פרק ו בספר שמות

פרק ו' בספר שמות עוסק בחידוש שליחות משה, בשורת הגאולה וההבטחות האלוהיות ("ארבע לשונות הגאולה"), ובשמות השם המעידים על התגלות. המפתח המרכזי: ההבחנה בין ה', כ"אל שדי" לאבות, לבין השם המפורש י-ק-ו-ק המבטא את מימוש ההבטחה.

שמות ו, א: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה ראב"ע: כאשר אביא המכות על מצרים, אז ירווח להם מעט.

א"ע: כאשר אתחיל להביא מכות על מצרים, אתה תראה שהעבודה תוקל מעל בני ישראל.

אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, אונקלוס: עכשיו תראה את מה שאעשה לפרעה, 

רש"י: בגלל שלמשה היו הרהורים אחר מידות ה', משה יראה רק עתה את הניסים, אך לא יזכה לראות את הניסים שה' יעשה בשעת כיבוש הארץ.

כלי יקר: עתה פרעה הגביר את השעבוד לקראת נפילתו. ב. עוד לא עברו 400 שנות שעבוד, ולכן הגביר פרעה את השעבוד כדי שרמת השעבוד באותן שנים תהיה כאילו ב"י היו משועבדים 400 שנה.

כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם, רש"י: בגלל היד החזקה שאחזק על פרעה, ואכביד את ידי עליו, הוא ישלח את ב"י.

 וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ, רש"י: ולכן, פרעה יגרש את עם ישראל ממצרים בעל כורחו.

ב וַיְדַבֵּר אֱלֹוקִים אֶל מֹשֶׁה, רש"י: ה' דיבר אל משה דברים קשים על ששאל את ה' למה הרעות לעם הזה.

רשב"ם: דיבור זה אינו בהר סיני, אלא במצרים.

אוה"ח: כתוב כאן שם אלוקים הוא: א. כיוון שה' ראה שכאשר דיבר עם משה בפנים שוחקות, משה הרהר אחר מידותיו, לכן בחר לדבר אתו בלשון אלוקים.

ב. ה' דיבר עם משה משפט ואמר שיש סיבה להחמרת מצב ישראל, כי הם חטאו במספר דברים. ג. כנגד דברי משה: למה הרעות? אמר ה' למשה דברים תקיפים שאינם מוזכרים בתורה, וכנגד למה זה שלחתני: אמר לו ה': ששלח אותו כי ה' רחמן ורוצה להוציא את ב"י ממצרים.

 ד. מידת הדין מכוונת כלפי המצרים ומידת הרחמים כלפי בנ"י.

ה. המצרים הפכו את מידת הרחמים של ה' למידת הדין ואילו ישראל הפכו את מידת הדין למידת הרחמים.

ו. כיוון שמשה טען שה' היה צריך להיפרע במהירות מפרעה, ענה לו ה' שצריך לדון בדין את פרעה לפני שמענישים אותו.

ז. מידת הדין היא כלפי משה רבנו, ומידת הרחמים כלפי ישראל.

ח. למרות שה' היה צריך לנהוג במשה במידת הדין, מכיוון שמשה הרהר על מידותיו של ה', ה' עדיין נהג עם משה במידת הרחמים.

 וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' אמר אל משה: אֲנִי ה', רש"י:  אני ה' נאמן לשלם שכר למי שעובד אותי, ולכן שלחתי אותך לגאול את ב"י ישראל כדי לקיים את הבטחתי לאבות.

א"ע: גם העם וגם פרעה האמינו שיש א-ל, ולכן ציווה ה' את משה לומר להם שה' שלח אותו. ספורנו: אני ה' שגם מקיים את המציאות בנוסף על בריאתו, ואין דבר במציאות שיתקיים ללא רצוני.

ג וָאֵרָא, ספורנו: הכוונה היא בהתגלות במדרגה נמוכה יותר מנבואה.

ראב"ע: מכיוון שנבואת ה' אל האבות הייתה במראות הלילה, התורה קוראת לכך וָאֵרָא,

וָאֵרָא,א"ע: נבואת האבות הייתה במראות הלילה, על כן מלת אני ה' שגם מקיים את המציאות בנוסף על בריאתו, ואין דבר במציאות שיתקיים ללא רצוני.

ספורנו: אֵל שַׁדָּי, שם המורה שהמצאתי את המציאות, ואילו שם של 4 אותיות מראה על שינוי הטבע. רשב"ם: אֵל שַׁדָּי, שם שה' מבטיח לעתיד, הבטחה שהאבות לא ראו בקיומה.

כלי יקר: ה' התחיל בלשון ראיה ואח"כ עבר ללשון ידיעה. לשון ראיה היא לשון ברורה יותר, ההתגלות בלשון ראיה היא התגלות בדרגה גבוהה יותר.

אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, אונקלוס: התגליתי אל האבות, אל אברהם, יצחק ויעקב, בשם ה' שנקרא: אֵל שַׁדָּי.

אוה"ח: פירט כל 3 אבות, כי כל אחד מהאבות היה לו מעלה: אברהם הכיר בה' בלי שה' עשה לו דבר, יצחק פשט את צווארו כדי להישחט ע"ג המזבח, ומיעקב לא יצא בן רשע, ובכ"ז ה' התגלה אליהם רק בשם אֵל שַׁדָּי, ולא הרהרו אחר מידותיו של ה'.

ב. ה' לא גילה לאבות את סוד חיבור שני השמות: אלוקים וה'.

ג. למרות שה' אמר לאבות שב"י יישארו במצרים 400 שנה, לא גילה לאבות שב"י יכולים להיגאל מוקדם יותר אם יתפללו, ולכן בנ"י נגאלו עכשיו מוקדם יותר ממה שאמר לאבות.

ד. ה' התכוון להודיע את חיבת האבות על ידי שהתגלה אל כל אחד מהם בנפרד.

בְּאֵל שַׁדָּי, כלי יקר: ה' הושיע את האבות בשם אֵל שַׁדָּי, אך במידת רחמים גמורה שהיא בשם של 4 אותיות, לא הושיע ה' את האבות, ולכן היו להם ייסורים, ואמר ה' אל משה שלא רק שלא התגלה בידיעה ברורה בדרגת ראיה אל האבות בשם ה', אלא גם בדרגה נמוכה יותר של ידיעה, לא התגלה ה' אל האבות בשם של 4 אותיות.

ב. משה לא הבין מדוע היה צורך בהרבה מופתים, וה' הסביר לו שהצורך במופתים אלו נובע מכך שהעולם אינו מכיר את שם ה' בעולם, כשם שהאבות לא הכירו את שם ה'. הצורך עכשיו בגילוי שם ה' בעולם נובע מכך שעם ישראל צריך לכבוש את ארץ ישראל מידי שבעת העמים.

רש"י בפס' ט': פרשה זו היא תשובה לשאלתו של משה "למה הרעות" וה' אמר למשה שהאבות לא הרהרו אחריו, גם כאשר היה נראה שאין ה' מקיים את הברית איתם, כמו בקניית מערת המכפלה.

רש"י דחה מדרש זה בשל הסיבות הבאות: א. לא כתוב שהאבות לא שאלו לשם ה', אלא שה' לא התגלה אליהם בשמו. ב. המשך הדברים "וגם אני שמעתי" אינו מיושב לפי דברים אלו.

 וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם, רשב"ם: אמנם לא התגליתי לאבות בשם ה' המורכב מארבע אותיות: י-ה-ו-ה. שם ה' שמורכב מ 4 אותיות הוא שם ה' שמגלה את קיום הבטחותיו של ה', אך ה' עדיין לא קיים את הבטחתו לאבות  שזרעם ינחל את א"י, ולכן נחשב הדבר שה' לא התגלה לאבות בשם המורכב מ 4 אותיות.

  אונקלוס: לֹא נוֹדַעְתִּי = הודעתי. רש"י: לֹא נוֹדַעְתִּי, לא כתוב הודעתי, הכוונה היא שה' לא ניכר לאבות בשם של ארבע אותיות. רמב"ן: ה' לא נודע לאבות בשם של ארבע אותיות.

רשב"ם: ה' לא התגלה אל האבות בשם זה.

א"ע בשם רבי מרינוס: ה' אמר למשה: אני נשבע בשם אֵל שַׁדָּי ובשם ה', שלא התגליתי לאבות בשם ה'. רס"ג: לא התגליתי להם רק בשם ה', אלא גם בשם אל שדי וגם בשם ה'. על זה כתב הא"ע שלא צריך תיקון זה, שהרי אל שדי ושמו של ה' הן אותן שמות, רק שאל שדי הוא שם תואר לחוזק ותקיפות ה', ושם ה' יכול להיות גם שם התואר וגם שם עצם. מצאנו שה' התגלה אל האבות גם בשם ה', ולכן אין לומר ששם ה' היה זר לגמרי אל האבות.

רבי ישועה: האבות באמת לא הכירו את שם ה', ורק משה אח"כ כתב שמות אלו. גם דברים אלו דחה הא"ע וכתב שאם ה' לא התגלה אל האבות בשם ה', לא יכל משה רבינו לכתוב שם זה בתורה ולייחס שם ה' לאבות. לכן, למסקנה, מחלק הא"ע ואומר שהאבות ידעו את שם ה' בתור שם עצם, אך לא ידעו את שם ה' כשם תואר.

