שמות פרק כ' מציג את 10 הדיברות, שניתנו לב"י במעמד הר סיני, המהווים את היסוד התורני והמוסרי של היהודים והיהדות.
מתן תורה ועשרת הדיברות (הצווים) יהוו את הכללים שעל פיהם מצווה העם לנהוג. שיאו של מעמד הר סיני התגלה במתן חוקים שמסר ה' לעם, שלאורך הדורות ייקראו בשם הכולל: התורה.
הפרדה בין המצוות: 10 הדיברות מחולקים ל 5 ראשונים – צווים בין אדם למקום (דיברות 1-5), ו 5 אחרונים, צווים לבין אדם לחברו (6-10).
עשרת הדיברות לפי מסורת יהודית המופיעים בשמות כ':
- אנכי ה' אלוהיך: האמונה בה' שהוציא את ב"י ממצרים.
- לא יהיה לך אלוהים אחרים: איסור עבודה זרה ואיסור עשיית פסל ותמונה.
- לא תישא את שם ה' לשווא: איסור שימוש בשם ה' לשקר, לשבועת שקר או לבטלה.
- זכור את יום השבת לקדשו: צוו למנוחה בשבת והקדשת היום לה'.
- כבד את אביך ואת אימך: מצוות כיבוד הורים, המקשרת בין האדם להוריו וליוצרו.
- לא תרצח: איסור חמור על רצח אדם.
- לא תנאף: איסור על יחסים עם אשת איש.
- לא תגנוב: איסור על גניבת רכוש (ולפי מפרשים מסוימים – גניבת נפשות).
- לא תענה ברעך עד שקר: איסור על מתן עדות שקר בבית דין.
- לא תחמוד: איסור להתאוות לרכוש או למשפחת הזולת.
שמות פרק כ א וַיְדַבֵּר, ה' אמר בבת אחת את כל 10 הדברות, מה שאדם אינו יכול לעשות, ואח"כ חזר ואמר כל דיבור בנפרד. רש"י: ה' אמר את כל עשרת הדיברות בדיבור אחד, דבר לא אפשרי לאדם.
ה' אֱלֹוקִים דיבר בגבורה מיוחדת המיוחסת לשם אֱלֹוקִים, והגבורה המיוחדת פה היא שה' אמר את כל 10 הדברות בבת אחת.
אור החיים: שילוב בין מידת הדין (אֱלֹוקִים) למידת הרחמים (ה') בדיברות הראשונים.
רמב"ן (בפס' ז'): באמת ה' אמר את כל 10 הדברות, אך ב"י הבינו רק את 2 הדברות הראשונות. אוה"ח: 10 הדברות ניתנו גם במידת הדין: וַיְדַבֵּר אֱלֹוקִים, וגם במידת הרחמים: אנכי ה'.
כלי יקר: אמרה אחת בלשון קשה, ונאמר שם אֱלֹוקִים, ואמירה אחת בלשון רכה, ונאמר לאמור.
אֱלֹוקִים רש"י: אֱלֹוקִים בהקשר זה = דיין, המבטא דין וסמכות, ולא רק רחמים. אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, רש"י: ה' אמר את כל הדברים האלה, הכוונה היא ל 10 הדברות,
רש"י: שם ה' כתוב בשם אֱלֹוקִים כי ה' אמר שהוא דיין להיפרע ממי שלא מקיים את 10 הדברות. ישנן פרשיות בתורה, שמי שאינו מקיימן, אינו נענש על כך, ורק אינו מקבל שכר, אך מי שאינו מקיים את 10 הדברות, אף נענש.
ב. בדברות אלו קנו ישראל לעצמם מעלה עליונה המיוחסת לשם אֱלֹוקִים.
ג. בדיבור אָנֹכִי ה' אֱלֹוקֶיךָ, ה' ייחד את שמו על כל אדם מישראל, ודבר זה גרם לפריחת נשמתם.
לכן מובן גם מדוע 2 הדברות הראשונות נאמרו כאשר שם ה' הוא המדבר, ואילו בשאר הדברות שם ה' נסתר.
הסיבה למעבר ללשון נסתר בשם ה' לאחר 2 דברות ראשונות, כי לאחר קבלת מלכות ה', אפשר לעבור ללשון נסתר.
הקדמת הא"ע ל 10 הדברות: יש סוברים שרק 2 דברות ראשונות נאמרו ע"י ה' והוכחה לכך ש 2 הדברות הראשונות נאמרו בלשון נוכח: אָנֹכִי ה'! ואילו בשאר הדברות שם ה' נאמר בלשון נסתר.
יש הסוברים ש אָנֹכִי ה' אינו אחד מהדברות, שהרי אין כאן שום מצווה, לא מצוות עשה ולא מצוות לא תעשה, אלא זו הקדמה לדיברות.
ה' אמר את כל עשרת הדברות, וגם משה חזר אח"כ על כל עשרת הדברות.
פה נמסרו חוקי התורה שב 10 הדיברות. החוקים מנוסחים כהוראות התנהגות, שלא מושפעות מתיאור של מקרה כלשהו = כך יש לנהוג!
אוה"ח: אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, ה' רצה להדגיש שעל ישראל לקבל את כל מצוות התורה, ולא להשמיט מצווה אחת מתוך התורה כולה.
רמב"ן: 5 מצוות היו על הלוח הראשון והוא כנגד תורה שבכתב, ואילו על הלוח השני היו גם 5 דברות שהם כנגד תורה שבעל פה.
5 דיברות (חוקים) ראשונים הן מצוות דתיות: עוסקים ביחס שבין אדם לה'. נכללים בהם איסורים בעיקר לעם ישראל (מצוות לאומיות) איסור על עבודה זרה: עשיית פסל ותמונת אלוהים אחרים, ואיסור נשיאת שם ה' לשווא. היחידה של 5 חוקים אלו רחבה ומפורטת יותר מזו של 5 האחרונים.
לֵאמֹר, רש"י: כאשר ה' אמר מצוות עשה ענו על כך ב"י: "הן" וכאשר אמר מצוות לא תעשה, ענו ב"י ואמרו: לא!
ב א אָנֹכִי ה' אלוהיך: ה' משתנה במראות (לפעמים נראה רחום, לפעמים כדיין), אך הוא ה' אחד שהוציאנו ממצרים. ולא יהיה לנו לעולם אלוהים אחרים.
רמב"ן (פס' יג'): באנכי, אמר הכתוב: ועושה חסד, ואילו בלא יהיה, ה' העניש, כי על מצוות עשה יש שכר ועל מצוות לא תעשה יש עונש.
