממנה באה משפחת דוד והמגילה באה להשלים את החסר. שמואל הוא זה שמשח את דוד והוא מספר את ייחוסו.

4. ללמד כמה שכר טוב יש לגומלי חסדים, הזוכים שמהם תצא משפחת המלוכה של בית דוד.

את הדעה הזאת מייצג חוקר בשם ויפלד. הוא טוען שהמגילה נכתבה בימי דוד, שלמה או רחבעם נכדו. לטענתו במגילה מופיעים מטבעות לשון שהיו קימות רק בתקופת המלוכה ולא קודם לכן, ולכן המגילה לא יכלה להיכתב קודם.

למשל פרק א פסוק 1: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, בתקופת המלוכה היו כמה מקומות שנקראו בית לחם, וכדי להבדיל ביניהם נקראה זו שבנחלת יהודה בשם זה. פרק א פסוק 2: וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב, רק בזמן המלוכה כתבו כך בתקופות אחרות היו מוסיפים "אל", או "ל". וַיָּבֹאוּ (אל) שְׂדֵי מוֹאָב,

מי כתב לפי דעה זו את המגילה? תומכי בית דוד, ומטרתם לציין שה' אישר את הזיווג כשכתוב: וַיִּיתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.  כל הזקנים והעם הכשירו את בואה לעם ישראל והשוו אותה לרחל ולאה.

רות נקראת בכל המגילה: רוּת הַמֹּאֲבִיָּה, אבל אחרי שבועז נושא את רות לאישה כתוב: וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

פה היא נקראת רק רות, כי נמצאה ראויה להיכלל בעם ישראל.

דעה נוספת מייצגת ווינפלד שגם היא טוענת שהמגילה נכתבה בימי עזרא ונחמיה, כי במגילה מופיעות מלים כמו "ערמה" שלא היו קיימות בתקופה קודמת.

ווינפלד כתבה שהמגילה נכתבה במטרה לתמוך בעזרה ונחמיה ולהילחם בנישואי התערובת, ולציין שנישואי תערובת הם פסולים, אך רות הייתה כל כך ייחודית, שהיא מציינת את היוצא מן הכלל, ורק מי שזוכה כמוה להתנהג בחסד כמו רבקה, וללכת מארצו וממולדתו כמו אברהם, ועוד יותר ממנו, ללכת כשהיא בטוחה שרק המוות מחכה לה בארץ אליה היא הולכת.

זינגר טוענת שמי שהיה בעד התבוללות לא היה מספר שהאב והבנים שירדו למואב מתו והשאירו את האלמנות בחוסר כל.

היא טוענת שהמגילה מבהירה שהיהדות מרשה גיור, אך שוללת התבוללות.

בזכות מה זכתה רות להיעשות אם למלכות ישראל? בזכות מידת החסד שלה מעבר למעשה אנושי רגיל כשהלכה עם חמותה, בלי תקוה לשיקום עצמה, כדי להנעים לחמותה את שארית ימיה.

המגילה מבקשת להראות כי ה' גומל חסד, עם אלו העושים חסד[40]. נעמי ורות הכו שורשים במקום.

ילקוט שמעוני: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אישה, בין עבד ובין שפחה, הכול לפי מעשיו של האדם, רוח הקודש שורה עליו", (תנא דבי אליהו ורשא 1881 125) (שופטים א).

פרקים י"ז-י"ח בשופטים המספרים את ספור פסל מיכה, יוצאים נגד הפולחן בדן הממוקמת בצפון, ופרקים י"ט-כ"א, המספרים את פרשת "פילגש בגבעה", מציגים את העיר גבעה ממנה יצא שאול המלך, כעיר מושחתת כמו העיר סדום וגורמת למלחמה בין השבטים. שני סיפורים אלו מסתיימים במילים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", מצב מגונה לכל הדעות.

המגילה טוענת שהזר והאחר צריכים להוכיח שהם ראויים להתקבל, ואז צריכים לקבלו.

ניגודים בין פילגש בגבעה לרות:

הפילגש.	רות.
עוזבת את בית בעלה. למרות הפצרות החותן, החתן עוזב לבסוף את ביתו. בני ישראל פותרים את בעיית חוסר הזרע של בנות בנימין בחטיפתן.	הולכת אחרי חמותה. למרות הפצרות החמות, רות ממשיכה ללכת איתה. בועז נושא את רות לאישה כדי לפתור את בעיית חוסר הזרע שלה.

קווי דמיון גם בין רות ליהודית: שני האירועים בזמן קציר השעורים. שתיהן יוצאות מהעיר לעת לילה, מחליפות בגדים, הגברים שותים יין.

המסורת קבעה את מקומה של מגילת רות אחרי שיר השירים, אותו קוראים בפסח. מלים אלו של אהבת ה' של רות שקולות כנגד "עזה כמוות האהבה" שבשיר השירים.

רות המואבייה מצאצאיות בת לוט ששכבה עם אביה וקראה לבן הנולד: "מואב" שנולד מהאבא. ובועז הוא צאצא לתמר שהתחפשה לזונה ושכבה עם יהודה חמיה. רות רבת החסד, היא דמות חיובית ה"מכפרת", על סיפורים מפוקפקים אלו.

פולמוס המואבייה: אחרי ברכת הזקנים קיבלה ההלכה החדשה פרסום רחב. ולמרות זאת דואג האדומי ניסה לערער על ההלכה ולפסול את דוד בשל רות.

מדרש רות רבא (ח א-ז): אמר דוד לפני הקב"ה עד מתי הם מתרגזים עלי ואומרים לא פסול משפחה הוא? ולא מרות המואבייה הוא? כאשר ניצח דוד את גוליית, חשש שאול מהתחרות של הגיבור המנצח. אמר לו דואג האדומי: "עד שאתה שואל עליו אם הגון הוא למלכות אם לא שעל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל, וכי לא פסול הוא? וכי לא מרות המואבייה הוא"? אמר לו אבנר לדואג: "וכי לא נתחדשה כבר ההלכה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית"?

אמר דואג: למה הנשים לא הוציאו לחם ומים לישראל"?

הלך אבנר לשאול את שמואל, אמר לו: "כל כבודה בת מלך פנימה", אין דרכה של אישה להוציא מזון להולכי דרכים, לכן יש תלונה על המואבים אך לא על הנשים שלהם. עמשא בן יתרא: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי (יבמות עו ב. עז א) רק בית הדין של שמואל הכריעה בדבר סופית. ומסורת: = "הלכה למשה מסיני" (הקדמת המשנה לרמב"ם).

ברור שייחודיותה של רות עוררה את ענינו של בועז בה. אך היא הייתה במעמד של אסורה וזרה. לכן בועז שאל: למי הנערה? עמה מוכתם כנטול חסד, אך הליכותיה מעידות על חסד וצניעות.

העובדה כי ההלכה שונתה בדיוק ברגע פגישת בועז ורות, מעידה כי נוכחות רות יצרה את הצורך בשינוי, שינוי שלא התקבל עדין בחברה הסובבת אותם

רות שבאה מבת לוט שקראה לבנה מואב ולא הסתירה את חטאה, ומבנות מואב שפיתו את ישראל בשיטים, התרחקה מהתנהגות זו וכשהלכה לגורן, לא פיתתה את בועז כעצת חמותה, אלא ביקשה ממנו לשאת אותה לאישה לפי החוק והמנהג היהודי.

בועז שקרא לה בתי, גם ראה אותה בין הנערות העובדות בשדה וכך שידר מסר כפול. לְהַכִּירֵנִי-וְאָנֹכִי, נָכְרִייָּה, רות כאילו אומרת: התנהגת כאילו אני מוכרת לך, אבל אני נוכרייה, אמנם ההלכה השתנתה אך רות מודעת לך שהגבולות הישנים עדין קיימים, (גוטליב זורנברג א תהום אל תהום דביר 342)

מדרש: לרועה היה צאן וצבי אחד הצטרף לעדר. הרועה הזהיר את העוזר להשגיח במיוחד על הצבי. שאלו: מדוע אתה דואג דווקא לצבי?" ענה: "הכבשים חיבים לרעות פה ולישון בדיר, ואילו הצבי יכל לבחור את כל העולם ובחר להצטרף דווקא לעדר שלי, מן הראוי לתת לו יחס מיוחד."

וזה הטעם שהתורה ציוותה מצוות רבות והזהרות לנהוג בגר באהבה ובזהירות, במי שיכל לחיות בכל העולם ובחר להצטרף דווקא לעם שראל.

לוט עוזב את אברהם בעקבות שיקולים כלכליים, ואילו רות עשתה ההפך, דבקה בנעמי על אף השיקולים הכלכליים.

שלושת הנשים, הקשורות לתולדות דוד.

בנות לוט	נוכריות, הבכירה ילדה את מואב, מפתות את האב השכור, יולדות בן זכר, מעשיהן מובנים.
תמר	נוכריה? מפתה את יהודה בערמה, יולדת בן זכר, מעשיה מאושרים: "צדקה ממני".

ואילו מגילת רות מספרת את יחוסו ולידתו של דוד המלך. שלושת סיפורים אלו שרתו את מלכות דוד כנגד מלכות שאול.

ממגילת היוחסין המופיעה בסוף המגילה, עולה כי בועז חי כשלושה דורות לפני דיד המלך.

השוואה בין רות ואסתר:

רות	אסתר
צעירה חמות מבוגרת, אפוטרופוס ודואגת. בעלת סמכות. ממנה מלכות דוד תלותית בתחילה ואסרטיבית בסוף. מצוקה משפחתית.	צעירה דוד מבוגר אומן ואפוטרופוס. בעל סמכות. מגיעה למלכות תלותית בתחילה ואסרטיבית בסוף. מצוקה לאומית.

מתי נכתבה המגילה? דעה 1 – בזמן השופטים או ראשית המלוכה. לפי המסורת שמואל כתב את המגילה, כדי לספר על שושלת היוחסין של האיש אשר הוא משח למלך – דוד, כדי להושיע את ישראל מהפלישתים.

דעה 2 – בתקופת עזרא ונחמיה, כנגד הדרישה לגרוש הנשים הנוכריות, ביקשו מחברי המגילה להציג דמות כלילת המעלות ודרך קבלתה ליהדות כדי להציג דגם הפוך לדגם של גרוש הנוכריות.

התומכים בסברה זו טוענים שלו הייתה המגילה נכתבת בתקופת השופטים, היה מקומה בתנ"ך בין ספר שופטים לספר מלכים, אך היא נכתבה לאחר שכבר נחתמו ספרים אלו ולכן היא שובצה בין ספרי הכתובים שנחתמו כנראה בתקופת ר' עקיבא.

כמו בכל עת גם אז רבו נישואי התערובת ונולדו ילדים שאחד מהוריהם אינו יהודי.

עזרא פרק א א: וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה, מִפִּי יִרְמְיָה: הֵעִיר ה', אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס, וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. ב כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס–כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ג מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל-הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. ד וְכָל-הַנִּשְׁאָר, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם-יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם-הַנְּדָבָה-לְבֵית הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.

עזרא פרק ט א וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר: לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. ב כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת; וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים, הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה-רִאשׁוֹנָה. ג וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי, וּזְקָנִי,

עזרא פרק ט י וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַתֶּם מְעַלְתֶּם, וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת-לְהוֹסִיף, עַל-אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. יא וְעַתָּה, תְּנוּ תוֹדָה לַיהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם–וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ; וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וּמִן-הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. יב וַיַּעֲנוּ כָל-הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ, קוֹל גָּדוֹל: כֵּן כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ, לַעֲשׂוֹת. יג אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים, וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ; וְהַמְּלָאכָה, לֹא-לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם.

באותה תקופה פרסמו את הפסוק: לא יבוא מואבי ועמוני… חוקרים מאוחרים יותר התנגדו לדעה כי מגילת רות נכתבה כדי להתיר נשים נוכריות או לעודד את הנושאים אותן לאישה וטענו כי המגילה מציגה את מחלון וכליון, כמי שמתו על שנשאו נוכריות, ואילו רות התגיירה מאהבת היהדות ונהייתה אחרי נעמי, ולכן המגילה אינה יכולה להתאים לאישור נישואי תערובת.

רות ורבקה: אליעזר ובועז פוגשים במקרה את רבקה ורות.

נעמי ואליעזר מברכים כשנודע להם על המפגש.

רות	אסתר
וַיְהִי, בִּימֵי אישה במרכז המגילה המגילה נקראת על שם האישה, אסתר חוזרת בסוף המגילה אל עמה, ממנה יוצא בית דוד, מעשים אנושיים מניעים תהליכים עליונים.	וַיְהִי, בִּימֵי אישה במרכז המגילה המגילה נקראת על שם האישה, רות מצטרפת במהלך המגילה לעם ישראל. יצאה מבית שאול. מעשי בני אדם מונעים באמצעות מהלכי ההשגחה.

א. יוזמת: כאשר רות וחמותה מגיעות לבית לחם, מתברר כי התחזית של נעמי הייתה מוצדקת. בני העיר אמנם מצקצקים בלשונם למראה עונייה של נעמי השבה ממואב, אך אינם מציעים לנשים כל עזרה, והשתים חסרות פרנסה. רות מחליטה לצאת וללקט שיבולים בשדה אחרי הקוצרים, ולפרנס את עצמה ואת חמותה בשיבולים שתלקט.

ב. ממושמעת: רות מוכנה לצאת לעבודת לקט משפילה ומתישה, כדי לפרנס את חמותה, אך גם לפעולה זו היא מבקשת את רשותה. חסכה מנעמי כל עבודה, כי הייתה מבוגרת ממנה, וגם בגלל כבודה.

ג. חרוצה: כדי ללקט את השיבולים יש: 1. ללכת לשדה הרחוק מהעיר, ולצעוד כל היום אחרי הקוצרים 2. לשהות כל היום תחת השמש הקופחת,  3. כשרואים שיבולת או שתים, יש להתכופף כדי להרים אותן, 4. לשאת את השיבולים הכבדות הביתה, 5. לטחון את החיטה לקמח. 6. ללוש בצק. 7. לאפות לחם כדי שיהיה מה לאכול. כל זאת עשתה רות למען חמותה, ולא התיאישה מהעבודה הקשה.

לפי המדרש רות הייתה אז בת 40, ובתו של מלך מואב. ליקוט שיבולים אינה מלאכה קלה, גם למי שלא שהייתה פעם מיוחסת ועשירה. ולמרות זאת הקדימה לבוא לשדה, וליקטה בחריצות עד השקיעה.

ד. מבטלת עצמה, יודעת להפגין יראת כבוד ולחלוק כבוד למבוגרים ממנה ולאלה הנמצאים במצב חברתי גבוה משלה: 1.  "ותיפול על פניה ותשתחו ארצה", 2. "אמצא חן בעיניך אדוני, כי נחמתני, וכי דברת על לב אמתך, ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך".

ה. יודעת להתחלק עם הזולת: כאשר בועז מציע לה אוכל, היא בודאי הייתה רעבה מאד, לאחר מספר שעות עבודה בשדה, מהבוקר עד הערב תחת השמש הקופחת, עבודה שלא הייתה רגילה לה, ובכל זאת התאפקה והותירה חלק מהאוכל לחמותה. והגבירה האצילה אכלה בערב מהשאריות שהשאירה לה כלתה.

ו. צנועה: "ותשב מצד הקוצרים" כדי לא למשוך תשומת לב. "ותדבק בנערות בועז…ותשב אל חמותה", מתחברת רק עם הנערות וחוזרת אחרי ימי העבודה הארוכים בשדה ישר אל חמותה. "היטבת חסדך…לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" כלומר לא התפתתה גם להצעות של בחור עשיר.

ז. ציתנית: "ותאמר אליה כל אשר תאמרי אעשה…ותרד הגורן ותעש ככל אשר ציוותה חמותה".

ח. מדברת בעדינות: "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך". מנסחת בקשתה במילים עדינות.

ט. אמיצה: 1. הרבה אומץ נדרש מרות לוותר על בית הוריה, משפחתה, חברים, ומולדת להפרד מקבר בעלה, וללכת למקום בו לא היה לה סיכוי להקים משפחה.

2. הרבה אומץ נדרש מרות ללכת בלילה לבד לגורן, לארוב לבועז, ולנסות להניע אותו לפעול למענה.

י. יודעת להתמודד עם קשיים: חייה של רות לא קלים ולא פשוטים. המעמד שלה הוא הנמוך ביותר האפשרי: נכריה, מואבית, אסורה להינשא, ועניה. מוכת גורל, אלמנה, מלווה את נעמי בשיבתה המבזה ארצה, תומכת בה ומאמינה בה באמון עיוור

 י"א. נחושה: מבצעת את כל הוראות חמותה.

י"ב. אשת חיל: כאשר הגיעה למואב נקראה ה"מואביה", ותוך 3 חודשים קהילת בית לחם שינתה דעתה לחיוב על הפליטה הזרה שבאה לשכון בתוכם, ושינתה את שמה ל"אשת חיל". היא הושוותה לאמהות הגדולות של העם: רחל ולאה. והקהילה שהתיחסה אליה תחילה בזלזול, אמרה לנעמי: "כי כלתך אשר אהבתך ילדהו, אשר היא טובה לך משבעה בנים."

מחלון היה הבן של נעמי שנישא לרות, עובד היה הבן של רות שאומץ ע"י נעמי, (לשתיהן הורות משותפת).

בראשית המגילה, רות ונעמי אחזו בבעלות על גבר אחד, מת, שנולד מנעמי אך השתייך לרות. בסיומה הן אחזו שוב בבן אחד, שנולד מרות וישתייך לנעמי פ גלפז פלר.

טובה כהן: לפי המסורת שמואל כתב את המגילה, אך לפי הסגנון וצרופי מלים אחדים, אולי חנה ספרה לבנה על קורות רות והוא העלה את הדברים על הכתב, (דברים בהרצאה).

המדרש ממקם את רות בתחילת מלכות שלמה.

"מגילה זו… ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב, לגומלי חסדים", (רות רבה ב 15). 1.ערפה ורות נשארות עם חמותן האלמנה והשכולה, "יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי", (רות א 8). 2. "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך", (רות ב 11). 3. "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", (רות ב 20). 4. "הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך", (רות ג 1). 5. "היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים", (רות ג 10). 6. "להקים שם המת על נחלתו", (רות ד 5).

מגילת רות מלמדת אותנו כי האדם במעשיו יכול לפעול, לתקן, לבנות, להקים, לפרוץ, לגאול. עולם חסד יבנה", (תהילים פט 3).האדם הנוהג בחסד יכול לשנות דברים בעולם, (בזק אמנון מגדים יח יט תשנג 169).

המסר המרכזי של המגילה טמון בספור החסד, ולא בחוק. המגילה מספרת שאנשים שעשו מעשים טובים, גמולם היה גמול טוב.

לפי המדרש בועז מת בליל הכלולות, אחרי שרות התעברה, יש לשער שמכיריו סברו שהוא נענש בגלל שנצא לאישה מואבייה, רק  150 שנה לאחר מכן, לאחר השראת השכינה בבית מקדש שלמה, הושחרו פני שונאי דוד. רק אז, קיבלו את דעת בעז למפרע: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

רות ותמר פעלו מתוך אותן מניעים: המשכת המשפחה, השוואה בין תמר לרות:

תמר.

רות.

יהודה עזב את אחיו ובית אביו, בני יהודה נישאו לתמר, יהודה התאלמן מאשתו, שני בני יהודה מתו ללא זרע, תמר התאלמנה, לתמר לא היה ילד, שם סמלי: ער = ערירות, אונן = אבל, יהודה ביקש מאונן ליבם את תמר, אונן סרב לתת זרע לאחיו, תמר ניתנה לאונן כדי שייבם אותה, יהודה שלח את תמר לבית אביה, יהודה שלח את תמר מתוך דאגה לבנו, תמר רצתה שיקוים בה מנהג היבום, תמר רצתה בילד, תמר פעילה, יהודה פסיבי, תמר אשת המת פועלת ומפעילה את יהודה. מפעילה תחבולה נועזת כדי לבנות בית בישראל תמר החליפה בגדי אלמנותה, התלבשה כקדשה, תמר איתרה את מסלול ההליכה של יהודה, יהודה נתן בן לתמר במקום שלה. תמר חששה: האם יודה יהודה כי צדקה? תמר הצליחה ללדת תאומים ליהודה. מפרץ יצאה מלכות דוד.

אלימלך עזב ביתו ובני משפחתו והלך למואב, בני אלימלך נשאו את רות וערפה, נעמי התאלמנה מאישה, שני בני נעמי מתו ללא זרע, רות וערפה התאלמנו, לרות לא היה ילד, שם סמלי: מחלון =  מחלה, כליון = כליה, בועז ביקש מהגואל ליבם את רות, הגואל סרב לגאול את רות, בועז ייבם את תמר, נעמי שלחה את רות לבית אמה, נעמי שלחה את רות מתוך דאגה לכלתה, רות רצתה שיקוים בה מנהג היבום, רות רצתה בילד, רות פעילה, בועז פסיבי, רות אשת המת פועלת ומפעילה את בועז. מפעילה תחבולה נועזת כדי לבנות בית בישראל       רות החליפה בגדיה, התלבשה ככלה, רות איתרה את המקום שם ישן בועז, בועז נתן בן לרות במקום הגואל. רות סיכנה את שמה הטוב בבואה לגורן. רות נישאה לבועז וילדה לו בן, – את עובד. מעובד יצאה מלכות דוד.

שוני בין מעשי תמר למעשי רות.

תמר.	רות.
תמר דאגה לעצמה וביקשה יבום. תמר הרתה ליהודה בלי נישואים. יהודה התכחש לתמר אך לבסוף הודה: צדקה ממני.	רות דאגה לחמותה ופעלה במצוותה ולטובתה. רות הרתה לבועז לאחר הנישואים. בועז לא התכחש לרות ונהג כלפיה בחסד.

"שתי נשים מסרו את נפשם על שבט יהודה: תמר ורות (ילקוט על רות תר "א).

הזוהר: "2 נשים היו שמהן התפשט זרע יהודה ויצא מהן דוד המלך, ושתי הנשים דומות זו לזו, תמר ורות, שמתו בעליהן הראשונים והן השתדלו לאותו מעשה, ושתיהן בכשרות עשו".

דמיון בעלילות בנות לוט, תמר ורות:

	לוט ובנותיו – מואב.	יהודה ותמר – פרץ.	רות ובועז – עובד סב דוד.
הירידה נתוק הקשר.	"ויפרדו איש מעל אחיו", (ברא' יג) לוט ירד לסדום.	"וירד יהודה מאת אחיו",  (ברא' לח). ירידתו החלה.	"וילך איש מבית לחם… לגור בשדי מואב" (מגילת רות).
אסון (במקום הטבה).	ויהפך את הערים…ואת כל יושבי הערים (כולל החתנים.)	אשת יהודה ובניו: ער ואונן מתים.	אלימלך, מחלון וכליון מתים.
עגונה.	ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ.	"שבי אלמנה בית אביך".	"שבנה אישה לבית אמה".
הגואל	לוט.	יהודה.	בועז.
תחבולה	ולא ידע בשוכבה ובקומה.	"ויראה יהודה ויחשבה לזונה.	"ותבוא בלט ותגל מרגלותיו.
חגיגות.	ותשקינה את אביהן יין.	"חגיגות הגז".	זרית הגורן.
יבום	ותהרינה שתי בנות לוט מאביהן.	"ויאמר צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני".	את רות..קניתי לי לאישה, להקים שם המת על נחלתו.
ברכת הבן	ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב.	"מה פרצת עליך פרץ? (ופרצת)	ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום".

(ע"פ פיש ה"א). בנות לוט, תמר ורות לא המתינו לנס, אלא יזמו ופעלו בדרך לא שגרתית. הזקנים ראו במעשים חריגים אלו השגחה עליונה, שפעלה גם פה.

השוואה בין תמר לבנות לוט: ההשוואה מעמידה אותנו על מעלת רות. גם בנות לוט ורות התכוונו לשם שמים (רש"י, בראשית יט לב).

בנות לוט[41]	רות
2 נשים וגבר, 2 בחורים מתים: חתני לוט. בנות לוט טעו וחשבו שלא נשארו גברים. המבוגרת מבין הנשים מתכננת את המעשה. גונבות את הזרע בעורמה. 2 בנות ללוט.	2 נשים וגבר, 2 בחורים מתים: בני נעמי. לנעמי ונחלתה לא היה המשך בלי רות. המבוגרת מבין הנשים מתכננת את המעשה. נישאת ויולדת לפי החוק. נקראת: בתי.

רות מתקנת קלקולים שקלקל לוט:

1. לוט :  הפרד נא מעלי, 2. לוט: "אי אפשי באברהם ובאלוהיו," (ב"ר מא 10). 3. לוט בחר בסדום כי ראה ש"כולה משקה", 4. רועי לוט התוכוחו עם רועי אברהם על רעיה. 5. מואב כולו פריצות.

רות אומרת: "כי המוות יפריד ביני לבינך." רות: "עמך עמי ואלוקי אלוקיך." רות דבקה בחמותה העניה. רות נזהרה ללקט רק שיבולי הפקר. רות כולה צניעות. (הרב אבינרי). רות עושה את כל הדרך חזרה ממואב לישראל.

מדוע השתלשלות מלכות בית דוד הייתה ממעשים הנראים לכאורה כעבירות? נסתרות דרכי ה' שאוסף ניצוצות קדושה מעמים אחרים ומראה שאין תחתית שאי אפשר לחזור ממנה ולהתעלות.

את 2 בנותיך הנמצאות: בראשית יט טו 2 מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית" ילקוט שמעוני רמז פד. "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". אמר הקב"ה למשה: שתי גזולות יש לי להוציא מהן: רות המואביה, ונעמה העמונית (בבא קמא).

שלמה המלך אמר: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי", (קהלת ז כח), ובכל זאת מצא את נעמה, שכמו רות היתה גיורת ונתנת לעם ישראל בן יושב על כסא שלמה. ורחבעם בנו שמלך אחריו, נולד מנעמה העמונית. (מלכים א יג כא).

י"ז. אם פונדקאית: השכנות מפרגנות: יולד בן לנעמי" שכל המגדל יתום בביתו, כאילו ילדו. 2 העריריות זוכות לבן. מתחלקות בבן, כפי שהתחלקו בקלי שבו כיבד בועז את רות בשדהו.

נעמי ורות מתפיסות עם אלוקיהן: האלמנות העריריות, האבלות והמרירות מצאו בית, בעל ובן, שיקמו את חייהן.

