פרק כ"ג בפרשת משפטים בספר שמות עוסק בדיני צדק חברתי ומשפטי: פה נמצאים דינים שונים הנוגעים כולם במסר אחד: האדם צריך להיות מוסרי ופועל בצורה ישרה. דנים אלו כוללים פנייה אל האדם הרגיל, כמו: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. וְגֵר לֹא תִלְחָץ.
הגנה על חלשים (גר, יתום, אלמנה), וכולל מצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. הפרשנים מתמקדים בהרחבת איסורים על עדות שקר, שוחד, רכילות, הטיית משפט, ודיני שמיטה ורגלים.
איסורי עדות ומשפט: הדיין מוזהר שלא לקבל עדות שקר.
שמות כג א לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, איסור קבלת עדות שקר, וכן איסור לשון הרע רש"י: אסור לדיין לקבל עדות שקר, ואסור לכל אדם לקבל לשון הרע,
א"ע: אסור להוציא מליבו דבר שווא. אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס,
רש"י: אל תתחבר לאדם רשע ע"י שאתה תהיה בשבילו עד שקר. אם אתה יודע שראובן הולך לתבוע כסף משמעון, ואתה יודע שראובן משקר, אסור לך להיות עד בשביל ראובן.
ספורנו: אל תחתום על שטר כשאתה הצדיק היחיד החתום עליו.
ב לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, יושר משפטי: בדיני נפשות, אם הרוב טועה להרשיע, אין ללכת אחריהם.
רשב"ם: אם דיין רואה שחבריו הדיינים דנים דין שהוא חושב שהוא דין מוטעה, אסור לו לפסוק כמותם, גם אם רואה שרוב בית הדין פוסק כך,
האדם מוזהר לא להפיץ לשון הרע. וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, מתפרש כאיסור להצטרף לרוב אם הוא טועה (במקרה של מוות בדיני נפשות), או כחיוב להטות לפי הרוב בתיקים אזרחיים.
רש"י: אסור לך לחלוק על ראש הסנהדרין, אסור לך לנטות מפסק דינו. לכן, בבית הדין, מתחילים קודם כל מהדיין הקטן יותר, כדי שראש הסנהדרין לא ישמיע את דעתו כבר בתחילה, ואז לא יוכל אף אחד מהדיינים להשמיע את דעתו,
רש"י. בהסבר רש"י עפ"י הפשט וספורנו: כאשר חבריך הדיינים ישאל אותך לדעתך, אל תענה להם אוטומטית שראוי ללכת אחרי הרוב.
א"ע: המצווה כאן היא על כל אדם מישראל, ובמיוחד על הדיין, לברר את הדין. כך כתב גם רש"י אח"כ. אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, רשב"ם: יש לפסוק את הדין ע"פ רוב הדיינים.
רש"י: אסור לחייב דיני נפשות אם יש רק רוב של אדם 1 מבין הדיינים המחייבים. עפ"י הפשט, אם אדם ראה הרבה אנשים שמרשיעים, אסור לו להצטרף אליהם.
א"ע: אם ראית דבר שרבים מעידים עליו, אל תאמר שלא היו כל אלו מעידים על דבר זה לו לא היה בכך אמת. כמו"כ הביא הא"ע את דרשת חז"ל שהלכה כרבים.
ג וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ, אין להטות דין לטובת עני מתוך רחמים, אלא יש לשפוט בצדק.
אונקלוס: אל תרחם על מסכן בדין (אלא תפסוק לפי האמת).
רש"י: תֶהְדַּר = לשון כבוד, והכוונה היא שאדם לא יחשוב לכבד את המסכן בדין, וכן שלא יכבד אותו ע"י שיזכה אותו.
צדק חברתי: מצוות עזרה לאויב: ד כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה כאשר תפגוש בשור של שונא שלך או בחמור שלו תועה בדרך, כלומר, אם תמצא שור או חמור שאבד לשונאך,
הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, אונקלוס: עליך להחזיר לשונאך את שורו או חמורו שאבדו.