10 הדברות מתחילות במילה: אָנֹכִי. אותם הסוברים ש אָנֹכִי לא מ 10 הדברות טועים מ 2 סיבות. 1: גם לא יהיה לך, זה אותה משמעות של אנכי, ואם אָנֹכִי איננו חלק מ 10 הדברות, גם לא יהיה לך לא יהיה חלק מ 10 הדברות, והרי כולם סוברים שלא יהיה לך הוא חלק מ 10 הדברות.
2: אין דברה נוספת שניתן לפרקה לשתי דיברות.
ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מבקש לקבוע את עיקרון המונותאיזם, שיש רק אל אחד בעולם, הוא ה', ואין עוד מלבדו, ואת האמונה שה' לא רק בורא העולם, אלא גם אלוקי ההיסטוריה: אלוקי ישראל שהוציאם ממצרים.
אונקלוס: אני הוא ה' אלוקיך שהוציאך ממצרים, א"ע: אמונה זו היא יסוד לכל המצוות, ושהאדם יאמין בה', ושתהיה אמונתו ללא ספק.
רש"י: היציאה ממצרים הייתה כדי שתהיו משועבדים לי.
ב. עפ"י המדרש: על הים התגלה ה' כגיבור ואילו כאן התגלה ה' כזקן מלא רחמים, היה צריך ה' לומר שזה אותו ה' שהוציא אותם מארץ מצרים, כדי שלא יחשבו ב"י שחלילה יש כאן 2 רשויות.
ג. ב"י שמעו קולות מ 4 רוחות, ולכן אמר להם ה' שלא יחשבו שיש פה חלילה מספר רשויות. ד. הסיבה שכתוב כאן אֱלֹוקֶיךָ בלשון יחיד, כי ה' רצה לתת למשה פתחון פה בחטא העגל כדי שיוכל לומר שה' אמר רק לו: אָנֹכִי ה' אֱלֹוקֶיךָ, וממילא ב"י לא חטאו כלל.
ספורנו: ה' אמר שהוא היחיד שנותן מציאות לכל מה שבעולם.
רמב"ן: ע"י שה' הוציאנו ממצרים, מתגלה שהוא האל שיש לעובדו. ב. יש כאן מצוות עשה. ג. הסיבה שכתוב כאן בלשון יחיד היא כדי שכל אדם מישראל יידע שה' מעניש כל פרט מישראל שעובר על 10 הדברות, ואין היחיד ניצל ע"י הרוב.
אוה"ח: כאשר ה' אמר: אנכי ה' אלוקיך, הייתה יציאת הנפש של כל אחד מישראל, והנפש הכירה את בוראה, ולכן נאמר הדבר בלשון יחיד: אָנֹכִי ה' אֱלֹוקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.
ב. יש פה סיבה לכך ה' הוציא את ב"י ממצרים: כי אָנֹכִי ה' אֱלֹוקֶיךָ, והייתי צריך להוציאך ממצרים. ג. ה' מתכוון לומר, שהוא אלוקי ישראל, בין בזמן שמייסר את ישראל ובין בזמן שמתחסד איתם. ד. גם כאשר ה' מייסר את עם ישראל, על ישראל לברך על כך בשמחה.
כלי יקר: יש 2 סיבות לכך שה' אמר את שם ה' ב 2 הדברות הראשונות בלשון נוכח: א. כי ללא קבלת מלכות ה', אין שום משמעות לצוו על שאר המצוות. רק לאחר שאדם מקבל על עצמו את מלכות ה', הוא יכול לקיים את המצוות. ב. כי שאר המצוות אינן תלויות בזמן או מקום, ואילו 2 מצוות אלו מתקיימות רק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, וה' מדבר איתם ואינו מסתיר את פניו מהם.
מִבֵּית עֲבָדִים, רש"י: הוצאתי אותך ממצרים, שם היית עבד לפרעה ולמצרים.
רמב"ן: הוצאה מבית עבדים של מצרים, מחייבת את ב"י לשמור את מצוות ה'. ומצווה זו נקראת: קבלת מלכות שמים.
אוה"ח: ה' כפל את דבריו כדי לומר, שלא רק שהיו ישראל משועבדים במצרים, אלא שהיו בתוך הטומאה. ב. ה' ברר את ישראל מטומאתם, ואח"כ ווידא שלא ישעבדו יותר בישראל.
ג. עד שלא קראו ישראל בשם ה', ה' לא התרצה בקריאת שמו ע"י המלאכים, וכנגד זה, ה' הוציא את ב"י ממצרים בדרך שאף אחד לא יוכל לערער על יציאתם, שהרי פרעה עצמו גירשם ממצרים, וכך מכירים כולם את צדקת יציאת ב"י ממצרים.
ד. בית עבדים מכוונת כנגד הגאולה העתידה. כמו שה' הוציא את עם ישראל ממצרים, כך עתיד ה' לגאול את ב"י.
ה. אם אדם שואל את ה' למה ה' הוציא את ב"י ממצרים, ולא מינה אותם למושלים במצרים, שלכאורה היה בדבר משום נס גדול יותר, ענה ה' שהסיבה: שמצרים היא בית עבדים, ושם נמצאים תחת שלטון המלאכים ולא תחת שלטון ישיר של ה'.
ב לֹא יִהְיֶה לְךָ נאמר: לֹא יִהְיֶה, כדי לומר שגם אם יש לו כבר, צריך להשמיד אותו.
רמב"ן הקשה על רש"י: מדוע שהתורה תקדים את איסור קיום ע"ז שבא רק באזהרה, לאיסורים של עבודה זרה ממש שהם באיסור כרת ומיתת בי"ד, ולכן טען שקיום ע"ז היא דעת יחיד במכילתא, אך לפי רוב הדעות, פירוש הפסוק: אסור שאדם יקבל על עצמו אחד המלאכים או כוכבים בתור אלוה.
אוה"ח: לֹא יִהְיֶה לְךָ,באמצעות העובד, נוצרת פה מציאות חדשה. ב. כאשר אדם עושה אלוה חוץ מה', הרי שאלוה זה שופט את האדם. ג. ברגע שאדם עושה לעצמו אלוה, הוא עושה עוד ועוד אלוהים, ולכן התחילה התורה פסוק זה בלשון יחיד וסיימה בלשון רבים: אֱלֹוהִים אֲחֵרִים.
אֱלֹוהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, יש איסור מוחלט על עבודת אֱלֹוקִים אֲחֵרִים בכל דרך וכל אופן, לרבות בדמות תמונה ופסל. האיסור כולל השתחוות להם, ונימוקו "כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא", וקנאת ה' מביאה תגובה שלילית ועונש על פי תפישת הגמול לדורות, 4 דורות נענשים על עבודת אלילים.
