פרק כה בפרשת תרומה מפרט את צורת, גודל, והחומר שממנו כלי המשכן עשויים. הפרק פותח בבקשה לתרומה לבניית המשכן.
הבאת תרומה למשכן: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, כל אדם המעוניין לתרום לבניין המשכן מוזמן לעשות כך.
צוו על בניית המשכן:
שמות כה א וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר
ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואמור להם, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, רש"י: שייקחו תרומה לשמי, רשב"ם: שיפרישו מממונם לשמי,
ספורנו: הצוו לסנהדרין שיגבו את התרומה, אך ב"י לא חיכו עד שיגבו הסנהדרין, אלא יצאו מיד והביאו את כל התרומה. לפיו, הצוו על הקמת המשכן היה בעוד משה היה על הר סיני. וכן כתבו א"ע והרמב"ן.
רמב"ן: הטעם בצוו על עשיית המשכן כדי שהדבור עם משה במשכן יהיה כמו הדיבור עם משה במעמד הר סיני, וכבוד ה' ששכן על הר סיני בגלוי, שוכן במשכן באופן נסתר.
מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, רש"י: מאת כל אדם שירצה לתת לי תרומה. תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, רש"י: כל אדם שירצה לתת לי תרומה, תיקחו את תרומתו.
ב. חזרות על תְּרוּמָה! רש"י מסביר שישנם 3 סוגים שונים של תרומה: תרומת בקע לגולגולת שנעשתה כדי להכין ממנה את האדנים,
תרומת בקע לגולגולת ששימשה לקנות מהם קורבנות ציבור,
ותרומה 3: תרומת המשכן ששונה מ 2 התרומות הראשונות בכך שרק מי שרצה לתרום תרם למשכן, וכן לא היה סכום קבוע לתרומה זו, בניגוד ל 2 התרומות הראשונות שהיו בקע לגולגולת.
כלי יקר: זוהי הסיבה שב 2 התרומות הראשונות הקדימה התורה "קיחה" לתרומה, כי ניתן לכפות על תרומה זו ואילו בתרומה שלישית, שלא ניתן להכריח מישהו לתרום, נאמר קודם תרומה.
אוה"ח: החזרות על "מאת כל איש, אשר ידבבנו ליבו, תיקחו את תרומתי", יש לקחת את התרומה גם מגורמים שבדרך כלל אין לוקחים מהם תרומה: נשים, יתומים ומסכנים.
ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, רש"י: התורה מונה עתה את הדברים שב"י התבקשו לתרום: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.
הכסף יוצא דופן משאר הכתובים בפסוקים אלו, כי הכסף בא כחובה (כפי שרש"י כתב בפס' ב'), ואילו שאר הדברים באו כנדבה. אמנם, ב"י כן תרמו כסף אך כסף זה שימש לעשיית כלי שרת.
א"ע: אין לחשוש אם התורה השחילה לתוך רשימה של דברים שבאו כנדבה גם דבר שבא כחובה, כמו שהתורה כתבה רשימה של בני יעקב שנולדו בפדן ארם ולשם השחילה גם את בנימין.
אור החיים: התורה כתבה זאת כדי לומר לנו שאין די בתרומה של דבר אחד מדברים אלו כדי לצאת ידי חובת תרומת המשכן, אלא צריך להביא את כל הדברים המנויים כאן בתור נדבה, אחרת לא ניתן לבנות את המשכן, שהרי לא ניתן לבנות את המשכן כשחסר אחד מדברים אלו.
ספורנו: הצוו שב"י לא יקבלו כל דבר לשם תרומה. גם דברים שיש להם שווי כספי, אין ישראל מקבלים מהם לשם תרומה, אלא רק הדברים המנויים פה.
מה תורמים? מתכות (זהב, כסף ונחושת), בדים בצבעים שונים: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, ב"י התבקשו לתרום: וּתְכֵלֶת, רש"י: צמר שצבוע בדם חילזון. צבע דם החילזון הוא ירוק,
א"ע בשם יפת: הצבע שחור, אך בסוף פירש כרש"י.
וְאַרְגָּמָן, רש"י: צמר הצבוע בצבע שנקרא אַרְגָּמָן. א"ע: מדובר בצבע קרוב לאדום שניתן לצבוע אתו רק צמר ומשי. רמב"ן: במדבר פרק ד' פסוק ז': אַרְגָּמָן = אדום כהה.
וְתוֹלַעַת שָׁנִי, רשב"ם: צמר הצבוע בצבע אדום. הצמר נקרא תוֹלַעַת והצבע נקרא שָׁנִי. וְשֵׁשׁ, רש"י: = פשתן.
וְעִזִּים, רש"י: = נוצות ושערות עיזים. דעת מקרא: שיער עיזים נקרא עִזִּים או נוצה של עִזִּים, ואילו שער כבשים נקרא צמר.
ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, רש"י: וכן התבקשו ב"י לתרום עורות הבאים מחיה שנקראת איל, ולאחר שעיבדו את העור, צבעו את העור באדום,
וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, רש"י: וכן התבקשו ב"י לתרום עורות של חיה שנקראת "תחש". התחש היא חיה שלאחר בניית המשכן, נכחדה.
וַעֲצֵי שִׁטִּים, רש"י: וכן התבקשו ב"י לתרום למשכן סוג של עצים שנקראים עֲצֵי שִׁטִּים.
מה מקור עצי השיטים? רש"י: יעקב אבינו צפה ברוה"ק שב"י עתידים לבנות משכן, ולכן הביא אתו למצרים עצי שיטים ונטע אותם שם.
א"ע הקשה על כך שלא ניתן להוציא כל כך הרבה עצים ממצרים, ולכן כתב שסמוך להר סיני היו עצי שיטים.
תרמו גם שמנים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.
ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר, רש"י: וכן התבקשו ב"י לתרום למשכן שמן זית זך לשם הדלקת מנורה. בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, רש"י: וכן התבקשו ב"י להביא בשמים לצורך הכנת שמן המשחה ולצורך הכנת קטורת הסמים. בשמן המשחה השתמשו על מנת למשוח את הכוהנים, את המשכן ואת כלי המשכן. את קטורת הסמים היו מקטירים בכל יום, חצי ממנה בבוקר וחצי ממנה בערב.
רמב"ן: פירוש 1. פה מקרא קצר, ופירושים נצרכים גם לשמן המשחה, וגם לצורך קטורת הסמים. הנכון בפסוק שיש להביא בשמים לצורך שמן המשחה, ויש להביא סמים לצורך קטורת הסמים.
2. יש כאן מקרא "הפוך": בשמים שמשו לשמן המשחה, ואילו לקטורת השתמשו בסמים. 3. א"ע: בשמים היו מביאים גם לצורך שמן המשחה וגם לצורך הקטורת, כי השתמשו בקטורת בסוגים שונים של בשמים.
א"ע היו מביאים לצורך הקטורת גם סמים. רש"י: הבשמים כללו את כל הרכיבים שהיו משתמשים בהם בקטורת.
רמב"ן ייתכן שבשמים חשובים מסמים, או שבשמים היא מילה המורכבת מבשם וסמים. תרמו גם אבנים יקרות: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.