ה כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, שמא תראה את חמור שונאך רובץ כי יש עליו משא כבד, ואתה תימנע מלעזור לו?
א"ע: וְחָדַלְתָּ = אינך צריך לפרוק ממש, אלא מספיק שתתיר את קשרי המשא, והוא ייפול לבד. ב. וְחָדַלְתָּ = טעינה, כלומר, שיש לעזור לשונא.
רשב"ם: דיבר הכתוב בהווה. ברור לאדם שהוא צריך לעזור לאדם שהוא אינו שונא שלו.
התורה שואלת בתמיהה, האם יכול להיות מצב שאדם יראה את חמור שונאו רובץ כי יש עליו משא כבד, ואדם זה יימנע מלעזור לשונאו?
עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ, רש"י: עליך לעזור לשונאך לפרוק את המשא מהחמור.
ולפירושו עָזֹב = עזרה. ב. יש מקרים בהם האדם כן יימנע מלפרוק חמור, כמו במקרה ומדובר באדם זקן שאינה לפי כבודו. אונקלוס: עליך לעזוב את השנאה שבליבך ולעזור לשונאך.
כלי יקר: התורה בכוונה כתבה וחדלת מעזוב לו, כיוון שיש זמנים בהם נמנעים מלעזור, כגון במקרה שהשונא אינו רוצה לסייע בפריקת החמור.
ו לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ, איסור הטיית דין (לרעת העני). דעת מקרא: אסור לך להטות לכף חובה את דין משפט העני. בפס' ג' הצוו על הטיה לזכות, וכאן הצוו על הטיה לחובה.
ז מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, א"ע: על הדיין להתרחק מלדון דין שקר. רשב"ם: אם הדין נראה בעיני הדיין דין מרמה, והעדים רמאים, עליו להתרחק מאותו הדין. אך אם כבר קיבל את העדים והדין כבר נפסק וכבר אינו יכול לחזור בו, אל לו לחשוש, כי ה' יצדיק את הצדיק וירשיע את הרשע.
ספורנו: על האדם להיזהר מכל דבר שיכול לסבב שקר, שמא ילמדו ממעשיו לשקר.
וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, רש"י: אדם שיצא מבית דין זכאי, ולאחר מכן הגיעו עדי אמת שהעידו שהוא חייב, אסור לך להרוג את בעל הדין, זהו פירוש וְנָקִי אַל תַּהֲרֹג, אדם שאינו צדיק, אלא רק יצא נקי מבית דין, התורה אוסרת להרוג אותו.
ב, במקרה ואדם יצא חייב מבית דין, ובאו עדי אמת להצדיק אותו, אין מוציאים את הנידון להורג, וזה פירוש וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג,, מדובר על אדם שבאמת צדיק, ויצא חייב בדין בטעות.
א"ע: אדם שחייב בדבר אחר, אל תהרוג אותו על מעשה זה שהוא לא חייב עליו מיתה בשל הדבר שהוא כן חייב מיתה.
כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע, רש"י: אל תהרוג אדם שיצא זכאי בדין למרות שלאחר גמר דין באו עדי אמת להרשיע אותו, ואדם זה באמת חייב מיתה, כי אני (ה') לא אצדיק את הרשע, ואני (ה') אדאג שימות במיתה שהתחייב בה.
דינים לשופטים: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת. או וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.
ח וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, רש"י: אסור לדיין לקחת שוחד אפילו כדי לדון דין אמת,
כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, אונקלוס: השוחד מעוור אף עיני אדם חכם, כך שאינו רואה את האמת, רש"י: הכוונה לעיוורון ממש.
וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים, רש"י: וכן, השוחד מסלף את דבריהם הצודקים של בעלי הדין. הדיין שקיבל שוחד, כבר לא יוכל לקבל את טענות בעלי הדין אפילו אם הן צודקות.
א"ע: בשם רס"ג שהפירוש הוא כמו שרש"י כתב שהדברים עצמם הם צודקים ולא ייתכן לומר כן כי דברי היינו סמיכות, ולכן פירש שהכוונה היא לדברי צדיקים.