מנגד, כל המקיים את החוק, אוהב את ה' ושומר את מצוותיו, ה' עושה אתו חסד לאלף דור ולא רק ל 4 דורות.
אֱלֹוקִים אֲחֵרִים אונקלוס: אסור שיהיה לך אלוה אחר חוץ ממני.
רש"י: אֱלֹוקִים אֲחֵרִים, א. אלוהים אלו אינם אלוהים, אלא אחרים עשו אותם אלוהים עליהם.
ב. אלוהים אלו הם אחרים לעובדיהם, שאינם שומעים לתפילות עובדיהם.
עַל פָּנָי, כל זמן שה' קיים ובכל מקום שה' קיים, אסור שלאדם יהיה אל אחר, כאשר, כמובן שה' נמצא בכל מקום ובכל זמן.
א"ע: ה' קרא לע"ז אלוהים, כנגד מחשבת עובדיהם. כאשר מדברת התורה על קבלת אלוה, היא כותבת אחר, כי לפי מחשבת האדם מדובר על אלוה אחר, אך כאשר התורה מדברת על עשייה, אין התורה משתמשת בתיאור אחר, שהרי ברור שאין שום אלוה חוץ מה' יתברך.
אוה"ח: כאשר גוי מקבל על עצמו אלוה, אין שום כוח לאלוה זה, אך כאשר אדם מישראל מקבל על עצמו אלוה, הרי שהוא נותן כוח גדול באלוה בבחינת הרע.
ב. מצווה זו אינה רק איסור להקים פסל, אלא יש כאן גם איסור על מחשבת הלב. אסור לאדם לחשוב שיש אלוה חוץ מה'.
רמב"ן: עַל פָּנָי, ה' מסתכל בכל דבר של ע"ז, ולכן אסור לעשות ע"ז. ב. הוא סוד התגלות הפנים.
אוה"ח: עַל פָּנָי, כנגד אלו הטוענים שהם עובדים ע"ז בתור אמצעי לעבודת ה', ענה ה' שכל העולם נגדו, ולא צריך לעבוד ע"ז כדי להתחבר אל ה'.
עיני ה' משוטטות בכל הארץ, ואין צורך לאמצעי כדי לעבוד אותו.
ב. לכאורה ה' לא אמור לכעוס אם עובדים את הירח או השמש, שהרי ה' בראם, ואם עובדים אותם, הרי שלכאורה מגדילים את רוממות ה'. לכן אמר ה' שהוא כועס בשעה שעובדים ע"ז, כי הם יוצרים אלוה שאינו אל אמיתי.
ג. יש כאן סיבה: אל תעשו לכם אלוה אחר, כי עונג הכי גדול זה לראות את ה', וכאשר עובדים אלוה אחר, אין זוכים לראות את זיו שכינת ה'.
ג לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, רש"י: אסור לאדם לפסול לעצמו פֶסֶל. ספורנו: אסור לפסול פֶסֶל גם במקרה ואין הכוונה לעבוד את הפֶסֶל עצמו.
אוה"ח: התורה אמרה שאסור לעשות פֶסֶל, לאחר שאמרה שלא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי, כי זה כולל את מחשבת הלב, וקל וחומר שאסור לעשות פֶסֶל כי יכול להיות שאדם יידע ויאמין שה' הוא הבורא, אלא שיחשוב שמפני כבוד ה', אין ראוי לפנות אליו בבקשות, ויש לפנות לאחד ממשמשו. ב. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, אדם עושה עצמו לפֶסֶל ע"י שהוא עובד ע"ז.
וְכָל תְּמוּנָה, א"ע: וכן אסור לאדם לעשות תמונה בכל צורה שהיא, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, אסור לאדם לפסול פֶסֶל או לעשות תְּמוּנָה, של כל דבר הנמצא בשמים הנמצאים מעל לארץ,
וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, א"ע: ואסור לאדם לפסול פסל או לעשות תְּמוּנָה, של כל דבר הנמצא בארץ שמתחת לשמיים.
וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, א"ע: וכן אסור לאדם לפסול פסל או לעשות תמונה, של דבר כלשהו שנמצא במים שמתחת לארץ.
ד לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, אסור להשתחוות לפסל או לכל עבודה זרה אחרת, וְלֹא תָעָבְדֵם, א"ע: וכן אסור לעבוד פסלים ועבודה זרה ע"י הקרבת קורבנות להם או בכל דרך אחרת.
כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, רש"י: כי אני ה' אלוקיך ממהר להיפרע ממי שעובד עבודה זרה,
א"ע: הקל = תקיף. ה' יכול לנקום בכל רגע במי שעובד ע"ז. ספורנו: ראוי לקנא על כבודי כאשר אדם עובד מישהו שאין ראוי כלל לעובדו.
פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי, רש"י: אני (ה') זוכר את עוונות האדם, ומטיל את העונש על חטאיו אלו גם על בניו (בנים), גם על נכדיו (שלשים) וגם על ניניו (ריבעים), כאשר הבנים ממשיכים לחטא בחטאי אביהם. כאשר האדם חוטא, הרי ה' יעניש גם את צאצאיו (עד לדור הרביעי) כל עוד הם עצמם חוטאים.
א"ע: עד לדור ה 4, ה' מצפה אולי צאצאי החוטא לא יחטאו, אך כאשר ה' רואה שלאורך 4 דורות הצאצאים כולם חוטאים, הוא מעניש גם את הצאצאים על חטאי אביהם.
רמב"ן הקשה על א"ע. לפי דבריו, היה ראוי שה' ייפרע על החטא רק בדור ה 4, ומהו שכתוב פוקד עוון אבות על בנים. רמב"ן: ה' מזכיר גם לדור ה2 וה3 את עניין החטא, אך אינו מעניש אותם.
א"ע: לא ניתן ללמוד מפה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, כי מידה הכי טובה זה שה' יאריך אפיים גם עד הדור ה 10.
רמב"ן: ה' עדיין לא העניש מספיק את הדור השני של החוטא, הוא מעניש גם את הדור השלישי והרביעי, אך הדור החמישי אינו נענש על חטא אביו שהיה לפני 5 דורות.
ספורנו: ה' ממתין 4 דורות עד שפורע את החטאים כי ה' ממתין עד שתתמלא סאת החוטאים. רמב"ן: מצטט את הרמב"ם שכתב שאין חרון אף ואין לשון קנאה אלא רק בע"ז. ומביא מקורות ללשון חרון אף גם בדברים שאינם נוגעים לע"ז, אך לגבי קנאה כתב שזה נכון, ועוד יותר מכך, קנאה כתובה רק בהקשר של ע"ז ע"י ב"י.