ז אַבְנֵי שֹׁהַם, רש"י: כמו כן התבקשו ב"י לתרום אבנים יקרות שנקראות אבני שהם,
וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, רמב"ן:וכן התבקשו ב"י לתרום לבניית המשכן גם אבני מילואים. אבני מילואים הן אבנים שלמות שלא חתכו אותן,
רש"י: אַבְנֵי מִלֻּאִים = אבנים שימלאו את התושבת שעשו להם באפוד.
רמב"ן: לא ראוי שתורה תקרא להם עתה אבני מילואים ע"ש העתיד, שאז ימלאו את תושבתם. 2. גם אבני השוהם מילאו תושבת, ואם כן גם להם היה ראוי לקרוא אבני מילואים.
3. איך הגמרא הוכיחה מכאן שלא חותכים את האבנים.
4. האבנים לא מילאו תושבת כל שהיא, אלא היה יוצא מלג מהאפוד והיה מחזיק את האבן.
אור החיים: התורה איחרה את אבני השהם ואבני המילואים: א. כי הנשיאים הביאו אותם בסוף. ב. כי הם שימשו רק לצרכי בגדי כהונה, ואין מועלים בבגדי כהונה, לעומת המשכן שכן מועלים בה. ג. העניים הביאו את אבני השהם וב"י לא היו טורחים באבני השהם, ולכן אין בהבאתם חסרון כיס.
לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן אבני השהם ואבני המילואים הוצרכו כדי להכין מהן בגדי כהונה שהם האפוד והחשן.
ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, רש"י: אני מצווה את ב"י לבנות בית קדוש לשם ה',
רשב"ם: משכן = מלשון להיוועד, במשכן, ה' ייוועד עם ב"י. א"ע: מִקְדָּשׁ כי ה' הקדוש שוכן שם. אוה"ח: התחלופה בפסוק בין משכן למקדש כי עשיית מקדש היא מצווה תמידית, אלא שלא ניתן לבנות את המקדש כאשר עם ישראל נמצא בגלות, ולכן, היה צורך בציווי גם בלשון משכן כדי להתיר את בניית המשכן במדבר.
ב. מרגע שעושים את המשכן, למרות שעדיין לא שרתה בו שכינה, היא כבר נקראת מקדש וחל עליו דין של קודש.
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, אונקלוס: על ידי בניית המשכן, אני אשרה את שכינתי בתוך ב"י.
ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, רשב"ם: עליכם לבנות את המשכן וכליו כפי ההוראות שאראה לך (למשה רבינו) במראות הנבואה,
אך ברור שהנבואה למשה רבינו הייתה במדרגת נבואה גדולה ממדרגת הנבואה בה ראה יחזקאל את בניין המקדש.
וְכֵן תַּעֲשׂוּ, רמב"ן: כך תעשו את המשכן ואת כליו. לדבריו יש כאן חזרה לזירוז הן על עשיית המשכן והן על עשיית הכלים. רש"י: צלע זה של הפסוק מוסב רק על עשיית הכלים.
א"ע: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, מוסב על עשיית המשכן, וְכֵן תַּעֲשׂוּ, מוסב על עשיית הכלים. רש"י: צלע הפסוק בא לומר שיש לדורות לעשות תבנית הכלים כפי שה' הראה למשה.
רמב"ן: הקשה על רש"י וטען שלא ייתכן שלדורות יש לעשות את הכלים כפי שמשה עשה במשכן, כי אין בשום מקום דין כזה וכן ראינו ששלמה לא בנה את המקדש והכלים באותו דרך שמשה בנהם.
אוה"ח בשם הרא"ם: תירץ את קושיית הרמב"ן ממקדש שלמה ואמר שאין שיעור הכלים צריך להיות כמו שהיה במשכן, אלא צורת הכלים צריכה להיות זהה.
וְכֵן תַּעֲשׂוּ, מעגן בפסוק זה את המדרש שבתחילה לא הבין משה רבינו איך יכולה השכינה להצטמצם במשכן עד שה' הראה לו איך.
כלי יקר: וְכֵן תַּעֲשׂוּ, מוסב על סדר עשיית הדברים, שצריך קודם לעשות את המשכן ורק אח"כ את הכלים.
ספורנו: כוונת הדברים הם שיש לעשות את המשכן על מנת שה' ישרה את שכינתו בתוך ישראל בניגוד למתוכנן לפני חטא העגל, שם תכנן ה' להשרות את שכינתו בכל מקום שהיו ישראל רוצים.
צוו על בנייתארון העדות מעץ מצופה בזהב: בצידו יש לצקת 4 טבעות ובהן להכניס את המוטות שאיתן ניתן להזיז את הארון ממקום למקום. מעל הארון כפורת המורכבת מ 2 דמויות כרובים, והמראה שלהם לא הובהר אלא רק שהכנפיים שלהם מכסים את הכפורת והם פונים זה אל זה.
י וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, רש"י: על ב"י לבנות ארון, כמין ארגז, שיהיה עשוי מעצי שיטים,
רמב"ן: וְעָשׂוּ בלשון רבים ואח"כ כתוב בלשון יחיד כי משה שקול כנגד כל ישראל. ב. כי לשון היחיד מורה שכל ישראל משתתפים יחד, או ע"י הנדבה, או ע"י המחשבה, או ע"י עזרה מה' לבצלאל.
אוה"ח: א. התורה אינה יכולה להתקיים אלא בכללות ישראל, כי, ישראל אינו יכול לקיים מצוות שקשורות בכוהנים, ולכן, הרמיזה בלשון יחיד מרמזת לנו שכלל ישראל צריך לפעול כגוף אחד כדי לקיים את כל המצוות.
ב. משה רבינו הוא המצווה לכל ישראל ולאומנים לעשות את המשכן וכליו.
ג. משה רבינו בעצמו עשה את ארון העץ כדי לשים שם את הלוחות בשעה שירד מהר סיני.
כלי יקר: הסיבה שאמות הארון היו שבורות, כדי לומר לנו שכדי שהאדם ילמד תורה, עליו לדעת שאינו שלם. לעומת זאת, מידות השולחן היו שלמות כי בגשמיות האדם צריך לחשוב שיש לו הכל.
במזבחות היו גם כן מידות שלמות כדי לומר לאדם שעליו לעשות הכל כדי לכפר על חטאיו.
עֲצֵי שִׁטִּים הארון היה עשוי מנסרים של עצי שיטים שהיו מחוברים אחד לשני, ולא היה הארון עשוי מבלוק אחד של עץ.
אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ התורה מפרטת את המידות בהן היה צריך לעשות את הארון: אורך הארון: 2 אמות וחצי, הרוחב: אמה וחצי, וגובה הארון: אמה וחצי.
א"ע הסתפק אם מידות הארון הם של הארון מבפנים או מבחוץ. אך, הנצי"ב בהעמק דבר: אלו הן המידות החיצוניות של הארון ואינן כוללות את ציפוי הזהב.