איסור לחיצת הגר: ט וְגֵר לֹא תִלְחָץ, אונקלוס: אל תציק לגר,לכאורה לפי רש"י בפרק כב' פסוק כ' מדובר על איסור לגזול מגר. ב. התורה חזרה הרבה פעמים לאסור דברים הקשורים בגר כי קל לגר לחזור לסורו ולעזוב את היהדות.
וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, רש"י: אתם הרי יודעים כמה קשה לגר כאשר לוחצים אותו. כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אונקלוס: כי אתם גם הייתם גרים במצרים.
שמיטה: מצוות שביתת הארץ בשנה השביעית: שמיטה ושמיטת קרקע: מצווה לשבות מעבודת האדמה בשנה השביעית: תִּשְׁמְטֶנָּה, ולאפשר לעניים לאכול מהפירות: וּנְטַשְׁתָּהּ.
י וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, אונקלוס: במשך 6 שנים מותר לך לזרוע את שדות התבואה שבארצך, מדובר על שדות תבואה כי בפס' הבא כתוב: כן תעשה לכרמך לזיתך, וכדברי רש"י שם.
וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָה, רש"י: ובמשך 6 שנים אלו, מותר לך לאסוף לביתך את גידולי השדה.
יא וְהַשְּׁבִיעִת בשנה השביעית, בשנת השמיטה, תִּשְׁמְטֶנָּה, רש"י: אסור לך לעבוד את האדמה,
ב. תִּשְׁמְטֶנָּה, = מעבודה גמורה, כמו חרישה וזריעה.
וּנְטַשְׁתָּהּ, רש"י: וּנְטַשְׁתָּהּ מעבודות כמו זיבול וקשקוש. רמב"ן הקשה: הרי מהגמרא מוכח שזיבול וקשקוש אסור רק מדרבנן. א"ע: הכוונה היא ששנה זו תהיה שמיטה, ואסור לתבוע חובות.
רמב"ן: כן אסור לך לאסוף את התבואה שגדלה בשדות. רש"י: מדובר פה על איסור אכילה לאחר הביעור. א"ע: מדובר פה על איסור זריעה.
דיני שמיטה: בהמשך לפסקה הקודמת הדורשת להתנהג בצורה מוסרית באות מצוות שמיטה ושבת עם נימוקים חברתיים מוסריים. בשמיטה וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.
וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, אונקלוס: האביונים יאכלו את מה שגדל בשדות בשנה השביעית,
וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אונקלוס: גידולי השדה שלא נאכלו על ידי האביונים, ייאכלו ע"י החיות הנמצאות בשדות,
רש"י: מהיקש של אביונים לחיות למדנו שהאביונים אינם חייבים להפריש תרומות ומעשרות על גידולי שדה בשנה השביעית.
כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ, רש"י: כשם שיש עליך חובה להפקיר את שדה התבואה שלך, יש עליך חובה להפקיר גם את הכרמים שלך ואת השדות בהן גדלים הזיתים שלכם.
רשב"ם: גם בשאר השדות יש לנהוג שמיטה, אלא שדרך הכתוב להזכיר תמיד דגן תירוש ויצהר.
מנוחת השבת: יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ בשבת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. טעם שלא מופיע ב 10 הדברות שבשמות אלא בדברים.
אונקלוס: במשך 6 ימי השבוע, אתה יכול לעשות כל מעשיך, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, אונקלוס: ביום השביעי, ביום השבת, עליך לשבות מכל מלאכה,
רש"י: התורה חידשה פה שגם בשנת השמיטה יש לשבות, ואדם לא יאמר שהואיל וכל השנה השביעית נחשבת שמיטה, אין צריך לשבות ביום השבת.
ספורנו: הציווי לשבות אינו רק ממלאכות גמורות, אלא גם מדברים שהם רק טורח. אונקלוס: שבות ביום השביעי, כדי שגם שורך וחמורך יוכלו לשבות,
רש"י: יש להתיר לתלוש עשבים כדי לאכול ולא למנוע מהם מלאכול ע"י חבישתם בבית. רמב"ן: מותר לעבוד 6 ימים ולעשות בהם כל מלאכה על מנת שכולם יוכלו לשבות בשבת.
וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ, רש"י: ועבדך שעדיין לא מל וטבל ישבות, הוכרח לומר שמדובר בגר שעדיין לא מל כי על עבד כנעני שמל וטבל, כבר הוזהר ב 10 הדברות, לכן טען רש"י שגם במילים למען ינוח שורך וחמורך יש למצוא סיבה שהתורה חזרה על הצוו, וכתב כאמור שאסור לחבוש אותם בבית.
ספורנו: ע"י שבן אמתך והגר ינוחו בשבת, דבר שלא ניתן לך במצרים, אתה תזכור את יציאת מצרים. וְהַגֵּר, רש"י: וכן גר תושב ינוח בשבת.
יג וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ, שמירת מרחק מעבודה זרה בכניסה לארץ,
רש"י: עליכם לשמור ולקיים את כל מצוות העשה שציוויתי אתכם, ונכתב כאן כדי להוסיף אזהרה על כל מצוות עשה.
רשב"ם: על כל המצוות שציווה ה' מאז 10 הדברות. ספורנו: יש להישמר מכל האזהרות שציוויתי אתכם, אך מעבודה זרה אין זה מספיק להישמר שלא לעובדה, אלא אסור אפילו להזכיר שם של ע"ז.
רמב"ן: מכל מה שאמרתי לכם בענייני ע"ז, עליכם להישמר.
אוה"ח: אדם לא יגיד שמספיק לו לקיים מצוות מסוימות, ומצוות אחרות לא יקיים, כי כך יהיה לו איבר לא מוגן, כמו שאנו יודעים שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת כנגד איבריו וגידיו של האדם.
וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, רש"י: אסור לכם להזכיר שם עבודה זרה, גם אם כוונתכם לא לעובדה. כמו: בשעה שקובעים להיפגש, אסור לומר אחד לשני: ניפגש ליד עבודה זרה מסוימת.
א"ע: אסור: להישבע בשם ע"ז. רמב"ן: האיסור: לומר לגוי להישבע בשם ע"ז, ואח"כ כתבה התורה שאסור לע"ז להישמע בפיך כלל.
לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ, רש"י: וכן אסור לך לגרום לכך שהגוי יזכיר שם של עבודה זרה, בכך שתעשה אתו שותפות, והוא יישבע לך בשמה של עבודה זרה.
שלוש רגלים: חובת העלייה לרגל (בחגי פסח, קציר/שבועות, אסיף/סוכות).
דיני מועדים: בניגוד לדינים שנזכרו עד כה בפרשת משפטים, לדיני המועדים אין קשר כלל לחברה ולבניית סדר חברתי נכון. הכתוב מזכיר את חג המצות, חג הקציר ואת חג האסיף.
יד שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה, אונקלוס: תחגוג לפניי 3 פעמים בשנה, ועתה מונה התורה מהם 3 הרגלים. נקראים רגלים כיוון שרוב האנשים היו עולים לירושלים ברגל.
טו אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, אונקלוס: שמור וחגוג את חג המצות, החג הראשון מבין 3 הרגלים, ספורנו: גם כאן הכוונה, שפסח ייפול באביב.
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, אוה"ח: במשך 7 ימי חג המצות, עליך לאכול מצות, ולהקפיד על ההלכות שציוויתי אתכם עליהן בעבר, ושאינן מוזכרות פה. ראינו בפרק יב' ובפרק יג', שאין הכוונה שבמשך כל 7 ימי חג המצות יש לאכול מצות, אלא החובה היא רק בלילה הראשון, ובשאר הימים, אם אדם רוצה לאכול לחם, מותר לו לאכול רק מצות, אך אינו חייב לאכול מצות,
אמנם א"ע כתב כאן שיש חובה לאכול מצות במשך כל 7 הימים.
לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, אונקלוס: עליך לחגוג את חג הפסח בחודש שבו מתחיל האביב, בניסן,
רש"י: אָבִיב, = התבואה מתמלאת בו באיביה, או שהוא מלשון אב, מלשון ביכור, שבחודש זה מתחיל התבואה הראשונה לצאת.
כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, אונקלוס: עליכם לחגוג את חג הפסח בחודש ניסן כי בחודש זה, בחודש ניסן, יצאתם ממצרים.
וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם, אונקלוס: כשאתם נראים לפניי, בשעה שאתם עולים למקדש, עליכם להביא איתכם קורבנות עולה.
טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, רש"י: וכן עליך לחגוג את חג השבועות שהוא זמן הבאת הביכורים. תביא את קרבן 2 הלחם. עד להקרבת קרבן 2 הלחם בשבועות, היה אסור להביא מהתבואה החדשה למנחות,
רמב"ן: כתוב הַקָּצִיר בה' הידיעה, למרות שהתורה עוד לא ציוותה על החגים, כי החגים פה הם פירוט של שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. לאחר מכן פירש את הדבר על דרך האמת.
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, א"ע: וכן עליך לחגוג את חג הסוכות בתחילת השנה החדשה, לאחר שכבר יצאה השנה הקודמת כי מונים שנה מחודש תשרי לחודש תשרי.
ספורנו: לאחר שכבר לא תהיה תבואה מהשנה שעברה.
בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה, רש"י: חג הסוכות חל בתקופה שבה אוספים את התבואה מהשדות כדי שלא תתרטב מהגשם, לאחר שלאורך כל הקיץ הניחו לה להתייבש בשדה.
יז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, אונקלוס: 3 פעמים בכל שנה, ב 3 רגלים בכל שנה,
רש"י: התורה הוצרכה לצוות על כך פה כי הנושא שהתורה מדברת עליו הוא שנת שמיטה, והתורה הייתה צריכה לומר שגם בשנת שמיטה, חלים 3 רגלים, ואינן נעקרים.
ספורנו: התורה ציוותה על כך להודות לה' על האביב ועל הקציר ועל האסיף.
יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה', אונקלוס: על כל אחד מזכריך להיראות לפני ה' שהוא ריבון העולם. הכוונה לעלייה לרגל, לבית המקדש, בכל אחד מ 3 רגלים.
ספורנו: הָאָדֹן בהקשר זה בא לומר שיש לבוא לפני ה' כמו לפני אדון כדי להודות לו על הקציר והאסיף.
אחרי הזכרת 3 הרגלים הכתוב עובר לדינים לעבודת ה' במקדש: איסור הקרבת חמץ על המזבח,
יח לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, רש"י: אסור לשחוט את קרבן הפסח, לפני שביערת את החמץ.
וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר וכן אסור שחלב קרבן הפסח (החלב הוא מעין שומן שיש על הקורבן), ילין עד הבוקר ללא הקטרה על המזבח. יש להקטיר את חלב הקורבן על המזבח לפני עלות השחר.
מצוות ביכורים: יט רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, רש"י: את הפירות הראשונים של אדמתך שהם מ 7 המינים. התורה מצווה על מצוות ביכורים.
תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, רש"י: יש להביא לבית ה' אלוקיך (המשכן או המקדש). וכאשר אדם רואה פרי שביכר בשדהו, הוא כורך עליו גומי לסימן שפרי זה הוא שביכר ראשון, ולאחר שהפרי גדל, הוא מעלה אותו לבית המקדש,
רחמים על בעלי חיים: איסור בישול גדי בחלב אימו. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, איסור הכולל בישול, אכילה והנאה מתערובת בשר וחלב.
רש"י: אסור לבשל בחלב, בשר של בהמה שיש לאם הבהמה חלב, ולכל בהמה יש חלב, והתורה אסרה כאן לבשל בשר בהמה בחלב. אולם, לעופות אין חלב, ולכן מהתורה מותר לבשל בשר עוף בחלב, אלא שחכמים אסרו גם עוף בחלב.
התורה חזרה על איסור זה 3 פעמים היא כדי לאסור בישול, הנאה ואכילה.
א"ע: התורה הצמידה איסור בשר בחלב לביכורים כי בזמן הביכורים מתרבים הגדיים. כמו כן רש"י כתב שגדי כולל גם עגל וכבש.