בלדה משולשת על רות והחסד – דרור פיקסלר, פרק ראשון אודות נעמי, איך ירדה, איך חזרה, ועם מי? בשדה התעופה העמוס למכביר, עומדת אישה וקשה להכיר, את נומי מחולון. לפני 7 שנים, היתה לה, ולאלי סוכנות מזרונים. הם נסעו לניו יורק, לא לזמן ממושך, המיסים פה בארץ גומרים ת'אזרח. נשבר מהחום ואין מה לאכול, אנחנו עוד נחזור לכאן בגדול! ומומי וחיליק, זה נראה כה קרוב, התחתנו עם בנות שמעבר לרחוב, אב ושני ילדים..איך נגמר הכל, תאונת דרכים כמו קרתה רק אתמול. ועכשיו היא לבד, אל ביתה תחזור שתי הכלות ממתינות מאחור, האחת מתעקשת בנומי לדבוק, מהפסים היא ירדה, זה ברור! זה לא צחוק! אישה צעירה, עוד תוכל לאהוב, מבטים כל הזמן ננעצים בה ברחוב. נומי לא צעירה, הזמנים משתנים, זו ארץ קשה לעולים ישנים. הכלה מסרבת, ממך לא אלך,רק המות יפריד ביני ובינך, ניו יורק היא רעה, סתמית ומלוכלכת, תני לי איתך לחזור וללכת. כשהייתי קטנה קיויתי כ"כ להיות בעצמי בארצות התנך. אני באה איתך, זה ברור ומובן, רותי הוא שמה, נזכור להלן. המטוס כבר יוצא, אי אפשר לחזור,

שלום ניו יורק ולא להתראות, לשמי התכלת מטפס האוירון, ואנחנו נזכור לה חסד ראשון. פרק שני בו מפגש די מוזר, בין רותי שלנו לבוזי האיכר, "שלום לך גברתי, מה אפשר לעזור? את נראית מבולבלת, יברכך האל, רק אמרי שם הירק ואני לך אמכור", (מדוע הדופק שלי משתולל?) אני מחפשת גזרים, עדשים, פרות מסוג ב' איזה ירק דהוי אדוני מחלק לעולים חדשים? (הוא נראה מצוין, אולי הוא פנוי? אתן לך שפע של פרי מיותר, שבי אכלי מהפרי הטעים, אמרי שתבואי לכאן גם מחר, (אלי בשמים עשה שתסכים!) מדוע אתה כה נחמד ואביר? נותן ירקות עם חומוס בפת? יהודיה אני לא, המבטא קצת מסגיר, (אלי עשה שלא יהיה לו אכפת). מניו יורק את הגעת, הרכילות כבר פרחה, שמעתי עליך, ידעתי מראש. אני ונומי אותה משפחה, (מקווה שתקלוט, הרי זה כה נדוש)? אני לנומי לוקחת, אז אולי נפגש, אבוא השבוע, אולי כבר מחר, אתה פה נמצא כל יום עד 5, (זה ממש מענין מה נומי תאמר), אלוהי ישראל לך ישלח הברכה, אל תשכחי את מקום דוכני, על העיר יורדת שלוה ומנוחה, ואנחנו נרשום לה חסד שני.

פרק שלישי, סוגר התמונה, תחילתו בית משפט, סופו חתונה. הרב החכם ידוע לכל, מחזיק בתעודת החכם הגדול, ראשו  מתכופף, הוא ממש מתבלבל: מימינו יושב בוזי, ומשמאלו הגואל. הגואל מכפר סבא הוא גיס הנפטר, והוא שיזכה בסוכנות מזרונים, זה כתוב בפוסקים, זה פשוט ומחוור, ובוזי, קצת על הפנים. הגואל מאושר, מזמזם לו שירים, חסל ונגמר סדר צקים חוזרים. אלא שבוזי רוצה להוסיף דבר מה, מה קרה לו עכשיו? מה פתאם הוא נזכר? "לנפטר יש כלה, וכידוע לכל, מעיון ברמ"א זצ"ל. עם השדה, גם אותה עליך לגאול, ואם לא אז אגאל אני במקומך". הגואל מהרהר: "היא נראית די נחמד", אך אשתו המשופמת מביטה מהצד, אין מנוס, כנראה שלוותר הוא מוכרח, הסיפור הזה שוביניסטי כל כך. לבוזי כעת רק נותרה בקשה, לרותי יגש, על ברכיו הוא יורד, "האם תרצי להיות לאשה, מכאן ועכשיו ולעולם ועד"? ממחטות נשלפות, כמו סיפור מתנך, ונדמה ששומעים כינורות, חי נפשי, על סיפרינו יורד המסך, ואנו ספרנו כבר חסד שלישי.נ. ב. סיפור קצת מוכר, את הלב הוא מרעיד, ואולי משם עוד יצא משיח בן דוד?

נעמי – ויְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וטַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב-הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי.. ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ .. ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ. ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב: כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב-כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ;.. ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ.. הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.. כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם-כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה. יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין-עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף-כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה.. פרק ב': וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ. יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית-יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ,  וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז. כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ-מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא. כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה: גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ, אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי. כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו..פרק ג': וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים–הַלָּיְלָה..טז וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ-אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ. יז וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי: כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. יח וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר: כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

פרק ד':וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב. ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ. ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ: מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת, עַל נַחֲלָתוֹ. ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית, אֶת נַחֲלָתִי; גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה-לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ.  וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד, נָעֳמִי.י וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא ִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם. יא וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים: עֵדִים; יִתֵּן  ה' אֶת  הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל.. יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. בתיה כרמי – רות.

את עמה וביתה עזבה, בעקבות צו לבבה,  אל עם זר עם נעמי הלכה, וגורל בגורל שזרה, אל תפגעי בי

לעזבך, לשוב מאחורייך, כי באשר תלכי אלך, אלך בעקבותייך!

ובנשוב בשדות רוחות, שיבולים אז תצא ללקוט המואבייה בשדות בועז, כי היה לבבה כה עז.

את עמה וביתה עזבה, בעקבות צו לבבה, המלוכה לה נתנה כשי, את דוד – את דוד בן ישי.

"נעֹמי" – גיבורת היסורים והתקווה.

איזו מצווה אפשר לקיים רק בלי כוונה? "ושכחת עֹמר בשדה, לא תשוב לקחתו", (דברים כד 19).

כדי שספור יהיה מענין צריכה להיות בו בעיה הנפתרת במהלך הספור. גם למגילה מבנה קלאסי זה:

1. המבוא לסיפור. הפסוק הראשון פורש את האקספוזיציה –

הזמן: וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים,

הרקע: וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ;

המקום: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב. העלילה מתרחשת ברובה בשדות בית לחם, אך אלימלך עזב את שדות בית לחם למען שדות מואב.

2. סיבוך: הצגת בעיה: וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת-שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת.. ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. רות המואביה הלכה אחרי חמותה לארץ בה המואבים פסולים חוקית. שאפה להשתלב בישראל אך יש בעיה: ד ה לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה:  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם.  עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, (דברים כג). המואבים לא גילו חסד לנודדים הרעבים.

3. השיא: המקום בו הסיבוך מגיע לשיאו, המקום ה"מותח" ביותר: רות הנקראת שוב ושוב מואביה הלכה לפגוש את בועז בגֹּרֶן: וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.

4. מפנה: התנועה העלילתית משנה כיוון. מפנה יכול להתרחש לפני השיא, אחריו, או בשיא עצמו. בועז הבטיח לדאוג לענינה: לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

5. התרה או פתרון: שלב המציג את פתרון הבעיה העלילתית שהעמיד הסיבוך, (ויקיפדיה). יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד. בועז נשא לאשה את רות ונולד הבן עובד, סבו של דוד.

לרוב יש גיבורים טובים ורעים, אבל במגילה 2 הגיבורים והגיבורות כולם טובים, אבל רות ובועז בולטים לטובה במעשי החסד שלהם, גם מול ההתנהגות הסבירה של דמויות המשנה.

נעמי עומדת במרכז "מגילת רות": 1.  היא מניעה את כל עלילת המגילה, היא – 2. הייתה בפתיחה, 3. ובסיום רוב הפרקים, 4. רות נזכרה במגילה רק 12 פעמים, ונעמי 21 פעמים, כמו: "ותשאר נעמי", "ותקם נעמי".

א. וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, מבית לחם –  לשדה מואב. הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו, וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, אלי מלכות, רות רבה ב ה, ראה עצמו ראוי למלוכה, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, למה נקראה: "נָָָעֳמִי"?

1. שהייתה נעימה במעשיה (רות רבה ב ה). שהיו מעשיה נאים.

2. נועם ונעימות: שהייתה כולה נועם ונעימות.

ב. "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי", למה שמה הלך לפניה? שהייתה צדקנית (רות רבא ד ה).

ב-ג. וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן..מחלון, מחלה. כליון, כלה מהעולם (רות רבה ב ה: למחלה יש שיקום, ובועז הקים לו זרע, לכליון לא הייתה תקומה, ערפה חזרה למואב ולא נותר לו זכר.

וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ,

עונש ליורד: לא מת אדם ראוי למלכות, לא מת בעל שדות ביהודה, אלא אדם קטן שמותו כאב בעיקר לאשתו. את חייו ורכושו לא הציל, ושמו יזכר לעד כבורח ונוטש עמו בעת סכנה.

ג. אִישׁ נָעֳמִי: שבעיקר חסר היה לנעמי. "אין אדם מת אלא לאשתו, מתה עלי רחל". אִישׁ נָעֳמִי –הגבר היחידי בתנ"ך שנקרא בשם אשתו. בתחילה נזכר ראשון, היה העיקר ומשפחתו הלכה אחריו. כאן הוא משני לאשתו.

וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ.

האסון הקשה ביותר לאישה הוא מות ילד, ועוד יותר מזה מות שני בניה היחידים, אולי לכן הבנים נקראים פה יְלָדים: בראשית כא 14: הגר: "אל אראה במות הילד". "הילד איננו"– יוסף, (בראשית לז 29). כאשר קורא אסון, גם מבוגר נקרא ילד.

"וּמֵאִישָׁהּ", נעמי, גיבורת היסורים והתקווה, הייתה איוב ממין נקבה. אך גם לאיוב וגם לנעמי יש סוף טוב.      השואה בין איוב לנעמי:

איוב.	נעמי.
1. איבד זרע ורכוש. 2. נשאר ללא סיכוי לשקם עצמו. 3. הסביבה נדהמה מהטרגדיה, "וישאו קולם ויבכו". 4. התלוננן על גורלו: ושדי המר נפשי, (כז 2), שני מקומות יחידים במקרא בו ה' נקרא שדי). 5. איוב מסתים בדור רביעי – נינים. 6. סוף טוב: איוב ראה נינים, איוב מב 16.	איבדה זרע ורכוש. נשארה ללא סיכוי לשקם עצמה. הסביבה נדהמה מהטרגדיה, ושאלה: הֲזֹאת נָעֳמִי? התלוננה על גורלה: הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. (רות א 20). שני מקומות יחידים במקרא בו ה' נקרא שדי). המגילה מסתימת בדור הרביעי – בדָּוִד. סוף טוב הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. רות ד 15

נעמי מתמודדת עם אבלה בעזרת מעשים: "וַתָּקָם" וַתָּשָׁב וכו'.

"וַתָּקָם", "רק מתו הבעלים מיד קמה לשוב, קמה משברי חייה, קמה מהשפל אליו נקלעו חייה, ולא נתנה לגורל למחוץ אותה. נפולה הייתה – וקמה לה בחזירתה לא"י, ו-ח. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב.. חשה רגשות אשמה על נטישת המולדת. עשתה חשבון נפש והבינה שטעו בירידה.

 וַתָּקָם, (6) מדרש לקח טוב: במחשבה, (הראר"ע), הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב (7) הביצוע, (אבן עזרא). מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם. שמעה מסוחרים נודדים. מחשבה טובה ה' מצרף למעשה, עוד לא יצאה מהמקום וכתוב: וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב. פסוק רב פעלים המעיד על נחישותה.

נעמי והשונמית 2 נשים יחידות השבות לארצן אחרי תום הרעב, (מל"ב ח, 1-6).

מגילת רות היא סיפורן של שתי נשים שהצליחו לשרוד בעולם של גברים בזכות נאמנותן, ותמיכתו זו בזו.

ירדה מגדולתה. החליטה לחזור ליהודה, למרות ששום דבר טוב לא חכה לה שם רק: בושה ובדידות.

גינוי: ידעה שכשתחזור תתקבל בגינוי. וב"ז החליטה מיד: וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; כל הפעלים ביחיד, כי חשבה שכלותיה רק מלוות אותה.

וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה: 3 אלמנות, חשוכות ילדים, תלושות, שאריות, ניצולות מאסון: וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, (החמות) לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ:

חמות וכלותיה: הסבתא באה לביקור ונכדתה רצה אליה, חיבקה אותה ואמרה: סבתא, עכשיו לא חסר לנו כלום. למה את מתכוונת חמודה? שאלה הסבתא. כשהתקשרת להגיד שתבואי אמא אמרה:  רק זה מה שחסר לנו עכשיו.

חמות וכלות: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". כאשר זוג נישא, על הגבר ל"עזוב" את הוריו, כדי לדבוק באשתו. רות עושה מעשה גבר ועוזבת את משפחתה למען חמותה.

עזיבה רגשית זו פוגעת לרוב ביחסי שתי הנשים שאוהבות את אותו גבר,

מתחרות על אהבתו – אשתו ואמו, הכלה וחמותה.

האם: מושא האהבה הראשון של הגבר, והכלה תופסת את מקומה,

אז עליהן להתחלק בו.

ההלכה מתירה עדות של עד אחד, ואפילו אישה, כדי להוציא אישה מעגינותה. אלא שיש 5 נשים ש"שונאות זו את זו" ולא נאמנות לעדות זו. שנאתן עלולה לגרום להן להעיד עדות שקר, שמת בעל העגונה, כדי שתינשא לאחר באיסור, וכשיבוא בעלה, תיאלץ להיפרד משני בעליה, כדין אישה שזינתה. "הכל נאמנין להעידה, חוץ מ- 1. חמותה 2. בת חמותה, 3. צרתה, 4. יבמתה, 5. בת בעלה". (המשנה יבמות טו, ד).

ביקורתיות והתערבות: כלות לרוב מאשימות את חמותן ביקורתיות, התערבות ברכושנות, בכלל, והתערבות בחיי ילדיה הנשואים בפרט.

ריחוק ואדישות: החמות טוענות לרוב כי כלותיהן לא אכפתיות, רחוקות, ומפרשות את רצון ההורים לעזור, כהתערבות וחטטנות.

לרוב מוטלת האשמה על אם הבעל. לכן אומרים: "כשבת מתחתנת, מרוויחים בן, כשבן מתחתן – מפסידים בן".

 הבעייה נעוצה בכך שכל אם חושבת שבנה, שהוא חלק ממנה, הינו "כליל השלמות" (והרי אינה רואה מגרעותיה), ואילו כלתה- נחותה מבנה. "חמה טובה היא חמה שותקת".

הפסיכולוגית אוולין דובאל, ביקשה ממאזיניה בשנת 1954, בשידור רדיו חי מחוף לחוף בארה"ב, לכתוב לה "מיהו בן המשפחה הבעייתי ביותר?". 

בתחנת הרדיו התקבלו למעלה מ 5,000- גלויות וב 75%- נכתב שהחמות היא הדמות המשפחתית הבעייתית ביותר.

שנאת חמות לכלה יוצרת באופן אוטומטי שנאת כלה לחמותה, רש"י: "כמים הללו, שהאדם צופה בהם ורואה בהם פנים כפניו, אם הוא שוחק: הם שוחקות, ואם הוא עוקם: הם עקומות, כן לב האדם, אם הוא אוהב את זה, גם הוא אוהבו, ואם הוא שונא את זה, גם הוא שונאו". שנאת הכלה היא אוטומטית, כתגובה לשנאת החמות.

בדיחה: אישה אחת חזרה הביתה מבית החולים מדוכאת ובוכה, ואמרה לבעלה: "אימא שלי עומדת למות!" הבעל עשה קולות של צער, והציע לה ללכת לנוח. כשנרדמה, רץ לבית החולים לוודא שלא חלה שום טעות באיבחון. אחרי חצי שעה חזר הביתה שבור. "מה קרה?" שאלה אשתו. "אתה נראה נורא!" ענה: "מותק, אמא שלך חוזרת לגור אתנו!" על מה אתה מדבר?" אמרה האישה "לא ייתכן, הרי הרופאים אמרו שאין עוד תקווה".

הבעל הנהן בצער ואמר בקול שבור: "תשמעי לי! שאלתי את הרופאים מה מצבה, והם אמרו: תתכונן לגרוע מכל!

כלה וחמות: במגילה מוזכרת אהבה מיוחדת בין הכלה הצעירה והחמות הזקנה.

הקשר המופלא שבין נעמי ורות נמשך גם לאחר פטירת מחלון בן נעמי ובעלה של רות במואב. לאחר מות בעלה לא הייתה רות מחויבת עוד לשמור על חמותה ולפרנסה, אך היא דבקה בה.

מות הבן, שאיחד עד כה בין השתיים, לא גרם לניתוק הקשר, אלא להיפך, מכאן התלהט הקשר בין החמות והכלה והפך לקשר של אהבה שמצא את ביטויו הנפלא בסוף המגילה,

מדוע שררו יחסי אהבה בין נעמי לבין כלותיה? כל אחת כיבדה את אישיות השניה וערכיה, כל אחת מהן בקשה לעשות טוב לשניה, וכל אחת דאגה לשניה, יותר מאשר דאגה לעצמה.

מדוע ערפה ורות כה דבקו בחמותן, למרות שהייתה אלמנה, שכולה ועניה?  למה רצו ללכת אחריה לארץ לא להן? מדוע ליוותה אותה עורפה? מדוע רות דבקה בה?

דמות אידאלית הראויה לחיקוי: למרות שחוותה פורענויות קשות,  עוררה נעמי כבוד ואהבה בלב כלותיה, והיא מוצגת במגילה כדמות אידאלית.

1. נועם, 2. טוהר 3. אצילות. דבקות רות בנעמי מראה שנעמי הייתה חמות,,,,,,, 1. חמה, 2. אוהבת, 3. אצילה. , לכן כלותיה היו מסורות לה. למדו לאהוב את חמותן בשל אישיותה. ונוצר ביניהן קשר חם ולבבי, קשר רגשי של אהבה.

חוט חסד זוהר נמשך מנעמי, ומשך אחריו את כלתה. היא נעשתה כמגנט ששאב מהעם המואבי את רות כלילת החסד שדבקה בה, בעמה ובאלוקיה.

לנעמי הייתה עוצמה מיוחדת, היוותה דוגמה לרות: וממנה שאבה גם רות כח. נעמי חמות מיוחדת: 1. לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; ביקשה מכלותיה לשוב אל הטוב המחכה להן במואב יִתֵּן ה', לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. האשה שנותרה ללא בעל וללא ילדים, ייחלה שכלותיה תבננה לעצמן משפחה חדשה בבית הבעל השני. יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי..וַתִּשַּׁק לָהֶן..יִתֵּן ה', לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ;

2. לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? הזהירה כלותיה מפני הקשיים האדירים המצפים להן ביהודה. 

3. יָצְאָה בִי, יַד ה'. הזכירה כי אלוקיה הביא עליה את כל הרעות שבאו עליה, י"א. "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה-גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ?".

רצתה למנוע מהן רגשות אשם, על שהניחו לה לחזור לבד. והבהירה לכלותיה שאין להן כל קשר אליה: לא חוקי, לא משפטי ולא ממוני. אך רות סרבה לחזור לְבֵית אִמָּהּ ובחרה בנעמי כאם חדשה לעצמה.

4. שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ, ניסתה לשכנע את רות לחזור בעקבות יבמתה, ששבה למואב. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי: לגבי לשוב זה ליהודה, אתן שובנה למואב.

"לשוב" – מלה מנחה:  לשוב: נעמי מאופיינת ב"לשוב": שבה מהמקום אליו ירד בעלה, אל ארץ מולדתה ואל עמה: ותשב משדה מואב", לשוב אל ארץ יהודה": שבה בתשובה.

ריקם השיבני ה'", ותשב נעמי ורות…השבה משדה מואב".

ביקשה גם מכלותיה: "לכנה שבנה", הנה שבה יבמתך, לשוב מאחוריך. אך כלותיה אמרו: "כי איתך נשוב, לְעַמֵּךְ: העדיפו אותה על פני בית אמן. הכלות כ"כ הזדהו עם חמותן, עד שדיברו על לשׁוּב, לארץ שלא היו בה מעודן.

"אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם-כִּי-יָצְאָה בִי, יַד ה'. אל תדבקו בי, כדי שגורלכן לא יהיה כגורלי. כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם:

1 יותר מר לי מאשר לכן, כי אני איבדתי גם בעל גם בנים, ואין לי עתיד.

2. מר לי בגללכן, העובדה שבני נשאו מואביות, הביאה עליהם עונש מוות, ואם תבואנה ליהודה, נוכחותכן תבייש אותי (גוטליב זורנברג א, תהום אל תהום, דביר, 2014. 331).

נעמי ביקשה מכלותיה לשוב לביתן. 3 פעמים הרתיעה את רות מלשוב עמה ליהודה.

למה ניסתה "להפטר" מכלותיה, שרצו לדאוג ולפרנס אותה? הרי נעמי הייתה צריכה לשמוח שהן רוצות לבוא אייתה, לפרנס ולסעוד אותה לעת זקנה. הרי רות הייתה חברתה היחידה, למה התאמצה נעמי לשכנע אותה לחזור למולדתה?

א. לא אנוכית: נעמי הבינה שכל האסונות שבאו עליה, קרו בגלל שהיו אנוכיים וברחו מבית לחם בזמן הרעב, כדי שלא יצטרכו לתרום כסף לרעבים.

כל מחשבותיה של נעמי לא הופנו כלפי עצמה אלא לאושר כלותיה. הייתה מוכנה לחיות בעוני ולהיות בודדה ביהודה, אך לא רצתה שהכלות ישארו אלמנות חסרות אהבה, נישואין וילדים, ביקשה שישקמו את חייהן. עכשיו הייתה נחושה לדאוג לאחרים ולא לעצמה, ולקבל באהבה את יסורי א"י. חשבה רק על כלותיה, ורק טובתן עמדה לנגד עיניה, ולא טובת עצמה. לי אין בנים ואחרים לא ישאו אתכן.

לאחר שסרבו לשוב לאמן קראה לכלותיה: "בנותי" ולרות: "בתי".

"בנתי" – למה נכתב בנותי ללא ו'? כי רק ערפה שבה. (רות היא מואביה ונוכריה. אברהם ורבקה, הדגישו שהם אינם מוכנים שהבנים שלהם ישאו נשים נוכריות, והם שולחים להביא אישה ממשפחתם, כי זר נחשב פסול).

חֶסֶד: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. חֶסֶד הדדי בין רות ונעמי.

ב. מואביות: נעמי חזתה מראש את היחס המעליב, והפוגע שיתקלו בו ביהודה "כמואביות". כאשר ניסתה לשלוח את כלתה לביתה, שיערה שלרות לא תצליח למצוא בעל, בגלל היותה מואביה. ידעה שאין לרות סיכוי להתקבל בחברה, הדוחה מואביות.

רות מוזכרת במגילה שוב ושוב כמואבייה, כדי להדגיש את המחסומים התרבותיים, החברתיים והחוקיים שעמדו בפניה

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, גם ערפה ביקשה ללכת בעקבות נעמי, היא ליוותה את נעמי בדרכה, התקשתה להפרד ממנה ונשקה לה לשלום כשחזרה למולדתה.

וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ (פס' יד). לפי המסורת גולית יצא מערפה ודוד מרות, לכן אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה" (בבלי סוטה מב עמ' ב. ועוד אמרו על ערפה: "דרש רבא: בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה – זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים" (שם.

וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. רות הייתה נחושה ונאמנה לנעמי, ידעה בדיוק מה היא רוצה, עזבה את מולדתה, זנחה את מואב בה הייתה מקובלת מבחינה תרבותית, דתית ומשפחתית, והתעקשה להתקבל בקהילה בה סרבו לקבל אותה בגלל מוצאה ממואב.

וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ: רות השתוקקה לאמץ את 1. עם נעמי, 2. את מולדה, 3. ואת אלוקיה. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. הלכה אחרי נעמי ודבקה בה, מתוך אהבה אליה, לאלוקיה ולעמה. וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה', אֱלֹהֵיכֶם-חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם (דברים ד 4).

וַתֹּאמֶר…שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי, וְכֹה יוֹסִיף-כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. אמרה זאת רות שהמוות לקח ממנה את בעלה, גיסה, וחמיה והשאיר אותה ללא ילדים או כסף.

זו אהבה שעמדה במבחני שכול, אכזבות וכישלונות, אלמנות וייסורים. 

רב המשותף בין רות ונעמי:

1. שתיהן נותרו בלי ילדים,

 2. חסרות פרנסה, מעמד וכוח,

3. עזבו ביתן, והיגרו לארץ זרה. אבל שתיהן אמיצות. האהבה ביניהן ביטלה את כל החסרים. נעמי הרגישה בזרות במואב, אבל רות הכתה שורשים ביהודה.

וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יש אומרים שבכלל לא דיברה עימה, עד התפנית, כשרות בקשה ממנה רשות לצאת וללקט שיבולים, כדי שיהיה להן מה לאכול.

י"ט. "ותשב נעמי ורות המואבייה כלתה עמה". הלוויה גדולה הייתה אותו יום בבית לחם. המונים ליוו את אשת בועז, שנפטרה באותו יום ונתכנסו כל בני ישראל לגמילת חסד, "זו יוצאת וזו באה". ה' הקדים רפואה למכה של בועז, והביא לעיר את רות שתהיה אשתו השניה.

דמות טראגית: "וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, בכניסה לעיר, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה שאלו זאת את זאת: הֲזֹאת נָעֳמִי"? אותות הטרגדיה ניכרו עליה.  

"ראייתן מה קרה לנעמי? מה ראו?

1. לשעבר הייתה מהלכת בנעלים ועכשיו יחפה,

2. לשעבר לבשה בגדי פאר ועכשיו סמרטוטים,

3. לשעבר היו פניה בריאות ועכשיו פניה ירוקות מרעב".

4. תמיד מלווה בשפחות ועכשיו שתיהן לבד (מלבים).

שינוי דרמטי במצבה: קשה היה לנעמי הזקנה ומוכת הגורל לשאת את התדהמה של העיר, מאישה עשירה הפכה לנזקקת לחסדי אחרים, וכולם הפגינו שמחה לאיד.

הפכה מנעמי ל"מרה": 1. רעב, 2. גלות ונכר, 3. אלמנה, 4. שכולה. 5. זקנה, אומללה ועניה. הפסידה: 1. ילדיה ובעלה, 2. עלומיה, 3. חברה תומכת, 4. ממונה.

עוני: אין בעולם קשה מן העניות, הקשה מכל יסורים שבעולם, (שמואל רבא לא). העוני בזיקנה קשה יותר. עוני: הלכו לשדה מואב לאסוף לחם, ושבה חסרת לחם לבית לחם, עד שכלתה שאהבה אותה נאלצה ללקט שיבולים יחד עם עניי העיר כדי לפרנס את שתיהן. עניות: מפני מה כתב דוחקן של צדיקים? להודיע שאע"פ שהיו עניים בטחו בבוראם, לפיכך קנו חיי העולם הבא, (רות זוטא ב).

האם נעמי לא צפתה מראש את היחס הזה? אולי קיוותה שבגלל אלמנותה, היותה אם שכולה, ועונייה יסלחו לה.

כ. אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  (שמעשיה נעימים) קְרֶאןָ לִי מָרָא, "מרא", בא' ולא ב-ה', כי חסרו לה 4 דברים: 1. בעל, 2 בנים 4 הרכוש שאבד במואב. שמעשי מרים.

"כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד: הודתה שמעשיהם הביאו עליהם עונש. הייתה עשירה, ובגלל צרות עין של אלימלך ירדו מנכסיהם. משל לפרה סוררת והעמידוה למכירה. אמר בעליה: ציתנית היא. שאלו: וסימני המכות שעליה מה הם? שאם הייתה ציתנית לא הייתה צריכה ללקות.

אם הליכתה אחרי בעלה הוא חטא, עונשה שנשארה לבד. אך אם ציות לבעל אינו חטא, הרי שנענשה שלא באשמתה. כך הרגיש גם איוב.

בניגוד לאיוב, הצדיקה נעמי את הדין על הרעה שמצאה אותה, הכירה בכך "שמעשי מרים". ה' הכה בה: "יצאה בי יד ה'….המר שדי לי מאד", (מגל מ, מבוא המקרא 685).

חטא ועונשו: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי; העונש מעיד על אשמתה.

מלאה – הייתה מעוברת והפילה,

וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. ידעה שה' הענישם על מעשיהם. "ה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי". נשארה לבדה מ- 5 נפשות. לכן אמרה: וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ, דבר שתוכלנה למצוא במואב ולא ביהודה.

נעמי פסימית, כבויה, חסרת תקווה, מלנכולית, לא מאמינה שתהיה לה תקומה.