ריטב"א במסכת יומא: מדת גובה הארון היא מידתו מבפנים. בעניין עובי כתלי הארון יש מחלוקת תנאים בגמרא במסכת בבא בתרא: ר"מ סובר שעוביים חצי טפח ור' יהודה סובר שעוביים כאצבע.
א"ע: חישב את כובד הלוחות ע"י החלל שהיה בתוך הארון ולדבריו, לא ייתכן שהיו 3 ארונות, כי היה יוצא שהארון היה כבד מאוד. לדבריו, לא היה מספיק זהב כדי לעשות 2 ארונות מזהב, אלא היה מעט זהב שציפו בו את הארון ציפו מינימאלי. כן נחלקו התנאים האם האמות פה היו אמות בנות 6 טפחים או בנות 5 טפחים.
יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ צריך לצפות בזהב גם את החלק הפנימי, וגם את החלק החיצוני של הארון. היו 3 ארונות, כל אחד מהארונות נכנס לתוך ארון אחר. החיצוני והפנימי היו עשויים מזהב, האמצעי היה עשוי מעצי שיטים, וכך התקיימו הדברים שארון עצי השיטים היה מצופה מכל צדדיו,
רש"י עפ"י ברייתא מלאכת המשכן: יש מחלוקת האם הארונות היו מחוברים או שמא היה ניתן להפריד ביניהם. בירושלמי סבר ריש לקיש שהיה רק ארון אחד שהיה מצופה מבפנים ומבחוץ בזהב.
חתם סופר: המחלוקת כמה ארונות היו תלויה במחלוקת ר"מ ור"י לגבי עובי דפנות הארון. ר"מ סובר שהיו 3 ארונות ולכן עובי דופן הארון היה חצי טפח, כיוון שצריך לחבר את עובי שלשת הארונות, ואילו ר' יהודה שסבר שעובי הארון כאצבע סובר שהיה רק ארון אחד ולכן הוא דק.
האם השוליים שהארון הפנימי היה מכסה את הארון החיצוני היה חלק מהארון עצמו או שמא כופפו את הארון הפנימי, כך שיכסה את הארון החיצוני. בעל שפתי חכמים: היה חלק מיוחד שהיה מכסה את הארון הפנימי מעץ, כלומר, הוסיפו מסגרת שהייתה עשויה מזהב, ואילו דעת הפנים יפות: פשוט כופפו את שולי הארון החיצוני כך שהארון כוסה מבפנים.
וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב, רש"י: על הארון החיצוני היו צריכים לעשות זר, מעין כתר.
הרב מקובר בספרו אוצרות המשכן: יש מחלוקת לגבי מיקום זר הזהב: האם היה מחובר לארון החיצוני או שהיה מחובר לארון עצי השיטים. בספר מלאכת המשכן וכליו תלה מחלוקת זו במחלוקת נוספת והיא מה היה עובי הזר. יש מפרשים הסוברים שהזר היה עשוי מאותה חתיכת זהב של הארון והזר היה מחובר לארון.
יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, רש"י: יש להתיך זהב ולעשות מהזהב 4 טבעות. רשב"ם: וְיָצַקְתָּ יש להוסיף את הטבעות על הארון ולא להכין את הארון מראש עם הטבעות.
מנחת חינוך: בעניין שיעור חלל הטבעות ועובי הטבעות, התורה לא הקפידה על כך. וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו, רש"י: את הטבעות יש לשים על 4 זוויות הארון, בחלק העליון של הזויות,
א"ע: פַּעֲמֹתָיו, = רגליים. לשיטתו, לארון היו רגליים כדי שהארון לא יהיה על הרצפה ויתבזה. רמב"ן: לא היו לארון רגליים, אך הטבעות היו בחלק התחתון של הזוויות, וזהו פירוש פַּעֲמֹתָיו.
רש"י: הטבעות היו על החלק העליון של הזויות. בספר מלאכת המשכן וכליו, מסכת שבת: הטבעות היו בחלק התחתון של הארון.
וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית, רש"י: כך יצא שעל כל צד של הארון היו 2 טבעות. הטבעות המוזכרות בסוף הפסוק הן אותן טבעות המוזכרות בתחילת הפסוק.
א"ע: היו 2 סטים של טבעות, אחד כדי לשים בהם את הבדים וסט נוסף ליופי.
חזקוני: סבר שהטבעות היו נתונות בתוך טבעות אחרות, כך שבאמת היו 4 טבעות, אך 4 הטבעות היו מחוברות לתוך 4 טבעות אחרות.
רא"ש: בנוסף ל 4 טבעות הרגילות שהיו על הארון, היו עוד 4 טבעות קטנות בחלק העליון של הארון שם היו מניחים את הבדים בשעה שתקנו את הארון.
מלבי"ם: היו 4 טבעות בכל צד, בכל צד היו 2 טבעות על זוויות הארון ו 2 טבעות על צלע הארון.
יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים כמו כן יש לעשות מוטות לארון. המוטות היו עשויים מעצי שיטים,
רש"י: אורך הבדים, באורך שיוכלו לשאת את הארון. בשיעור עוביים מצאנו מחלוקת: מנחת חינוך: התורה לא הקפידה על עובי הבדים. פנים יפות: עוביים היה לפחות טפח. ישנם שיטות (תוספות) שסוברים שהיו 4 בדים.
וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב, אונקלוס: את המוטות שהיו עשויים מעצי שיטים, יש לצפות בזהב.
יד וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, אונקלוס: יש להכניס את המוטות לתוך טבעות הזהב שהיו לצידי הארון.
לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם, ספורנו: המוטות שימשו לנשיאת הארון. המרחק בין כל אחד מהמוטות היה כאורך הארון, 2 אמות וחצי, וכך יכלו 2 בני אדם להיכנס בין המוטות ולשאת אותו.
אמנם חכמינו אמרו שהארון נשא את עצמו ולא היה צריך לשאת אותו, אך בכל זאת היו אנשים שתפקידם היה להיות מתחת לארון בשעת נשיאתו, והדבר היה נראה כאילו שהם נשאו את הארון.
טו בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ, רמב"ם הלכות כלי המקדש: המוטות צריכים להיות תמיד בטבעות שעל הארון, ואסור להוציא את המוטות מהארון.
הראשונים נחלקו האם היו הבדים זזים בתוך הטבעות. רש"י במסכת יומא: הטבעות יכלו לזוז בתוך הטבעות, אך לא היה ניתן להוציא את הבדים, כי ראשי הבדים היו עבים יותר מהטבעות.
רלב"ג: הבדים לא יכלו לזוז בתוך הטבעות כי היו עבים ביותר ולא היה רווח בינם לבין הטבעות.
בתוך ארון העדות יש לשים אֶת הָעֵדֻת, העדים של הברית הלא הם לוחות העדות.
טז וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ, רש"י: בתוך הארון, תשים את העֵדֻת, את התורה שאתן לך.
רא"ם היקשה על רש"י, כי רש"י עצמו בפרשת פקודי פירש שהכוונה היא ללוחות, ואם כן איך פירש רש"י פה שהכוונה לתורה? ועוד קושי, כי יש מחלוקת תנאים לגבי מיקום ספר תורה, האם היה בתוך הארון או מחוצה לו. רא"ם פירש שרש"י עצמו היה מסופק.