ב. יש 3 סוגי עובדי ע"ז. 1. שעבדו למלאכים, וכנגדם כתוב: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. 2. עובדי מזלות, ומטרתם להגביר את כוח מזלם. סוג זה של ע"ז התחיל לאחר דור הפלגה, אז נפוצו כל העמים ולא היה עוד עם אחד, וכל אחד ניסה להגביר את כוח מזלו. כנגד זה כתבה התורה: אשר בשמים ממעל.
3. עובדי ע"ז העובדים לשדים, וכנגד סוג זה של עובדי ע"ז כתבה התורה "אשר במים מתחת לארץ" ולמדו מכאן חז"ל שהכוונה היא לשדים.
אוה"ח: ה' ממתין מספר דורות עד שפורע מהחוטאים כי אם ה' היה פורע מיד מהחוטאים, לא הייתה בריה יכולה לעמוד בעולם.
ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי, רשב"ם: אֲלָפִים, בניגוד לחוטאים שה' שומר על עוונותיהם עד 4 דורות, מי שאוהב את ה' ומקיים מצוותיו, ה' שומר את שכרו גם לאחר 1000 דור.
ב. פה ובספר דברים: הכוונה ל 2000 דורות.
א"ע: הכוונה ב 1000 דור, שה' תמיד ישמור את החסד לאורך כל הדורות.
ב. הכוונה באוהביו הם החסידים, אנשים המתאמצים לשמור על כל דקדוקי התורה, ושומרי מצוותיו הם במדרגה נמוכה מאותם חסידים, והם הצדיקים.
רמב"ן: אוהבים הם אלו שמסכנים את נפשם כדי לקיים את מצוות ה', ושומרי מצוותיו הם אלו שאמנם מקיימים את מצוות ה', אך אין להם סכנה בכך שהם מקיימים מצוות אלו. לכן נקרא אברהם אבינו "אברהם אוהבי". ב. האוהבים הם אלו שמקיימים את מצוות ה' שלא ע"מ לקבל פרס.
כאשר ה' אמר לעם ישראל את 10 הדברות, ב"י יכלו לשמוע רק את 2 הדברות הראשונות, ולאחר שב"י הבינו את 2 דברות אלו, פרחה נשמתם. לאחר שחזרו ישראל בטל חיים, השלים המלאך את הדברות שלא הבינו בדיבור ה', ומה שאמרו חז"ל שמשה אמרן, היינו שמשה סייע ביד המלאך.
לכן מובן גם מדוע 2 הדברות הראשונות נאמרו כאשר שם ה' הוא המדבר, ואילו בשאר הדברות שם ה' נסתר.
ו דיברהג: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, אל תאמר בדרך של שבועה, אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא = לחינם. שבועת שקר בשם ה', זו עבירה שאין עליה כפרה וסליחה.
אונקלוס: אסור לומר את שם ה' לחינם. רש"י: לשווא הראשון = ללא צורך, השווא השני = לשקר. א"ע: אסור להישבע בשם ה' לשקר.
כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא, אונקלוס: אסור להישבע בשם ה' לשקר כי ה' לא יזכה את מי שנשבע בשמו לשקר.
רמב"ן: ע"פ דברי חז"ל: שבועה בשם ה'. על דרך הפשט: לאדם אסור לומר סתם את שם ה'.
אוה"ח: א. האדם יכול לחשוב שזה כבוד ה' להישבע בשמו, גם אם אין השבועה שבועת אמת, לכן התורה הזהירה שלא להישבע לשקר בשם ה'. ב. כאשר אדם נשבע לשקר, הוא מוריד מעצמו את עול ה', כי ה' אמת, והשבועה, שקר. ג. אדם לא יאמר שהוא עובד ה' כאשר אינו עובד ה'.
ז דיברה ד: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לקדשו. (השבת מקודשת לה'). מצווה על ב"י לנוח ולשבות מכל מלאכה ביום ה 7 כדי להידמות לה', אשר ברא את העולם ב 6 ימים ונח ביום השביעי.
א"ע: מונה את כל השינויים בין 10 הדברות שבפרשת יתרו ל 10 הדברות שבפרשת ואתחנן. הרמב"ן (בפס' ח'): חולק על הסבר הא"ע לגבי זכור ושמור, כי השינוי פה משמעותי. בספר שמות כתוב זכור זו מצוות עשה, ובספר דברים, שם כתוב שמור, זוהי מצוות לא תעשה.
ולמדו מפה חז"ל שגם נשים חייבות בקידוש, בגלל שכל מי שישנו בזכור נמצא בכלל שמור.
ב. ייתכן שבלוחות היה כתוב זכור, ומשה פירש שזכור כוללת בתוכו גם מצוות לא תעשה של שמור.
זכור ושמור בדיבור 1 נאמרו, ולשניהם יש אותה משמעות. ולכן אדם יכול לומר את 2 המשמעויות.
רש"י: זכור תמיד את יום השבת. רשב"ם: זכור את יום השבת אחרי 6 ימי בראשית, שבהם שבת ה' מכל מלאכתו. זכירה של דבר שייך רק על דבר שעבר.
ספורנו: יש לזכור תמיד את יום השבת, כמו שיש תמיד לזכור את מה שעשה לנו עמלק. רמב"ן: יום השבת מהווה זיכרון של מעשה בראשית. ב. יש לזכור את יום השבת ולא לערבו עם שאר הימים. ג. דברי רש"י שצריך לשמור מנה יפה לשבת אינה הלכה, שהרי נפסק שכך נהגו בית שמאי, אך בית הלל לא נהגו כן, אלא היו מאמינים שעד שבת ימצאו דבר טוב יותר לאכול.
ד. האריך הרמב"ן לבאר שמצוות עשה נעשית במידת האהבה, ואילו מצוות לא תעשה נעשית מתוך יראה, ולכן עשה דוחה לא תעשה.
מצוות השבת שקולה כנגד כל המצוות מכיוון שהשביתה בשבת מורה על חידוש העולם.
לְקַדְּשׁוֹ, רש"י: כדי שתוכל לקדש את השבת. כמו: אם מזדמן לך חפץ יפה או מאכל טעים, שמור אותו ליום שבת, ובכך תקדש את השבת.
ספורנו: אדם צריך לסדר את עסקיו כך שיוכל לשכוח מהם בשבת. א"ע: קידוש השבת בכך שאדם לא עוסק בענייניו, אלא יושב ולומד תורה, ובימים עברו נהגו ישראל ללכת לנביא בערב שבת.