פרק ב': יחס נעמי אל רות: בתחילה מרירה, מרוכזת בעצמה, מתנכרת לכלתה: כאשר שבה נעמי לבית לחם ראתה עצמה כערירית וריקה. לא הבינה שהיא שבה עם נכס אדיר ושמו רות. אהבת כלתה לא הצליחה למלא את החלל שנפער בליבה.

רות דבקה ראשונה בחמותה, באהבה חד סיטרית? כאשר רות הצהירה את הצהרת האהבה שלה "באשר תליני אלין..ושם אקבר", נעמי הגיבה בקרירות, מרירות ושתיקה.

נעמי לא ענתה להצהרת האהבה של רות. יתכן שרות נפגעה מכך שהצהרת האהבה שלה נתקלה בשתיקה, המעידה על ריחוק והרחקה. לא הציגה את כלתה בפני נשות בית לחם: כאשר נעמי ורות הגיעו לבית לחם, בואה של נעמי עורר מהומה, בעוד שאף אחד לא התיחס לרות למרות שהייתה פנים חדשות בעיר.

איך ידעה כל העיר כי אשת חיל את? אולי נעמי סיפרה לשכונותיה, והן הפיצו את הרכילות בכל העיר.

כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. התרכזה בכל השיחה בעצמה: 5 פעמים לִי ופעם בִי ופעם אֲנִי, והתעלמה מרות כלתה שעמדה לצידה..

נעמי לא הזכירה במילה אחת את רות כלתה. למה?

1.  מואביות: רות – מזכרת עוון מהבן המת, התביישה לחזור ליהודה עם כלה מואבייה, שתזכיר את חטא הבן ותאפשר לכולם לדעת שבניה נשאו מואביות לנשים.

 2. חששה שתהיה מוקד לרכילות, ואכן נער בועז קרא לה: "מואביה.. השבה משדה מואב". אמרה בליבה, שבנה נענש בעונש מוות מכיוון שנשא מואבית,

במשך הזמן נעמי עברה תהליך שבו עברה מלהיות מרוכזת באבלה, מלחשוב על כל מה שאיבדה, למצב בו הייתה מסוגלת לראות את כל מה שרות עשתה בשבילה,

הבינה שרות היא המשאב היחידי שנשאר לה לאחר מות הבעל והבנים. עם הזמן למדה לסמוך על כלתה וכן את כוח השותפות איתה, שהביא לגאולת שתיהן.

למה נעמי לא בקשה עזרה ממשפחתה המיוחסת? הייתה בטוחה שיגנו אותה על שבנה נשא מואבייה. אבל כשרעבו ללחם רות לא חכתה לחסדים ויצאה ללקט עבור חמותה.

ליקוט שיבולים בשדה, דומה לנבירה בירקות המושלכים מהדוכנים בשוק ביום ו' אחר הצהרים.

אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים: מעיד על מצב מחסורי הקרקע. אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו: לא כל בעל אדמה הרשה לכל עני ללקט בשדהו. הקוצרים התנכלו למלקטות ופגעו בהן. המלקטות השיחו את דעת הקוצרים מהעבודה.

רות אמרה: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו איש חסד.

הנער אמר: וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; אחרי הנערים.

בועז אמר: בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט ְלֹא תַכְלִימוּהָ. הנער שניסה להעליל עליה שהיא לוקחת דברים שאסור לה לקחת, שומע מבועז אדונו, שעליו להתיר לה לאסוף בֵּין הָעֳמָרִים.

בועז התנכר לנעמי, נראה שכעס על שאבימלך ומשפחתו נטשו את יהודה בזמן הרעב, אבל רות מסמסה את הניכור והכעס שלו.

ללקט, שכחה ופאה היו זכאים: עני, גר, יתום ואלמנה. לרות היו לפחות 3 מאפינים מאלו. רות לקטה בזכות הנורמות הדתיות, המאפשרות לעני למצוא לחם בשדה העשיר, בניגוד לדרך בה קיבלו אבותיה את בני ישראל, הרעבים בדרכם.

"וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּיתֶּן לָהּ, אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָה. אכלה את שאריות שהותירה כלתה. 

יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ;

וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז. כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים;

"חֲמוֹתָהּ", ו"כַלָּתָהּ": הקטע משובץ בכינויים רבים של "חֲמוֹתָהּ", ו"כַלָּתָהּ", כי מכיוון שרות כלת נעמי, היא יכלה להביא גאולה לשם משפחת בעלה, בעזרת בועז וכן מדגיש יחסים חמים.

יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ.. שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.  וַתֹּאמֶר נָעֳמִי.. בָּרוּךְ הוּא לַה', (זאת שאמרה: ה' המר לי) אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים … קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ-תקווה: נעמי התפעלה התפעלות דתית, מהעובדה, שרות הגיעה לשדה של בועז.

לא "במקרה" הגיעה רות לשדהו, משמים כיוונו צעדיה. נעמי ראתה את יד ההשגחה שכיוונה את רות לשדה בועז. הניצוץ שנדלק קודם אצל נעמי התעצם לאור גדול, הייאוש הפך לתקווה.

מרגע שהבינה ש"הגואל" היה נחמד למעלה מהדרוש לרות, התעוררה בה תקווה שיש פתרון למצבה של רות. רות דיווחה לנעמי: נעמי שמעה מרות, את הדוח שרות בחרה למסור: מה אירע בינה לבין בועז בצאתה ללקוט שיבולים. נעמי נדהמה לשמע דברי רות וחשבה שאולי מצאה פתרון לבעית רות. בניגוד למה שאמרה לכלותיה במואב, היא ראתה לראשונה סיכוי להשיא את כלתה.

הבטחה ותקווה מסעירים: כאשר רות דיווחה: "גם אמר אלי, עם הנערים אשר לי תדבקי, הניצוץ שנדלק קודם אצל נעמי, התעצם לאור גדול. הבינה שרות מצאה חן בעיני בועז.

שאיפתה של נעמי הייתה למצוא גואל, שיישא את רות ויעמיד בן שימשיך את שם משפחתה. מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא. רות עדיין לא ידעה מדוע חמותה מתלהבת, ולא ידעה עדין שבועז הוא קרוב משפחה.  וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה:  נעמי עדין פסיבית ומחכה לבועז שיפעל.

"מגואלנו הוא": נעמי גילתה לרות: "קרוב לנו האיש… הוא" יגאל אותנו (האלמנות) מעונינו". נראה שנעמי החלה לתכנן זיווג בין כלתה ובועז, אך הסוותה זאת: וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה.

עכשיו מצאה לראשונה בכלתה שותפה, ושיתפה את כלתה: מִגֹּאֲלֵנוּ של שנינו, יש סיכוי שהוא יגאל אותנו וישנה מצבנו. ליבה של נעמי ניבא שבועז יהיה הקרוב שישקם את חיי שתיהן, ויגאל את אדמת נעמי.

נעמי עברה מהפכים בימי חייה, חזרה ממואב, כבויה, מיואשת ופסיבית וכהבינה שרות מצאה חן בעיני בועז הגואל, עברה מהפך חיובי: לאופטימית ויוזמת.

רות עשתה קודם חסד עם המת (בעלה) ולאחר מכן עם החיים (חמותה),

ובועז עשה קודם חסד עם החיים (רות ונעמי) ואח"כ עם שם המת.

גַּם כִּי אָמַר אֵלַי, עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין יתכן שרות קיוותה להקים משפחה עם אחד הנערים..  וַתֹּאמֶר נָעֳמִי .. הטיפה לכלתה בעדינות: כ"ב.  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו, בחכמתה אישרה מעשי כלתה, וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר (רות ב 19-22).

"הגניבה" הוראות התנהגות: "צאי עם נערותיו", כך תדבקי בבועז ויש סיכוי שהוא יגאל אותך.

"וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" [ג], ו"אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים" [כ]. 2 ביטויים אלו מקשרים אותנו בצורה ברורה מאוד לסיפור עבד אברהם וחיפושו אחר אישה ליצחק

(יב) וַיֹּאמַר ה' א לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.

(כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' א לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי[בראשית כד, יב; כז. בין הסיפורים ישנן הקבלות נוספות. בשניהם יש חיפוש אחרי עתיד והמשכיות, בשני הסיפורים יש משהו שנראה כמקרי, אך לאחר זמן אנו מבינים שמדובר על פעולה מכוונת מה', ועוד צבי הבר 929.

ההקבלה הזו מלמדת אותנו על דמותה של נעמי, שכנזכר מחפשת את עתידה של רות, וכן דרך לשפר את מצבן הכלכלי והחברתי.

בפרק ב' רות היוזמת ונעמי מיואשת. בסוף פרק ב' חל המפנה ונעמי מתמלאת תקווה: מגואלנו הוא. בפרק ג נעמי היוזמת, התומכת והמעודדת.

פרק ג ': למה נעמי לא בקשה עזרה ממשפחתה המיוחסת?

1. חששה שמגנים אותה על שבנה נשא מואביה שאסורה לבוא בקהל.

2. התבישה לבקש לחם מאלו שזנחה ברעב.

3. התבישה להצטרך לבריות, ככתוב: "שונא מתנות יחיה", (משלי טו).  רצתה להמנע ממבוכה, בושה ואי נעימות.

התנפצו התקוות: יחסו הטוב של בועז לרות, עורר אצלן תקווה להצעת נישואים, אך הן התאכזבו: הצעת נישואים לא הגיעה. נעמי ראתה שמעבר ליחס אנושי חם שבועז הפגין כלפי רות לא התפתח דבר ביניהם, עברו 3 חודשי הקציר, וממה יתפרנסו בחורף?

נעמי הבינה שרות מצאה חן בעיני בועז, וכי הוא התפעל ממסירותה לחמותה, אבל חשה שהוא מתקשה להתגבר על רגישותו החברתית, הבינה שיזדקק לדירבון וכי היא חייבת להיות היוזמת. רצתה לדחוף את בועז לקבל החלטה שתביא גאולה לרות, ותנציח את בניה.

בפרק ג' נעמי התעוררה לפעולה. מתחילת קציר שעורים ועד כלות קציר חטים, עברו כ- 3 חודשים. בזמן זה נעמי הצליחה להתנער מיאושה על אובדן בניה, בעלה ורכושה, וקיבלה אומץ ליזום. 3 חודשים אלו גם הבטיחו שרות אינה הרה למחלון.

זכרון כואב. קשה לחמות לראות את אלמנת בנה נישאת מחדש. ועוד יותר קשה לחתן את אלמנת בנה המת. אך מעשי רות חיממו את ליבה והפשירו את רגשותיה, עד שיכלה לשמוח על שרות נקלעה לשדה בועז ולתכנן איך לעזור לכלתה הנאמנה לבנות בית.

רעיון לשידוך: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ" – "מודענו" הציגה את בועז קרוב משפחתה גם כקרוב לרות.

מה רצתה נעמי?

1. לשקם את רות.  יקים בך מצוות יבום.

2. שהשדות יכלכלו אותה בזקנתה. "מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא". "יגאל אותנו מעונינו"

3. ששדות המשפחה יקראו על שם בניה המתים,

"להקים שם המת על נחלתו": אמרה לרות: פני לבועז הגואל, והבהירי לו שרק מי שישא אותך יוכל לקנות את אדמת המתים ולהשאיר לבניך שם וזכר בנחלה.

מדוע נעמי לא שלחה הצעת נישואים מהוגנת, ובחרה בדרך של פיתוי? האין שדכנים ביהודה? רות הייתה מואביה. ונעמי חששה שבועז יעלב מהצעה כה נועזת וחריגה, יהסס לשאת בת מואב, ואולי תעשה צחוק מעצמה ומכלתה?

אברהם השביע את אליעזר (בראשית כד ג): לא תקח לבני אישה מבנות כנען,

רבקה אמרה ליצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, (בראשית כז מו):

אבי שמשון שאל אותו (שופטים יד ב): האין בבנות אחיך ובכל עמי אישה, כי אתה הולך לקחת אישה מפלישתים הערלים?

זר נחשב פסול, לא היו מוכנים שבניהם ישאו נשים נוכריות. ונישואים עם בת נכר נחשבו למגונים.

עובדה שגם הגואל סרב לגאול את רות. רצתה שהמהלך יצליח, כי אם המהלך יכשל, שם משפחתה ימחק. רק מעשי החסד של רות הפכו אותה ראויה להצטרף לעם.

לבדה: בניגוד לשרה ולרחל שפנו לבקש עזרה מבעליהן, נעמי ידעה שאין לה כבר סיכוי ללדת, פנתה בעצמה אל ה', ודאגה להפגיש את רות ובועז כדי להקים בעזרתו שם לבניה ולמשפחתה.

אדם לא יכול לשבת בחיבוק ידים ולחכות לנס: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך" (דברים יד כט). אדם צריך לפעול ולהתפלל שה' יעזור לו. רמב"ם: האדם צריך להשתדל (פסחים סוף פרק ד)

המגילה מראה שה' עוזר, למי שעוזר לעצמו "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך" (דברים יד טו).

מעשי אדם.	תפילה ובקשה מה'.
"ופרשת כנפך על אמתך" (ג ט). "שש השעורים האלה נתן לי כי אמר.   אל תבואי ריקם אל חמותך." (ג יז). "בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך" (ג א).	1. "ישלם ה' פעלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו (ב יב).   2. "וריקם השיבני ה'" (א כא).   3. "ייתן ה'..ומצאנה מנוחה אישה בבית אישה" (א ט).

עוד במואב איחלה נעמי: "ייתן ה'.. וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ", ועכשיו נגשה לעזור לכלתה להשיג לעצמה מנוחה בבית בעלה: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ. נעמי בקשה למצוא מקום יציב ובטוח לכלתה ולעצמה, כמו היונה מתבת נח: וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, (בראשית ח ד).

נעמי הגתה רעיון מדהים, ופעלה מאחורי הקלעים כדי לאחד בין רות ובועז.

בתחבולות תעשה לך מלחמה: דאגה לרות, ובתחבולה תיכננה להשיאה לבועז. נעמי קיוותה שהפיתוי יקבע עובדות בשטח, עם תוצאות מקוות של אהבה, חתונה, הריון, וילדים. מודעת למעמד בועז, בעל השדה, רצתה כי מעשי רות ירמזו לו איך לפעול, כדי להשיג אותה ואת השדה.

א וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: עד עכשיו נעמי הייתה שרויה באבל ורות הייתה הפעילה, עכשיו התעוררה לפעילות.

בִּתִּי, קראה לרות בתי, כי כמו שלא איעץ עצה רעה לבתי, כך לא אתן לך עצה רעה. דאגתה ואהבתה היו נתונים לכלתה. הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ – מצאה דרך מואבית לעזור לכלתה.

מנוח=חתונה. אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. "לָךְ" בקשה לעזור לרות ולתגמל אותה על דבקותה ומסירותה. וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים-הַלָּיְלָה. נעמי יושבת בבית ויודעת מה קורה בשדה, וְרָחַצְתְּ מעבודת כוכבים שלך, "וסכת" מצוות וצדקות.

וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ- (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; = וירדת הגורן – כתיב וירדתי, זכותי תרד עמך. (ילק"ש תדר).

רחצת = טבילה,

"וסכת"= שמן מבושם.

שמלותיך = בגדי שבת. שימי שמלה בתיקך

 1. נעמי שלחה את רות אל בועז, לאחר רחצה, סיכה, והחלפת שמלה, לפתות את בועז לקיים יחסי אישות.

2. "אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת". לא להפריע לבועז עד שיגמור לאכול. תפני אל הגבר כשהוא רגוע, נינוח ובמצב רוח טוב.

3. וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, (וְשָׁכָבְתְּ); שכבי לידו, חשפי וגעי ברגליו, חכי לתגובתו.

4.  וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. אחת הדרכים לפתות גבר: לציית לו. רדף אחריה, רדף אחריה, עד שהיא תפסה אותו.

5. "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת, עַל נַחֲלָתוֹ". כך יוכל בועז לשאת לאישה מי שמצאה חן בעיניו, בהסוואה של מעשה חברתי חיובי (רות ד, 6).

6. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם שלא תגיעי בטעות למקום משכב גבר אחר.

לנעמי מרחיקה הראות, הייתה תושיה נשית, ניכר שידעה איך על אישה לכבוש לב הגבר. בעצותיה החכמות הובילה את רות בדרך הנכונה, והצליחה לפתור גם את בעיית רות, וגם להשיג גואל לנחלת משפחתה.

מבולבל ונבוך: בועז הופתע מבקשת רות, וראה במעשיה חסד, שכן ביכרה אותו על הצעירים. ואילו רות בקשה ממנו, שיעשה חסד ויישא אותה לאישה.

"כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ". נעמי שלחה את רות אל הגורן ואמרה: וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין, (ד). ואילו מה בועז אמר לה? "ועתה בתי אל תיראי, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה לָּךְ". רות כ"כ מצאה חן בעיניו, עד שהתבלבל וחיכה לשמוע בקשתה. כ"עד חצי המלכות" לאסתר, ואולי גמול על שאמרה לחמותה: כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי  אֵלַי, אֶעֱשֶׂה.

התנהגותה הציתנית של רות לחמותה זכתה להערכת בעז, הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם,  מישהו הכיר בערך המעשה שלה. לכן בחר בה לאישה, למרות היותה מואבייה. רות שמחה שהמעשה הנועז של לכתה אל בועז בלילה אל הגורן, נעשה על דעת חמותה. בזכות גיבוי חמותה לא פחדה שיבוזו לה. נעמי הייתה ההשראה של רות (הרב אבנרי). היוותה בשבילה דמות להזדהות.

בעת המפגש בין רות ובועז, ניכר היה שבועז נמשך לנערה הצנועה. אך הוא נשאר פסיבי. וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה, מי שהובילה אותו לפעולה, הייתה רות בתכנון נעמי. העצה, עצת נעמי, המעשה, מעשה רות ביקשה ממנו שישא אותה לאשה. במבחן זה רות הוכיחה את כשרות כוונותיה וגם בועז הודיע כיצד הוא רואה את רות.

חמותה חשבה שתגאל, ע"י זה שתפתה את בועז, אך היא העדיפה להגאל בדרך מכובדת של נישואים, ולא של פיתוי. למרות שאמרה לחמותה "כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה. וגם: וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ.

סרבה להשתמש בפיתוי זול, ובמקום זה העדיפה לבקש מבועז לקיים את מצוות הגאולה והיבום, בצורה מכובדת של נישואים וגאולת האדמה: וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה. הפכה פיתוי חד פעמי לנישואים חוקיים ומתמשכים.

3 שיבות: 1. נעמי שבה מיואשת ואבלה. 2. רות שבה מהשדה עם פתח לתקווה. 3. רות שבה עם תקוה.

ט"ז. כאשר חזרה רות, שאלה נעמי: מִי-אַתְּ בִּתִּי? נעמי ידעה שזו רות, אחרת לא הייתה קוראת לה בִּתִּי. מה שהיא שאלה: מִי-אַתְּ? האם את יכולה לבוא בקהל? "הצלחת? פנויה או אשת איש? (רו"ר ז ד) מכאן שנעמי לקחה בחשבון את האפשרות שבועז יקדש את רות בביאה, עוד באותו לילה. נייתן לקדש בביאה.

"ותבוא אל חמותה", רות שיתפה את חמותה בחוויות הלילה:

י"ז. 6 השעורים האלה נתן לי, כי אמר… אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ:

                         נחמה לנעמי שמלאה הלכה, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'.

רות ונעמי רצו בבועז כי היה קרוב משפחת אלימלך, בעל אדמות, נדיב שהיטה חסד לרות מאז המפגש הראשון שלהם, למרות מעמדה החברתי הנמוך והיותה מואביה.

כישלון: רות שבה לחמותה, מוגנת, ושללה מעיד על רצונו הטוב של בועז, (זקוביץ רות, 97). אך רות הייתה מאוכזבת, נבוכה וחששה שב- 6 שעורים יצא בועז ידי חובתו.

רות איבדה את בטחונה, אך נעמי המיואשת התמלאה תיקווה. היא ראתה את השעורים, הרגיעה אותה, ואמרה: לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

י"ח. איך הבינה נעמי שבועז יסגור את הענין עוד באותו יום? בועז ביקש להעביר מסר לנעמי: כשישי בשושלת היוצא מפרץ, יש בכוונתו לגאול את רות ולהקים עמה שושלת שממנה תצא המלוכה..נעמי..הבינה את המסר..נהיר לה כי בועז הביע נכונות..לקיים המסורת המשפחתית, וכשם שפרץ פרץ מבטן אמו..ונחשון לא היסס וקפץ לים סוף, כך: לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם (אביטל רוזין ע כי אל אשר תלכי אלך, אופיר בכורים יהוד 2012 113). סיפור רות על פעולות בועז, שכנעו את נעמי שכונותיו רציניות. וגם אולי ניחשה שאחרי לילה בגורן הוא ימשך אל רות.

אלשיך: דרך חמות להצטער בנשואי אלמנת בנם, אבל נעמי שמחה בשמחתה.

"ותאמר שבי בתי":

קודם דרבנה אותה לפעולה: "טוב בתי כי תצאי". עכשיו הבינה נעמי, כי הנשים אינן יכולות עוד לעשות דבר, ועליהן להעזר בסבלנות ולקוות שהגברים יביאו את הענין לידי סיום חיובי.

גאולת אדמה ויבום היו פעולות בתחום האחריות של הגברים. גם נשים אסרטיביות כמו רות ונעמי הכפיפו עצמן לנורמות הקובעות שיש פעולות שרק גברים יכולים לבצע. (זקוביץ י, רות, 1990, 8).

זקוביץ: יש דמיון בין ספור בנות לוט למגילת רות

בנות לוט	רות המואביה
2 נשים מבקשות לפתור בעית זרע מגבר מסוים הבכירה יוזמת הגבר שותה יין	2 נשים מבקשות לפתור בעית זרע מגבר מסוים הבכירה יוזמת הגבר שותה יין

זקוביץ טען שדווקא הדמיון מדגיש את השוני העצום בין 2 המעשים, רות נהגה בצניעות ואיפוק. רות מבקשת נישואים מכובדים ופומביים, והקמת משפחה.

פרק ד – וכמו שניבאה נעמי כך היה, עם בוקר, וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר,

הַשַּׁעַר הוא תחום הגברים: נשים לא הוזמנו, ולא יכלו לשבת, במועצת הגברים, "בשַּׁעַר. (דבורה הנביאה ישבה תחת התומר ולא בשער) השער הוא המרכז, בו נערכו משפטים ועסקאות מסחריות. המקום בו ישבו כל נכבדי העיר, הזקנים, השופטים.

הַשַּׁעַר הוא פומבי ושם מתבטאת דעת הקהל. שם נערך: 1. טכס גאולת האדמה,,,,, 2. גאולת רות, 3. שם בורך אח"כ בועז, בעקבות גאולת רות.

הַשַּׁעַר נתן הילה של מכבדות להבטחות שבועז נתן לרות בחשאי.

למה הגואל סרב לגאול?

1. פחד כי יאלץ לפרנס משדה אבימלך גם את נעמי וגם את רות וילידיה.

2. הבן הבכור של רות ירש את השדה ולא שאר בניו.

3. הבן יחשב כבן מחלון ולא כבנו ועלול לפרוץ ריב בינו ובין שאר היורשים.

4. לא רצה להכניס צרה לאשתו.

בועז גאל את אדמות נעמי, גאל את כבוד רות והפך אותה לאשת חיקו. גאל את עצמו, והפך עצמו לאבי שושלת המלוכה.

"אותו הלילה שבא עליה מת". (לקח טוב, רות ד 7 אלשך). לפי המסורת בועז נפטר בליל הכלולות לאחר שרות התעברה, (ילק"ש חב תרח).

כיון שמת בועז חששה נעמי כל ימי ההיריון, שמא תפיל רות. אולי אמרו: אילו בועז חיכה יום אחד, רות לא הייתה נגאלת לעולם, כי מת אותו הלילה, והגואל סרב לגאלה. או אמרו: כך קורה למי שנושא מואבית, אך משום שנשאה לשם שמים, הקים את זכר המת, וקיים מצות יבום, זכה להקים את שושלת דוד המלך.

גמולה של רות על היותה נאמנה ומסורה לחמותה, הוא שלמרות נוכריותה, זכתה שמזרעה יצא דוד מלך ישראל.

רות היא דוגמא כיצד כלה שויתרה על מאווייה האישיים, גרמה שיחסיה עם חמותה היו אידיאליים לעצמה והן לחמותה.

ברכות: אל תהה ברכת הדיוט קלה בעיניך: בועז היה בן 80 ולא נפקד, (רו"ר ו ב), ואז זכה בברכת נעמי: בָּרוּךְ הוּא לַה', נשא את רות, ומיד נפקד בבן.

יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם;

וַתֵּלֶד בֵּן. 1. ה' בירך את שרה: "והייתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו". כנגד  עקרותה תחילה.

2. כאשר שלחו את רבקה אל יצחק בירכו אותה בני משפחתה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה",

3. ויאמרו כל העם אשר בשער:  יִתֵּן ה, (מזכיר את ברכת נעמי כשבקשה לשלח את כלותיה.) אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת.              

העמידו את רות בשורה אחת עם האימהות הגדולות של האומה, ושכחו לה את עברה: כזרה, אלמנה ועניה, בזכות החסד שעשתה. זו פעם יחידה בתנ"ך בו מוזכרות אימהות מהעבר, כמודל לבנית "בית ישראל.

רות לא נקראת עוד "מואביה", אלא: "רות", "האישה", "כלתך", או "נערה". טו

טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כנגד: הֲזֹאת נָעֳמִי? שאלת נשות בית לחם השאירה כנראה משקע רגשי רווי עלבון ועצב בלב נעמי, שהתבטא גם בהסתגרות בביתה, מבלי לצאת ולהיפגש עם בני עירה. רק לאחר הולדת הנכד, השכנות מעמידות את נעמי במרכז השמחה. נעמי שעזבה את בית לחם, עזבה כאישה עשירה בעלת מעמד נכבד, שאף בעלה נקרא על שמה: אלימלך איש נעמי, א 4,

נעמי שחוזרת לבית לחם היא אישה שבורה שאיבדה את כל היקרים לה, את רכושה ואת כבודה.

והֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. י"ז. השכנות פרגנו: "יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי": "וכי נעמי ילדה? לא!  הבן לא היה קשור אליה בקשר משפחתי. רות אמנם ילדה אותו, אבל נעמי גידלה אותו.

שכל המגדל יתום בביתו, כאילו ילדו: לפיכך נקרא על שמה ואולי אימצה אותו והייתה אומנת לו.

הבן, גמולה של נעמי על חסדיה – בזכות דאגת נעמי לרות, בנה של רות יוחס לה. המגילה הבליטה באריכות והרחבה את הגמול שקיבלה נעמי על צרותיה ועל חסדה.

בתחילת המגילה: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי,?

ובסוף המגילה כתוב: "יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי".

פצוי ונחמה לנעמי שאמרה: "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי "מרה". למודה ביסורים ומלאה בתקוות. (כבר לא נקראת: "מרה").

חשבה: "ריקם השיבני", אך לא הייתה ריקה, כי רות הייתה ההבטחה שתהיה שוב מלאה.

כאשר נולד לרות בן והנשים אמרו לנעמי: (ד' טו) בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. כל הטובה בזכות רות, (הרב שמחה כהן(. מזכיר את דברי אלקנה: הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. עסקת חבילה: לרות ונעמי". רות ילדה והמגילה הסתימה בברכות לנעמי.  בזכות שיתוף הפעולה ההדוק: נחלצו שתי האלמנות, חסרות הילדים ממצבן הקשה, והצליחו לשקם את עצמן, בחברה פטריאכלית, ולמרות כל הסיכויים.

 טז. בתחילה כתוב: וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, עתה: וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, חיק האישה השכולה התמלא בשנית, שוב חיבקה תינוק בזרועותיה.

"וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת": נעמי אימצה את עובד כמו שבת פרעה אמצה את משה (ראב"ע). והייתה קשורה לילד ולאימו בקשר של אהבה, קירבה, מסירות וחסד.

יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, השכנות שהתעלמו מהן בחודשי המצוקה, שמחו עכשיו בשמחתן, עכשיו עודדו אותן והעניקו תמיכה רגשית. וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. 

למה נתנו השכנות את השם לילד? אולי כדי לציין את השינוי ביחסן אליה מאז שבה ממואב. מתן השם בידי השכנות מראה שהילד הוא ילדם של כל אנשי בית לחם, ולא רק של בועז, רות ונעמי.

רות כיבדה את חמותה במתן השם, ונעמי כבדה את רות במתן שם, ואם בועז אכן נפטר היו שתיהן אבלות, ואז "ותקראנה לו השכנות": השכנות נתנו לו את שמו.

ט"ו. " וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  שהיה עובד את ה' בכל ליבו. "עובד", סב דוד המלך, ונעמי הפכה לסבתא רבא רבא של דוד המלך. "הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". המגילה נכתבה כדי לפאר את משפחת דוד בחסדים שהרעיפו. זה לא רק ספור פרטי של משפחה מבית לחם, אלא ספור משפחת דוד. דוד החביא את הוריו מפני שאול אצל מלך יואב (בזכות קרבת משפחתם?): וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, יֵצֵא-נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם, עַד אֲשֶׁר אֵדַע, מַה-יַּעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים. יש לשאר שהייתה מסורת בדבר מוצאו של דוד מרות המואביה, אחרת היו מחפשים לו ייחוס מפואר יותר, אך המגילה מדגישה שבשל היותה רודפת חסד ודבקה באלוקי ישראל, הייתה ראויה וזכתה להיות אם למלכות דוד. עובד אבי ישי, כמו פרץ בן יהודה נולד לאלמנה שהשיגה לעצמה יבם באומץ ובנחישות, וכך הפכו להיות ראויות למעמדן.

"להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו." הקימה זכר לבנה. נעמי הצליחה בפעולתה, ועובד הוא הבן ששמר על זכר אביו מחלון.

נעמי היא דמות מרכזית: בחלק המתאר שרות ילדה את עובד, דווקא נעמי היא הדמות המרכזית. והנשים בירכו דווקא אותה על לידתו. בחלק האחרון של המגילה נעמי היא הגבורה היחידה שהמגילה ממשיכה לספר עליה. היא מופיעה בתחילת המגילה, עליה מסופר לכל אורכה, וגם בסוף, נעמי היא המככבת.

"מגילה זו.. למה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב, לגומלי חסדים", (רות רבה ב 15).

עולם חסד יבנה", (תהילים פט 3). המסר במגילה, אינו החוק, אלא סיפורי החסד. חסדים במגילה:

1. ערפה ורות נשארו עם חמותן האלמנה והשכולה, "יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי", (רות א 8).

2. רות עשתה חסד עם חמותה: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך", (רות ב 11).

3. נעמי: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", (רות ב 20).

4. נעמי: "הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך", (רות ג 1).

5. בועז: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים", (רות ג 10).

6. "להקים שם המת על נחלתו", (רות ד 5).

אדם הנוהג בחסד יכול לשנות סדרי עולם, (בזק אמנון מגדים יח יט תשנג 169). מגילת רות מלמדת אותנו כי האדם במעשיו יכול לפעול, לתקן, לבנות, להקים, לפרוץ, לגאול. בועז רות ונעמי בעלי החסד, היו התיקון לחטא בני מואב.

במגילה זו, הנשים לקחו אחריות והניעו את העלילה, היה להן כח, ובזכות שיתוף הפעולה התפתחה מערכת יחסים יפה ביניהן והן הצליחו. נעמי תרמה את הנסיון וההבנה שלה ורות את הנשיות, ובזכות החסד שלה הגיעה עד למלכות דוד.

ערפה והגואל היו אנשים רגילים, אך הם מדגישים את הניגוד בינם ובין רות ובועז האמיצים, נועזים, מוכנים ללכת עד הסוף כדי לגמול חסד, לעשות את הלא מקובל,.

גם רות, גם נעמי וגם תמר, אמהות דוד המלך, הפעילו גברים בענין היבום.

זוג חגג והזמין את כל המשפחה לסעודה. החמות התעקשה לשבת בראש השולחן כשמאחוריה שעון הקיר המשפחתי הגדול. מספר שניות לאחר שקמה לשטוף את הכלים, נפל השעון על הכיסא שלה והתנפץ לרסיסים. הכלה הגיבה בזעם: "אוף… השעון הזה תמיד מאחר."

מספרת החותנת לחברתה: ראית איזה חתן מקסים יש לביתי – כל בוקר הוא מביא לה קפה ועוגה למיטה. עונה החברה: לבני יש, כלה מרשעת, היא דורשת ממנו שיביא לה קפה ועוגה למיטה בבוקר………

תמר	רות
הבעל מת ללא זרע. לאשה סיכויי נישואים אפסיים. החותן ייעץ לה לשוב לבית אביה. יזמה מעשה לא מקובל. המיבם הראשון סרב לייבם. השני גבר בוגר, לא אחי המת, נישאה לנצר ממשפחת יהודה, אבי מלכות דוד. הכרזה פומבית.	הבעל מת ללא זרע. לאשה סיכויי נישואים אפסיים. החותנת ייעצה לה לשוב לבית אמה. יזמה מעשה לא מקובל. המיבם הראשון סרב לייבם. השני גבר בוגר, לא אחי המת, נישאה לנצר ממשפחת יהודה, אבי מלכות דוד. הכרזה פומבית.

2. בעל ואישה רבים. שוב. אחרי המריבה הולכת האישה ומתקשרת לאמה: "הוא רב איתי שוב! אני עוברת אליך." אמא שלה משיבה: "יקירתי, הוא חייב ללמוד לשלם על טעותו. אני עוברת אליכם.

בנות לוט	רות
2 נשים וגבר. שני בוגרים מתו. הנשים מבקשות לפתור את העדר הזרע. הגבר שותה יין.	2 נשים וגבר. שני בוגרים מתו. הנשים מבקשות לפתור את העדר הזרע. הגבר שותה יין.

כלה וחמותה ביהדות: קיום בעייתיות ביחסי חמות-כלה, נמצאה כבר בצוואת הגאון רבי אליהו מוילנא (אגרת הגר"א), שקבע כללים להליכות אדם וסדרי בית, ובה ביקש מאשתו לכבד את אימו, ומאימו לשמור על שלום עם רעייתו. בנוהג שבעולם, אין חיבה יתרה מצויה בין חמות וכלה, משנה, יבמות, קי"ז, א

חמות שונאת את כלתה, כי חוששת, שכלתה תאכל את עמלה ויגיעה (ר' יהודה). ומדוע הכלה שונאת את החמות? כי החמות מגלה לבנה את מעשי אשתו. ואולי אם הכלה והחמות לא גרות בבית אחד, אין חשש שהחמות תגלה לבנה את מעשי אשתו, וכך לא תהיה שנאת כלה לחמות. ייתכן שגם שנאת החמות לכלה תהיה קיימת רק אם הן גרות יחד, כך כלתה לא "תאכל את יגיעה".

ייתכן שהלכה זו, של שנאת חמות וכלה, ושנאת בת הבעל ואשת האב, נאמרה בתנאי שגרות יחד. "שנאת החמות לכלתה, עיקרו אינו מצוי אלא בדרות יחד, יוצאת ונתקלת, נכנסת ונתקלת בה, נפשה בחלה בה, על כן יאמרו: אם ירעו זאב וטלה כאחד, תדור כלה עם חמותה" (רבי יעקב עמדן מאלטונה בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי" לב).

ייתכן, שהפמיניזם הליברלי יטען, שמציאות החיים המשתנה, בה גם אישה עובדת, תמעט את התלות הכלכלית של הכלה בחמותה, דבר שיקטין את החיכוך והשנאה, כי ימעט החשש שהכלה תאכל את יגיעה של החמות. יתר על כן, החמות, העובדת גם היא, לא תהיה בבית יותר מבעלה כדי לגלות לבנה את מעללי אשתו.  הפמיניזם האורתודוקסי ינסה לטעון, ששינוי תנאי החיים, שכלה וחמותה לא גרות ביחד, יוצר מצב חדש, המונע שנאה זו.

שנאת כלה וחמותה היא הבנייה חברתית של החברה הפטריארכלית, שאין בינם לבין האופי האמיתי של הנשים, דבר וחצי דבר. אולי במצבים מסוימים היה ניתן לומר ש"חמש נשים שונאות זו את זו", אך ודאי שאין לראות כאן משהו עקרוני שניתן לקבוע לפיו הלכה לדורות.

במחצית השנייה של המאה העשרים התעורר רצון של נשים אורתודוקסיות, להשתלב בתנועה הפמיניסטית בלי לפגוע במחויבותן לתורה. יסודות זרם זה בנויים על אפשרות לשינויים בהלכה – מבלי לפגום בה. כגון: נשים פטורות מקריאת שמע, אך כבר השו"ע [או"ח סי" ע] המליץ לחנכן לכך (הרב עזריאל זילבר)..

הצד הכלכלי של מגילת רות.

הרבה העלו תמיהות על הקשר ההדוק בין נעמי לבין כלתה רות, עד שנשמעו טענות שהקשר בינהן היה קשר של אהבת בשרים.[i] לדעתי הסבר זה מופרך.

ראשית נעמי היא שדאגה לחתן את כלתה, וזה לא קל לחמות לראות את כלתה נישאת לאחר מות בנה, ועוד יותר קשה לחמות כזו לתכנן ולעזור לכלתה להנשא.

שנית רות לא היססה לבקש מבועז: "פרוש כנפך על אמתך", "שא אותי לאישה", כלומר בקשה מגבר להיות לבעלה.

ירושת הנשים: אין ספק שנעמי הייתה חמות נפלאה ורות הייתה כלה נהדרת, והן אהבו זו את זו, ודאגו אחת לשנייה במסירות נפש נדירה, אין ספק שבין שתי הנשים היה קשר מיוחד, וכי רות ראתה בחמותה דמות לחקוי ואימצה את דת ישראל שעליה למדה מחמותה.

אם רוצים לחפש מניע לקשר בינהן, מעבר לקשר האנושי, יש לדעתי ליחס את הקשר בינהן לאינטרס כלכלי שקישר בין הנשים שהיו במצב כלכלי קשה, והשותפות שלהן עזרה להן גם להתקים וגם להשיג לעצמן בסיס כלכלי איתן למשך שארית חייהן.

אלמנה ללא ילדים: כאשר כל הבנים מתו ולא השאירו בנים, היו כמה בעיות:

1. לא היה מי שיפרנס את האלמנות והאם.

 2. לא נשאר צאצא שיישא את שמם.

 3. היה חשש שאדמות המתים יעברו לשבט אחר.

גם נעמי וגם ערפה ורות היו במצב זה לאחר מות הבנים. לא היה להם מפרנס או מקור פרנסה במואב. ודאי שנעמי האבלה העדיפה לחזור למולדתה ולסיים את חייה בעיר שרבים מהתושבים היו קרובי משפחתה, חברים לשעבר ומכרים. ויתכן שנעמי גם זכרה את אדמות אלימלך, וקיוותה להנות מהם, ורות אולי חזרה ליהודה גם מתוך מחשבה שביהודה תוכל להנות מפרי ירושתה.

למה ערפה לא חזרה עם כן? יתכן שחשבה שהסכוי הקלוש לזכות בירושה, אינו מצדיק את המסע הארוך והמפרך, את העובדה שביהודה תהיה מהגרת נוכריה, הסובלת משנאת התושבים לבת העם המואבי, וללא אמצעי קיום, עד, ואם, שתקבל תמורה כל שהיא תמורת ירושתה.

למה רות הסתכנה? בחירתה הייתה בין רע לגרוע. גם במואב הייתה אלמנה ללא ילדים, שנישאה לאדם זר, וכך התרחקה מחוג המשפחה והחברים הוותיקים שלה, וגם במואב הייתה נאלצת להאבק כלכלית ואולי קיוותה שביהודה יהיה לה קל יותר להשתקם כלכלית.

פרק ג ':

ירושת אבימלך: כאשר עזב אבימלך את יהודה, השאיר אחריו שדה או שדות שהיו שיכים לו. כאשר מת, בניו ירשו אותו. כאשר גם הם מתו ללא בנים. עבר הרכוש הנותר לחזקת נעמי ורות.

שדות אבימלך ובניו בחזקת נעמי: במגילה מצאנו שנעמי ורות מכרו את השדות.

נעמי מכרה שדות המשפחה: "ויאמר לגואל, חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי (ד ג). "עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מידי נעמי", (ד ט). (שלא תבוא ערפה אשת כליון, ותתבע מה שהיה לבעלה).

יתכן שכאשר הבנים מתו ללא יורש, ירשה נעמי את שדות המשפחה שהשאיר אלימלך.

ידוע שגם ליהודית (מהספרים החיצוניים) ירשה את רכוש בעלה ולשונמית הייתה בעלות על אדמת בעליהן, ואולי בתקופת התנ"ך נשים ירשו, אךמתקופת המשנה לפחות אישה לא יורשת את בעלה:

מהמשנה ומהגמרא ידוע שאישה לא יורשת. המשנה: האיש יורש את אשתו והיא אינה יורשת אותו (ב"ב ח א). הגמרא: האיש.. הוא מן "הנוחלים ולא מנחילין" (ב"ב קיא ב).

איך התפרנסו נשים שלא קיבלו דבר מירושת המת? בנים יורשים היו צריכים לפרנס את האם האלמנה, ואת אחיותיהן שלא נישאו עדין.

שם אב המשפחה מוקם על נחלתו (במ' כז 4, רות ד 5-10). הנחלה עברה מדור לדור באמצעות גברים, שנחלו אותה מאבותיהם והנחילו אותה לבניהם. "והיה ביום הנחילו את בניו, את אשר יהיה לו" (דב' כא 15-17). (סימון א., מקום האישה בחברה המקראית, בתוך בקש שלום ורדפהו, ת"א, תשס"ב, 95).

"נחלת אבות": נשים לא בעלות אדמת המשפחה, המוגדרת כ"נחלת אבות", (במ' לו 8, מל"א כא 3).

כיצד הגיעו השדות לרשותן? יתכנו 3 אפשרויות: גולאק, א, יסודי המשפט העברי, זכויות האלמנה בעזבון הבעל, 88.

1. כתובה: השדות שנמכרו שמשו לכיסוי כתובותיהן.

2. השדות שמשו לסיפוק פרנסה שהיו זכאיות לה כאלמנות: מדור, מזונות, מלבושים וכו'.

3. "נכסי צאן ברזל", השדות שהן הביאו איתן לנישואים, חזרו לרשותן לאחר התאלמנותן.

השדות גם בחזקת רות: "ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת". "ומאת רות המואביה, אתה צריך לקנות, והיא אינה מתרצה אלא אם תשאנה" (רש"י).

איך קיבלה רות זכויות בשדות המשפחה? אולי נעמי אסירת תודה לרות על כל מה שעשתה עבורה, דרשה שאת השדות יגאל רק מי שיסכים לקחת את כלתה לאישה.

האם השדות נמכרו ע"י אבימלך? יתכן שהשדות לא נמכרו, אך מישהו עיבד אותם, אם ברשות או לא ברשות. 2. יתכן שהשדות נמכרו ונעמי רק העבירה את הזכויות בנחלה לגואל בשם בעלה.

בועז הצהיר בפני פלמוני שלנעמי נשארו נחלות, למה רות ליקטה לקט עניים?

1. סיכוי ליבול רק בתקופת הקציר הבא: אם שדות אבימלך נשארו שוממים, הן לא יכלו להנות מהן, מכיון שהיה עליהן לחכות לתקופת הזריעה כדי לזרוע, ולחכות שוב עד שהשדות יניבו בשנת הקציר הבאה.

בכל מקרה אי אפשר היה לעבד את השדות עד תקופת החריש.

2. אם מישהו עיבד בהעדרן את השדות, הוא היה זכאי להנות מהיבול שעמל לגדל,

3. יובל: אם השדות נמכרו, היה המוכר זכאי להנות מהן עד היובל? ואם לא נמכרו?

האם הנשים יכלו לעבד את השדות בעצמן ולא למכור אותם לאחד הגברים?

הון עצמי: אם היו מבקשות לשכור פועלים שיעבדו בשדה עבורה, הן נזקקו להון עצמי כדי לשכור פועלים, בעלי חיים (פרים, סוסים, או פרדים), לשכור או לקנות מחרשה ולקנות זרעים.

חכירה: לו היו מבקשות להחכיר את השדה, הן היו נאלצות לחכות עד הקציר הבא, כדי לקבל את חלקן ביבול. ולא היה להן אמצעי קיום עד אז. לכן נאלצו נעמי ורות  למכור את האדמות.

בועז יכל לעבד את האדמה, וגם אם, לפי האגדה, נפטר בליל הכלולות לאחר שהפרה את רות, היא בתור אלמנתו ואם בנו יכלה להמשיך ולהעביד את צוות הפועלים (כנראה שהיה לו גם מה שאנחנו קוראים "מנהל עבודה": "הנער אשר על הקוצרים") ולעבד בעזרתם את שדותיו.  

קימים 2 חוקים:

1. חוק הגאולה דורש משאר הבשר הקרוב ביותר לאדם שמכר נכסיו, או שמת ללא בנים, לגאול את האדמה הנמכרת (ויקרא כה 23). חוק זה אפשר לשמור את האדמה במשפחה ובשבט.

2. חוק יבום: "יבמה יבוא עליה..והיה הבכור אשר תלד, יקום ע"ש אחיו המת ולא ימחא שמו מישראל" (דברים כה 5). אח נושא את אלמנת אחיו שמת ללא ילדים, והבכור שנולד, נושא את שם המת ויורש אדמותיו.

היבום לטובת האישה: היבום נתן משען כלכלי לאלמנה שלא היו לה ילדים (לו היו ילדים, הם היו יורשים, והיא מתפרנסת מחלקם). הגיס שייבם אותה, יפרנס אותה.

טוב לנפטר:  אם ייוולד להם בן הוא ישא את שם האח שנפטר וימשיך את שם משפחתו.

היבום במגילת רות שונה מהיבום במקרא. (יבמות ב ב. יז א. רמב"ם יבום ד טז. רות רבה ב טו).

1. חוק היבום עוסק באחים ממש, ורק עם אח שחי בזמן שאחיו מת , ואילו הגואל ובועז לא היו אחי המת, כי אם קרובי אביו.

2. האח יכל להשתחרר מחובתו ע"י חליצה. לפי הדין, אם יבם מסרב ליבם, האישה חופשית להינשא למי שתרצה, ואילו רות עברה מיבם ליבם.

3. המקרא לא קשר בין יבום לבין גאולת אדמה. ואילו המגילה קשרה בין גאולת הקרקע, ליבום.

במגילה קשורים 2 החוקים ולכן בועז גאל בשני הנושאים פרדס אילנה, הבריאה לפי חוה 130).

אם לא היה להן לחם, למה הקהילה לא עזרה להן? בני העיר זכרו את בריחת המשפחה מבית לחם למואב בזמן הרעב, וכנראה כעסו על שהמשפחה נטשה אותם בזמן הרעב. כשם שהיא לא עזרה להם בעת צרה, גם הם לא עזרו לה בעת צרתה. תושבי העיר לא התגיסו כדי לרכך את הלם השיבה ולהקל את תנאי החיים של האלמנות. הם הבינו שחזרו מחוסר ברירה.

ירושת אבימלך: כאשר עזב אבימלך את יהודה, השאיר אחריו שדה או שדות שהיו שיכים לו. כאשר מת, בניו ירשו אותו. כאשר גם הם מתו ללא יורשים. עבר הרכוש הנותר לחזקת נעמי ורות.

והרי אישה אינה יורשת את בעלה: מהמשנה ומהגמרא ידוע שאישה אינה יורשת את בעלה. המשנה: האיש יורש את אשתו והיא אינה יורשת אותו (ב"ב ח א).

הגמרא: האיש.. הוא מן "הנוחלים ולא מנחילין" (ב"ב קיא ב).

איך התפרנסו נשים שלא קיבלו דבר מירושת המת? הבנים היורשים היו צריכים לפרנס את האם האלמנה, ואת אחיותיהן שלא נשאו עדין.

הנשים לא היו שותפות בבעלות על אדמת המשפחה המוגדרת כ"נחלת אבות", (במ' לו 8, מל"א כא 3).  שם אב המשפחה הוקם על נחלתו (במ' כז 4, רות ד 5-10). הנחלה עברה מדור לדור באמצעות הגברים, שנחלו אותה מאבותיהם והנחילו אותה לבניהם. "והיה ביום הנחילו את בניו, את אשר יהיה לו" (דב' כא 15-17). (סימון א., מקום האישה בחברה המקראית, בתוך בקש שלום ורדפהו, ת"א, תשס"ב, 95).

ולמרות כל האמור למעלה מצאנו במגילה שנעמי ורות מכרו את שדות המשפחה לבועז: וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי (ד ג). עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן-מִיַּד, נָעֳמִי.  (ד ט). (שלא תבוא ערפה אשת כליון, ותתבע מה שהיה לבעלה). ידוע שגם יהודית והשונמית היו בעלים של אדמת בעליהן.[42]

וַיֹּאמֶר בֹּעַז..ּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ. מכאן שהשדות היו גם בחזקת רות. "ומאת רות המואביה", אתה צריך לקנות, והיא אינה מתרצה אלא אם תשאנה" (רש"י).

איך קיבלה רות זכויות בשדות המשפחה? אולי נעמי אסירת תודה לרות על כל מה שעשתה עבורה, דרשה שאת השדות יגאל רק מי שיסכים לקחת את כלתה לאישה.

כיצד הגיעו השדות לרשותן? יתכנו 3 אפשרויות: (גולאק, א, יסודי המשפט העברי, זכויות האלמנה בעזבון הבעל, 88).

1. השדות שנמכרו שמשו לכיסוי כתובותיהן.

2. השדות שנמכרו שמשו לסיפוק פרנסה שהן זכאיות לה כאלמנות: מדור, מזונות, מלבושים וכו'.

3. השדות היו "נכסי צאן ברזל" שהן הביאו אייתן לנישואים, וחזרו לרשותן לאחר התאלמנותן.

יתכן שמישהו עיבד את השדות, אם ברשות, או לא ברשות. ויתכן גם שהשדות נמכרו ונעמי רק העבירה את הזכויות בנחלה לגואל בשם בעלה.

לשתי הנשים ששבו ממואב היה סיכוי להנות מהיבול רק בתקופת הקציר הבא:

1. אם שדות אלימלך נשארו שוממים, הן לא יכלו להנות מתנובתן עד לקציר הבא.

2. אם מישהו עיבד בהעדרן את השדות, הוא היה זכאי להנות מהיבול שעמל לגדל, ובכל מקרה אי אפשר היה לעבד את השדות עד תקופת החריש.

3. אם השדות נמכרו, היה המוכר זכאי להנות מהן עד היובל.

לכן למרות שלכאורה היו לנעמי ורות שדות, לא היה להן ממה להתקים, מכיוון שהיה עליהן לחכות לתקופת הזריעה כדי לזרוע, ולחכות שוב עד שהשדות יניבו יבול בשנת הקציר הבאה.

האם הנשים יכלו לעבד את השדות בעצמן ולא למכור אותם לאחד הגברים?

הון עצמי: גם אם היו מבקשות לשכור פועלים שיעבדו בשדה עבורן, נזקקו להון עצמי כדי לשכור פועלים, בעלי חיים (פרים, סוסים, או פרדים), לשכור או לקנות מחרשה ולקנות זרעים.

לבועז היה את כל זה, וגם אם, לפי האגדה, הוא נפטר בליל הכולולות לאחר שהפרה את רות, היא בתור אלמנתו ואם בנו יכלה להמשיך ולהעביד את צוות הפועלים (כנראה שהיה לו גם מה שאנחנו קוראים היום "מנהל עבודה": "הנער אשר על הקוצרים") ולעבד בעזרתם את שדותיו.  

חכירה: לו היו מבקשות להחכיר את השדה, הן היו נאלצות לחכות עד עונת הקציר הבאה, כדי לקבל את חלקן ביבול. ולא היה להן אמצעי קיום עד אז. לכן נאלצו נעמי ורות  למכור את האדמות.

אם לא היה להן לחם, כי השדות לא נזרעו, למה הקהילה לא עזרה להן? אולי בני העיר זכרו את בריחת המשפחה מבית לחם למואב בזמן הרעב, ואולי כעסו על שהם נטשו אותם בזמן זה. וכמו שהיא לא עזרה להם בעת צרתם, גם הם לא עזרו לה בעת צרתה.

 תושבי העיר לא התגיסו כדי לרכך את הלם השיבה ולהקל את תנאי החיים של האלמנות החוזרות. הם הבינו שחזרה מחוסר ברירה.

למה נעמי לא בקשה עזרה ממשפחתה המיוחסת? קימות כמה אפשרויות:

 1. הייתה בטוחה שהם מגנים אותה על שבנה נשא מואביה שאסורה לבוא בקהל.

2. התבישה לבקש לחם מאלו שזנחה ברעב.

 3. התבישה להצטרך לבריות, ככתוב: "שונא מתנות יחיה", (משלי טו).

4. רצתה למנוע מעצמה מבוכה ואי נעימות.

יחס המשפחה המורחבת לשתי הנשים: בפרק ד' לומדים שהיו לאלימלך בני משפחה בבית לחם, אך הם לא באו לבדוק מה שלום נעמי. לאחר "קבלת הפנים" שערכו תושבי העיר (שרבים מהם היו קרובי משפחה), לשתי הנשים, הם התעלמו מהן. אף אחד לא הציע להן מחסה, או מזון והניחו להן להסתדר בכוחות עצמן.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן-מִיַּד, נָעֳמִי (פרק ד ט). שלא תבוא ערפה אשת כליון, ותתבע מה שהיה לבעלה.

במגילה מוזכר:

חוק הגאולה דורש משאר הבשר הקרוב ביותר לאדם שמכר נכסיו או שמת ללא בנים, לגאול את האדמה הנמכרת (ויקרא כה 23). מטרת גאולת האדמה, להשאיר את אדמות מי שמת ללא בנים, או מבקש למכור את אדמתו, בחזקת המשפחה והשבט.

לקרוב משפחה יש זכות קדימה על פני קונים אחרים, "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה כ"ה). בגאולת נחלת המת, יש זכות קדימה לקרוב ביותר.[43]

איזה קשר יש בין גאולת האדמה לנשיאת רות לאישה? נעמי יכלה למכור את השדה בתנאי שהקונה ישא את רות. כך יכלה להחזיר לרות על החסד שזאת גמלה לה. קידושין (ז): אישה שאמרה: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך: מקודשת. הכסף שנתן בועז לנעמי כדי לפדות את נחלת אבימלך, נהפך לכסף קידושי רות. נישאה בטובת הנאה. ורות יכלה להסכים להינשא, למי שיגאל את אדמות המתים.

חוק ייבום: "יבמה יבוא עליה.. והיה הבכור אשר תלד, יקום ע"ש אחיו המת ולא ימחא שמו מישראל" (דברים כה 5). אח נושא את אלמנת אחיו שמת ללא ילדים, והבכור שנולד, נושא את שם המת ויורש אדמותיו.

הייבום היה טוב לאישה: הייבום נתן משען כלכלי לאלמנה שלא היו לה ילדים (לו היו ילדים, הם היו יורשים, והיא מתפרנסת מחלקם). הגיס שייבם אותה, יפרנס אותה.

הייבום היה טוב לנפטר: אם ייוולד למייבם בן הוא יישא את שם האח שנפטר ואת שם משפחתו.

הייבום במגילת רות שונה מהייבום במקרא. (יבמות ב ב. י"ז א. רמב"ם ייבום ד ט"ז. רות רבה ב טו).