נחלת יעקב: לא ניתן לפרש שהכוונה היא ללוחות, שהרי כתוב אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ, ואילו הלוחות כבר ניתנו.
רשב"ם: עֵדֻת = לוחות. א"ע פירש כרשב"ם ואמר שכדי להסביר איך משה רבינו לא שם את הלוחות הראשונים בארון יש להסביר שהצו על הלוחות השניים או על שברי לוחות שהונחו בארון. א"ע הסתפק אם הארון שבפרשתנו הוא אותו ארון שעשה בצלאל.
יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת א"ע: כַפֹּרֶת = מכסה, אך כתב דעה האומרת שכפרת החטא היא גם כן מלשון כיסוי החטא ועל כך כתב שכפרה היא מלשון כופר.
זָהָב טָהוֹר, רש"י: עליכם לעשות כפורת, מכסה לארון, שתהיה עשויה מזהב טהור.
כלי יקר: המכסה לארון מסמל שצריך להסתיר את סתרי התורה, דמות המלאכים של הכרובים מסמנים שהרב המלמד תורה צריך להיות כמלאך ה' צבאות, ופניהם איש אל אחיו מסמלים את האחווה שצריכה להיות בין לומדי התורה.
אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ, רש"י: אורך הכפורת היה 2 אמות וחצי, ואילו רוחב הכפורת היה אמה וחצי. בפסוק לא מוזכר גובה הכפורת, אך חכמים אמרו שגובה הכפורת היה טפח.
הכפורת הייתה עבה, טפח בכל הגודל, אך יש אומרים, שרק בקצוות היה הארון עבה טפח ואילו במרכז, הכפורת הייתה דקה יותר.
יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב, רש"י: על הכפורת צריך לעשות שתי דמויות של כרובים, דמויות שפרצופיהן בדמות תינוק,
רשב"ם: כְּרֻבִים = עופות, וכן פירש ר' אברהם בן רמב"ם. נראה שזו הסיבה שר' אברהם בן הרמב"ם כתב שהכרובים לא עמדו זקופים, אלא היו כפופים, משום שהיו דומים לעופות.
א"ע: כְּרֻב = צורה, אלא שיש סוגים שונים של צורות כמו שראינו אצל יחזקאל שראה תבנית שור.
מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, רש"י: את הכרובים יש להכין מאותה מקשה זהב ממנה הכינו את הכפורת. במקום להכין את הכפורת בנפרד ואת הכרובים בנפרד, לקחו גוש של זהב וממנו גילפו את הכרובים ואת הכפורת,אך לפי רש"י מוכח שגוש הזהב היה רבוע וע"י הקשת הקורנס, הכינו את הכרובים.
רוקח: בקצוות, במקום בו היו הכרובים, מלכתחילה התיכו כמות זהב גדולה יותר, וכך, העבודה הייתה רק לגלף את דמויות הכְּרֻבִים.
א"ע: מִקְשָׁה = שווה, והתורה ציוותה לעשות כל אחד מהכְּרֻבִים במרחק שווה מקצה הכפורת, כמו המרחק מהכפורת שעשו את חברו. רס"ג: מִקְשָׁה = לא היו חלולים.
מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת, רש"י: הכרובים צריכים להיות על הקצוות של אורך הכפורת.
יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, רש"י: על כל אחד מקצוות הכפורת יש לעשות כרוב אחד,
מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו, רש"י: התורה פירשה למה התכוונה כשציוותה לעשות את הכרובים. מִקְשָׁה, יש לעשות את הכרובים מאותו גוש זהב ממנו הכינו את הכפורת.
כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, רש"י: לכרובי הזהב היו כנפיים שהיו סוככים על גבי הכפורת. כנפיים אלו עלו עד לראשיהם של הכרובים ומשם סוככו על הכפורת, כך שהיה אוויר של 10 טפחים בין כנף הכרוב לכפורת,
מכאן הוכיחו חז"ל שגוף הכרובים היה 10 טפחים. פני הכרובים היו לפחות טפח, כיוון שאין פנים בפחות מטפח.
סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, אונקלוס: כנפי הכרובים סוככו על הכפורת. וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, רש"י: פני הכרובים היו אחד מול השני,
אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים פני הכרובים יהיו מופנות כלפי אמצע הכפורת. דעת מקרא: פני הכרבים היו כלפי מטה. הכרובים פנו אחד אל השני, אך פניהם פנו כלפי מטה.
בגמרא במסכת בבא בתרא יש 2 דעות: 1. סוברת שפני כל אחד מהכרובים היה מופנה ממש כלפי חברו 2. סוברת שמצד אחד פנו אל פני חברו ומצד שני פנו לצד קירות בית המקדש, כאדם המדבר עם חברו וקצת מסתובב בשעה שהוא מדבר.
כא וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה, אונקלוס: יש להניח את הכפורת מעל הארון. וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ, רש"י: לפני הנחת הכפורת על הארון, יש להניח את ספר התורה בתוך ארון הברית.
לשיטתו, טעם הכפילות: כדי לומר לנו שיש להניח את ספר התורה לפני הנחת הכפורת מלמעלה. רמב"ן היקשה על רש"י: א. אם מדובר בצוו, לכאורה משמע מלשון הפסוק שקודם כל צריך לשים את הכפורת ורק אחר כך לשים את ספר התורה בתוך הארון כי זה הסדר בפסוק: קודם כתוב ונתת את הכפורת על הארון, ורק אחר כך בא הציווי להניח את העדות בתוך הארון.
ב. מדוע יש צורך בחזרה שנמצאת בפסוק הבא: אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, הרי ברור שהכרובים נמצאים על ארון העדות! רמב"ן טען שכוונת הפסוק להסביר לשם מה עשו את הכרובים.
מפרשת התורה שזה בשביל העדות, בשביל השראת השכינה במשכן. כלומר: הרמב"ן לא סבר שעדות פה פירושו ספר תורה או לוחות, אלא הכוונה לשכינה עצמה.
אוה"ח: החזרה בצוו כדי לצוות שאסור להוציא את העדות מהארון לאחר הנחתם. ציווי נוסף שמופיע כאן הוא שאסור להניח את העדות בתוך הארון עד שהארון יהיה מוכן.
כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, רש"י: כאשר ארצה לדבר איתך, אזדמן מעל לכפורת. וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
רש"י: מבין הכרובים שנמצאים על ארון העדות, אומר לך את כל מה שאצווה את ב"י.
אמנם, כדי שפסוק זה לא יסתור פסוקים אחרים, כתב רש"י שמשה היה נכנס למשכן, ולאחר מכן קול ה' היה יורד אל בין 2 הכרובים כדי לדבר עם משה.
א"ע: הפסוקים אינם סותרים אחד את השני אלא מהווים כלל ופרט, הכלל הוא שה' דיבר עם משה מתוך אוהל מועד ופרט הוא שה' דיבר עם משה מבין הכרובים ולשיטתו אין צורך בפסוק מכריע.
ג. הצוו על עשיית השולחן: כג וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים יש לעשות שולחן מעצי שיטים, אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ אורכו 2 אמות ורוחבו אמה אחת.
וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ רש"י: גובה השולחן מהרגליים המוצבות על הקרקע ועד לטבלה שהייתה מונחת על גבי הרגליים היה אמה וחצי. למעשה היו חלקים של השולחן שהתרוממו לגובה מעל אמה וחצי, אך כשהתורה נתנה מידה לשולחן, היא החשיבה רק את גובה הרגליים עד הטבלה.
מידות השולחן אינן כוללות את ציפוי הזהב. שיעור עובי טבלת השולחן הוא טפח.
רבינו גרשם במנחות צו: הטבלה לא הייתה מחוברת לשולחן. אמנם, לסוברים שהמסגרת הייתה מעל לשולחן, טבלת השולחן הייתה מחוברת לרגליים.
בשו"ת מעיל צדקה (סי' לט'): גם לפי השיטה הסוברת שהמסגרת הייתה מעל לטבלת השולחן, לא היו רגלי השולחן מחוברות לטבלה. הטבלה הייתה מצופה זהב מכל הצדדים.
כד וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, יש לצפות בזהב את השולחן שהיה עשוי מעצי שיטים, יש הסוברים שעובי הציפוי היה בעובי שליש אצבע, ויש הסוברים שעובי הציפוי היה דק.
מנחת חינוך במצווה צ"ז: העובי היה חצי אצבע, אך לא חלק על הסברא האומרת שהציפוי היה כדינר זהב, אלא סבר שההמרה של דינר זהב אינה שליש אצבע, אלא חצי אצבע.
יש מפרשים האומרים שדרך ציפוי השולחן היה כדרך ציפוי הארון: כמו שהארון היה עשוי משלש ארונות, כאשר הארון הפנימי והחיצוני היו מזהב, ובכך כיסו את הארון הפנימי שהיה עשוי מעצי שיטים, כך גם לשולחן היו תבניות מזהב שבתוכם היה שולחן עצי שיטים.
בספר פענח רזא: השולחן היה מצופה בזהב רק מלמעלה, מכיוון שרק בארון כתוב שיש לצפותו מבית ומחוץ.
וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב מסביב לטבלת השולחן יש לעשות זר, מעין כתר.
יש מחלוקת ממה היו עשוי הזר. יש סוברים, שכשם שהשולחן היה עשוי מעצי שיטים ומצופה זהב, גם הזר היה עשוי מעצי שיטים ומצופה בזהב. יש דעה הסוברת שהזר היה עשוי מזהב טהור.
כה וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב, רש"י: יש לעשות מסביב לשולחן מעין מסגרת גבוהה טפח, שתקיף את השולחן. בפירוש המסגרת נחלקו רבותינו האם הכוונה למסגרת שהייתה מעל לטבלת השולחן, או שמא המסגרת הייתה מתחת לטבלת השולחן, בין רגלי השולחן,
א"ע: המסגרת הייתה מעל לשולחן. רש"י במנחות צו: המסגרת הייתה עשויה מ 4 דפים נפרדים. בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' קי': ספק לפי השיטה שהמסגרת הייתה מתחת לשולחן, אם 4 החתיכות היו מחוברות אחת לשנייה או שמא כל אחת הייתה מחוברת לרגליים, ולא היה חיבור בין חלקי המסגרת. המסגרת בלטה קצת מעבר לטבלת השולחן.
עובי המסגרת: נחלקו המפרשים אם הייתה עבה פחות מטפח או שהייתה טפח.
לסוברים שהמסגרת מעל לשולחן, יש מחלוקת היכן המסגרת מחוברת: יש סוברים שהמסגרת הייתה מחוברת לשפת טבלת השולחן, יש סוברים שהייתה מחוברת מעל לטבלת השולחן.
לשיטה הסוברת שהמסגרת הייתה מודבקת מעל לטבלת השולחן, צריך לומר שלחם הפנים התחתון היה שונה בצורתו מלחם הפנים שהיו על השולחן, והיה משופע בקצהו, אחרת לא היה מקום להניח את לחם הפנים על השולחן, כי לחם הפנים היה ארוך 6 טפחים, ולכן לא היה מקום על השולחן להניח אותו.
בספר מלאכת המשכן וכליו, סוף עמוד צא', הסתפק האם ראש המסגרת הייתה עגולה או מרובעת.
מהרי"ל דיסקין: השיטה הסוברת שהמסגרת הייתה מעל לשולחן, המסגרת לא נעמדה בצורה זקופה, אלא הייתה מוטה בזווית כלפי חוץ.
וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב, רש"י: יש לעשות את הזר על המסגרת שהייתה מסביב לשולחן.
א"ע: לדעתו היה על השולחן רק זר אחד. יש פרשנים (חזקוני, ר"י בכור שור ועוד) הסוברים שהיו 2 זרים: זר 1 למסגרת וזר 2 לדף השולחן עצמו.
רש"י: הזר היה ממש על המסגרת. אך יש ראשונים שהסתפקו אם הזר היה ציפוי על כל המסגרת, כלומר: הזר כיסה את כל עובי המסגרת וקצותיו היו גבוהים יותר מהמסגרת, או שהזר היה רק מעל המסגרת עצמה.
אברבנאל: מטרת הזר הייתה למנוע מלחם הפנים ליפול.
שיעור הזר: פרשנים הסתפקו אם הזר היה ציפוי של המסגרת או שהזר היה על המסגרת עצמה. כי לא ייתכן שדבר גבוה משהו יכסה את כל עובי הטפח של המסגרת.
כו וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, יש לעשות לשולחן 4 טבעות העשויות מזהב. טבעות אלו שימשו להכנסת המוטות בהם נשאו את השולחן,
וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו, דעת מקרא: יש לעשות את 4 טבעות הזהב על הזוויות שהיו על 4 רגלי השולחן. לשולחן היו 4 רגליים מרובעות, ובזוויות הקיצוניות של כל אחת מרגלי השולחן הונחו הטבעות.
יש מחלוקת לגבי צורת רגלי השולחן. הרוב סוברים שהרגליים היו מרובעות. בספר עזרת כהנים (פירוש על מסכת מידות) כתב שחצי הרגליים העליונות היו מרובעות והחצי התחתון היו עגולות.
לא היה מקום לרגליים להיות בקצה השולחן, ויש לומר שהרגליים היו מעט רחוקות מזוויות שולחן. בתורה לא מוזכר עובי הטבעות ושיעור חלל הטבעות, ונראה שלא חייבו לעשותם בשיעור מסוים.
חיבור הטבעות לשולחן: חזקוני: הטבעות היו ברוחב השולחן, וכך יוצא שהיה רווח של 2 אמות בין הבדים.
רלב"ג: הטבעות היו באורך השולחן, ולכן, אין רווח גדול בין הבדים, ונראה שצריך לומר שאת השולחן לא נשאו 4 אנשים, אלא רק 2.
כז לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת, רש"י: הטבעות יהיו בסמוך למסגרת שהייתה סביב לשולחן,
רשב"ם: הטבעות יהיו מתחת למסגרת. רבינו מיוחס: הטבעות היו מעל לרגלי השולחן, קבועות בטבלת השולחן. ר' אברהם בן הרמב"ם: הטבעות היו קבועות בין טבלת השולחן לבין המסגרת.