א"ע חלק על רש"י: התורה דיברה בהווה, כי דרך הגויים הייתה לבשל דווקא גדי בחלב, ושאר הבהמות לא טעימות כשמבשלים אותם עם חלב.
ב. הטעם לאיסור זה, כדי שלא יבשל גדי בחלב של אימו כי יש בכך אכזריות, ואם יבשל בחלב שנילקח ממישהו אחר, יש חשש שיתבלבל עם החלב של אם הגדי.
רשב"ם: דרך העולם, שהעז מולידה 2 גדיים, והיו שוחטים אחד מהם, והיה רגילות לבא לידי מצב שהיו מבשלים גדי בחלב אימו, והקשר לפה, שבחגים היו מקריבים הרבה קורבנות, ולכן יש יותר חשש שיבוא לאכול גדי בחלב אימו.
ספורנו: אסור כי היו כתות שחשבו שע"י אכילת בשר בחלב הם ירבו את תבואת השדה. והסיבה לאיסור מאותה סיבה שאסרה כלאיים, כדי שלא לערבב כוחות.
הבטחות לקראת הכניסה לארץ: חתימת משפטים רבים הכוללת הבטחה: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.
כ הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, רש"י: בעתיד, בזמן שאחרי חטא העגל, אני עתיד לשלוח מלאך שילך לפניך בשעת כניסתך לא"י,
לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ, אונקלוס: המלאך ישמור עליכם בדרככם לא"י, וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי, אונקלוס: ומלאך זה יכניס אתכם למקום שזימנתי בשבילכם, לא"י.
רש"י על דרך הדרש: המקום כבר מוכן, מקום השראת השכינה במקום בית המקדש כבר מוכן, כי בית המקדש של מעלה מכוון כלפי מטה.
כא הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו, תרגום יונתן: תיזהר מהמלאך, וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ שמע וקיים את דברי המלאך אליכם, ספורנו: לכו אחרי המלאך.
אַל תַּמֵּר בּוֹ, רש"י: אל תמרו את פי המלאך. אונקלוס: אל תסרבו לקבל את המלאך. רשב"ם: תַּמֵּר מלשון המרה ונראה שהכוונה לא להחליף מעשים טובים במעשים רעים.
כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, אונקלוס: המלאך לא יעזוב את חטאיכם. אם תחטאו, המלאך לא יסלח לכם,
רש"י: 2 טעמים: א. המלאך אינו רגיל לחטא בעצמו. ב. המלאך רק עושה את שליחותו של ה'. ספורנו: כאשר אדם אחד יחטא, כל העם ייענש, כמו שהיה אצל עכן.
כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, אונקלוס: הסיבה שעליכם להישמר מפני המלאך כי שמי משותף יחד עם שמו, וכל מה שהוא אומר לכם, הרי זה בגלל שאני (ה') אמרתי לומר זאת.
רמב"ן: המלאך לא יסלח לב"י כי שם ה' נמצא בקרבו, ומידת הדין נמצאת בו. רש"י: כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, חזר לתחילת הפסוק, ואילו לפי הרמב"ן, זו הסיבה שהמלאך לא סולח לעם ישראל.
הבטחות אלו מותנות בשמירת החוקים והמצוות: כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. הכתוב מזהיר מפני התקרבות לגויי הארץ ואסור לכרות עמם ברית מחשש לאמץ את אלוהיהם.
כב כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אונקלוס: אם תקבל את דברי המלאך, ואם תשמע בקולו. וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר ותעשה ככל מה שאני אומר לכם ע"י המלאך.
וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ, אונקלוס: אם תשמע בקול המלאך, אני (ה'), אהיה אויב של אויביך,
רמב"ן: ההבדל בין וְאָיַבְתִּי ל-וצררתי, שוְאָיַבְתִּי זה במידת הרחמים, ה' יהיה אויב לאויבי ישראל, ואילו וצררתי זה במידת הדין.