1. חוק הייבום עוסק באחים ממש, ורק עם אח שחי בזמן שאחיו מת , ואילו הגואל ובועז לא היו אחי המת, כי אם קרובי אביו.

2. האח יכול היה להשתחרר מחובתו ע"י חליצה. לפי הדין, אם יבם מסרב ליבם, האישה חופשית להינשא למי שתרצה, ואילו רות עברה מייבם ליבם.

3. המקרא לא קשר בין יבום לבין גאולת אדמה. ואילו המגילה קשרה בין גאולת הקרקע, ליבום.

במגילה קשורים 2 חוקים אלו, ולכן בועז הוא הגואל לשני העניינים (פרדס אילנה, הבריאה לפי חוה, 130).

זכות לאלמנה על נחלת הבעל: השונמית (מל"ב ח ו) הָשֵׁיב אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה.

השוואה בין נעמי ליהודה:

יהודה.

נעמי.

יהודה עזב את אחיו ובית אביו, בני יהודה נישאו לתמר, יהודה התאלמן מאשתו, שני בני יהודה מתו ללא זרע, שם סמלי: ער = ערירות, אונן = אבל, יהודה שלח את תמר לבית אביה. יהודה ביקש מאונן ליבם את תמר, תמר ניתנה לאונן כדי שייבם אותה, יהודה שלח את תמר לבית אביה, יהודה שלח את תמר מתוך דאגה לבנו, יהודה רצה שיקוים בתמר מנהג היבום, יהודה רצה בילד, תמר פעילה, יהודה פסיבי, יהודה יולד בנים לתמר ולא שלה. יהודה נתן בן לתמר במקום שלה. ליהודה נולדו תאומים. מפרץ יצאה מלכות דוד.

נעמי ואלימלך עזבו ביתם והלכו למואב, בני נעמי נשאו את רות וערפה, נעמי התאלמנה מאישה, שני בני נעמי מתו ללא זרע, שם סמלי: מחלון =  מחלה, כליון = כליה, נעמי ניסתה לשלוח את רות לבית אמה. בועז ביקש מהגואל ליבם את רות, בועז ייבם את תמר, נעמי שלחה את רות לבית אמה, נעמי שלחה את רות מתוך דאגה לכלתה, נעמי רצתה שיקוים ברות מנהג היבום, נעמי רצתה בילד, נעמי ורות פעילות, בועז פסיבי, בועז ילד בן ולא הגואל, בועז נתן בן לרות במקום הגואל. רות נישאה לבועז וילדה בן, עובד נעמי אומנת. מעובד יצאה מלכות דוד.

תגידי: מִי אָתְּ? אמרְתְּ: אני בת האיכר, העיקר שבאת!

לאור עששית נדלקת, קש הופך לזהב, כסלו לטבת,

כמו סבא וסבתא, בגורן בדגניה ב' זורעים וקוצרים ברינה

והלב רוטט. א הלר, ד רומם. גם במגילה הקש בגורן הפך לבית דוד.

יצחק שלו.  

וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ אֵין לִבָּהּ לְמִשְׂחָק, וְכָל שִׁמְשׁוֹת עוֹרָהּ הַצָּחוֹת זוֹרְחוֹת עֶרְגַּת אִמָּהוּת. וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲשֶׁר לְחַיֶּיהָּ מְלֵאוֹת דָּם כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ, אַךְ אֵשׁ קֹדֶשׁ תּוּקַד בַּמִּזְבֵּחַ הַזֶּה וְלֹא אֵשׁ זָרָה. שַׂעֲרוֹתֶיהָ – אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ וְרֵיחָהּ רֵיחַ מוֹץ וְאַמְבָּר

אַךְ לֹא בָאַמְבָּר תִּכָּבֵשׁ כִּי בְעֶרֶשׂ כְּלוּלוֹת. עַל כֵּן לֹא יִגַּע בָּהּ בַּלַּיְלָה הַלָּז. רַק יָרִיחַ אֶת תֹּם לִבָּהּ הָעוֹלֶה אֵלָיו מִבֵּית חָזֶהָ כְּהָרִיחַ הַלֶּחֶם מִבֵּית הָאוֹפִים, וְלִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא בֻזְבַּז בְּאַהֲבוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים וּפוֹרֵחַ אַחַת לְעִדַּן עִדָּנִים, נִפְתָּח לִקְרָאתָהּ כִּשְׁעָרִים.

וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:  וּשְׁמוֹ, בֹּעַז… וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. וְהִנֵּה בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה'. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט. וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה. וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ. וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת ְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ. וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. וַתִּישָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן לָהּ, אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ. וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז. וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא. 

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו. וַיֹּאמֶר, מִי אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה. וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן הָרִאשׁוֹן:  לְבִלְתִּי לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל, וְאִם עָשִׁיר. וְעַתָּה, בִּתִּי אַל תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה לָּךְ: כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ. וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי. לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי ה' שִׁכְבִי, עַד הַבֹּקֶר. וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל-יִוָּדַע, כִּי בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן. וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ ַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר. וַתָּבוֹא, אֶל חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ, הָאִישׁ. וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי: כִּי אָמַר אֵלַי, אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר: כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ. וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל. וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת, עַל נַחֲלָתוֹ. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית, אֶת נַחֲלָתִי; גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל. וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ. וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד, נָעֳמִי. וְגַם אֶת  רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם.

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת. וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד.

"בועז. איזו מצווה אפשר לקיים רק בלי כוונה?

מגילת רות מתחילה במצב הכי גרוע האפשרי, וזה סימן שהיצירה תסתיים כאידיליה. כי טרגדיה מתחילה באושר ושמחה, והכל נהפך. קומדיה מתחילה בצרה צרורה והכול בה מתהפך לטובה. מגילה מתחילה ברעב אלמנות ושכול וסופה שמח.

תקופת השופטים התאפיינה בדרדור המצב הדתי) פסל מיכה (והמצב המוסרי (פילגש בגבעה( של עם ישראל. מגילת רות מתארת כיצד באותה תקופה, נזרע זרע של חסד שממנו התחיל לצמוח ניצן שעתיד להוליד את מלכות דוד. מגילת רות מציעה מוסריות במקום גסות, וחסד ורעות במקום אהבת בצע.

בזמן תקופת השופטים: עם אירועים כגון פילגש בגבעה, חיו בעם ישראל אנשים כמו אותם המתוארים במגילת רות – אנשים בעלי אצילות, הגומלים חסד , (אבינרי ש).

וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ מיכה ו 8

איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? חכמים הכריעו: לב טוב (אבות ב', ט). = חסד.

מעשה בעני שנגלה אליו אליהו כזקן ושאל מתי אתה רוצה להיות עשיר? עכשיו או בעוד 7 שנים, ביקש להתייעץ עם אשתו, וזו הציעה שיקבלו את העושר עכשיו, ואכן בניו מצאו אוצר בחול, ואשתו יעצה לו שייתן הרבה צדקה לעניים, וכך עשה.

אחרי 7 שנים בא אליו שוב הזקן ואמר: באתי לקחת ממך את העושר, אמר: כשקבלתי את האוצר, התייעצתי עם אשתי, וגם עכשיו אני מבקש להתייעץ אייתה.

אמרה לו אשתו: לך ואמור לזקן שאם מצא שומרים טובים מאתנו, שדואגים לעניים יותר מאתנו, שיעביר אליו את האוצר. חזר אל הזקן ואמר לו מה שאמרה אשתו. אמר הזקן, לא מצאתי שומרים טובים מכם, והשאיר להם את העושר.

כשמשווים את בועז לאלימלך ובניו שנטשו את משפחתם, חבריהם וקהילתם בפרוץ הרעב וברחו למואב, ולרות שדבקה בחמותה, ולא נטשה אותה, למרות עוניה וזקנותה, ובועז קירב מואבייה, אלמנה, עניה וערירית, שהקהילה נידתה, מבינים למה משניהם יצאה מלכות דוד.

מגילת רות נפתחת בגברים, אבימלך ובניו, ומסתיימת בייחוס המשפחתי של דוד המלך, אבל בין 2 קטעים קצרים אלו, גיבורות המגילה הן לרוב נשים. הנשים הובילו והפעילו את העלילה. הרעות, שיתוף הפעולה וההרמוניה ביניהן, עזרו להן להשיג את המטרות שהציבו בפני עצמן: הנצחת שם המשפחה והולדת יורש לאדמותיה.

בתחילת המגילה הגברים לא נזכרו בשמם, וכשכבר גילתה שמותם, לא מוזכרת שושלת היוחסין שלהם, הם מנותקים מעברם.

הבעל ושני הבנים מתו, וקיימת סכנה להכחדת המשפחה, כך שלמשפחה לא יהיה גם עתיד. אך רות שדבקה בחמותה, שינתה את גורל המשפחה.

חז"ל לא ביקרו את אברהם, יצחק ויעקב שחיפשו מחיה בשנות הרעב, מדוע ביקרו את אלימלך? 1. נעמי כשחזרה ממואב העידה: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, כלומר היה לנו רכוש רב, ובכל זאת עזבו. 2. מכיוון שברחו למואב שידועה מהתורה ברוע ליבה.

אלימלך בחר לסמוך על המזל וסבר שהירידה למואב תשנה את מזלו, (כמו עבד אברהם), ואילו הנשים, תכננו ופעלו כדי להשיג  לעצמן חיים טובים יותר.

רות דבקה בנעמי מכיוון שהייתה כולה חסד, ולא רצתה לנטוש אותה לעת זקנה. נוכרי אחד בא לפני שמאי וביקש: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו בידו. בא לפני הלל, וביקש גרני. אמר לו: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והשאר פרוש שעליך ללמוד, שבת לא א.

כשיצאו ממואב, אמרה נעמי: ומצאנה מנוחה אישה בבית אמה. לרות אמרה: אמצא לך מנוח. אלו נישואים, אישה התקשתה לחיות בלי חסות של גבר.

רות לא דיברה הרבה אלא עשתה הרבה, רק פעם אחת בלבד נשמע מפיה דיבור ארוך: עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹוקַיִךְ אֱלֹוקָי, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹוקַיִךְ אֱלֹוקָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר.

נעמי הגיבה בשתיקה רועמת. השתיקה הופרה רק כשהגיעו לבית לחם וַתֵּהֹום כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן. נעמי לא הציגה את רות כלתה בפני הנשים שהכירו אותה: כלה מואבייה זו לא גויה משוודיה, אלא כמו לקחת כלה פלסטינית מעזה. נראה שהתביישה בה.

אולי בגלל הכלה המואבייה נמנעו גם בני העיר וגם קרובי נעמי, מלהגיש לה סיוע, מה שאילץ את רות לבקש צדקה בשדות כדי שיהיה להן מה לאכול.

אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. נעמי איבדה לא רק את בעלה, בניה ורכושה, איבדה גם את השם היפה שהיה לה.

כשאמרה קְרֶאןָ לִי מָרָא, אמרה: אני לא אותה האישה שעזבה את בית לחם.

ייאוש מוחלט. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'… נעמי שכחה שהיא לא ריקה, 1. כי כלתה הנפלאה מלווה אותה. 

2. היא חזרה לבית לחם, בעונה הטובה ביותר, עונת הקציר, בה יש לחם בעיר.

רות פרק ב: א הטרם: וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּיבּוֹר חַיִל (איש מלחמה) מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ: וּשְׁמוֹ, בֹּעַז – בו עוז. שמו של אחד משני עמודי במקדש שלמה: יכין ובֹּעַז.

ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִייָּה אֶל נָעֳמִי, אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי. אולי נעמי שמחה להישאר לבד כשרות תלך. ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט (חרוצה) בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; רות דאגה להאכיל את חמותה, ולא ביקשה ממנה ללוותה. וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹועַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ. ה' מקדים רפואה למכה.

לנעמי היה קרוב עשיר מאד, אך היא לא פנתה אליו, ולא בקשה ממנו עזרה, אולי התביישה, אך הקב"ה הוביל את רות לשדה של הקרוב של נעמי.

וְהִנֵּה הפתעה, הפעם הפתעה טובה, בועז בָּא מִבֵּית לֶחֶם.

בועז ידע, ללא ספק שנעמי "מודעתו", חזרה ממואב לבית לחם, וכנראה ידע שהיא חסרת כל, ובכל זאת, לא הוא, לא אחיו, ולא מישהו מבית לחם, בא לעזרתה.

נראה שכל תושבי העיר כעסו על אבימלך ומשפחתו, נטשו את תושבי העיר בזמן הרעב, ועוד ירדו למואב, שהייתה אז מוחרמת ע"י ישראל. מה לומדים על בועז?

1. עבד עם כולם: 

2. הקדים לברך את עובדיו: בֹעַז.. וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, ה' עִמָּכֶם:

3. ה' עִמָּכֶם: המלים הראשונות שהוציא בועז מפיו במגילה, הן קריאה בשם ה'.

4. חרוץ: בא להשגיח בשדה, זרה שעורה, ונשאר בגורן לשמור עליו מפני גנבים.

5. צנוע: אכל וישן עם הקוצרים על ערמת קש.

הדבר הראשון שראה בועז בשדה, היא רות, ומשהו בדמותה הפנט וסיקרן אותו. ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּיצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: היינו מצפים שישאל:

1. כמה קצרתם היום? 2. כמה אלומות אילמתם? 3. כמה קוצרים הגיעו היום לעבודה? אך מה שאל בועז: "לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?

1. לאיזו משפחה היא שייכת? 2. מאיזה עם היא באה?

ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּיצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּיה הִיא, הנער קרא לאישה שהייתה נשואה 10 שנים: נַעֲרָה, כדי להמעיט בערכה.

הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי נעמי שבה, אבל רות לא הייתה פה מעולם, אבל הרגישה ששבה למולדתה.

מִשְּׂדֵי מוֹאָב. זו פעם שניה שהנער מזכיר את מואביותה, כדי להזכיר שהיא זרה.

היום כשגבר רוצה להתחיל עם נערה, הוא שואל: מה השעה? אבל בועז בירך:  יְשַׁלֵּם ה' פָּועֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּורְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו, ב 11

דמיון בין המפגש של רות ובועז למפגש בין אליעזר, המחפש כלה ליצחק, ורבקה. 2. מקרים מלווים בחסד. 3. בשניהם מתגלה המיועד לזר שהגיע מרחוק.

4. שניהם מסתיימים בהקמת משפחה, ובהולדת ילד.

חמלה: בועז פנה אל הזרה וניהל אתה שיחה ממושכת, הוא דיבר אליה ברכות,  שלא כרות, בועז לא המעיט בדיבורו, אלא להפך, פרש והסביר את מעשיו:

הֻגֵּד הֻוגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, התפעל מהאומץ שלה. וַתֵּלְכִי, אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, בועז היחיד שראה את אישיותה, בעוד בני העיר התייחסו אל רות כאל מואבייה.

פתאום מישהו לא הסתכל על רות כעל מואבייה אלא כבעלת חסד. הכיר בערכה.

 ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳומָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים. יתכן שהנער לא הרשה לרות ללקט, עד שיבוא בעל השדה ויתיר לה, ומה שמשך את תשומת ליבו של בועז לנערה שעמדה בצד נבוכה ולא ליקטה כשאר הנערות.

הרב מדן טוען שמכיוון שרות הייתה מואבייה, היא ליקטה שלא על פי ההלכה, ונטלה גם מה שאסור היה לה לקחת, ולא הכירה את כללי הצניעות ולכן ליקטה בין הנערים, אך בועז, הבין שעדין לא למדה כללי יהדות, והתעלם מדברים אלו, אך זכר לה: את עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. זכירה זו מעצימה את דמותו של בועז.

היחידי מכל אנשי יהודה שהצליח לראות מעבר היותה מואבייה ולשמוע מבעד לרכילות את מסירות הנפש שגילתה כלפי חמותה.

אם בועז שמע דברים כה טובים על רות, והיה קרוב משפחה של נעמי, למה לא עזר להן? נראה ש"המואביות" של רות הרחיקה ממנה את אנשי העיר.

בועז לא ניסה לעזור להן כלכלית אלא אמר: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (פרק ב' פס' י"ב). משמים תנוחמו.

מתן בסתר. יש משמעות לאופן ביצוע חסד. בועז ציווה לנערים לשמוט שיבולים. כך אפשר לרות לא להרגיש כמסכנה, המקבלת צדקה, אלא להיות כאחת מהעניים המלקטים בשדה רמב"ם. ביקש שרות לא תרגיש כקבצנית ותחשוב שהיא ברת מזל ללקט שיבולים רבות. בועז הוא אחד מגמלי החסדים במגילה, שהתיר לרות ללַקֵּט גַּם בֵּין הָעֳומָרִים, ושכרו שהפך לאב שושלת דוד המלך. ביום הליקוט הראשון השתנה מעמדה, ממלקטת עברה למעמד הראוי לאכול עם הצוות.

ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, 1. אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, 2. וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; 3. וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן,

ביקש מרות להתנזר מגברים אחרים. הבטיח לה ולחמותה מזון, ורצה לבדוק את צניעותה, כנראה שעמדה במשימה, כי בגורן ציין שלא הלכה אחרי גברים זרים.

1. הֲלוֹא צִווִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; בועז הגן על רות מפני נעריו,

2. וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים. חייב את נעריו לספק לה מים. 3. הציע לה אוכל. נראה שמצאה חן בעיניו, כי כל פעם הציע לה יותר. רות חזרה מהיום הראשון בשדה עם כמות אוכל גדולה פי 10 מהמקובל.

יוַתִּפֹּל, עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחווּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי– מופתעת מיחסו הטוב: וְאָנֹכִי, נָוכְרִיָּיה. ייתכן שרות עברה כמה שדות שבהן לא הרשו לה ללקט, ולכן כ"כ התפעלה מדברי העידוד של בועז. נראה שכל אנשי העיר התעלמו מרות, גם הנשים שקדמו פניהן בשער העיר, גם המלקטות בשדה, ובועז הראשון שפנה לנערה הבודדת והדחויה, והתייחס אליה.

יא וַיַּעַן בֹּעַז: וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ,

כאברהם אבינו: וַתֵּלְכִי, אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

יב יְשַׁלֵּם ה' פָּועֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּורְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר.. בירך וקיבל אותה אל העם והדת שהיא: בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו, בועז ראה את מעלות רות, שכל שכניו נמנעו מלראות, ולכן זכה בה.

יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִיחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ; דבריו ניחמוה ועודדוה, וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁיפְחֹותֶיךָ.

תשובתה מצאה חן בעיניו: יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז 1. לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם אל תרגישי כזרה כמוחרמת. היחיד מבני בית לחם שלא הסתכל בקנקן, אלא ראה את המידות הטובות של רות. הגבר רודף ורודף עד שתופסת אותו.

בעז הייתה לו מדת עין טובה שראה אישה זרה גיורת וברך אותה שיצא ממנה משיח, אלתר אברהם מרדכי, אמרי אמת במדבר, שבועות, תל אביב, תשמ"ג, עמ' מ.

 2. וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, 3. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל (רעבה, טוסט?)  וַתִּשְׂבַּע וַתֹּותַר (אך השאירה לחמותה הרעבה בבית). טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; 4. איש משפחה שדאג לבני משפחתו: וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹור, גַּם בֵּין הָעֳומָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. 4. טז וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן הַצְּבָתִים;

5. וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, ב 16. דאג א. לביטחון, ב. לצניעות ג. ליכולת שלה לאסוף די שיבולים לכלכלת חמותה ולעצמה.

6. וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ.. נהג לפי הכתוב: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט:  לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹוב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם, (ויקרא יט 9-10).

וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּיתֶּן לָהּ, אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ. יט

לא שכחה את חמותה הרעבה בבית, והגבירה אכלה את השאריות שהביאה לה כלתה בנדיבות.

אחרי המפגש המעליב עם הנשים בכניסה לעיר, נעמי המיואשת והנואשת שמרה על שתיקה, עכשיו חזרה התקווה: וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית, יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; נעמי הופתעה שמישהו הכיר ברות, מכיוון שעד עכשיו כל העיר התעלמה ממנה. וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז. כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, האישה שאמרה רק אתמול: ריקם השיבני ה', אמרה היום: בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים; הודתה גם לה' וגם לבועז קרוב משפחתה. כך הודה דוד לבני יבש גלעד על קבורת שאול.

וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא. נראה שנעמי כבר תיכננה שמלת חתונה. מהייאוש הנורא שבו שקעה, צצה תקווה.

גֹּאֲלֵנו פה נעמי הזכירה לראשונה גאולה, מפתח לפתרון בעיותיהם. אז נעמי הבינה שרות אינה הבעיה אלא הפתרון לסכנת הכרת המאיימת על משפחתה.

יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.השוותה את חסד רות לחסד של בועז. 2. אולי התכוונה שה' לא עזב את חסדו, אחרי שהאמינה שה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי. ראתה תקווה שבעזרת רות כלתה, בועז ישמור על שם בנה המת.

כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּיה: גַּם כִּי אָמַר אֵלַי, עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין, אמרה נערים במקום נערות, כי אולי רצתה לבדוק מה נעמי חושבת על הרעיון שתחפש בין הנערים, מועמד לנישואים, כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל רוּת כַּלָּתָהּ: טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר. נעמי: אני מחפשת לך מישהו ברמה גבוהה יותר, שידוכים תשאירי לי.

כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים;

1. האם באמת רות לא חלמה לפעמים על גבר צעיר, בן גילה שיתאהב בה, וייקח אותה לאישה? 2. האם רצתה כבר אז להפוך לאשת בועז?

3. האם לא חלמה על בית נעוריה, על מולדתה?

וַתֵּשֶׁב, אֶת חֲמוֹתָהּ, גלמודה, ללא מקור פרנסה ובלי סיכוי להינשא.

עברו 3 חודשים והבחור לא שולח sms, לא רק שאין חתונה, אלא אחרי הקציר, גם לא יהיה מה לאכול. נעמי שחזרה מיואשת ממואב, בלי תקווה לשיקום, התעודדה מהרגע ששמעה שכלתה נשאה חן בעיני גואל המשפחה, התעוררה עכשיו והגתה תכנית לשיקום כלתה.

בפרק ב רות יזמה להשיג אוכל לחמותה, בפרק ג נעמי יזמה להשיג מנוח לכלתה. נעמי השתנתה. בזמן הרעב ירדה למואב, עכשיו טובת כלתה עמדה לנגד עיניה. לאם שכולה קשה לראות את כלתה נישאת לאחר, ונעמי שלחה את 2 כלותיה למואב כדי שתקמנה משפחה חדשה, אחרי מות בניה. ביהודה בקשה מנוח לכלה, בזמן שבנה נמצא בקבר. נעמי דאגה לה, וביקשה לה מנוח (ג, א),

למה נעמי נקטה בדרך כה לא מקובלת? כי זו הייתה תקוותה היחידה לשקם את שם משפחתה. בועז היה תקוותה האחרונה של נעמי, אם הוא יישא את רות לאישה שם בנה יישאר בעם ישראל, ולא אין תקווה להנצחת שם המשפחה.

וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ (שִׂמְלֹותַיִךְ) עָלַיִךְ  (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּורֶן; = וירדת הגורן – כתיב וירדתי, זכותי תרד עמך. (ילק"ש תדר).

נראה שהגורן הייתה רחוקה מהעיר שהייתה במקום גבוה.

רחצת = טבילה, "וסכת"= שמן מבושם.

שמלותיך = בגדי שבת. 1. נעמי שלחה את רות אל בועז, לאחר רחצה, סיכה, והחלפת שמלה, לפתות את בועז לקיים יחסי אישות, נישואים ע"י ביאה.

לא בבגדי עבודה, לא כענייה הבאה ללקט אוכל, אלא כאישה ראויה.

המדרש משווה את מעשה רות, לזנות של בנות מואב בשיטים, ומה ההבדל? הכוונה.

נעמי אמרה לרות, "אסור לנו ייחוד", ענתה רות: וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, והרי הלילה בגורן היה ייחוד, רש"י: אבל, יש לפעמים שהכוונה הטובה מאפשרת חריגות.

2. אַל תִּיוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. לא להפריע עד שיגמור לאכול. תפני אל הגבר כשהוא רגוע, נינוח ובמצב רוח טוב. 3. אל תגיעי בטעות לגבר אחר.

4. וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹותָיו, (וְשָׁכָבְתְּ); שכבי לידו, חשפי וגעי ברגליו, חכי לתגובתו.

5.  וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין. אחת הדרכים לפתות גבר: לציית לו. רדף אחריה, רדף אחריה, עד שהיא תפסה אותו.

כשרבקה שלחה את יעקב לקבל מיצחק את הברכות, יעקב התנגד: "אולי ימושני אבי? אבל רות אמרה: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה, וגם הכתוב כתב שוב, וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִיוַּתָּה חֲמוֹתָהּ, אבל זה לא נכון, לא עשתה מה שאמרה חמותה, ביצעה את התוכנית עם שינויים משלה:

1. החליפה שמלה והתבשמה רק בגורן, כדי לא למשוך תשומת לב בדרך, תנחומה בהר.

2. לא ניסתה לפתות את בועז, אלא בקשה ממנו לשאת אותה לאישה ולשקם את שם בעלה המנוח, לא רצתה בהיחבא, לא במסתור אלא לעיני העם בשער.

נשואים ולא פיתוי. בתשובה וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ הזכירה לו רות את מה שאמר לה בשדה, ביום שהכירו לראשונה. והפעם בקשה את עזרתו בשיקום המשפחה. אני רוצה לגאול את זכר בעלי המת ולהחזיר את זכרו לשדה שבו גדל.

כבוד: רות הייתה ישרה ולא העמידה פנים. ביקשה מוצא של כבוד.

פרק ג ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, מונח המדגיש את התערבות ה', וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; הפועל וַיִּלָּפֵת מופיע עוד פעם בתנ"ך: שמשון השבוי ביד פלישתים לפת את העמוד, ואמר: "תמות נפשי עם פלישתים". שמשון שנולד כהבטחה גדולה לא הצליח לעמוד בפני נשים, ונפל, בועז עמד באותו ניסיון: וְהִנֵּה אִישָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹותָיו, ועמד בו.

ט וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ; וַתֹּאמֶר: אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, המדרש: כל אותו הלילה היה יצרו של בועז מפתה אותו: אתה פנוי והיא פנויה, וטהורה, ועמד ביצרו, ולכן זכה שממנו תצא המלוכה.

תגידי: מִי אָתְּ? אמרְתְּ: אני בת האיכר, העיקר שבאת!

לאור עששית נדלקת, קש הופך לזהב, כסלו לטבת,

כמו סבא וסבתא, בגורן בדגניה ב'

זורעים וקוצרים ברינה והלב רוטט. א הלר, ד רומם

גם בגורן של בית לחם הקש הפך למלכות בית דוד.

שערורייה: רות הימרה פה על כל הקופה, בועז יכל לראות במעשיה החריגים, הפקרות, חריגה מהנימוס ומהמקובל. היא יכלה להעלות את חמתו, ולגרום לו:

1. בועז יכל להפיץ את סיפור המעשה בבית לחם, ולגרום לנידוי מוחלט וחרם על 2 הנשים.

2. שלא ירצה כל קשר בעתיד אתה, ואף לאבד את הסיכוי ללקט שיבולים בשדהו.

3. הן יכלו לאבד את הסיכוי שגבר אחר, גם אם הוא לא מיוחס או עשיר כבועז יסכים לשאת את רות לאישה.

אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. רות הזכירה את  אמירת בועז. קודם חסתה תחת כנפי השכינה ועכשיו בקשה לחסות גם תחת כנפי בועז: וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, התחננה רות, כולה תקווה כאילו התפללה אליו: כִּי גֹאֵל אָתָּה.