רש"י: לְבָתִּים לְבַדִּים, רש"י: הטבעות ישמשו בתור בתים לבדים, למוטות. היו מכניסים את המוטות לתוך הטבעות,
לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן הבדים שנכנסו לתוך הטבעות שימשו כדי לשאת את השולחן.
כח וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים יש לעשות את הבדים מעצי שיטים,
בשיעור הבדים יש מחלוקת: יש סוברים שהתורה לא נתנה שיעור לעוביים ואין בכך קפידא, ועשו את עוביים כשיעור שיהיה נוח לשאת את השולחן, ויש סוברים שהיה טפח ויש סוברים שהיה יותר מטפח. גם אורך הבדים נראה שהיה כמידה נוחה לנשיאת השולחן.
וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב יש לצפות בזהב את הבדים שנעשו מעצי שיטים, וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן הבדים ישמשו לנשיאת השולחן,
כט וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, רש"י: יש לעשות לשולחן גם סוגים שונים של כלים: קערות הן התבניות בהן אפו את לחם הפנים. היו 2 סוגי תבניות. בתבנית ברזל אפו את לחם הפנים ואילו בתבנית זהב הניחו את לחם הפנים על השולחן.
כפות שימשו לנתינת לבונה על השולחן. לבונה היא סוג בושם שמופק מעץ, ובכל אחת מהכפות הניחו קומץ לבונה. יש סוברים שלכל כף הייתה ידית אחת ויש סוברים שהיו להן שתי ידיות, וכל ידית הייתה מונחת על לחם הפנים העליון שבכל מערכה, כך שהכף הייתה מונחת על גבי לחם הפנים.
קשוות נראו כחצאי קנים שחתכו אותם לאורכם (אלא שהקשוות היו עשויות מזהב), ועל כל אחד מהלחמים היו שמים לרוחבם 3 קשוות, חוץ מעל הלחם ה 5 שהיו עליו רק 2 קשוות. אורך הקנים היה אמה – כרוחב השולחן.
מנקיות הן 4 יתדות שהיו באורך השולחן, ועמדו על הקרקע. גובהן עלה מעל לגובה השולחן. בתוך המנקיות היו מעין נקבים בהם הניחו את הקשוות (אך לחם הפנים היה כספינה רוקדת, המנקיות לא עמדו על הקרקע, אלא על השולחן).
א"ע: הקשוות והמנקיות הם סוגי כלים שונים ששמשו להכנת לחם הפנים.
רמב"ן בדעת אונקלוס: מנקיות היו גם דפוסים נוספים על הקערות. במנקיות היו מודדים את הבצק בתחילה ולשים את הבצק. הקשוות הוא שם כולל לכל סוגי הקנים, בין הקנים לאורך ובין הקנים לרוחב. ישנה מחלוקת מפרשים במספר הפיצולים שהיו על הסניפים: האם היו 5, כי לכאורה מספיק 5 פיצולים כדי להעמיד את 2 מערכות לחם הפנים, או שצריך 6 בגלל בזיכי הלבונה.
תוספות: הסניפים היה עמוד שהתרחב בראשו. רשב"ם הסניפים כנראה התפצלו בראשם ל 3. רמב"ם: הסניפים היו מעין מזלג והיה בהם פיצול 1 שרק הקשוות העליונות היו נשענים עליו. הקשוות התחתונות היו על הלחם ולא נשענו על הסניפים.
בגובה סניפים מצאנו מחלוקת: יש סוברים שהיו גבוהים 21 טפחים, יש סוברים שגובהם היה 11 טפחים, ויש סוברים שהיו גבוהים כ 10 טפחים, ויש סוברים שלא הגיעו לכדי המערכה העליונה ולכן הגיעו רק עד לכ 19 טפחים.
רוחב סניפים היה כשיעור שהיה ניתן להכניס בהם את הקשוות. אמנם תוספות סוברים שרוחבם היה 5 טפחים.
אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן השולחן יהיה מכוסה בהם. יש לעשות את הקשוות שכיסו בהן את השולחן מזהב טהור.
צוו על בניית שולחן לחם הפנים: גם השולחן, כמו הארון, עשוי עץ ומצופה זהב. יש לבנות מסגרת סביב לשולחן וגם לבנות 4 טבעות שבהן יושמו הבדים כדי להזיז את השולחן ממקום למקום. על השולחן יהיה לחם הפנים שעומד לפני ה' תָּמִיד.
ל וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, אונקלוס: לחם הפנים יהיה תמיד על השולחן.
בכל שבת היו מחליפים את לחם הפנים של שבוע שעבר עם לחם הפנים של שבוע זה, ואת לחם הפנים של השבוע שעבר היו מחלקים לכוהנים.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין: החלפת לחם הפנים הייתה נעשית בדרך שלא נתנה לשולחן לעמוד רגע אחד ללא לחמים עליו. לחם הפנים היה נראה כמין תיבה ששניים מקירותיה לא היו קיימים.
רש"י: גודל לחם הפנים היה 5 על 10 טפחים. לחם הפנים היה מונח על השולחן ב 2 מערכות, על 2 טורי קשוות.
לשיטתו, זו הסיבה שנקראת לחם הפנים, כי קצוות הלחם היו מופנים אחד כלפי השני. יש מחלוקת האם קיפלו את לחם הפנים בעודה עיסה או שקיפלו אותה לאחר האפיה.
א"ע: נקראו לחם הפנים כי הלחם היה לפני ה' תמיד, ופנים = מלשון לפני.
רשב"ם: לחם הפנים = לחם הראוי להינתן לפני מלך ושרים. מצאנו שיטה הסוברת שלחם הפנים לא היה כמין תיבה פרוצה, אלא כספינה רוקדת, = שהיה שפיץ מתחתיה.
עובי לחם הפנים היה טפח. אך יש הסוברים שבשולי הלחם לא היה עוביו טפח אלא פחות מאצבע, וכך הסבירו כיצד ייתכן שמשני עשרוניים סולת הכינו לחם שאורכו 10 טפחים ורוחבו 5 טפחים.
יש אומרים שעובי הלחם היה טפח רק בשוליים ויש הסוברים שהיה טפח בשפתי הלחם, ויש הסוברים שהיה עבה טפח רק בקרניים.
על שולי לחם הפנים הדביקו קרנות, = חתיכות בצק נוספות שהיו ארוכות 7 טפחים. קרנות אלו הקבילו לחלק התחתון של הלחם כך שבסופו של דבר היה חלל בין חלק הלחם התחתון לבין הקרנות.
ד. הציווי על עשיית המנורה:
לא וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר יש לעשות מנורת זהב טהור. רשב"ם: עשיית המנורה כדי להאיר מעל השולחן.
מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה, רש"י: יש לעשות את המנורה ממקשה של זהב. לקחו גוש של זהב, וגילפו בגוש את צורת המנורה, ב. המנורה תיעשה מעצמה, כי משה התקשה בצורת עשייתה.