כלי יקר: הכוונה היא שה' יוריד מישראל את הקליפות שגורמות להם לחטא. וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ, אונקלוס: ואני (ה') אעיק למי שצורר אותך.
כג כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, רשב"ם: אהיה אויב לאויביך, כי אני שולח את מלאכי שילך לפניכם, והוא לא יסלח ליושבי הארץ על חטאיהם.
וֶהֱבִיאֲךָ אֶל, המלאך יביאכם לארץ של: הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
א"ע: גרגשי לא מוזכר פה כי הוא הקטן שבהם, והתורה לא ראתה צורך בהזכרת הקטן שביניהם. אמנם רש"י בפרק לד' הסביר שהתורה לא כתבה את הגרגשי כי הגרגשי הלך משם.
א"ע ב. את הגרגשי ה' ישמיד מיד, כי הוא הקטן שבהם, ואילו את שאר העמים הוא ישמיד לאט. אוה"ח: ע"י כניסת ב"י לא"י, יוכחדו יושבי הארץ, כי הקדושה שבב"י שואבת החלק המחיה עמים אלו.
וְהִכְחַדְתִּיו ואני אשמיד כל אחד מעמים אלו.
כד לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, אונקלוס: אל תשתחוו לאלוהי העמים היושבים בארץ, ואל תעבדו לאלוהיהם.
רמב"ן: התורה חוזרת כ"כ הרבה פעמים ומזהירה מפני ע"ז בשל חומרתה. ב. פה הציווי לעקור ע"ז שנמצאת אצל הגויים לגמרי.
וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם רמב"ן:ואל תעבדו עבודה זרה אפילו דרך ביזיון, אם זו הדרך בה עובדים אותה. ב. אסור ללכת בדרכי האמורי.
כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, רש"י: אלא תהרוס את העבודה זרה של יושבי הארץ. וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם, רש"י: ותשבור את המצבות. המצבות הן אבנים שיושבי הארץ הציבו על מנת להשתחוות להן.
כה וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, אונקלוס: ואתם תעבדו לפני ה' אלוקיכם, וכך תזכו לדברים הבאים,
רמב"ן: היו שחשבו שאם יעבדו את השמש או הירח הם יזכו בכל הטובות, למרות שהם מאמינים שה' הוא האל, וכאן אמר ה' שרק עבודת ה' תועיל להם ולא עבודת השמש או הירח.
כלי יקר: הפסוק פותח בלשון רבים ועובר ללשון יחיד כי ה' לא יברך את מאכלי עם ישראל עד שכולם יעבדוהו, שהרי ישראל ערבים זה לזה.
1וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, אונקלוס: ה' יברך את מאכליך ואת שתייתך,
2 וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, אונקלוס: ה' יסיר ממך כל מחלה. רשב"ם: מחלות הקשורות במים. ספורנו: מחלות הבאות מחמת האוויר.
כו 3 לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ רש"י: אם תעשה את רצוני, לא תהיה בארצך אישה משכלת או עקרה. אישה משכלת = אישה שמפילה את וולדותיה או שבניה מתים. עקרה היא אישה שאינה יולדת.
4 אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא, א"ע: תזכה לאריכות ימים.
כז 5 אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, א"ע: כאשר תיכנסו לא"י, אשלח לפניכם פחד בנשמת יושבי הארץ, כל יושבי הארץ יהיו מלאים בפחד מפניכם.
וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם, רש"י: ע"י הפחד שאשלח בנשמת יושבי הארץ, אשלח מהומה בכל העמים שיושבים בארץ ישראל,
וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף, רש"י: כל האויבים שלך יפנו אליך את ערפם. כל האויבים יסתובבו ויברחו מפניכם, וכאשר האויב יסתובב בשעת בריחתו, הוא יראה לך את ערפו.