י וַיֹּאמֶר: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, מילים אלו הפריכו את דאגותיה וחששותיה, שוב לא חששה שיכעס על מה שעשתה, או שיתנקם בה ובחמותה, על התוכנית שהגו.

לא כתוב שרות יפה, ואולי לא הייתה יפה, אבל מידותיה מצאו חן בעיני בועז.

3. בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, שבחרת להידבק בי, מִן הָרִאשׁוֹן: שדבקת בחמותך, לא הנחת לה לשוב לבד ליהודה, ואת עובדת כדי לפרנס אותה.

מִן הָרִאשׁוֹן: היא חשבה שהיא מבקשת ממנו חסד, והוא הבהיר לה שהיא עושה חסד עמו. לְבִלְתִּי לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל, וְאִם עָשִׁיר. רות לא הייתה חייבת להינשא לקרוב משפחת נעמי. ובועז ראה את הסכמתה להיגאל – כמעשה חסד מצידה (ג, י.( יא וְעַתָּה, בִּתִּי אַל תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה לָּךְ: כִּי יוֹדֵעַ כָּל  שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ, (ג' 11). ובועז איש גִּיבּוֹר חַיִל (איש מלחמה ואיש עשיר. ב' 1), לא בכדי יצא דוד גִּיבּוֹר החַיִל מזיווג זה!

בועז התפעל מהאומץ של רות לבוא אליו, כי לו, לא היה אומץ לפנות אליה, בגלל פער הגילים המאפשר לה לקבל אפילו בחור עשיר צעיר. אם רות מצאה חן בעיניו, מדוע לא המשיך את הקשר אתה לאחר הקציר?

מדברי בועז, מבינים שרות מאד נשאה חן בעיניו, ולמרות שנראה מאד רצה לזכות בה, היה מוכן לוותר, וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי; כי יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי. לייני הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם לֹא יַחְפֹּוץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי ה'; שִׁכְבִי, עַד הַבֹּקֶר, ג, י-יג. דומה לנערה הרוצה להתחתן והחבר אומר, יש בישיבה בחור טוב ממני, תצאי אתו ואם הוא לא יתאים, אני אתחתן אתך.

אין הרבה גברים שהיו מוכנים לוותר על אישה שרצו בה, כי יש מישהו שמגיע לו יותר, הוא קודם לי. הבטיח לעשות כל שבאפשרותו כדי לדאוג שגואל יגאל אותה.

בועז החמיא לרות, אך דחה את ההחלטה לבוקר, הבטיח לה שבבוקר היא תינשא, אם לאחיו הגדול, שהוא הגואל הראשון ולא הוא יישא אותה לאישה.

האם כבר בזמן זה האמין בועז שהוא יהיה הגואל? שִׁכְבִי, עַד הַבֹּקֶר. דיבר הרבה מרוב מבוכה. פה לא מסוכן. יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָיו, עַד הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; 1. וַיֹּאמֶר: אַל יִוָּדַע, כִּי בָאָה הָאִישָּׁה, הַגֹּורֶן. האם ביקש לשמור על שמה או על שמו הטוב? אל תספרו לאף אחד שאישה באה לגורן.

2. טו וַיֹּאמֶר: הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים, למה שש? משפחת אלימלך מנתה ששה נפשות, וכשראתה נעמי את 6 השיבולים, הבינה שבועז מתכוון לקומם את שם משפחתה העומד להיכרת.

3. וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, שלח מנחה לנעמי, ששלחה אליו את רות. וַיָּבֹא הָעִיר. טז וַתָּבוֹא, אֶל חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר: מִי אַתְּ בִּתִּי?

וכי לא הייתה מכירה? אלא אמרה לה מה את פנויה או אשת איש" (רות רבה ז, ד]:

וַתַּגֶּד לָהּ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ, הָאִישׁ. בועז לא אמר כלום אבל רות הנדיבה הוסיפה: יז וַתֹּאמֶר: שֵׁשׁ הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי: כִּי אָמַר אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ. דוד הקים עולה של תשובה, והוא צאצא של רות שידעה להפוך את הרע לטוב.

יח וַתֹּאמֶר: שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִיפֹּול דָּבָר: נעמי הסבירה לרות, כי להן אין עוד מה לעשות, והמשך הפעולה בידי בועז,(שם 8).

נעמי הכירה את נחישות בועז: בועז היה גומל חסד, ועומד בדיבורו, כִּי לֹא יִשְׁקֹוט הָאִישׁ, כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם (ג, יח), הבטיח וקיים בזריזות. אמיץ במעשיו: ואכן בועז השכים והפעיל את כל המסגרות המשפטיות, היכולות לעזור לרות.

בועז פעל מרצונו –  אך הנשים, הן שהפעילו אותו. הגבר מציע נישואים לאישה שבחרה שהוא יציע לה נישואים. הוא דיבר עם הזקנים והגואל, אבל ע"פ בחירתן.

3 פעמים שבה רות: בפרק א' שבה עם נעמי ליהודה ללא תקווה.

בפרק ב' שבה מהשדה עם שיבולים שליקטה, ותקווה שהמפגש עם בועז ישקמם.

בפרק ג' שבה מהגורן, עם הבטחת גאולה.

פרק ד א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, הגאולה. ממתון ושקול הפך בועז, לפזיז, נלהב, הפועל במהירות. עם שחר מיהר אל השער: 1. היה להוט להשיג את רות בהיתר,

2. אולי לא רצה שרות תישאר זמן רב בספק.

השער הוא תחום הגברים: השער הוא המרכז, בו נערכו משפטים ועסקאות מסחריות. בו ישבו נכבדי העיר, הזקנים, השופטים. נשים לא הוזמנו, ולא יכלו לשבת "בשער", במועצת הגברים. (דבורה הנביאה ישבה תחת התומר ולא בשער).

השער הוא מקום פומבי והוא נתן הילה של מכובדות להבטחות שבועז נתן לרות בחשאי ובסתר. בשער באה דעת הקהל לידי ביטוי. ליד השער נערך:

1. טכס גאולת האדמה 2. גאולת רות,

3. הגברים אשר ישבו שם ברכו אח"כ את בועז, בעקבות גאולת רות.

במפגש עם הזקנים, הגברים מתוארים כיושבים: וַיֵּשֶׁב שָׁם. וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ. הנשים הולכות, חוזרות, מלקטות והגברים…יושבים.

וְהִנֵּה הַגֹּואֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז, ובועז עדין לא ידע אם הוא יהיה זה שיישא את רות, או הגואל. "אפילו היה בסוף העולם, ה' מפריחו ומביאו", (רות רבא ד א). כדי שלא יהא אותו צדיק יושב ומצטער (רות רבה ו ו-ז). בתנ"ך "מקרה", הוא מהקב"ה.

וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹונִי אַלְמֹנִי; בועז לא קרא לו כך, כי הוא הכיר אותו וידע את שמו, אך המגילה קוראת לו פלוני, כדי להדגיש שמעשיו גרמו ששמו לא יוודע.

וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב. דיבר כמנהיג שקול ובטוח. ציווה על הגואל לשבת לצדו, ואפשר לו לממש ראשון את זכות גאולת האדמה.

ב וַיּיִקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר צייתו להוראותיו – סימן לסמכותו. לשון זו מעידה על מעמדו של בועז, יושרו, השפעתו ויכולתו לבצע את תוכנותיו. 

למה עשרה? 1. בועז פרסם את העניין האישי שלו ברות, והפך אותו לעניין הידוע לציבור. ביקש לבנות את ביתו עם רות בצורה מכובדת לעיני נכבדי בית לחם. 2. מכאן למדו ש"ברכת חתנים בעשרה" (כתובות ז, ב).

3. כדי לפרסם שהוא נושא את רות ע"פ ההלכה החדשה "מואבי ולא מואבית".

4. כדי לזרז את הגואל להחליט, כשהזקנים מחכים למוצא פיו, היקח את רות?

ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּואֵל: חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ: מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב. ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָוזְנְךָ לֵאמֹור, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּושְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל, 4. וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ ד, ג-ה,

מניפולציה: בועז ביקש להבטיח שהגואל לא ירצה לשאת את רות, והוא יוכל לשאת אותה בהיתר.

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, בדרך כלל כתוב: ויעל בועז, פה כתוב בועז עלה, כי זה פסטפרפקט.  כמו והאדם ידע את חוה, בועז עלה לשער לפנות בוקר, כדי שהכל יהיה מוכן כשהגואל יגיע. כמו מי שרוצה לגמור מכירה ומכין מראש חוזה ועו"ד.

התרגיל של בועז: כרך ברגע האחרון את גאולת השדה בנישואים עם רות.

הלחיץ את הגואל בזמן, ומול כל הקהל כדי שלא יהיה לו זמן לחשיבה.

דיבר עם הגואל בפני כל האנשים שעמדו ליד השער, וכך מנע ממנו להאריך ולחשוב על הצעתו.

גאולת האדמה: מטרת חוק גאולת האדמה, להשאיר את אדמות מי שמת ללא בנים, או מבקש למכור את אדמתו, בחזקת המשפחה והשבט.

לקרוב משפחה יש זכות קדימה על פני קונים אחרים "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה כ"ה). (כך גאל ירמיהו את שדה חנמאל בן דודו (ירמיהו פרק לב).

וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי וְאֵדְעָה שלא תאמר.. הריני כונסה לתוך ביתי על מנת שלא להזדקק לה. ו"אדע": והאדם ידע את אשתו = לשון נישואים.

כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל, בועז מסר את ההכרעה למי שקרוב ממנו, כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, ראו את יושרו של בועז. בועז לא הסתיר מהגואל את זכויותיו, אך רמז שאם יסרב לממש אותן, הן יעברו לבועז.

וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; ניבא ולא ידע מה ניבא: (רש"י: בראשית מה יח. סוטה יב ב).

וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל. הגואל סבר שמכיוון שלנעמי אין ילדים והיא כבר זקנה וגם בעתיד לא תלד, הוא יירש את האדמה.

אכזבה: יתכן שרות התאכזבה כששמעה שהאלמוני יגאל אותה, ולא בועז שהיה כה טוב אליה, במשך כל שהותה בבית לחם.

 יתכן שבועז התאכזב כשחשש שלא הוא יגאל את רות.

ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִייָּה אֵשֶׁת הַמֵּת, קָנִיתָ לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת, עַל נַחֲלָתוֹ. בועז המתוחכם הפתיע את הגואל בתנאי נוסף: לשאת את רות. בחכמה כרך את קנית השדה, בהסכמה לשאת את רות.

מי שרוצה את האדמה, יישא את רות, וינציח את שם המת.

בועז קיווה שבסופו של דבר הגואל יוותר על זכויותיו, והוא יזכה בשדה וברות.

1. הציג את רות כמּוֹאֲבִייָּה, נוכרייה אלמנה ועקרה, איזה גבר יתפתה לעסקה כזו? ערמומיות?

2. ואת נעמי כ"שבה משדה מואב", הציגן כסוג ב'.

3. הציג את רות כ"אשת המת", כאילו באשמתה מת בעלה.

4. בועז רמז שאם יישא את רות לאישה, את השדה שקנה במיטב כספו, ירש בן המת, והבנים הבאים אחריו ייקחו נתח מחלקם בניו בירושת אביהם.

5. וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן, (ילק"ש תר), למחלון בעלה של רות, נמחלו עוונותיו,                    וכליון , כלה מהעולם, ולא נשאר לו זכר.

יתכן שלו מלכתחילה היה מכריז שהעסקה כוללת את כל רכוש המשפחה, ולא רק את האדמה, היה הגואל מחליט בכל זאת לשאת את רות.

מִיַּד, נָעֳמִי. נדיבות: בועז הודיע שיישא בנטל כספי כדי לתת שם למתים.

נעמי לכלותיה: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי, (רות א 8). גם בועז עשה חסד 1. עם החיים: נעמי ורות

2. עִם הַמֵּתִים, הקרקע שגאל תהיה לילד שייולד לו, והילד ימשיך את שם המת.

מה הקשר בין גאולת האדמה לנשיאת רות לאישה? נעמי יכלה למכור את השדה רק בתנאי שהקונה ישא את רות. כך יכלה להחזיר לרות על החסד שגמלה לה. ורות יכלה להסכים להינשא, רק למי שיגאל את אדמות המת. נישאה בטובת הנאה.

אישה שאמרה: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך: מקודשת. (קידושין ז)

הכסף שנתן בועז לנעמי כדי לפדות את נחלת אבימלך, נהפך לכסף קידושי רות.

גואל שמסרב לגאול: ו וַיֹּאמֶר הַגֹּואֵל, לֹא אוּכַל לִגְאָול לִי פֶּן אַשְׁחִית, אֶת נַחֲלָתִי;

לעומת הערכה הרבה של בועז לרות, הגואל ביטא פקפוק וחשש מלקבל מואבייה. ראה ברות זרה, עניה, גרה, ללא משפחה, ללא יחוס. היה מוכן לקבל את שדה אלימלך, אך לא לגמול חסד עם החיים והמתים.

הגואל חשב שבאותו כסף יוכל לקנות שדה אחר ללא בעיות.

הביא נימוקים ברורים המסבירים מדוע לא יוכל לגאול את רות, ממה חשש?

1. נַחֲלָתִי, זו אשתו, חשש משלום בית, חשש מ"צרה", לאשתו וממריבות ביניהן.

2. חשש שהבן שיקרא על שם המת, ירש שדה, שהוא שילם עבורו.

3. סרב לפרנס אישה נוספת ואת ילדה שיישא את שם אביו, ולא את שמו.

4. סרב שהנחלה תקרא על שם המת ולא על שמו. לא רצה לתת כספו לנחלת אחר. להקים את שם המת על נחלתו, זרעו של אדם הוא שמו (שמואל א' כד כב), וזכרו (משלי י ז).

5. חשש שעקב עקרות רות, עלולה הנחלה להישמט מידיו.

6. לא רצה לשאת "קטלנית.

7. אבן עזרא: פֶּן אַשְׁחִית, אֶת נַחֲלָתִי; לתת פגם בזרעי, שנאמר: "לא יבוא מואבי… במקרא הפועל "לשחת" משמעו חטא או קלקול מוסרי. אונן שחת זרעו ארצה, ונענש בעונש מות, (רש"י). חשש שילדיה לא יהיו ראויים לבוא בקהל ה',

8. הגואל קיווה שהשדה ישאר שלו לתמיד, ועכשיו חשש שביובל השדה יחזור לרות וילדיה.

ר' שמואל בר נחמן אמר: "הגואל –  אלם בדברי תורה היה, (ילק"ש תרו), ולא ידע הלכות, אמר: "הראשונים מחלון וכיליון לא מתו, אלא בגלל שנשאו את ערפה ורות לנשים, ואני אלך ואשא אותה?..(רו"ר ז ט-י) שהרי מואבייה היא, ולא ידע שכבר נתחדשה הלכה: מואבי ולא מואבית, (רות רבה ז 9). בזכות רות ובועז צמצמו את חוק התורה לגברים בלבד, "נקבותיהן מותרות", (יבמות ח 3).

מואב חטאו בגילוי עריות, ובשנאה לאחר, המגילה מתקנת 2 חטאים אלו, בחסד ובצניעות שבה. רות הצליחה במעשיה להפוך רוע לעולם של חסד,

ועולם של חוסר מוסר לעולם של צניעות.

הגואל שמע על התנאים החדשים, במעמד הזקנים שישבו בשער, ובנסיבות אלו לא יכל לנהל משא ומתן כדי להפריד בין 2 המשימות, לכן נסוג והתחרט.

גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹול. הגואל כאילו התריס לבועז: נראה אותך מתחתן עם מואבייה. התרסת הגואל לא הפחידה את בועז ולא שינתה נחישותו לשאת את רות למרות מוצאה ומעמדה.

בועז לא נבהל מסכנות אלו ובחר לגאול את רות.

למה סיפרה לנו המגילה על הגואל? כדי ללמד אותנו כיצד יכל בועז לנהוג. הרי הגואל נהג כפי שאדם סביר יחשוב: למה להכניס ראש בריא למיטה חולה"?

בועז הצליח בערמומיות, לסלק את הגואל הראשון מרצון לממש את זכאותו לגאול, ויכל עכשיו לזכות ברות, בצורה חוקית.

ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל. (היום עושים קנין בעזרת ממחטה)

ח וַיֹּאמֶר הַגֹּואֵל לְבֹועַז, קְנֵה לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ: כך מצטייר בועז בעוצמתו המוסרית.

בועז לא חייב לגאול. יכול לסרב, זו זכותו, ובכל זאת תגובת הגואל השלילית, מבליטה את גודל נפשו של בועז, שהסכים לשאת גיורת למרות שהיא מהמואבים, עם פרוץ ורע לב.

בועז לא רצה לגלות להיטות לנישואים עם רות, אך מכיוון שהגואל לא חפץ בה, ואין עוד גואלים, הוא לקח את הגאולה על עצמו.

ט5. עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם. הכרזה זו הייתה החתונה. ד ט-י.

1.  כדי להכריז שהוא מקיים את מצוות הקמת שם המת,

2. כדי למנוע מאנשים לרנן אחריו שנשא אישה שלא כדין.

אֵשֶׁת מַחְלוֹן = שוקם שמו בזכות רות. "כליון", אף אחד לא נשא את שמו לזכרו.

קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, מלים אלו מעידות על להיטות בעז לזכות ברות לאשה. כשהתחתנו מחלון וכליון כתוב: וישאו להן נשים נוכריות".

בועז ביקש לסיים את העניין 1. אם כדי לקבל את רות,

2. כדי לגאול את רות מחששותיה,

3. כדי למנוע מהגואל להתחרט שוב, ולבקש לקבל בכל זאת את רות ואת אדמתה. לא השאיר בידי הגואל זמן למחשבה ושיקול דעת, ואילץ אותו להחליט במהירות ולטובת רצונו.

כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד, נָעֳמִי. וְגַם אֶת רוּת הַמֹּואֲבִייָּה: הגואל סרב להינשא לה בשל מוצאה, ובועז ראה את תכונותיה הטובות ואת מעשיה היפים והתעלם ממוצאה.

הַמֹּואֲבִייָּה: בועז ערך את הטכס בפומבי, והזכיר את מוצאה הזר של רות, כדי להבהיר שהוא לוקח במודע מואבייה לאישה.

האם בועז אהב את רות? 1. ביקש מרות שלא תדבק בנערים אלא בנערותיו,,,,, 2. שיבח אותה על שלא הלכה אחרי הבחורים, 3. הללה על שוויתרה גם על עשירים 4. הזדרז לשאת את רות, מעשים המעידים שאהב אותה,

5. תמרן את הגואל לוותר על הנחלה, (זקוביץ, י, רות, י-ם 1990, 6). בועז היה מוכן לעשות הכול למען רות, אך הכול בתחום השער במסגרת החוק והמנהג, עולמם של הגברים.

אם בועז התאהב בה ורצה לשאתה בשל יופייה וטוב ליבה גם אז הוא היה מוכן לוותר כדי שטוב שהיה קרוב ממנו לאלימלך יגאל אותה.

רות המואבייה הייתה עניה, עקרה, ואלמנה ואעפ"כ היה בועז מוכן לשאתה לאשה כדי לעשות חסד עם רות ובעלה המנוח.

י וְגַם אֶת רוּת הַמֹּואֲבִיָּיה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִיכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ: 

מעין ייבום: למרות שלא היה זה ייבום ממש, אך מתוך שרות נכנסת ויוצאת בנחלה, אומרים: זו אשת מחלון וזכרו את שמו.

 "כי אם גואל אנוכי". מהחתונה שלו נולד הגואל – המשיח (רות זוטא ג י).

בעלת ברית: רות הפכה את כיוון גורל משפחת אבימלך. ממוות והתפרקות להמשך השושלת. הפכה לבעלת ברית, לנעמי וגם לכל העם היהודי. תחילה קרא לה בועז במעין פטרוניות: בתי, עכשיו נקראה בפי בני בית לחם: האישה, בה' הידיעה.

מכאן לא נזכר יותר מוצאה של רות. מרגע זה, אין קוראים לרות עוד "מואבייה", אלא: "רות, האישה, כלה, או נערה".

יא וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים; יִיתֵּן ה' אֶת הָאִישָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. התנהגות בועז גרמה לכל הקהילה לשנות את יחסה הן כלפי רות והן כלפי נעמי. מניכור, לעג ומשמחה לאיד, ברכו את השתיים, קרבו אותן, וגילו כלפיהן אמפטיה ורגשות קרבה.

"כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה": 1. המשפחה עומדת להיכחד, 2 בנים מתים, וכן בן הזוג. 3. הנדידה מבית אבא, או מיהודה לעבר נוכרים, 4. רות ותמר הולכות בחשאי אל הגואל, 5. הגברים מייבמים, 6. נולד בן המקומם את המשפחה.

המשברים נפתרו: 1. כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

 2. וַיּיִקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ;

3. וַיִּיתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, בכך הקב"ה הכשיר את הנישואים האלו, ואמר שרות, בועז ונעמי פעלו כראוי. הייתה 10 שנים עקרה במואב, ועכשיו ה' חולל לה נסים: וַתֵּלֶד בֵּן. כשרה, רבקה, רחל, חנה, ואם שמשון, שאחרי עקרות נולד להן בן גדול.

פעמים ה' "נותן" במגילה בפרק א: פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם. ב. פעם שניה בפרק האחרון: וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן.

לָחֶם ועריריות היו 2 הבעיות של רות ונעמי. הבן פתר 2 הבעיות: העריריות והפרנסה שחסרה לנשים.

 אישה יראת ה'.. ויהללוה בשערים מעשיה". להראות שבעיני ה' אנושיות וטוב הלב, חשובים מייחוס. יוזמה המלווה בחסד וטוב לב, אהבת הזולת ומסירות לאחר, מצטרפת לברכה והצלחה.

מגילת רות מתחילה במילים: "וילך איש", כמו שלמשה היו 2 אימהות, כך גם לעובד היו 2 אימהות, שם נולד המושיע של ישראל, ופה מלך ישראל.שניהם נושעו בזכות נוכרית.

וַתִּיקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. בניגוד לנשים שהיו נשואות לאותו גבר, וכל אחת הייתה צרה לשנייה, רות ונעמי ידעו לשמוח יחד עם הבן הנולד, ובנדיבות התחלקו בו. לנעמי שאיבדה בהתחלה: בעל, בנים, בית, אדמה, פרנסה, אהדת השכנות ותקווה, יש עכשיו הכול.

נָעֳמִי שהכריזה בתחילת המגילה: זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, יש עכשיו בן.

וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל. שם של מי? שם בעלך המת, ייזכר בישראל.  וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר  אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. בתחילת המגילה נעמי ניסתה להשיב את רות לבית אמה, 2. הנער הציג את רות ששבה עם נעמי כזרה ביהודה, עכשיו הילד הפך למֵשִׁיב נֶפֶשׁ, הוא משיב את רות אל העם שבאלוקיו דבקה.

לפי המדרש נפטר בועז אותו לילה. אך בועז כבש את מקומו כמנהיג, ומנהיג משבט יהודה, מנהיג המסמל כיצד על מנהיג לנהוג ויכול להיות דוגמה לנתיניו.

א	ב	ג	ד
2 בני נעמי מתים אלימלך גיבור הפתיחה. דמות אחת בינונית ואחת מעולה.	ה' פקד עמו לתת לחם. מקהלת נשים בית, שדה, בית, הוראה ביצוע דיווח, למי הנערה הזאת? ויצבוט לה קלי.	ויתן לה ה' הריון. מקהלת נשים. בית, שדה, בית, הוראה ביצוע דיווח, מי את? 6 שעורים.	נולד "בן" לנעמי. רשימת גברים בסוף. דמות אחת בינונית ואחת מעולה.

פרק א' מקביל לפרק ד', ופרק ב' מקביל לפרק ג'.

מאדם עד נח 10 דורות

מנח עד אברהם 10 דורות. ביחד רק 19 דורות. ספרו עד נח ומנח, כדי שיצא 10.

מפרץ עד דוד 10 דורות. למה התחילו מפרץ ולא מיעקב, או לפחות מיהודה?

כדי שוד יצא 10.

פרץ פרץ את דרכו בלידה.

סיפור לידת פרץ מזכיר את סיפור רות, תמר ורות נוכריות, שתיהן עברו ייבום, שתיהן היו מוכנות להסתכן כדי ללדת ילד. תחילת הספירה מפרץ מאשררת את הנישואים למואבייה.

לצורך ירושת השדה, עובד הוא בנו של מחלון,

לצורך הייחוס עובד הוא בן בועז.

היו שטענו שרשימת הייחוס של דוד נוספה למגילה מאוחר יותר, שכן המגילה היא מגילת נשים, והרשימה היא רשימת גברים, למשל יהי ביתך כבית רחל ולאה (ולא כאפרים ומנשה),  ותעזבי אביך ואמך (ולא מארצך וממולדתך ומבית אביך).

מהפכים במגילה:

1. האישה שאיבדה בפרק א את בעלה ובניה, וכלתה שלא הצליחה ללדת במואב ואיבדה את בעלה, זכו לתקומה בסוף המגילה. בועז נשא את רות לאישה ונולד להם בן, שנעמי הייתה האומנת שלו.

2. כשרות ליוותה את חמותה ביציאה ממואב, חמותה הזהירה אותה שאין לה כל סיכוי להינשא ביהודה בשל מוצאה המואבי, בפרק ד' המלה המנחה היא: גאולה. למרות התחזית הקודרת, בועז גאל את רות, המלקטת הפכה לבעלת השדה, נולד לה בן, וכשהיא יצאה לשדה, האנשים אמרו: אשתו של מחלון יצאה לשדה וזכרו נשמר.

3. כפי שערפה נהגה כשורה, גם הגואל נהג כשורה, אך התנהגותם הצפויה העמידה באור זוהר את התנהגותם המיוחדת של רות ובועז שנהגו בדרך של חסד מיוחד.

4. בפרק א' הנשים קידמו את השבות לעיר במלים, שנשמעת מהם שמחה לאיד. בפרק ד, מופיעות שוב השכנות, אך בעקבות התנהגותו המיוחדת של בועז, הן שינו את יחסן לרות ונעמי, ברכו אותן והללו אותן.

שתים הן שהתכסו בצעיף וילדו תאומים, זה לא סגולה להולדת תאומים, אלא אומר כמו שרבקה נהגה בצדק, כך גם תמר.

המדרש משווה, לא השוואה מחמיאה בין רות ואשת פוטיפר, אך המדרש אומר לא חשוב המה, אלא האיך: אשת פוטיפר אישה נשואה בקשה בגסות לנאוף, רות ביקשה להקים זכר למת. ורות, פנויה וטהורה, ביקשה בצניעות נישואים, ולא זנות.

ברכות במגילה: נעמי ברכה: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִישָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. גם בועז הכיר בזכויות רות: יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו. רות בקשה מבועז: פָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, ואכן בועז הוא זה שדרכו ה' גמל לרות: בתחילה נתן לה אוכל, ואח"כ ילד. ואז נעמי ברכה אותו: בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים.

כאשר שלחו את רבקה אל יצחק בירכו אותה בני משפחתה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה",

ה' בירך את שרה: "והייתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו".

אל תהה ברכת הדיוט קלה בעיניך: בועז היה בן 80 ולא נפקד. (רו"ר ו ב), ואז זכה בברכת נעמי: "ברוך הוא לה'", נשא את רות, ומיד נפקד בבן.

רות בת 40 לא זכתה ללדת למחלון, כיון שבירך אותה אותו צדיק: ברוכה את לה' בתי", מיד נפקדה. רות הפכה לאם בישראל. יושבי השער ברכו את בועז והשוו אותה עם האימהות: "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה".

בועז ורות לא נפקדו שניהם בבנים אלא מברכות צדיקים, שנאמר: ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים:

ויאמרו כל העם אשר בשער, "ייתן ה", ("ייתן ה'" מזכיר את ברכת נעמי כשבקשה לשלח את כלותיה.) את האישה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל".