רמב"ן: קידוש ככל שהמנוחה נעשית לצורך שבת, ואנחנו פנויים מכל עסקינו. זו גם הסיבה שהתורה אמרה שיש גם שביתת בהמה, כדי שהאדם לא יחשוב עליה כלל. בשם חז"ל: הכוונה למצוות קידוש שהיא מדאורייתא, אם כי קידוש דווקא על היין אינו מדאורייתא.
ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, רמב"ן: במשך 6 ימי בשבוע, אתה יכול לעבוד בשדה.
אוה"ח: אם אדם לא יידע מה יאכל בשבת, הרי הוא יכול לעבוד במשך כל 6 ימים בשבוע. ב. רש"י: כשתבוא השבת, יהיה הדבר כאילו כל מלאכתך עשויה, ואל תחשוב על מלאכתך ביום השבת.
וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, רמב"ן: וכן ב 6 ימי השבוע, מותר לך לעשות כל מלאכה שנדרשת לצורך הנאת גופך, כהכנת אוכל. ספורנו: יש לעשות את המלאכה הנדרשת להסתפקות, ולא יותר מכך.
ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, אונקלוס: בניגוד ל 6 ימי השבוע בהם אתה יכול לעבוד ולעשות את כל מלאכתך, היום ה 7 של השבוע, יהיה יום שבתון לפני ה' אלוקיך,
ספורנו: שבת לה' זה שביום זה לומדים תורה ומתענגים בעבודת ה'. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אונקלוס: ביום השבת, אסור לך לעשות כל מלאכה,
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, רש"י:גם אתה חייב לשבות, וגם בניך ובנותיך חייבים לשבות בשבת, ומוטל על האב לדאוג שבניו הקטנים לא יחללו שבת.
עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, רמב"ן:גם עבדך ואמתך חייבים בשביתה, ועליך מוטל לדאוג לכך שהם לא יעשו מלאכה בשבת, מדובר על עבד שמל וטבל, וחייב בכל המצוות שאישה חייבת בהן.
וּבְהֶמְתֶּךָ, גם בהמתך חייבת לשבות בשבת. אדם חייב לוודא שגם בהמותיו לא עושות מלאכה, אפילו אצל נוכרי.
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, אונקלוס: וכן גרי הצדק שבעריך חייבים לשבות בשבת.
רמב"ן: לפי הפשט מדובר על גרי התושב שגרים בערים, שמנועים מלעשות מלאכה לצורך ישראל. והביא את דברי חז"ל שמדובר פה על גר צדק.
י כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, אונקלוס: עליך לשבות בשבת כי במשך 6 ימים, ה' ברא את השמים, הארץ, הים וכל מה שנמצא במקומות אלו.
וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, רש"י: כביכול ה' הכריח עצמו לשבות ביום ה 7, כדי ללמדנו שאנחנו צריכים לשבות ביום זה. ספורנו: המנוחה היא שבריאת העולם הסתיימה ביום זה.
אוה"ח: מפה שגם מלאכה שאין בה שום טרחה, אסורה. ב. כאשר ה' ברא את העולם, נתן לו כוח להחזיק מעמד 6 ימים, ובכל שבוע יש לחדש את בריאת העולם מחדש, וזהו ע"י שביתה בשבת.
עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, רשב"ם: ובגלל שה' בירך את השבת, ע"י שהכין את כל צרכי העולם עד שבת.
רש"י: ברכת השבת ביד ה', שה' כפל את המן בלחם משנה ביום ו' לכבוד שבת. ספורנו: ה' בירך את השבת בנפש יתירה לעובדו.
וַיְקַדְּשֵׁהוּ, רשב"ם: בגלל שה' בירך את יום השבת, ה' קידש את יום השבת למנוחה. רש"י: קידוש השבת בכך שלא ירד כלל מן ביום השבת.
ספורנו: ה' בירך את יום השבת בכך שכולו יהיה לה'. רמב"ן: יום השבת מבורך ומקודש בכך שיהיה יום מהודר ובכך שלא נעשה בו מלאכה.
י כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, דיבר 5 – פרשנים עסקו בשאלה האם זו מצווה שבין אדם למקום, או שזו כבר מצווה שבין אדם לחברו. ה' רואה ביצירת האדם 3 שותפים: אב, אם וה' הנותן את הנשמה. ומי שיכבד את הוריו יזכה לאורך ימים בעולם הזה (גמול אישי) ולחיים בא"י.
אונקלוס: עליך לכבד את אביך ואימך, רמב"ן: התורה סיימה עם הדברות הקשורות ישירות לה', ועברה לדברות הקשורות יותר לבני אדם, התחילה עם כיבוד אב ואם, כי ההורים שותפים בבריאתו.
ב. התורה לא כתבה פרטי כיבוד אב ואם, לכן יש ללמוד את הפרטים מהדברות הראשונות העוסקות בכבוד ה'. ג. השכר על מצווה זו היא גם בעוה"ז וגם בעוה"ב.
לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, ספורנו: שכר אריכות ימים היא על כל 5 הדברות הראשונות, ולא רק על כיבוד אב ואם.
רש"י: עליך לכבד את הוריך כדי שתאריך ימים על האדמה שה' נותן לך, על א"י. אם תכבד אותם, תזכה לאריכות ימים, ואם חלילה לא תכבדם, יהיו לך חיים קצרים.
אוה"ח: התורה ניסחה את אריכות הימים כאילו שהיא באה לבד, ולא שה' מאריך את הימים. הסיבה לכך: שיש במצווה זו סגולה להאריך ימים בנוסף לשכר מה'.
5 הדיברות האחרונים הם מצוות חברתיות העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ונועדו למנוע התנהגויות פוגעות: רצח, בגידה, גניבה, מתן עדות שקר, תאווה למה ששייך לאחר, צרות עין וקנאה:
יב לֹא תִּרְצָח = קדושת החיים. לֹא תִּרְצָח, אין לרצוח אדם בשום מקרה.
לֹא תִּרְצָח, מקביל לאנוכי ה'. ועוסק באיסור שפיכת דם נקי (חף מפשע) כי אנו נבראנו בצלם ה' ומי שרוצח פוגע בצלם ה'.
אונקלוס: אסור להרוג אדם אחר. א"ע: גם אסורה עדות שקר שתגרום למות אדם, או ללכת רכיל, או לתת לאדם עצה שתגרום לו למות.
לֹא תִּנְאָף = כבוד האדם. לֹא תִּנְאָף מקביל ל"לא יהיה לך אלוהים אחרים". אסור לבגוד בבן/ת הזוג כשם שאסור לבגוד בה' עם אל אחר.