ולאחר הכניסה לארץ גם יהיה ליווי צמוד וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
כח וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ, רש"י: (כמו כן, כדי לעזור לך לכבוש את הארץ) אני אשלח צרעה שתלך לפניכם. הצרעה היא חרק שהיה מטיל ארס והורג את יושבי הארץ. אמנם, הצרעה לא עברה את הירדן, והיא עזרה לבני ישראל בכיבוש ארץ סיחון ועוג שהיא בעבר הירדן המזרחי,
רמב"ן מסכים לרש"י שמדובר בחרק, אך סובר שפעולת הצרעה הייתה בשתיים: היא הייתה מחשיכה את הארץ כך שיושבי הארץ לא יכלו להילחם (לא הייתה רק צרעה אחת והיא פעלה כמו ארבה במקרה זה), וכן היא הייתה אוכלת את כל היבול של יושבי הארץ.
ב. התורה מנתה רק 3 עמים דרך קיצור, אך בהחלט הצרעה סייעה לב"י לכבוש את כל העמים, גם את אלו שאינם מוזכרים פה. א"ע: הצרעה היא מחלה כמו צרעת.
וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ, רש"י: הצרעה תגרש מפניך את העמים הבאים: החיוי, הכנעני והחיתי שיושבים בעבר הירדן המזרחי, בארץ סיחון ועוג.
כט לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, אונקלוס: אני (ה') לא אגרש את כל יושבי הארץ מפניך בשנה אחת, ייקח יותר משנה עד שאגרש את כל יושבי הארץ מפניך,
פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה, רש"י: לא אגרש את יושבי הארץ בשנה אחת כי אם אגרש את כולם תוך שנה אחת, הארץ תהיה שוממה וריקה, כי לב"י לא היו מספיק אנשים שנכנסו לארץ כדי למלא את כולה,
וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה, רש"י: ושמא, אם הארץ תהיה ריקה, חית הארץ תתרבה יותר מהאנשים שיישבו בארץ, ותהיה בכך סכנה לב"י.
ל מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, אונקלוס: בכל פעם אגרש מעט מיושבי הארץ מפניך, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה, רש"י: עד אשר אתם, עם ישראל, תתרבו,
וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ ואז, לאחר שתתרבה והארץ כבר לא תהיה שוממה אם תכבוש את כולה, אתה תוכל לרשת את כל ארץ ישראל.
לא וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ, רש"י: אני (ה') אגביל את תחומי ארצך. ה' אמר לב"י מה יהיו גבולות ארצם שיכבשו,
מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים, רשב"ם: גבולותיכם יהיו מים סוף ועד לים התיכון, הנקרא פה ים פלשתים. וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, רשב"ם: ומהמדבר שבדרום ארץ ישראל ועד לנהר הפרת.
כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, אונקלוס: אני (ה') אמסור בידכם את יושבי הארץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ, רש"י: ואתה תגרש מפניך את יושבי הארץ.
לב לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית, רמב"ן: אסור לך לכרות ברית עם יושבי הארץ ולהשאירם חיים, אלא צריך להרוג את כולם, וכן אסור לך לכרות ברית עם אלוהי יושבי הארץ ולהניח לעבודה הזרה להישאר בארץ, אלא עליך להשמיד את כל העבודה הזרה.
ב. אסור לכרות ברית עם יושבי הארץ כל עוד הם עובדים ע"ז, אך אם יקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, יהיה מותר להשאיר את יושבי הארץ בחיים. כפירוש הזה פירש גם אוה"ח.
לג לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, אונקלוס: אסור שיושבי הארץ ימשיכו לשבת בארץ לאחר שתכבשה, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי, אונקלוס: אסור ליושבי הארץ להישאר בה כי העמים היושבים בה יגרמו לך לחטא.
כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם, רש"י: החטא יהיה בכך שאתה תעבוד את אלוהי יושבי הארץ, כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ, רש"י: ואלוהים אלו יהיו לכם לתקלה ויגרמו לכם לחטא. כִּי בפסוק = "אשר".
אך הרמב"ן כתב שהפסוק מסורס, וצריך לומר: לא ישבו בארצך כי יהיה לך למוקש, פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם, ולפי רמב"ן, מילות ה כִּי הם באמת נתינת טעם.
א"ע, פסוק זה הוא סיומו של ספר הברית שכרת ה' עם ישראל.