רמב"ן: ה' התגלה אל האבות בשם שבו עזר לבחיריו, אך לא התגלה אליהם בשם שהוא ברא דברים חדשים, אך לישראל יתגלה בשם ה', כי יעשה נפלאות כדי להוציאם ממצרים.

לאבות התגלה ה' במדרגת נבואה נמוכה ממשה: למשה התגלה ה' במידת הרחמים, ואילו לאבות התגלה במידת הדין. בסוף כתב רמב"ן שיש בזה משום תוכחה למשה רבינו, שלמרות שהתגלות ה' אל האבות הייתה במדרגה נמוכה מהתגלות ה' אליו, עם זאת לא הרהרו אחר ה', ואילו משה כן.

ספורנו: כאן כתובה הסיבה הראשונה שראוי שה' ייתן לב"י את ארץ כנען והיא כדי להקים את עם ישראל לעמו של ה', על ידי שימוש בשם ה' שלא נראה לאבות.

הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם, רש"י: וגם נדרתי לאבות שאקיים את הברית שכריתתי איתם, ספורנו: זו סיבה שנייה לכך שה' ייתן לב"י את ארץ כנען והיא בגלל הברית שה' כרת עם האבות.

א"ע: וְגַם עוד שלחתיך, בעבור שעשו ישראל תשובה וצעקו אלי.
שלחתיך כדי לקיים עכשיו את בריתי לאבות.

אוה"ח: למרות שהקימותי את בריתי עם האבות, הם לא השיגו את ידיעת שם ה'.

ב. ה' אמר למשה שאין לו ברירה אלא לגאול את ישראל בשל שבועתו לאבות, ולכן משה לא צריך להתרשל ממילוי המשימה גם כאשר יראה שהדבר מתארך.

 לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן , אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ, אונקלוס: את ארץ ישיבת האבות שבה חיו. ארץ כנען היא הארץ בה חיו האבות וה' כרת ברית לאבות שהוא ייתן להם את ארץ כנען.

ה וְגַם: רש"י. כשם שנדרתי לאבות שאקיים את הברית איתם, כך אני צריך גם לקיים את הברית. ספורנו: פה הסיבה השלישית שה' יגאל את ישראל: בגלל שה' שמע אל נאקת ב"י.

א"ע: ה' יגאל את ישראל מכיוון שהם צעקו אל ה' וחזרו בתשובה.

אוה"ח: חוץ מהשבועה לאבות, יש עניין שב"י התחננו אל ה' ומידת הרחמים של ה' גורמת שע"י ייגאל.

 אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, רש"י: ולכן, בגלל הצורך לקיים את הברית לאבות, אני שמעתי את צעקת ב"י צועקים על קושי השעבוד שלהם במצרים.

 וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי רש"י. ועתה אני זוכר את ברית בין הבתרים ואקיים את חלקי בברית שהבטחתי לאברהם שהם ייצאו ברכוש גדול.

שפ"ח: יש כאן תשובה גם לשאלת משה: מדוע ה' הרע לעם ישראל? והתשובה: כי ה' צריך לקיים את ההוצאה ברכוש גדול והיא יכולה לקרות רק אם מצרים יגבירו את השעבוד בב"י.

אוה"ח: הברית היא על נתינת הארץ ולא על לדון את המצרים.

ו לָכֵן, רש"י:בשל השבועה שנשבעתי לאבות, א"ע: כוונת הפסוק היא להשוואות, כמו שאני ה' עומד וקיים, כך השבועה קיימת ועומדת.

ספורנו: בגלל 3 סיבות: 1. לקיחת ה' את ב"י לעם, 2. ההבטחה לאבות 3. צעקת ב"י.

אוה"ח: בגלל שמידת הרחמים דורשת שאגאל את ב"י, לכן תפנה אליהם ותגאל אותם. ב. מדובר פה בלשון שבועה, כאן ה' נשבע לגאול את ב"י.

 אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה', רש"י: תאמר לב"י שאני ה' נאמן לקיים את הבטחתי לאבות.

 וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, רש"י: אוציא אתכם מתחת למשא הקשה שמצרים מעמיסים עליכם, אוציא אתכם מהקושי שבשעבוד מצרים.

4 לשונות גאולה: וְהוֹצֵאתִי – הוצאה מסבלות מצרים.

וְהִצַּלְתִּי – הצלה מעבדות.

וְגָאַלְתִּי – גאולה משפטית.

וְלָקַחְתִּי – לקיחתם, לי (לה') לעם.

רמב"ן פירש כך את 4 לשונות גאולה: וְהוֹצֵאתִי –  בנ"י לא יעבדו את המצרים במצרים,

וְהִצַּלְתִּי – שב"י לא יעלו מיסים למצרים מארצם,

וְגָאַלְתִּי –  ה' יעניש את המצרים, עד שהמצרים יאמרו שהם מוכנים לוותר על ישראל תמורת נפשם, וגאולה היא מלשון מכירה,

וְלָקַחְתִּי –  במעמד הר סיני.