רש"י: אסור לשאת אשת איש, א"ע: אין כוונה דווקא לאשת איש, מנה את דרגות הניאוף.
ח. לֹא תִּגְנֹב, = הזכות לקניין. האיסור עוסק בלקיחת רכוש השייך לאחר ללא רשותו ו/או מאחורי גבו.
לֹא תִּגְנֹב, מקביל ללא תישא את שם ה' לשווא – כי הגנב נשבע בד"כ בה' שלא גנב. אין אף עם ש100% מאנשיו הם צדיקים, ולכן יש לציין אותם ולקבוע אותם כחוק.
רש"י:אסור לגנוב נפשות, אסור לחטוף אדם אחר, ופרש כך כי מדובר בחטא שדינו מוות. א"ע: בכלל הדבר נכלל גם גנבת ממון וגנבת דעת.
ט. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, נהל הליך הוגן במשפט. אסור לתת עדות שקר. האיסור עוסק במתן עדות שקר נגד אדם במשפט, עניין שעלול להביא לענישתו ואף למותו כשהוא חף מפשע.
לא תענה, מקביל לשמירת שבת. ב"י בשמירת השבת מעידים שה' ברא את העולם ונח ביום שביעי. אונקלוס: אסור לך להעיד על אחר עדות שקר.
יג דיברה י: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ = מוסר/לב טהור. עוסק ברצון עז ותשוקה להשיג את מה שיש לאחר (אשתו, עבדיו, או רכושו), לא כמו שלו, אלא דווקא את שלו. בחמדה יש מן הקנאה ומצרת העין, ואלה עלולות להוביל לגניבה, לרצח, להתנכלות ולרדיפה. איסור זה מקביל לכיבוד הורים.
א"ע: אסור לחמוד בית ששייך לחברך, גם אם אתה משלם לו עבור הבית. הסביר את יכולת התורה לצוות על דבר שקשור ברגש, כמו בן כפר שמבין שאינו יכול להתחתן עם בת המלך, כך אדם צריך להבין שהוא יכול לקבל רק את מה שה' נתן לו, ולא לרצות יותר.
לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וכן אסור לרצות לשאת אשת אחר, או לקנות את עבדו, שפחתו, שורו, וחמורו. וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, אסור לרצות כל דבר של אחר, אף אם תשלם לו.
יד תיאור המעמד: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, הם פחדו, ובקשו ממשה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוקִים פֶּן נָמוּת. אך משה הסביר: כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.
ב"י רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת = אוקסימורון: לא רואים קולות. זהו דבר על טבעי שמדגים את עוצמת ההתגלות האלוקית. או במשמעות של רואים (=מבינים) את הקולות (=מסרים).
בסוף ה' מסר למשה מצוות נוספות הקשורות לעבודת ה': לא לעבוד אלוהים אחרים.
רש"י: העם כולו ראה בדרך נס את הקולות שיצאו מפי ה', א"ע: כל הרגשות מגיעים למקום אחד, ולכן מה שאדם שומע, משפיע גם על הראייה. רשב"ם: ראיה של הברד והאבנים.
ספורנו: ב"י התבוננו על הקולות, וראו שהם אינם יכולים לסבול את הקולות הללו. כלי יקר: כל דיבור של ה' היה מתגשם לאחר האמירה, ואת ההתגשמות הזו ראו ב"י.
וְאֶת הַלַּפִּידִם, וכן ראו ב"י את הלפידים שהיו על הר סיני, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וכן ראו ב"י בדרך נס את קול השופר שהיה על הר סיני, וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וכן ראו ב"י את הר סיני מתמלא בעשן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: רש"י: ב"י פחדו, רעדו ונרתעו כ-12 מיל מאימת הקולות והברקים במעמד הר סיני.
רש"י: כאשר ב"י ראו את 4 דברים אלו: קולות הגבורה, לפידים, קול השופר והעשן הם הזדעזעו.
א"ע הקשה: לא ייתכן לפרש וַיָּנֻעוּ = הזדעזעו, כי לא מוזכר כאן בכלל שב"י עקרו ממקומם, ואם כן, כיצד הם נעמדו רחוק מהר סיני. ופירש: ב"י נעקרו ממקומם.
ספורנו: ב"י התבוננו לראות מה הם יוכלו לעשות כנגד קולות אלו, ואח"כ הם זזו וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק ב"י נעמדו במקום רחוק מהר סיני.
רש"י: נעמדו במרחק של 12 מיל, ומלאכי השרת באו והחזירו אותם חזרה למקומם.
טו וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה ב"י אמרו אל משה לפני מתן תורה,
רמב"ן: זה סדר הדברים: בנ"י שמעו את הקולות, ופחדו לצאת מהמחנה, עד שמשה עודדם לצאת (כנאמר בפרק יט). כאשר הגיעו להר סיני וראו את הקולות, הם נבהלו שוב וחזרו אחורה, עד שמשה חזקם.
אמנם, לאחר מעמד מתן תורה, חזרו ב"י על בקשתם (בספר דברים) שמעתה, רק משה ידבר איתם ולא ה'. לפי דברי הרמב"ן 3 פעמים פחדו ב"י לשמוע את דברי ה', פעמיים לפני מתן תורה, ופעם אחריו.
א"ע: דברי העם פה למשה (לפי א"ע הכוונה היא לדברי הזקנים) נאמרו לאחר 10 הדברות, ולכן, פעמיים ב"י פחדו לשמוע את דבר ה': פעם אחת לפני מתן תורה, שם משה הוציאם מהאוהלים (מוזכר בפרק יט) ופעם נוספת לאחר מתן תורה, המופיע בפסוק שלנו, ומופיע שוב בספר דברים.
רשב"ם: לו לא היו ב"י ניגשים למשה, היה ה' אומר להם את כל המצוות ישירות, ולא דרך משה. כלי יקר: תחילה ב"י אמרו שמספיק לראות את 10 הדברות (וניתן לראות ממקום שלא ניתן לשמוע), ואח"כ התחרטו ואמרו שגם ישמעו, והתקדמו לכיוון הר סיני.
דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, מעמד קבלת התורה היה עוצמתי ומרהיב והעלה חשש בקרב העם, שבקשו ממשה לדבר איתם במקום ה' מחשש שימותו.
אונקלוס: משה! תדבר איתנו אתה במקום שה' ידבר איתנו. וְנִשְׁמָעָה, אונקלוס: ואנחנו נקבל את מה שתאמר לנו,
אוה"ח: ב"י אמרו למשה שאם החשש שכאשר ישמעו את המצוות ממשה, לא תהיה להם מחויבות לקבלת המצוות, הם מתחייבים עתה לקבל את המצוות, גם אם הם שומעים אותם מפי משה.
וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוקִים, אונקלוס: אך איננו רוצים שה' ידבר איתנו,
רמב"ם סבר שאונקלוס רצה להדגיש שגם ב 2 הדברות הראשונות ששמעו ב"י מה', שמיעת משה הייתה בדרגה גבוהה משל עם ישראל.
רמב"ן: בכל מקום משמע לאונקלוס שב"י שמעו את קול ה' מתוך האש או מתוך כל מחיצה אחרת שעמעמה את האור האלוקי. אך פה לא מוזכרת מחיצה כזו, ולכן היה צריך אונקלוס לפרש שהכוונה היא לאמירה שהייתה לפני ה'.
פֶּן נָמוּת, אונקלוס: כיוון שאנחנו חוששים, שמא נמות, (אם ה' ידבר איתנו).
טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם משה ענה ל ב"י, אַל תִּירָאוּ, משה הרגיע את ב"י, וסיפר להם שזה ניסיון אלוקי לבחנם וגם רצון לטעת בהם יראה כלפיו ובכך למנוע חטאים.
אונקלוס: אל תפחדו. אוה"ח: משה אמר לב"י שלא יחששו, שהרי ה' כבר מימש את מחשבתו להפריש את ב"י ולהפסיק את זוהמתם.
כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת, רש"י: כדי להרים, אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוקִים, רש"י: הסיבה שה' דיבר איתכם כך במעמד הר סיני, כדי להרימכם.
רשב"ם: נַסּוֹת, להוכיח את עם ישראל, ופירוש הדברים שע"י שמיעת הדברות מפי ה', ל ב"י אין שום אפשרות לחטא.
א"ע: כדי לנַסּוֹת אם עם ישראל עדיין יאמינו בה'. ספורנו: כדי להרגיל את עם ישראל לנבואה. רמב"ן: נַסּוֹת מלשון רגילות . כדי להרגיל אתכם באמונתו.
רמב"ם: כדי שה' בעתיד יוכל לנַסּוֹתכם. בעתיד, כאשר ה' ישלח אליכם נביא שקר שיסתור את דברי נבואת משה, תוכלו לעמוד בניסיון זה. ב. ה' רצה לנסות את עם ישראל ע"י שיראה אם ב"י יגמלו לו טובה על כך שהתגלה אליהם בהר סיני.
אוה"ח: כדי שלא תהיה לב"י טענה למה לא כל העם מתנבאים, ניסה ה' לנבא לעם ישראל, אך ב"י ראו בעצמם שאינם יכולים להיות נביאים.
ספורנו: בָּא הָאֱלֹוקִים, פמליה של מעלה שיצאה לקראת ישראל.
וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, רש"י: סיבה שניה שה' התגלה אליכם בהר סיני, כדי שיראת ה' תהיה על פניכם. ע"י ראיית כל התגלות ה', תהיה לכם יראה מה', ותדעו שאין עוד אלוה מלבדו.
לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ, רש"י: ע"י שתיראו מה', לא תחטאו.
יז וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, אונקלוס: עם ישראל נעמד בריחוק מהר סיני. א"ע: התורה חוזרת על זה, כדי להעמיד ניגודיות בין מֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, אל הענן, לבין ב"י שעמדו מרחוק.
וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל משה עזב את העם ונכנס אל תוך הערפל לדבר עם אלוקים. אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹוקִים, אונקלוס: משה עצמו ניגש אל הערפל שהיה על הר סיני ששם התגלה כבודו של ה'.
רש"י: משה ניגש לפנים מ 3 מחיצות: חשך, ענן וערפל. , א"ע: היה הדבר כאדם שעומד על הר סיני וראשו בשמים.
יח וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה ה' אמר אל משה: כֹּה תֹאמַר אֶל ב"י, רש"י: בלשון זו תאמר לב"י. אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם,
רש"י: אתם ראיתם בעצמכם, שבשעת מעמד הר סיני, אני דיברתי איתכם מהשמים. בהסבר הסתירות כתב: שה' דיבר מהשמים, ובארץ, על הר סיני, הייתה אש גדולה.
ב. ה' הרכין את השמים על הר סיני.
יט לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, רמב"ן: אל תעשו לכם פסלים שיהיו לכם לאלוהים איתי, ב. ב"י לא יעשו אלוהים שכביכול יעזרו לה'. רש"י: לא לעשות דמות השמשים המשמשים לפני ה' בשמים.
אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, רמב"ן: אל תעשו לכם אלוהים העשויים מכסף ואלוהים העשויים מזהב, כדי שיהיו לכם לאלוהים איתי.
רש"י: ה' בא להזהיר לא לעשות כרובים מכסף וכן שלא יוסיף יותר משני כרובים מזהב.
רשב"ם: אל תעשו לכם פסלים אפילו כדי להיזכר בה', כי יבואו לטעות בהם. מטרת עשיית הכרובים הייתה כדי שה' יתיישב בביהמ"ק, כדמות הכרובים שנמצאו בכיסא הכבוד.
אוה"ח: אלוהי הכסף פירושו שלא יעבדו אלוה בלב, ואלוהי זהב הכוונה היא שלא יעבדו ע"ז בשביל הנאה.
כ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, רש"י: תבנה לשמי מזבח שתמלא את החלל שבין הדפנות החלולות שלו באדמה. המזבח היה עשוי מדפנות שהיה ביניהם חלל, ובשעת חנייה, היו ב"י ממלאים את החלל באדמה, ב. המזבח היה מחובר לאדמה, ואסור לבנות את המזבח על גבי עמודים.
רשב"ם: גם אם אתה רוצה לבנות מזבח, תבנה את המזבח מאדמה, כדי שלא תצייר עליו ציורים כדרך בוני המזבחות לשם ע"ז. א"ע: הקשה על כך, כי בכל המשכן ראינו ציורים של כרובים וכדו'.
ספורנו: אינכם צריכים לעשות לי היכלות מפוארים, אלא מספיק מזבח מאדמה. כלי יקר: ה' אמר שאינו חפץ במזבח מפואר, אלא במזבח פשוט מאדמה, כפי שראוי למידת ההכנעה.
א"ע: המזבח עצמו היה עשוי מאדמה, כוונתו למזבח שעשה משה לאחר מתן תורה, ולא למזבח שהיה במשכן. סיבת עשיית המזבח לשם הברית שה' הזהיר את ב"י שלא לעבוד ע"ז.
כלי יקר, בתחילת פרשת משפטים: מסביר את הצורך בציווי על המזבח כבר עתה, כי התורה רצתה להצמיד את הציווי על עשיית מזבח לציווי על מינוי דיינים, כדי ללמוד אחד מהשני.