העם והזקנים העמידו את רות בשורה אחת עם האימהות הגדולות של האומה, ושכחו לה את עברה: כזרה, אלמנה ועניה, בזכות החסד שעשתה.

זו הפעם היחידה בתנ"ך בו מוזכרות אמהות מהעבר, כמודל לבנית "בית ישראל.

למה ברכו אותה דוקא ברחל ולאה? נשים אקטיביות ונועזות, שכמוה יזמו ופעלו בצורה חריגה:    1. רחל ולאה היו אחיות שנישאו לגבר אחד,

2. הבכורה קיבלה את יעקב לא בדרך מקובלת,

3. בקשו ילד בצורה חריגה: 4. לאה במכירת הדודאים, 5. רחל בטרוניה.

6. שתבנה את בית נעמי כמו שהן בנו את העם.

למה הקדים את רחל מלאה הבכירה? אולי כי רחל, כמו רות, לא ילדה בנים לבעלה במשך שנים רבות , לפני שנושעה.. רחל עקרה – עיקר הבית.

יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה- אם ה' ברך את פרץ, שנולד בעקבות המעשה הנועז שעשתה תמר, וודאי שיברך את הנישואים האלו.

מדוע הזכירו הזקנים דווקא את תמר?

1. רות ותמר השתוקקו שתיהן להדבק בזרע ישראל.

2. רות כמו תמר ילדה בנים לאלמן מזדקן מנשואי יבום.

3. שתיהן דאגו להמשך קיום המשפחה, 2 הסיפורים מתחילים בטרגדיה וסופם טוב.

4. שתיהן ביו את בית דוד. בשתי המשפחות מתו 2 בנים.

5. שתיהן עריריות, נוכריות נועזות, אקטיביות,

6. אצל שתיהן יש גואל שמסרב לגאול, היבום יצירתי, פיתוי, והחלפת בגד.

תמר מוצגת באור חיובי, כי פעלה למען המשך המשפחה, ורות מוצגת באור עוד יותר חיובי, כי פעלה בהנחית חמותה ובדרכים מקובלות. במגילת רות, מתברכת תמר מלפרע, ומקבלת גיבוי מאוחר למעשיה.

מִן הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת. אמרו הזקנים שבשער: "כל הבנים שהקב"ה עתיד לתת לך, יהיו מן הצדקת הזו".

בועז שאל: "למי הנערה הזאת"? ועכשיו התברך בה:

מן הזרע אשר ייתן ה' לך מן הנערה הזאת".

הזקנים העניקו אישור מוסרי פומבי להחלטת הזוג.

יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַייִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן… רות שראתה עצמה פחותה משפחה (עקב זרותה) הפכה לאשת בעל השדה בו ליקטה, מלכלוכית לנסיכה. הפעם היחידה שכתוב שה' התערב בגלוי במגילה, כשברך את רות העקרה בהריון. מגילת רות מתקנת את מעשי בנות לוט.

מדה כנגד מדה: יעש ה' עמכם כאשר עשיתם עם המתים ועמדי.

הגד הוגד לי כל אשר עשית עם חמותך. טוב הלב של גבורי המגילה מביא להם הצלחה ומעמד חברתי המתבטא בחתונה ולידה, (בר אילן מ אל אשר תלכי, מגילת רות יצירה נשית 38-48).

רות התייחסה ודאגה לנעמי כאילו היא אמה, ונעמי התייחסה אל רות כאל בת. וגם בועז קרא לה: בתי ודאג לה.

רות לא ניסתה לפרוץ את המסגרת המקובלת, כדי להשיג אוכל הלכה ללקט בשדה של גבר, וכדי לשקם את מצבם דאגה להשיג לה בעל.

ברכות במגילה: יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה… יש כאן מודל נשי של אמהת האומה. רבקה בורכה: אחותנו את, היי לאלפי רבבה.

נעמי ברכה את בועז: ברוך הוא לה'.

הנשים ברכו את נעמי: ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל.

למרות מגילת היחוסין הגברית, זו מגילה נשית, 1. גיבורות נשיים, אלמנות, 2. שיחות ותאורי נשים, 3. סוף טוב: לידת תינוק. 4. הגיבור מבצע את אשר הנשים תיכננו ורצו, 5. רוך חסד, חמלה, 6. שיתוף פעולה בין נשים. 7. הגברים יושבים, הנשים פעילות. 8. נשות העיר מקבלות את פני הבאות בתחילה ונותנות שם לתינוק בסוף. 9. אמהות האומה מהוות דגם הזדהות. 10 ברכות של נשים ולנשים. 11. המגילה נקראת: מגילת רות, (בר אילן מ אל אשר תלכי, מגילת רות יצירה נשית 38-48).

יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד. זכתה רות להפוך לאמה של מלכות.

הנשים פעלו בבית לחם, העיר בה דוד נולד. הן שבו ממואב, שם הפקיד דוד את הוריו כשברח מפני שאול.

ספר בראשית שימש השראה למגילה: 1. רבקה הפעילה את יעקב, ונעמי הפעילה את רות. 2. גם שרה וגם נעמי טענו שבגלל גילן לא יהיו להן עוד בנים. 3. היבום נזכר גם אצל תמר וגם אצל רות. 4. אברהם ואלימלך ירדו מהארץ בעקבות רעב. 5. בספר בראשית ובמגילה הנשים הן שנתנו שם לתינוק הנולד. 6. רחל נקברה בבית לחם אפרת, 7. רחל ולאה מהוות דמות הזדהות לרות, (בר אילן מ אל אשר תלכי, מגילת רות יצירה נשית 38-48). טובה כהן סברה שחנה אם שמואל כתבה או הכתיבה לשמואל את סיפור המגילה.

"מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו", (תהילים פט 21). איפה מצא ה' את דוד? "אמר ר' יצחק: "מצאתי דוד עבדי" היכן מצאתיו? בסדום, (בראשית רבה מא). מואב נולד לבת לוט שרצתה להציל את האנושות ולכן ילדה בן לאביה השכור, "לא באה רות אלא לגאול הניצוץ הקדוש שבמואב", (ר' חיים ויטאל שער הגלגולים).

דוד נולד ממעשי בנות לוט, תמר ורות, מה שמראה שמעשי האישה וכוונותיה הם החשובים.

רות בת בנו של עגלון שהיה נכדו של בלק מלך מואב, (בבלי הוריות י עב). כשבא אהוד בן גרא לעגלון מלך מואב אמר לו: דבר ה' לי אליך", בתגובה קם עגלון ונעמד לכבוד ה', ואיפשר לאהוד לנעוץ בו את סכינו, ולהרגו. "אמר לו ה' אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך, אני מעמיד מבתך בן שישב על כסאי ומי היא? רות (תנחומא ויחי סימן יד).

2 מגילות נקראות על שם נשים:  רות ואסתר. שתיהן מסתיימות בטוב.

שתיהן מראות כי יש דין ויש דיין וכי האדם מקבל כגמולו, לפי מעשיו ולפי התנהגותו. אך בעוד מגילת אסתר מספרת ש"סוף רשע לתליה" ו"כורה שחת – בה ייפול" מגילת רות מספרת ש"סוף חסיד לחסד"; המתפלל על חברו והגומל חסד לחברו – ייטב גם לו. 

איך השיגו נעמי ורות חזקה על שדות אבימלך?

ירושת אבימלך: כאשר עזב אבימלך את יהודה, השאיר אחריו כנראה שדה או שדות שהיו שייכים לו. כאשר מת, בניו ירשו אותו. כאשר גם הם מתו ללא בנים. עבר הרכוש הנותר לחזקת נעמי ורות.

אבל מהמשנה ומהגמרא ידוע שאישה אינה יורשת את בעלה.

המשנה: האיש יורש את אשתו והיא אינה יורשת אותו (ב"ב ח א).

הגמרא: האיש.. הוא מן "הנוחלים ולא מנחילין" (ב"ב קיא ב).

איך התפרנסו נשים שלא קיבלו דבר מירושת המת? בנים יורשים היו צריכים לפרנס את האם האלמנה, ואת אחיותיהן שלא נישאו עדין.

שם אב המשפחה מוקם על נחלתו (במ' כז 4, רות ד 5-10). הנחלה עוברת מדור לדור באמצעות הגברים, הנוחלים אותה מאבותיהם ומנחילים אותה לבניהם. "והיה ביום הנחילו את בניו, את אשר יהיה לו" (דב' כ"א 15-17). (סימון א., מקום האישה בחברה המקראית, בתוך בקש שלום ורדפהו, ת"א, תשס"ב, 95). נשים לא היו בעלות אדמת המשפחה, המוגדרת כ"נחלת אבות", ולא אמהות, (במ' לו 8, מל"א כ"א 3).

ובכל זאת במגילה מצאנו שנעמי ורות מכרו את השדות.

נעמי מכרה שדות המשפחה: "ויאמר לגואל, חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי", "עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מידי נעמי", (ד' 3 9).

ידוע שגם יהודית (מהספרים החיצוניים) ירשה את רכוש בעלה והשונמית הייתה בעלות על אדמת בעליהן.

השדות היו גם בחזקת רות: "ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת". "אתה צריך לקנות, והיא אינה מתרצה אלא אם תשאנה" (רש"י).

איך קיבלה רות זכויות בשדות המשפחה? אולי נעמי אסירת תודה לרות על כל מה שעשתה עבורה, דרשה שאת השדות יגאל רק מי שיסכים לקחת את כלתה לאישה.

כיצד הגיעו השדות לרשותן? יתכנו 3 אפשרויות:

1. השדות שנמכרו שימשו לכיסוי כתובותיהן.

2. השדות שנמכרו שימשו לסיפוק פרנסה שהן זכאיות לה כאלמנות: מדור, מזונות, מלבושים וכו'.

3. "נכסי צאן ברזל", השדות שהן הביאו איתן לנישואים, חזרו לרשותן לאחר התאלמנותן. (גולאק, א, יסודי המשפט העברי, זכויות האלמנה בעזבון הבעל, 88).

יתכן שהשדות נמכרו ע"י אלימלך ויתכן שהשדות לא נמכרו, אך מישהו עיבד אותם, אם ברשות או לא ברשות. אם השדות נמכרו, נעמי רק העבירה את הזכויות בנחלה לגואל.

סיכוי ליבול רק בתקופת הקציר הבא:

1. אם שדות אבימלך נשארו שוממים, הן לא יכלו ליהנות מתנובתן עד לקציר הבא.

2. גם אם מישהו עיבד בהעדרן את השדות, הוא היה זכאי ליהנות מהיבול שעמל לגדל, ובכל מקרה אי אפשר היה לעבד את השדות עד תקופת החריש.

3. אם השדות נמכרו, היה המוכר זכאי ליהנות מהן עד היובל?

האם הנשים יכלו לעבד את השדות בעצמן ולא למכור אותם לאחד הגברים?

גם אם היו מבקשות לשכור פועלים שיעבדו בשדה עבורה, הן נזקקו להון עצמי כדי לשכור פועלים, בעלי חיים (פרים, סוסים, או פרדים), לשכור או לקנות מחרשה ולקנות זרעים.

לו היו מבקשות להחכיר את השדה, הן היו נאלצות לחכות עד הקציר הבא, כדי לקבל את חלקן ביבול. ולא היה להן אמצעי קיום עד אז. לכן נאלצו נעמי ורות  למכור את האדמות.

בועז יכול היה לעבד את האדמה, וגם אם, לפי האגדה, נפטר בליל הכלולות לאחר שהפרה את רות, היא בתור אלמנתו ואם בנו יכלה להמשיך ולהעביד את צוות הפועלים (כנראה שהיה לו גם מה שאנחנו קוראים "מנהל עבודה": "הנער אשר על הקוצרים") ולעבד בעזרתם את שדותיו.  

בועז הצהיר בפני פלמוני שלנעמי נשארו נחלות, אם כן למה הלכה רות ללקט לקט עניים? מכיוון שהיה עליהן לחכות לתקופת הזריעה כדי לזרוע, ולחכות שוב עד שהשדות יניבו יבול בשנת הקציר הבאה.

אם לא היה להן לחם למה הקהילה לא עזרה להן? אולי בני העיר זכרו את בריחת המשפחה מבית לחם למואב בזמן הרעב, וכנראה כעסו על שהמשפחה נטשה אותם בזמן הרעב. כמו שהיא לא עזרה להם בעת צרה, גם הם לא עזרו לה בעת צרתה. תושבי העיר לא התגייסו כדי לרכך את הלם השיבה ולהקל את תנאי החיים של האלמנות החוזרות. הם הבינו שחזרה מחוסר ברירה.

למה נעמי לא בקשה עזרה ממשפחתה המיוחסת?

1. אולי חששה שהם מגנים אותה על שבנה נשא מואבייה שאסורה לבוא בקהל.

2. אולי התביישה לבקש לחם מאלו שזנחה ברעב.

3. אולי התביישה להצטרך לבריות, ככתוב: "שונא מתנות יחיה", (משלי טו). 

4. אולי רצתה למנוע מעצמה מבוכה, בושה ואי נעימות.

במגילה מוזכרים 2 חוקים:

1. חוק הגאולה דורש משאר הבשר הקרוב ביותר לאדם שמכר נכסיו או שמת ללא בנים, לגאול את האדמה הנמכרת (ויקרא כה 23). חוק זה אפשר לשמור את האדמה במשפחה ובשבט.

גאולת האדמה: מטרת חוק גאולת האדמה, להשאיר את אדמות מי שמת ללא בנים, או מבקש למכור את אדמתו, בחזקת המשפחה והשבט.

לקרוב משפחה יש זכות קדימה על פני קונים אחרים "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה כ"ה). בגאולת נחלת המת, יש זכות קדימה לקרוב ביותר.[44]

איזה קשר יש בין גאולת האדמה לנשיאת רות לאישה? נעמי יכלה למכור את השדה בתנאי שהקונה ישא את רות. כך יכלה להחזיר לרות על החסד שזאת גמלה לה. קידושין (ז): אישה שאמרה: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך: מקודשת. הכסף שנתן בועז לנעמי כדי לפדות את נחלת אבימלך, נהפך לכסף קידושי רות. נישאת בטובת הנאה. ורות יכלה להסכים להינשא, למי שיגאל את אדמות המתים.

2. חוק ייבום: "יבמה יבוא עליה.. והיה הבכור אשר תלד, יקום ע"ש אחיו המת ולא ימחא שמו מישראל" (דברים כה 5). אח נושא את אלמנת אחיו שמת ללא ילדים, והבכור שנולד, נושא את שם המת ויורש אדמותיו.

הייבום היה טוב לאישה: הייבום נתן משען כלכלי לאלמנה שלא היו לה ילדים (לו היו ילדים, הם היו יורשים, והיא מתפרנסת מחלקם). הגיס שייבם אותה, יפרנס אותה.

הייבום היה טוב לנפטר: אם ייוולד למייבם בן הוא יישא את שם האח שנפטר ואת שם משפחתו.

הייבום במגילת רות שונה מהייבום במקרא. (יבמות ב ב. י"ז א. רמב"ם ייבום ד ט"ז. רות רבה ב טו).

1. חוק הייבום עוסק באחים ממש, ורק עם אח שחי בזמן שאחיו מת , ואילו הגואל ובועז לא היו אחי המת, כי אם קרובי אביו.

2. האח יכול היה להשתחרר מחובתו ע"י חליצה. לפי הדין, אם יבם מסרב ליבם, האישה חופשית להינשא למי שתרצה, ואילו רות עברה מייבם ליבם.

3. המקרא לא קשר בין יבום לבין גאולת אדמה. ואילו המגילה קשרה בין גאולת הקרקע, ליבום.

במגילה קשורים 2 חוקים אלו, ולכן בועז הוא הגואל לשני העניינים (פרדס אילנה, הבריאה לפי חוה 130).

האם רות הייתה צייתנית או מורדת?

פעמים הפצירה נעמי בכלותיה לשוב: "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ". ערפה שבה כדבר נעמי, אך רות "דָּבְקָה בָּהּ". לאחר שערפה שבה, הפצירה נעמי ברות לעשות כמעשה גיסתה :טו "וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל עַמָּהּ, וְאֶל אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּך". אך רות סרבה וענתה:  "אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ,  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. רות לא צייתה לחמותה, והמשיכה עמה בדרכה ליהודה.

אך משהגיעו לבית לחם, רות לא יצאה אפילו ללקוט שעורים, ללא רשות חמותה:  ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, "אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים-אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו"; וַתֹּאמֶר לָהּ, "לְכִי בִתִּי", ושוב נשמעה לעצת חמותה כשזו ייעצה לה לדבוק בנערות בועז: כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ:  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר  כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט-עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָ,

פעם שלישית בה רות נראתה כמצייתת לחמותה, כשחמותה יעצה לה לפתות את בועז בלילה בגורן, ורות ענתה: כ"ֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה ו וַתֵּרֶד, הַגֹּרֶן; וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ",

האמנם? בפועל לא ניסתה לפתות אותו אלא ביקשה ממנו לשאתה: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ".

ולא עוד אלא שבבוקר, כשנתנה לחמותה את השיבולים שבועז שלח, הוסיפה טכסט שכנראה בועז לא אמר לה:  שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר  (אֵלַי), אַל תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל חֲמוֹתֵךְ.

אם כך האם עשתה את מה שציותה עליה חמותה, או עשתה מה שרצתה?

מהגמול שקיבלה לבסוף, נראה שהייתה צייתנית, כשהדבר היה לטובת חמותה, ולא צייתנית כשהדבר נגד את טובת חמותה. שכן השכנות אמרו לנעמי:  "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר  הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת".

בעולם שבו נשים בלא גבר אינן זכאיות לקניין ומעמד, לייצר מעמד, קניין ודור המשך, הצליחו 2 נשים להשיג לעצמן את כל אלו רק בעזרת החסד שעשו והפיצו.

"

ת. ד. 36160 י-ם, טל' – *57532

ערבות הדדית בהלכה.

"ואהבת לרעך כמוך", אמר ר' עקיבא, "זה כלל גדול בתורה" ועוד אמרו: "מה שנוא עליך, אל תעשה לחברך". אהבת הרע עומדת בבסיסה של הערבות ההדית: "כל ישראל ערבים זה לזה".

דוגמה לאהבת הרע ולערבות הדדית כזאת, ברצוני להביא ממגילת רות, מגילה שכולה חסד.

"מגילה זו..למה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב, לגומלי חסדים", (רות רבה ב 15).

דוגמאות לערבות הדדית ולחסדים לזולת במגילה:

1. ערפה ורות נשארו עם חמותן האלמנה והשכולה, "יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי", (רות א 8). ונעמי הפצירה בכלותיה 3 פעמים, לעזוב אותה ולשוב למולדתן.

למה ניסתה "להפטר" מכלותיה, שרצו לדאוג ולפרנס אותה? הרי הייתה צריכה לשמוח שהן רוצות לבוא איתה, לפרנס ולסעוד אותה לעת זקנה. והרי רות הייתה היחידה שעמדה לצידה, למה התאמצה נעמי לשכנע אותה לחזור למולדתה?

בנדיבותה הייתה נחושה לדאוג לכלותיה ולא לעצמה, ולקבל באהבה את יסורי החזרה ליהודה. הבינה שכל האסונות שבאו עליה, קרו בגלל שהיו אנוכיים וברחו מבית לחם בזמן הרעב, כדי שלא יצטרכו לתרום כסף לרעבים (ע"פ המדרש).

עכשיו טובת כלותיה עמדה לנגד עיניה, ולא טובת עצמה.

אמרה לכלותיה: לי אין בנים, ואחרים לא ישאו אתכן. הייתה מוכנה לחיות בעוני ולהיות בודדה ביהודה, אך לא רצתה שהכלות ישארו אלמנות חסרות אהבה, נישואין וילדים, ביקשה שישקמו את חייהן. קראה לכלותיה: "בנותי" ולרות: "בתי". כל מחשבותיה של נעמי לא הופנו כלפי עצמה אלא לאושר כלותיה.

2. רות עשתה חסד, ודאגה לחמותה: "הגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך", (רות ב 11). רות רבת החסד לא רק הלכה עם חמותה כדי לדאוג לה לעת זקנה, היא גם עבדה קשה בליקוט שיבולים.

1. הלכה לשדה הרחוק מהעיר, וצעדה כל היום אחרי הקוצרים.

2. שהתה כל היום תחת השמש הקופחת,

3. כשראתה שיבולת או שתים, התכופפה כדי להרים אותן,

4. נשאה את השיבולים הכבדות הביתה,

5. טחנה את החיטה לקמח.

6. לשה בצק.

7. אפתה לחם לשתיהן. כל זאת עשתה כדי שחמותה לא תרעב.

לפי המדרש רות הייתה אז בת 40, ובת מלך מואב. ליקוט שיבולים אינה מלאכה קלה, גם לצעירה שלא שהייתה פעם מיוחסת ועשירה. ולמרות זאת הקדימה לבוא לשדה, וליקטה בחריצות עד השקיעה.  כאשר בועז הציע לה אוכל, ודאי הייתה רעבה מאד, לאחר שעות העבודה הארוכות בשדה, עבודה שכנראה לא הייתה רגילה לה, ובכל זאת התאפקה, חסכה מפיה, והותירה חלק מהאוכל לחמותה. "וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ", (שם ב 12). והאישה האצילה אכלהבערב מהשאריות שכלתה חסכה למענה, מהאוכל שנתן לה בועז.

3. נעמי על בועז: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", (רות ב 20).

4. נעמי לרות: ועתה בתי, "בתי", את בעיני כבתי, ואדאג לך כבת.

בחוסר אנוכיות חשבה נעמי על פעולה נועזת, המיועדת להיטיב מצב כלתה.

"הלא אבקש לך מנוח", (רות ג 1). "מנוח"=נישואים (תנחומא ישן בא טז). כנגד בקשתה מכלותיה למצוא מנוחה, אישה בבית בעלה.

לא קל לאם שכולה לראות כי כלתה נישאה בשנית, והרבה יותר קשה לאם כזאת, ליזום ולפעול למען נישואי אשת בנה המת, אבל נעמי לקחה על עצמה את המשימה הקשה.נעמי ישבה בבית, אך דבר לא נעלם מעיניה. היא ידעה מתי בלילה עתיד בועז להיות לבדובגורן.[45]

רצתה לדחוף את בועז לקבל החלטה מעשית, שתביא גאולה לרות. כך תוכל לגמול לרות עבור מה שזו גמלה לה.

אשר ייטב לך", (רות ג 1). לקחה את האחריות על עצמה, כמו: "עלי קללתך בני" (בראשית כ"ז 17). 

5. בועז לרות: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים", (רות ג 10).

6. בועז הסכים, לקחת את רות המואביה לאישה ו"להקים שם המת על נחלתו", (רות ד 5), וזאת עוד אחרי ששמע שהגואל הראשון סרב לעשות זאת בנימוק: "פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי" (שם ד 6).

השכנות לנעמי: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ" (שם ד' ט"ו):  "שכל המגדל יתום בביתו, כאילו ילדו": השכנות פרגנו ואמרו: "יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי" (שם ד' י"ז).

נעמי הייתה מיואשת בתחילת המגילה, והייתה בטוחה שאין לה תיקווה לשיקום שם משפחתה, ורות חוללה את המהפך והעניקה לה נכד.

בתחילה רות נישאה לבן של נעמי ובסוף הבן שנולד מרות השתייך לנעמי, הן לא רבו על הבן הזה כפי שרבו הנשים שבאו למשפט לפני שלמה, בנדיבות הן חלקו את האוצר ביניהן.  

קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות, ר' טוביה בר' יצחק אמר 2 מציאות, רות המואבייה ונעמה העמונית, אמר ר' יצחק מצאתי דוד עבדי (תהלים פט כא) היכן מצאתיו? בסדם, בראשית רבה נ.

מהו סוד הצלחתן של רות ונעמי?  הן הצליחו לשקם את עצמן בזכות:

1. שיתוף הפעולה המבורך בין נעמי החכמה ובעלת הניסיון, ובין רות כלתה הממושמעת והמוכנה לעשות הכול עבור חמותה.

2. הדאגה שבה כל אחת מהן פעלה לטובת השנייה.

3. מסירותן זו לזו. כך הצליח הברוזון המכוער ממואב, להפוך לאשת בעל השדה בו ליקטה שיבולים. 

השוואה בין תמר בעלת החסד (בראשית כט) לרבקה רבת החסד:

1. שתיהן באו מעם ומשפחה שלא נהגה בחסד, והחסד היה סימן ההכר של שתיהן.

2. שתיהן עזבו בנחישות את משפחתן וארצן והעדיפו להדבק בבעל ובעם יהודיים.

"חסד" בזיווג רבקה ליצחק. (בראשית כד 10-25)	"חסד" בזיווג רות לבועז (מגילת רות).
"ועשה חסד עם אדוני אברהם", "כי עשית חסד עם אדוני", "אשר לא עזב חסדו ואמיתו", "אם ישכם עושים חסד ואמת".	"יעש ה' עמכם חסד",   "אשר לא עזב חסדו". "היטבת חסדך האחרון מן הראשון".

בזכות החסד שגמלו זו לזו נעמי ורות, הן הכו שורשים במקום והקימו שם המת על נחלתו. ורות ששהלכה עם חמותה, בלי תקווה לשיקום עצמה, כדי להנעים לחמותה את שארית ימיה, זכתה שמעובד בנה תקום מלכות דוד.

מגילת רות מבקשת להראות כי ה' גומל חסד, עם אלו העושים חסד[46]. מגילת רות מלמדת אותנו כי האדם במעשיו יכול לפעול, לתקן, לבנות, להקים, לפרוץ, לגאול. "אדם הנוהג בחסד יכול לשנות סדרי עולם", (בזק אמנון מגדים יח יט תשנג 169).

"עולם חסד יבנה", (תהילים פט 3).

רות בעלת חסד ומסירות לזולת, צייתנית, יש בה תושייה, עצמאות, חנופה, פיתוי, עיקשות ואקטיביות.

כמה פעמים מופיעים גיבורי המגילה?