רס"ג: מקשה = מוצקה, שאינה חלולה.
יְרֵכָהּ, רש"י: בסיס המנורה. למנורה היה בסיס מ 3 רגליים.
הרמ"א (תורת העולה ח"א פט"ז): הבסיס היה עשוי כעין תיבה. בספר מלאכת המשכן וכליו: וכן דעת רש"י וש 3 הרגליים שרש"י מזכיר בפרשתנו הם רגליים שיוצאות מהתיבה.
מידות הירך: תוספות: היה גבוה 2 טפחים, וטפח נוסף הוא של הפרח שהיה בתחתית המנורה. מפרשים וכן גם בדעת רש"י: הבסיס עצמו היה 2 טפחים ויחד עם הפרח התחתון היו 3 טפחים,
אך יש מפרשים אחרים: הפרח לא היה בדיוק טפח. רוחב הירך: 6 או 7 טפחים, כך הוכיח בספר מלאכת המשכן וכליו בעמ' קפ' מהר"ח ביומא.
וְקָנָהּ, רש"י: הקנה האמצעי של המנורה, הקנה שהיה עולה מהבסיס ועד לגובה המנורה,
גְּבִיעֶיהָ, רש"י: מעין כוסות שהיו בראש כל אחד מקני המנורה. כוסות אלו לא שימשו לקיבול שמן, אלא שימשו ליופי,
בספר מלאכת המשכן וכליו הסתפק לפי חלק מהראשונים האם הגביע היה צר מלמטה או שהיה באותו רוחב לכל אורכו. מציור הרמב"ם משמע שהגביעים היו הפוכים (וכן שהיו מלאים ולא חלולים).
מר"י בכור שור (וכן נראה לענ"ד מהרמב"ן): הגביעים לא היו הפוכים, כי כאשר הגביע התמלא בשמן, השמן שבגביע היה נשפך לגביע שמתחתיו.
כַּפְתֹּרֶיהָ, רש"י: בליטות של כפתורים עגולים שבלטו מהמנורה לצורך נוי. הכפתורים היו ממש עגולים. רמב"ם ורלב"ג: הכפתורים היו מעין אליפסה,
רמב"ם: ראש האליפסה רחב יותר מהאליפסה של הרלב"ג.
וּפְרָחֶיהָ, רש"י: ציורי פרחים, בליטות פרחים שהיו על המנורה. הפרח היה דק (דו ממדי).
רס"ג: הפרח היה ממש צורה של שושנה (4 מימדי). רמב"ם: הפרחים היו מעין קערות חלולות כאשר השפה שלהם בולטת משאר הקערה.
מִמֶּנָּה יִהְיוּ, רש"י: בסיס המנורה, הקנה של המנורה, הגביעים, הכפתורים והפרחים יהיו מאותו גוש זהב ממנו עשויה המנורה. 5 דברים אלו, לא נוספו על המנורה לאחר עשייתה, אלא כאשר גילפו את גוש הזהב, גילפו את הגוש בצורה שהיו בו הירך, הגביעים, הכפתורים והפרחים.
רמב"ן בברייתא מלאכת המשכן: הוכיח שהגביעים, הכפתורים והפרחים לא צריכים להיות ממקשת הזהב. בגמרא ובברייתא דמלאכת המשכן: מחלוקת אם הנרות עצמם היו ממקשה או לא.
לב וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, רש"י: בצידי המנורה היו 6 קנים שיצאו מקנה המנורה האמצעי. הקנים יצאו מהמנורה בצורת אלכסונית.
שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי, רש"י: 3 קנים יצאו מצד אחד של המנורה ו3 קנים אחרים יצאו מצדה השני, ובאמצע עמד הקנה האמצעי שעלה בצורה ישרה כלפי מעלה. א"ע: הקנים היו חלולים ועגולים.
בספר מלאכת המשכן וכליו: לא שהקנים יצאו בצורה עגולה, אלא שהקנים עצמם היו עגולים. אך בספר מעשה חושב: הקנים יצאו בצורה עגולה מהקנה האמצעי.
מעשה חושב והגר"ח קנייבסקי: הרוחב בין הקנה הראשון לקנה 7 היה 2 אמות. שלטי גיבורים: הרוחב היה 9 טפחים.
לג שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, רש"י: על כל אחד מ 3 קנים שיצאו מצד אחד של הקנה האמצעי של המנורה, היו 3 גביעים עליהם היו חרוצים חריצות של שקדים,
ספר מלאכת המשכן וכליו: דעת רש"י בעמ' קפח' הערה 37.
א"ע: מְשֻׁקָּדִים = מחוברים והתורה אומרת שהגביעים היו מחוברים לקנים. מנחת חינוך: בדעת הרמב"ם שכל הגביעים, הכפתורים והפרחים של המנורה היו משוקדים.
בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' קפ"ז: יש סוברים שהיו חרוצים צורות של שקדים ויש סוברים שהיו בליטות של שקדים.
בעמ' קפח': מחלוקת בין הרמב"ם לבנו: הרמב"ם סבר שהיו 3 שקדים על כל אחד מהגביעים והכפתורים ואילו ר"א בן הרמב"ם סובר שהיה רק אחד.
מלאכת המשכן וכליו, בעמ' קצ"ט יש מחלוקת בשיטת רש"י, האם הגביעים היו צמודים אחד לשני, או שהיו מפוזרים על פני כל הקנה, ותלה זאת במחלוקת האם הקנים היו יוצאים באלכסון או בעיגול.
כַּפְתֹּר וָפֶרַח וכן היה על כל קנה, כפתור ופרח לקישוט,
אך בביאור צורת הכפתור נחלקו המפרשים אם היה ממש עגול או שצורתו הייתה דומה לתפוח, בחלק העליון הייתה כניסה.
וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וכן, על כל אחד מ 3 הקנים שיצאו מהצד השני של הקנה האמצעי של המנורה, היו 3 גביעים עליהם היו חרוצים חריצות שקדים, והיה על כל קנה כפתור ופרח לקישוט.
כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה כך, על כל אחד מ 6 הקנים שיצאו מהקנה האמצעי היו: (א) 3 גביעים עם חריצות שקדים (ב) כפתור (ג) פרח
לד וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים, רש"י: על הקנה האמצעי של המנורה היו 4 גביעים: 3 גביעים היו על החלק העליון של הקנה האמצעי, כל גביע היה מעל לנקודת היציאה של הקנים, וגביע נוסף שהיה מתחת לנקודת יציאת הקנים התחתונה,
מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ על הקנה האמצעי היו גם כפתורים ופרחים עליהם היו חריצות שקדים.
רש"י בשם חז"ל: זה אחד המקראות שאין להם הכרע: האם הגביעים היו משוקדים, או שמא הכפתורים והפרחים היו משוקדים. אמנם, בעל הטעמים ששם את האתנחתא מתחת למילה גביעים חילק את הפסוק, ולדבריו, המילה משוקדים מוסב על סוף הפסוק, וכך הסברנו בפנים.
לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה, רש"י: בנקודת היציאה של שני הקנים הראשונים מהקנה האמצעי, היה כפתור,
יש מחלוקת מפרשים לגבי מיקום מדויק ממנו יצאו הקנים. מעשה חושב: הקנים יצאו מעל לכפתורים. שלטי גיבורים: הקנים יצאו מאמצע הכפתורים, כמו שפירשנו בפנים.
וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וכן, בנקודת היציאה של שני הקנים השניים מהקנה האמצעי, היה כפתור,
וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה בנקודת היציאה של 2 הקנים השלישיים מהקנה האמצעי, היה כפתור,
לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה, דעת מקרא: כך יש לעשות ל 6 הקנים שיוצאים מהקנה האמצעי: יש לעשות לכל אחד מהם גביעים, כפתורים ופרחים.
התורה חזרה על כך ואמרה "ל 6 הקנים היוצאים מהמנורה" היא כדי שלא נטעה לחשוב שישנם עוד 6 קנים.
לו כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ הכפתורים והקנים יהיו מאותו גוש זהב ממנו עשו את המנורה, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר כל המנורה עשויה מאותו מקשה זהב, מאותו גוש זהב.
לז וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה, רש"י: יש לעשות 7 נרות, מעין כוסיות, שם היו שמים את השמן והפתילות כדי להדליק את המנורה,
ישנה מחלוקת תנאים האם הנרות היו מקשה עם המנורה או שמא היה ניתן לשלוף אותם. מידת כל נר היה כדי להחזיק לוג 1 של שמן. (כ-600 סמ"ק). הנרות לא היו ממש עגולים, אלא היה להם כמין פייה שהייתה משוכה כלפי הנר שהיה על הקנה האמצעי. א"ע: הנרות היו ממש עגולים.
וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ, רש"י: 6 נרות היו על 6 הקנים שיצאו מהקנה האמצעי. התורה כתבה שצריך לעשות את הנרות באופן כזה, שכאשר הנרות ידלקו, השלהבת תהיה מופנית כלפי הנר שנמצא על הקנה האמצעי.
רמב"ם פירש שפיות הנרות היו מופנות כלפי קדש הקדשים. תוספות רי"ד: הנרות פנו כולם אל השולחן.
חזקוני: המנורה הייתה מונחת מצפון לדרום, פיות הנרות פנו אל הפרוכת. מבחינה טכנית, ניתן להפנות את הפתילה כי עשו לה בית קיבול או מין חור שהיו מכניסים אותה בצורה שניתן להפנותה.
לסיכום עשיית המנורה, רש"י בפסוק לה': גובה המנורה היה בסך הכל שמונה עשר (18) טפחים. בסיס המנורה היה עשוי מ 3 רגליים, יחד עם פרח שהיה ממש מעל לירך, היה 3 טפחים.
נשארו 15 טפחים. 2 טפחים מעל הבסיס היו חלקים, מעליהם היה טפח שהיה בו גביע עם כפתור ופרח (בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שמצד אחד היה פרח, מצד אחר היה כפתור ומצד שלישי היה גביע ואילו לדעת תוספות, לא היו ה 3 בצדדים שונים, אלא אחד מעל השני.
נשארו 12 טפחים. 2 הטפחים הבאים היו חלקים, ולאחריהם היה כפתור בגודל טפח ממנו יצאו הקנים הראשונים. נשארו 9 טפחים. לאחר מכן היו 2 טפחים: טפח חלק וטפח שהיה בו כפתור שממנו יצאו 2 קנים. לאחר מכן היה עוד טפח חלק ועוד טפח של כפתור ממנו יצאו 2 קנים אחרונים.
נשארו 5 טפחים. לאחר מכן היו 2 טפחים חלקים וב 3 הטפחים העליונים היו 3 גביעים, כפתור ופרח.
ספר מעשה חושב: בטפח ה 6 של המנורה בו היו הגביע, הכפתור והפרח, כל 1 מהם היה בצד אחר של המנורה, וכך בטפח ה 16היה גביע, וכן בטפח ה 17, ובטפח ה 18 היה גביע, כפתור ופרח על כל צד של המנורה כמו שהיה בטפח ה 6.
ספר הזיכרון: בגביעים לא היו מתלבשים על הקנה, אלא היו דבוקים על הקנה, מהצד.
לח וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר, רש"י: גם הכלים ששימשו לעבודת המנורה היו עשויים מזהב טהור: המלקחיים שהיו מעין צבתות ובעזרתן הכהן היה אוחז בפתילות המנורה כדי להוציא את הפתילות המשומשות.
המחתות שהיו מעין יעים בהם היו חותים את האפר שהצטבר בתוך הנרות (למנורה היו כלים נוספים שאין פה המקום לפרטם.
רבינו בחיי: המחתות נועדו כדי להעביר אש מהמזבח למנורה.
לט כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה, רש"י: סך כל הזהב שהשתמשו בו לעשיית המנורה וכליה (המלקחיים והמחתות) יהיה במשקל של כיכר זהב.
רמב"ן הקשה על רש"י: לדברי רש"י שהציווי פה הוא לעשות את המנורה והכלים מכיכר, אם כן אין אנו יודעים כמה מהזהב אמור לשמש לעשיית המנורה וכמה זהב שימש לעשיית הכלים?
רמב"ן: רק את המנורה יש לעשות מכיכר זהב, וכליה הכוונה היא לנרות שהיו על המנורה.
ב. כוונת ציווי זה אינו לציין משקל מדויק ששימש לעשיית הכלים, אלא על עצם עשיית הכלים מזהב, והכוונה היא שיש כלים נוספים מעבר למחתות ולמלקחיים, וגם אותם יש לעשות מזהב.
ג. עולה למסקנה מברייתא של מלאכת המשכן ומפרש שמלקחיים היינו מעין סוגר שהיה על כל אחד מהנרות, ומחתות הם כוסיות שהיו בתחתית הנר כדי לקבל את הניצוצות מהנר, והם היו עשויים מכיכר הזהב של המנורה, אבל הצבתים ומחתות לא היו עשויים מכיכר הזהב של המנורה.
אוה"ח: הסיבה להצמדת הפסוק הזה לפסוק וּמַלְקָחֶיהָ כדי לחצוץ בין ראיית משה לכלים, לומר שה' הראה למשה רק את המנורה עצמה ולא את הכלים, וכן לומר לנו שאין הכלים נחשבים חלק מכיכר הזהב ממנו עשו את המנורה.
צוו: בניית מנורת זהב, המנורה, בניגוד ל 2 רהיטים קודמים, לא עשויה מעץ וכולה עשויה מזהב. התורה מפרטת את קישוטי קני המנורה. במנורה בס"כ 6 קנים שיוצאים ממנה וקנה מרכזי שיוצא מגוף המנורה. את הצורה המדויקת של המנורה משה צריך לעשות לפי הציור שנראה לו:
וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.
רש"י: התבונן והבין איך לעשות את המנורה. בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר דעת מקרא: עשה את המנורה) כפי התבנית אשר אראה לך בהר סיני. משה רבינו התקשה בעשיית המנורה והיה צריך שה' יראה לו בהר סיני איך לעשות את המנורה.