רס"ג: פרשת המזבח שבפרשת משפטים חוזרת לזמן שלפני מתן תורה. א"ע חלק עליו וכתב שהמזבח שבפרשת משפטים נבנה לאחר מתן תורה.
וְזָבַחְתָּ עָלָיו, רש"י: תשחט ליד מזבח זה, אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, רש"י: את קורבנות העולה והשלמים שלך, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ,
רש"י: שחט ליד המזבח את קורבנות העולה והשלמים שלך, שבאים מצאן ובקר, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, רש"י: בכל מקום שאני אתן לכם רשות להזכיר את השם המפורש שלי,
א"ע: בכל מקום שאני אשים זכר לשמי, כבוד ה' יתגלה שם, והכוונה לאותם מקומות בהם היה המשכן: שילה ונוב, אם תבוא לשם, אני (ה') אברך אותך.
רמב"ן: את המזבחות המוזכרות פה, יש לעשות רק בכל מקום שה' מזכיר את שמו, ולא לעשות אותם במקומות בהם נמצאים שדים וכדו'.
אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, אונקלוס: שם אשרה את שכינתי ואבוא אליך כדי לברכך. רש"י: מכאן שרק במקדש מותר להזכיר את שם ה' בנשיאת כפי הכוהנים.
כא וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, רש"י: כאשר תבנה לי מזבח שיהיה עשוי מאבנים (בפרשת כי תבא, ה' ציווה את ב"י לבנות לו מזבח אבנים בארץ ישראל),
א"ע: תבנה מזבח מאדמה, ואם תזכה להיכנס לא"י, יהיה עליך לבנות מזבח מאבנים.
רמב"ן: ה' אמר לב"י שאמנם אינו מסכים שיעשו אלוהי כסף ואלוהי זהב, אך ה' כן נתן להם אפשרות לעבודת ה' ע"י בניית מזבח.
לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, מזבח יש להכין מאדמה לחה. התורה צוותה לא לבנות מזבח מאבני גזית: אבנים מסותתות, כדי שבניית המזבח לא תהיה מעורבת חרב, שהיא כלי המיועד להריגה.
רש"י: לא תבנה את המזבח בצורת גזית. שאסור לבנות את המזבח ע"י סיתות האבנים עם כלי מתכת.
א"ע: כדי לבנות את המזבח, מותר להשתמש רק באבנים שלמות, כמו שהם בטבע. ספורנו: אינכם צריכים להשתמש באבני גזית כדי לייפות את המזבח.
כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, רש"י: אסור לך להשתמש בכלי מתכת כדי לסתת את האבנים, שמא, אם יותר לך להשתמש בכלי מתכת כדי לסתתם, תשתמש בחרבך כדי לסתת אותם,
אונקלוס: פה פירוט האיסור, אסור להניף חרב על האבנים. א"ע חרב זה שם לכל סוג כלי מתכת. רמב"ן: הכוונה לכל סוגי מתכת, והאבנים אסורות בנגיעת ברזל! ב. חרב עשויה להחריב את העולם, ועתה ה' הוא המשתמש בחרב. כתב את טעם הרמב"ם: אדם עשוי לעשות צורה ע"י מתכת.
רמב"ן הסביר מדוע בכל המשכן לא הייתה מתכת, וגם בביהמ"ק הכלי היחיד שהיה עשוי מברזל היו הסכינים. רמב"ן דחה את טעם א"ע שמותר לסתת את האבנים ע"י שמיר. וכן החמיר שלמה בכל ביהמ"ק שלא להשתמש בברזל, למרות שהאיסור הוא רק על בניית המזבח.
כלי יקר: אסור להשתמש בחרב כדי לסתת את האבנים כי החרב מסמל גאווה.
וַתְּחַלְלֶהָ, רש"י: ואם תסתת את האבן על ידי החרב שלך, אתה תחלל בכך את האבן, כי המזבח נברא כדי להאריך את ימי האדם, ואילו החרב מקצרת את ימיו, ואין ראוי להשתמש בחרב המקצרת את חיי האדם, בכדי לבנות איתה מזבח המאריך את חיי האדם.
א"ע: אסור כי כך יישאר חלק מהאבן שלא נחתך. כדי לבנות מזבח, אסור לבנות אותו בצורה שיישארו שאריות אבן.
לא לעלות בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי כדי לשמור על צניעות במקום המזבח.
כב וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, רש"י: אסור לעלות למזבחי על מדרגות. יש לעשות כבש (כמו רמפה) כדי לעלות למזבח.
אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, רש"י: אסור לעלות במדרגות למזבח, כדי שערוותך לא תתגלה בעת שאתה עולה למזבח. אם כדי לעלות למזבח, היה הכהן עולה במדרגות, היה עליו לעשות צעדים גדולים יותר, שבמהלכם, ערוותו הייתה מתגלית ולמרות שיש לו מכנסיים, יש בכך משום ביזיון.
ניתן ללמוד מכאן ק"ו: אם יש להקפיד כך באבנים דוממות, קל וחומר שיש להקפיד בחברת אנשים. רמב"ן: האיסור הוא כי יש בכבש כבוד גדול יותר לה'. ב. מפה הוכחה שהמזבח עליו מדובר בפסוקים אלו הוא מזבח שהיה במשכן ובמקדש.
א"ע: ציווי זה כולל את כל המזבחות שב"י יבנו לאורך כל ימיהם, גם המזבח שעשה משה.
כלי יקר (פס' ח'): גם יציאת מצרים היא כדי שהעולם יאמין בחידוש העולם. אך, בסוף, כתב הסבר אחר לשינויים בין 10 הדברות שבפרשת יתרו ל 10 הדברות שבפרשת ואתחנן.
בדברות הראשונות, רצה ה' שלא יהיה בהן תירוץ לאומות העולם שלא לקבל את התורה, ולכן, כל דבר שהיה יכול להוות עילה לאומות העולם שלא לקבלן, שונו הדברים בלוחות שבפרשת יתרו. לאחר שה' ראה שאומות העולם לא מקבלות את התורה, לא הקפיד לשנות גם בפרשת ואתחנן.
מדבריו שרק את 10 הדברות רצה ה' לתת לגויים, ולא את שאר התורה. לגבי השכר שנאמר בחלק מהדברות והעונש שנאמר גם כן רק בחלק להדברות, כתבו המפרשים שב 5 האחרונים לא צריך שכר, כי השכר זה עצם שאדם יכול לחיות בצורה רגילה, בלא חשש של רצח או חטיפה.