	רות	נעמי	בועז
סביל	8	11	8
פעיל	4	10	12
סך הכל	12	21	20

שמואל כתב את מגילת רות, בבבא בתרא, יד, ע"ב. דוד הוא נינה של רות, וחנה ילדה את שמואל. שתי הנשים גילו מסירות נפש. חנה למען יהיה לה בן, רות כדי שלנעמי יהיה נכד. מלבד אזכורן של רחל ולאה במפורש במגילה, הדמיון בין שני הסיפורים מתייחד בכך שיעקב יוצא אל קרובי משפחתו ומתחתן שם, וכמוהו גם בועז, קרוב משפחת בעלה של נעמי, התחתן עם רות; 

יעקב אינו יודע שפגש את רחל קרובתו; גם רות בפגישתה עם בועז, אינה מזהה כי הוא מודען; 

רחל פוגשת ביעקב ליד הבאר, המסמלת חיים ופריון; רות פוגשת בבועז בשדה שעורים –השעורים מציינות פריון והן מקור חיים לאלמנות העניות; 

רחל היא צעירה ונאה, ואילו לאה בכורה ועיניה כהות; גם בעלילה שלפנינו, שתי הנשים נבדלות זו מזו בגילן, ומכאן ברור שגם בהופעתן החיצונית; 

כמו בסיפור לאה ויעקב, שבו לאה הבכורה זוכה בעליית כוחה ומעמדה על ידי לידת הבנים, גם נעמי תזכה באימהוּת שתשפר את מעמדה בחברה,

בפעם הראשונה נשמע קולה של רחל כשהיא פונה אל אחותה ומציעה לה את עסקת הדודאים. פרי הדודאים נחשב מעודד פריון,⁷ ורחל מבקשת מלאה שתיתן לה את הדודאים ובתמורה תבלה בלילה בחיקו של יעקב. בעלילה שלפנינו, נעמי הבכורה, חושפת בפני רות את סצנת הפיתוי שתכליתו פריון; 

ליעקב אין מה לומר בעסקה המתבצעת בידי נשותיו (בר' ל 16), הוא מנוצל, פסיבי, הופך לכלי משחק בידי נשותיו. לעומתו, בועז בולט ביכולתו להגיב במילים על המעשה הנועז של הצעירה;  בסיפור יעקב ונשותיו, כל אחת מן הדמויות קשורה למעשה ערמה: לאה ניתנה במרמה ליעקב, ורחל מרמה את אביה בגניבת התרפים, יעקב מרומה על ידי לבן ומרמה אותו. גם בעלילה שלפנינו כל אחת מן הדמויות נוהגת בערמה בדרכה שלה: נעמי שולחת את רות לפתות את בועז, רות מצייתת רק למראית עין ואינה מגלה לנעמי במדויק את שאירע, היא מגלה טפח ומכסה טפחיים. בועז יפעל אף הוא בערמה להשגת רצונו בשער העיר;

בסיפור רחל ולאה ברית האחיות מתקיימת ללילה אחד, כאשר רחל מוכנה לוותר על הלילה השמור לה עם יעקב לטובת אחותה (בר' ל 14–16). בין נעמי ורות נרקמים יחסי שיתוף ממושכים, ששיאם מבשיל במעשה רות בגורן בלילה אחד; בעסקת הדודאים, לכל אחת מנשות יעקב משאלת לב גלויה: רחל מקווה להרות למרות עקרותה, ולאה מקווה להשיג עוד פרי בטן, ובכך לזכות בלב בעלה. גם בעלילה שלפנינו, במעשה הגורן, לכל אחת מהנשים תכנית משל עצמה: רות ביקשה להינשא לבועז ובדרך זו להתקבל בחברה; נעמי קיוותה שרות תתעבר מבועז ובכך תעגן את זכויותיה בנחלתה. כאשר רות ביקשה להמשיך עם נעמי ליהודה, נעמי הזהירה אותה ובין השאר אמרה שליהודים אסור להתייחד עם בן המין השני, ורות ענתה: בַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין.

כשנעמי שלחה את רות לגורן, היא שלחה אותה להתייחד עם בועז בגורן, מתוך מחשבה שזה יהיה ליל הכלולות של רות עם בועז.

אבל רות לא רצתה להינשא בהיחבא, כאילו בחטא, היא רצתה שבועז יפרוש כנפיו עליה ויישא אותה בגלוי, לעיני הזקנים המכובדים בשער.

לעומת יעקב המגלה פסיביות, בועז מנסה לעודד את רות בזכות המעשה הנועז, אך מדבריו מתברר שהוא דבק בלא ידיעתו בתכניתה של נעמי לגאולת הנחלה.  רחל ולאה, נשים "צרות", מתחרות על לבו של יעקב ובכל זאת מצליחות שוב ליצור שותפות ביניהן. המספר מתאר את רחל, הדוברת גם בשם לאה, בשעה שהיא מתארת את תחושת הזרות שהן מרגישות בבית האב. לבן אביהן הונה אותן, והן מרגישות כנשים זרות, "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לו" (בר' לא 15). תחושת הזרות תאפיין גם את נעמי בשובה אל בית לחם לאחר היעדרות ממושכת ממנה, ואת רות שתרגיש עצמה נכרייה במובן החברתי-תרבותי, נוסף על זרותה האתנית.

השותפות בין רות ונעמי נמשכת במהלך העלילה. גם לאחר היעלמותה של רות מן העלילה, תאמץ נעמי את הבן שנולד לרות. נעמי מנהלת את הקשר שנוצר בינה לבין רות בתבונה רבה. רות יזמה את הברית אך ידה של נעמי תהיה בה על העליונה – נעמי היא המייעצת ורות בעיקר המבצעת. רות ממעיטה בדיבור לעומת נעמי ומרגע שבועז מבטיח את גאולתה היא משתתקת וקולה אינו נשמע עוד, פנינה גלפז פלר.

האם רות הייתה צייתנית או מורדת? נעמי. הצד הכלכלי של מגילת רות,

כנפים לארץ, שנאמר (ישעיה כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, וכנפים לשמש, שנאמר (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכנפים לחיות, שנאמר (יחזקאל ג וקול כנפי החיות, וכנפים לכרובים שנאמר (מלכים א, ח) כי הכרובים פורשי כנפים, וכנפים לשרפים, שנאמר (ישעיה ו) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים, בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים, וכמה גדול כוחה של צדקה, וכמה גדול כחן של גומלי חסדים, שאין חסין, לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי חיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנ' (תהלים לו) מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. רות רבה פרשה ה.

פַּעַם רָאִיתִי אֶת רוּת מְצֻיֶּרֶת בְּצִבְעֵי מַיִם, כְּעֵין הַכָּחֹל הָרַךְ אֲשֶׁר לְהָרֵי מוֹאָב. אַךְ עַתָּה תֵּרָאֶה בְּעֵינַי יְצוּקַת צִבְעֵי שֶׁמֶן: הַרְבֵּה זָהָב וָחוּם בַּשֵּׂעָר וּבָעוֹר, וּכְעֹמֶס הַדְּבַשׁ בַּחִטָּה הַבְּשֵׁלָה לַמַּגָּל… רְאִיתִיהָ אֵי-פַּעַם קַלָּה עַל רַגְלֵי נַעֲרָה דַּקּוֹת, אַךְ אָבִינָה הַיּוֹם כִּי אִשָּׁה בִּבְגוּרֶיהָ הָיְתָה, צוֹעֶדֶת לְאַט עַל מִלֵּאת יְרֵכֶיהָ, הוֹלְכָה מִמּוֹאַב-זִכְרוֹנוֹת אֶל בֵּית-לֶחֶם תִּקְוָה.   פַּעַם נִרְאָה לִי בֹּעַז כְּאִכָּר אֲשֶׁר שִׂחֵק לוֹ יִצְרוֹ לָבוֹא עַל אַחַת הַמְּלַקְּטוֹת בְּלֵיל הַקַּיִץ, אַךְ לֹא כֵּן יֵרָאֶה לְעֵינַי הַיּוֹם. אָמְנָם יִשְׁכַּר מְעַט מִיֵּינָהּ הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ וּמִיֵּין הַסַּהַר הַלָּבָן הַנִּשְׁפָּךְ עַל הַגְּרָנוֹת בַּלַּיְלָה וְהוֹפְכָם שָׁדַיִם נוֹגְהִים. אָמְנָם מְלֵאִים חֲלָצָיו בַּתִּירוֹשׁ הַמְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת, אַךְ יָתוּר לוֹ אִשָּׁה לְהַשְׁקִיעַ אוֹנוֹ בָהּ, לִרְאוֹת פְּרִי בָנִים,

וְלֹא נַעֲרַת גְּרָנוֹת מְשַׁחֶתֶת זַרְעוֹ אַרְצָה…  וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ אֵין לִבָּהּ לְמִשְׂחָק, וְכָל שִׁמְשׁוֹת עוֹרָהּ הַצָּחוֹת זוֹרְחוֹת עֶרְגַּת אִמָּהוּת. וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲשֶׁר לְחַיֶּיהָּ מְלֵאוֹת דָּם כַּמִּזְרָק, כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ, אַךְ אֵשׁ-קֹדֶשׁ תּוּקַד בַּמִּזְבֵּחַ הַזֶּה וְלֹא אֵשׁ זָרָה. שַׂעֲרוֹתֶיהָ – אָבִיב קָלוּי בָאֵשׁ וְרֵיחָהּ רֵיחַ מוֹץ וְאַמְבָּר אַךְ לֹא בָאַמְבָּר תִּכָּבֵשׁ כִּי בְעֶרֶשׂ כְּלוּלוֹת.  עַל כֵּן לֹא יִגַּע בָּהּ בַּלַּיְלָה הַלָּז. רַק יָרִיחַ אֶת תֹּם לִבָּהּ הָעוֹלֶה אֵלָיו מִבֵּית חָזֶהָ כְּהָרִיחַ הַלֶּחֶם מִבֵּית הָאוֹפִים, וְלִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא בֻזְבַּז בְּאַהֲבוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים וּפוֹרֵחַ אַחַת לְעִדַּן עִדָּנִים, נִפְתָּח לִקְרָאתָהּ כִּשְׁעָרִים. פעם ראיתי את רות/ יצחק שלו.

יצחק שלו – רות.

"קוֹל נְהִי תַמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְהִלִּים וְתֻפֵּי תְרֵיעָשָׂר  – עֲמוּמִים. אַף קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ – וּלְפֶתַע: דְּמָמָה. נֹעַם. אֵין מַטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר, אֵין זוֹעֵק מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו. רַק הָאִישׁ מְבָרֵךְ – "ה' עִמָּכֶם!" וְעוֹנִים – "יְבָרֶכְךָ ה!" וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים

וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת, וצובטים הקלי אם יפה המלקטת דיה ועשתה כאיפה שעורים אין כהן להכות בכיור ונביא להכות בלשון כי ישר כל העם העובד לא תדד שנת איכר בלילות בלתי אם תעירהו אשה וריחה ריח קיץ מתוק וריח קציר ובשמת השדמה, יושבים הזקנים וגואל הגואל

אלוה נותן הריון השכנות קוראות שם לילוד וכמו איש לא ענה עוד בארץ ואיש לא שפך דמי אחיו וקין אחאב ואיוב לא היו מעולם וכמו נח התנך הגדול מעמל נביאיו ומלכיו ואל שדה הלחמי כמו ירד לראות איך יקצרון ואיך בועז מוליד את עובד ועובד את ישי וישי את דוד

יעקב פיכמן, הנקרא "דברי רות בשדות":

רק זה לי ימים מעטים פה, וכזרע אשר לא פגעה צינה בו, קלטתני, באהבה

הארץ הנוכרייה. כל-מגע באדמה תחת רגלי ברית-קדש עם מולדת זה חדשה,

כמו כל אשר ידעתי ואהבתי למן ימי ילדותי הנהדרים, ועד היום, רק לארץ זה

שוקטת וברוכה רמז – בה מצאתי נפש, מדממתה לי פני-אל הלבינו.

שוב אני בתל אביב, דירה ריקה, יש כאן מישהו? הכול איננו, איפה את? כמה לא מפתיע, הרי אם יש משהו שראיתי בחיי, זה שאין כלום, עפים כמו פרחים לבנים ברוח / כנראה שאני עדיין לא לגמרי, מאמין שהשתניתי, השינוי היה מהיר מדי וחיצוני, כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין, שאתה סולח, ועכשיו צריך לנשום את זה פנימה באמת, באמונה באמת / אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, המוות יפריד ביני ובינך

וממש כמו צמחי הבר הבודדים הם עוצרים תמיד את החולות הנודדים הרקיע מתבהר, וכבר אפשר לראות אנשים על אם הדרך מחכים לאות.

איש אחד יבנה לי גשר כדי לחצות נהר איש אחר יצמיח יער במורדות ההר ואישה טובה אחרת, אם יהיה קשה רק תצביע אל האופק ותבטיח ש

איש אחד קנה לי ספר בן מאה שנה איש אחר בנה כינור שיש בו מנגינה ואישה טובה אחרת לי נתנה את שמה ומאז אני בדרך שרה במקומה

לא יכול להיות. אנשים טובים באמצע הדרך אנשים טובים מאוד אנשים טובים יודעים את הדרך ואיתם אפשר לצעוד

אביתר בנאי. תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות אל תגידו לי שכל זה

השיבה הביתה/ אסתר אטינגר.

עַכְשָׁו,   כְּשֶׁהַיֶּלֶד בְּחֵיקִי נָח אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר חֶסֶד, רַק חֶסֶד כִּי בְּעֶצֶם הַחַג קַמְנוּ לָלֶכֶת. שְׁמוּעָה עָבְרָה אֶת הָרוֹכְלִים הַמְּחַזְּרִים בָּעֲיָרוֹת עִם כְּחָלָם וְסִדְקִיתָם, אוֹת שֶׁתַּמּוּ שְׁנֵי הָרָעָב, וּדְחוּפוֹת קַמְנוּ לָלֶכֶת כִּי רָעָב אַחֵר קָם חָזָק מִן הַבּוּשָׁה.   וְהָיָה כְּבָר חֹדֶשׁ זִיו שֶׁנִּקְרָא בְּפִי הַכְּנַעֲנִים אִיָּר, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אוֹר, וּדְחוּפוֹת הָלַכְנוּ רַגְלֵינוּ חֲרוּכוֹת מִמִּכְוַת הַקּוֹצִים,

גּוּפֵנוּ מְכֻסֶּה סְמַרְטוּטִין כּוֹשְׁלוֹת בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים סָרוֹת מִדַּרְכֵי הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַסּוּסִים   וְאַתְּ הוֹלֶכֶת עִמָּדִי נֶאֱחֶזֶת בִּי  כִּבְתִקְוָה, בִּי, אִשָּׁה שֶׁזְּמַנָּהּ עָבַר שֶׁחִכָּהּ יָבַשׁ מִמִּלּוֹת אַהֲבָה  וּכְשֶׁנִּרְאוּ הַכְּרָמִים עַל מַדְרֵגוֹת הָהָר וְהַשָּׂדוֹת הַנְּכוֹנִים, עָצַרְתִּי וְאָמַרְתִּי לָךְ אִישׁ לֹא יְחַכֶּה לָנוּ שָׁם, גַּם כֶּלֶב לֹא יִקְפֹּץ לִקְרָאתִי, אֲבָל אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה, כִּי רֵיחַ הַבַּיִת עָלָה בְּאַפִּי אֲפִלּוּ שֶׁאֵין לִי בַּיִת וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לְאֵין בַּיִת,

אֵין שָׂדֶה אֵין תַּנּוּר, אֵין לֶחֶם וְהָרָעָב אוֹכֵל בְּתוֹכִי.  וְאַתְּ שָׁבָה עִמָּדִי. לְמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיִית בּוֹ מֵעוֹלָם בְּגוּפֵךְ זֶה הַדָּווּי כִּי אַתְּ מִן הַשָּׁבִים הַנִּצְחִיִּים הַחוֹזְרִים לַמָּקוֹם שֶׁתְּמוּנָתוֹ חֲתוּמָה בְּרוּחָם עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹת הַבָּשָׂר   אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה אַתְּ שָׁבָה הַבַּיְתָה וְכָל שֶׁהָיָה אַחַר כָּךְ הָיָה חֶסֶד שֶׁנָּפַל כְּאוֹר לַאֲפֵלַת חֶדֶר  אַתְּ מוֹשֶׁכֶת הַזֶּרַע עַד הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בְּחֵיקִי וּמִמֶּנּוּ וְהַלְאָה.

רבקה צימרין.

רות הלכה אחר לבה רות הלכה כל הדרך – לַמלוכה. הלכה אחר נעמי ממואב, לבית-לחם יהודה. נעמי בקשה למנוע לֶכתה אבל רות הצהירה: "כי אֶל כל אשר תלכי – אֵלֵךְ" והלכה. נעמי הִקְשְׁתה: הדרך ארוכה ומפרכת… "וַתֵּרֶא כי מתאמצת היא ללכת". נעמי נכנעה מול הרצון הנסתר

"וַתֵלַכְנָה שְׁתֵיהֶם". ופניהן – לַמחר…הלכו לאורך הדרך הארוכה. שתי נשים, כחום היום, עד הגיען לַנחלה. כאן, בִּנְמל הבית, רות המשיכה בהליכה, הפעם בגפה. רות הלכה אחר לבה: "אֵלכָה נא השדה" הכריזה בבטחה, ללקוט "בשיבולים". ללקוט למענה ולמען חמותה. שוּב נכנעה נעמי ואמרה: "לְכִי בתי". והיא הלכה בְּלֹא מורא, הגיעה ובאה אל הנחלה

הנכונה, זו, שהובילה אותה כל הדרך לַמלוכה. כאשר הבחין בה בועז, מְקורָבה, הוא הזהירה בְּלשון רכה: אַל תלכי, בתי! "אל תֵּלכי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אחֵר". אַתְ נמצאת בַשדה שנועד לך. שֶׁלָך! אחרי נערותי תלכי! והיא הלכה ותהתה: אֵיך תכיר אותי וְאנוכי נוכריה? הרי זו האלמנה הצעירה שהלכה אַחר חמותה,

גוּנַב לאוזניו: זאת האשה, זאת רות, שֶׁעזבה עַם וארץ מאחורי גבה. בועז הִכיר! הוא כבר ידע: ידע וקבע: אַת האחת! "וַתֵלכי אֶל עַם אשר לא ידעת תמול שלשום". לבו ניבא שכאן נזרעים זרעי מלוכה. הזְרעים לְנצח ישראל, שֶׁמהם תקום ממלכת יהודה, ורות מודַעתו, יבימתו, אהובתו המואביה, היא זו שתוליך את צאצאיו, כל הדרך – למלוכה.

בתיה כרמי – רות.

את עמה וביתה עזבה בעקבות צו לבבה (בעקבות צו לבבה). אל עם זר עם נעמי הלכה, וגורל בגורל שזרה אל תפגעי בי לעזבך

לשוב מאחורייך, כי באשר תלכי אלך, אלך בעקבותייך! אל נא תפגעי בי לעזבך לשוב מאחורייך, כי באשר תלכי אלך,

אלך בעקבותייך. ובנשוב בשדות רוחות, שיבולים אז תצא ללקוט (שיבולים אז תצא ללקוט). המואביה בשדות בועז,

כי היה לבבה כה עז. את עמה וביתה עזבה בעקבות צו לבבה (בעקבות צו לבבה). המלוכה לה נתנה כשי את דוד – את דוד בן ישי

זהבה איטמן

תמר ויהודה	רות ובועז
חותמך פתילך בשיא הסיפור: ותשרף.	חמותך וילפת בשיא הסיפור: ופרשת כנפך על אמתך

תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות

אנשים טובים באמצע הדרך אנשים טובים מאוד אנשים טובים יודעים את הדרך ואיתם אפשר לצעוד. נעמי שמר.

---

[1]   ולמה נקרא שמם מחלון וכליון? מחלון שעשו עצמם חולין, וכליון שנתחייבו כליה, ד"א: מחלון וכליון שנמחו וכלו מן העולם (ב"ב צא, רו"ר, ילק"ש תר). המגילה מדגישה את זכות הבחירה. מחלון יכל לבחור אחרת ולצאת במחול או לזכות במחילה, אבל בגלל בחירותיו נגזרה עליו מחלה וכליון יכל לבחור אחרת ולהיות לכלי נגינה אבל בגלל בחירותיו נידון לכליה.

[2]  רות בתו של עגלון הייתה. כתוב: דבר ה' לי אליך, ויקם מעל הכיסא", אמר הקב"ה אתה עמדת לכבודי , הריני מעמיד ממך בן יושב על כיסאי (ילק"ש רות תר).

[3]   (הגר, אל אראה במות הילד, (בראשית כא 14). "הילד איננו", (בראשית לז 29). כאשר קורא אסון גם מבוגר נקרא ילד.

[4] "יבואו בני הנשוקה ויפלו בידי בני הדבוקה, (סוטה מב).

[5]   הלוויה גדולה היתה באותו יום בבית לחם. המונים ליוו את אשת בועז, נשיא הסנהדרין, שנפטרה באותו יום ונתכנסו כל בני ישראל לגמילות חסד "זו יוצאת וזו באה". (ילקוט שמעוני חב תרא, ב"ב צא) רש"י: לקבורת המת. בועז נשאר בודד וה' הקדים רפואה למכת המתאלמן מאשתו והביא את רות שתהיה לאשתו השנייה. ואולי אבלות זו השכיחה ממנו שעליו לדאוג לקרובתו נעמי ולכלתה.

[6]   ובסוף: ותקראנה לו השכנות שם לאמר: יולד בן לנעמי, ותקראנה שמו עובד,

[7]   "מרא", בא' ולא בה', כי חסרו לה 4 דברים, בעל, 2 בנים והרכוש שאבד במואב.

[8]   בעלי היה מיועד למלכות, (ילקוט שמעוני חב תקצח).

[9]   למה כתוב שבה? (יבמות פח הג): כי זו היא ששבה (הראשונה) משדה מואב". שאז נתחדשה ההלכה שיהיו מקבלים נקבות משדה מואב. אולי כי זו פעם ראשונה שנוכריה ממואב באה.

"והמה באו לבית לחם בתחילת קציר שעורים" "בקציר העומר הכתוב מדבר": "בליל ט"ז בניסן, ביום שניצל לוט מסדום, שבה רות לדבוק בישראל ובה'. (מואב הוא בנו של לוט מבתו. לבת זו היה רצון לשמור על קיומו של המין האנושי. רות היא מצאצאיו. ללוט היתה מסירות נפש למצוה אחת: הכנסת אורחים.)

[10] ספרי: "כשביקש ה' ליתן תורה…הלך אצל בני עמון ומואב, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף, אמרו לו: כל עצמה של ערוה שלהם היא, שנאמר: "ותהרין בנות לוט מאביהן" (זאת הברכה, שמג).

[11]  יהודית, (מהספרים החיצוניים) יורשת את רכוש בעלה.

    השונמית עזבה את הארץ בשנות הרעב ובשובה בקשה את עזרת המלך כדי להחזיר לידיה את האדמה, (מל"ב ב ח, ח ו).

[12]  צדיק, שמו הולך לפניו. בועז = שהיה בו עוז. "מודע", רש"י: קרוב, בן אחיו.

אלימלך, שלמון, בועז ואבי נעמי, היו כולם בני נחשון בן עמינדב. (בבא בתרא צא א), (רו"ר ו ו).

נחשון היה מוכן למסור את נפשו למען העם, וצאצאו אלימלך נטש את העם וברח למואב, ארץ החטאים.

[13]  "מקרה" = אותיות "רק מה'". 

[14]  אילו היה ת"ק פרסה מהשדה, היה ה' מפריחו, כדי לפגוש ברות ולהקים מלכות דוד. (רבא)

[15]  "היה שופט, (אבצן, בבא בתרא צא א). (ומשום מצוות ישוב הארץ מצא גם זמן לבוא ולעבוד בעצמו את האדמה.) באותו יום קם מאבלו, מה"שבעה" על מות אשתו, ובא לבקר בשדהו.

[16]  "למי הנערה הזאת? בסופו של דבר נערה זאת תהיה שלו.

[17]  "נערה מואביה היא בטבעה, ומצד טבעה אינה צנועה וראויה לאדם חשוב כמוך, לישא אותה לאשה".

[18]  אולי כי ידע שההלכה היא "מואבי" ולא "מואבית" ולכן רות כשרה לבוא בקהל, ואולי זו הסיבה ליחס המיוחד שהוא מגלה כלפיה.

[19] "ויאמר בועז אל רות: "אל תען כסיל כאולתו" (משלי כו), "הלא שמעת בתי, שמעת איך שהנער ביזה אותך, ולא ענית לו, הרי את מהנעלבים ולא עולבים. "  וגם לא תעבורי מזה," בגלל עלבונות הנער.

[20] המדרש: לעבודת אלילים.

[21]  להכירני: המדרש: התנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ (נישואים).

[22]  אלשיך: (שם) הרים קול למען ישמעו העובדים.

[23]  "למה כתוב פעמים: הגד הוגד? הוגד לי מעשיך בבית, והוגד לי מעשיך בשדה.

[24]  המדרש:  "תמול שלשום" = לו היית באה תמול שלשום, לא היינו מקבלים אותך, כי רק עתה התחדשה ההלכה "עמוני ולא עמונית".

[25]  ילקוט שמעוני: ומה ניחמה? עתידה את לעלות לגדולה, ועתידין בניך להיות מנהיגי עם ישראל, ועתידה את ללבוש כתר מלכות (רמז, תר"ג). הגרא: ניבא שתהיה לו לאשה.

[26] בועז ענה: חס ושלום, אין את מן האמהות אלא מן האימהות" (רות רבה ה ה).

[27] "גושי הלום": "קרבי למלכות". דוד אמר: (שמו' ב ז) מי אנוכי ומי ביתי כי הביאני עד הלום?(רו"ר ה ו).

[28]  רות עשתה קודם חסד עם המת (בעלה) ולאחר מכן עם החיים (חמותה) ובועז עושה קודם חסד עם החיים (רות ונעמי) ואח"כ) עם שם המת.

[29]  "מה ההבדל לא דיברה ככלת נעמי, אלא כמואביה". (רו"ר ה יא).

[30]  3 חודשים לאחר התאלמנותה היתה רות אסורה להנשא (כי אם היא בהריון, לא ידעו בבטחון של מי הילד). עכשיו היא כבר יכולה להנשא לאחר, אבל למי?

[31]  "ורחצת" = טבילה מעבודת כוכבים שלך, "וסכת": מצוות וצדקות. (רות רבה ה י"ב). שמלותיך = החלפת שמלה לבגדי שבת (ירושלמי פאה ח ז). "וירדתי הגורן" = זכותי תרד איתך. הרחצה. היה על רות להתכונן למפגש עם בועז כמו לטכס קדוש.

[32] ודוד המלך אמר בתהילים: אני עבדך בן אמתך" אני הבן של זו שבקשה ופרשת כנפך על אמתך.

[33]  (ולא כמו אשת פוטיפר (בראשית לט) "שכבה עמי").

[34] "כל הנושא אשה כשרה כאילו קיים את כל התורה כולה מראש ועד סוף, לכן כותבים "אשת חיל" מהאות אלף ועד האות תיו." רות "אשת החיל", מתאימה לבועז "גבור החיל".

[35]  י"א. "ועתה בתי אל תראי". חששה שיהרגו אותה, אם יראו אותה הולכת בלילה לבד אל בועז לגורן.

[36] "ואל יודע כי באה האישה הגורן ולא יתחלל בי שם שמים (רו"ר ז א).

[37]  "6 השעורים": יתכן שהתכון לקדש את רות בשעורים אלו. ב. אמר ר' יהודה: רמז שעתידים 6 בנים לצאת ממנה: "דוד, חזקיהו, יאשיהו, חנניה, מישאל, עזריה, דניאל והמשיח". ג. "שש שעורים"- רמז לדוד שהתברך ב-: 1. יודע לנגן בכנור. 2. גיבור חיל 3. איש מלחמה 4. נבון דבר 5. איש תואר 6. ה' עמו. (ש"א טז).

[38] כך גאל ירמיהו את שדה חנמאל בן דודו (ירמיהו פרק לב).

[39]  וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו", (זו רות המואביה, שהיא אמה של מלכות) (בבא בתרא צא).

[40] יוסף בן מתתיהו: "ברצוני להראות את הכח של אלוקים, שיכול להביא גם אנשים פשוטים לידי גדולה מפוארת, כזו שהעלה אליה את דוד שמוצאו מאנשים כאלה" (קדמוניות היהודים, ה ט ד).  

[41]  "לא יבוא ממזר בקהל ה' (דברים כג ה.)

[42]  יהודית, (מהספרים החיצוניים) יורשת את רכוש בעלה.

    השונמית עזבה את הארץ בשנות הרעב ובשובה בקשה את עזרת המלך כדי להחזיר לידיה את האדמה, (מל"ב ב ח, ח ו).

[43] כך גאל ירמיהו את שדה חנמאל בן דודו (ירמיהו פרק לב).

[44] כך גאל ירמיהו את שדה חנמאל בן דודו (ירמיהו פרק לב).

[45]  "ורחצת" = טבילה מעבודת כוכבים שלך, "וסכת": מצוות וצדקות. (רות רבה ה י"ב). שמלותיך = החלפת שמלה לבגדי שבת (ירושלמי פאה ח ז). "וירדתי הגורן" = זכותי תרד איתך. הרחצה. היה על רות להתכונן למפגש עם בועז כמו לטכס קדוש.

[46] יוסף בן מתתיהו: "ברצוני להראות את הכח של אלוקים, שיכול להביא גם אנשים פשוטים לידי גדולה מפוארת, כזו שהעלה אליה את דוד שמוצאו מאנשים כאלה" (קדמוניות היהודים, ה ט ד).  

---