ספורנו: וְהוֹצֵאתִי –  שב"י יפסיקו לעבוד את המצרים,

וְהִצַּלְתִּי –  יציאת מצרים עצמה,

וְגָאַלְתִּי –  קריעת ים סוף,

וְלָקַחְתִּי –  במעמד הר סיני.

אוה"ח: יש כאן הדרגה. תחילה ה' יציל את ב"י מהשעבוד הקשה שבו הם נתונים, וזהו וְהוֹצֵאתִי. אך ב"י עדיין ישעבדו במצרים כי הם קצת מפחדים מהם עד שה' יפסיק את השעבוד לגמרי וזה וְהִצַּלְתִּי – ה' יציל את ב"י גם מהעבודה הקלה.

וְגָאַלְתִּי – היציאה עצמה ממצרים,

וְלָקַחְתִּי – מתן תורה.

ב. וְלָקַחְתִּי –  לבקשת משה רבינו שלא תשרה שכינה על הגויים.

כלי יקר: וְהוֹצֵאתִי –  מהעינוי, וְהִצַּלְתִּי –  מהעבודה, וְגָאַלְתִּי – מכך שהיו גרים במצרים, וְלָקַחְתִּי –  שבגלל שהיו גרים במצרים, הסתלקה מהם השכינה, ועכשיו אמר ה' שהשכינה תחזור.

בזכות כל אחד מהאבות נגאלו ישראל מאחת הצרות שלהם: בזכות אברהם שהלך מארצו ומולדתו, ניצלו מהגרות, בזכות יצחק שנעקד ע"ג המזבח לשם עבודת ה', נגאלו מעבודת הפרך, ובזכות יעקב שסבל עינוים לאורך כל חייו, נגאלו מהייסורים.

 וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, אונקלוס: אציל אתכם מהעבודה שאתם עובדים את המצרים,

 וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם ואני אגאל אתכם ממצרים, בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, אונקלוס:  ביד מרוממת, ביד שמורמת להכות את המצרים, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, אונקלוס: ובדינים גדולים, אדון את המצרים בדינים קשים, ואביא עליהם עונשים קשים.

ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, אונקלוס: אקרב אתכם להיות עמי, א"ע: הכוונה היא למתן תורה.  וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקִים אני אהיה לכם לאלוק,

 וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹוקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם, רמב"ן: כאשר תראו את כל הניסים הגדולים, תכירו שאני ה' עשיתי לכם את כל הניסים האלו כדי להוציא אתכם משעבוד מצרים.

 א"ע: על דרך הטבע לא היו אמורים ב"י להיגאל באותו הזמן ורק ה' ששינה את סדר הטבע גרם לכך שב"י ייצאו ממצרים.

ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, אונקלוס: אכניס אתכם לא"י, א"ע: ה' יביא את בני יוצאי מצרים להיכנס לא"י.

ספורנו: ה' אמר לישראל שכאשר יהיו ראויים, יכניס אותם לא"י. אוה"ח: וידעתם כי אני ה', הוא תנאי לכך שב"י ינחלו את א"י.

 אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, אונקלוס: אכניס אתכם אל הארץ שנשבעתי לתתה לאברהם, ליצחק וליעקב, רמב"ן: הרמת היד אינה שבועה אלא פעולה שגורמת לכך שהמעשה ייעשה.

 וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אונקלוס: אני אתן לכם את א"י בירושה, אֲנִי ה', א"ע: אני ה' אקיים דבר זה.

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אונקלוס:משה אמר דברים אלו לב"י. וְלֹא שָׁמְעוּ
ע"א: ולא הטו אוזן לדבריו, כי קצרה רוחם בשל אורך הגלות ועבודה קשה, שהתחדשה עליהם.
אֶל מֹשֶׁה, אונקלוס: ב"י לא קיבלו את דברי משה, רש"י: ב"י לא קיבלו דברי ניחומים.

מִקֹּצֶר רוּחַ, רש"י: ב"י לא קיבלו את דברי משה כי רוחם הייתה קצרה. אדם שנמצא בצער, אינו יכול להאריך את נשימותיו, ודבר זה נקרא קוצר רוח. כשע"י היה קצר רוח, הם לא רצו לשמוע לדברי משה, כמו שהרבה פעמים, כשאדם נמצא בצער, אינו רוצה לשמוע דברים מאנשים אחרים.

 אוה"ח: קוצר הרוח הוא חוסר בתורה, כיוון שהתורה מרחיבה את לב האדם.

 וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה וכן, אונקלוס: ב"י לא שמו לב לטענות משה כי היו עסוקים בעבודת פרך. לו לא היו עסוקים בעבודתם הקשה ולא היו קצרי רוח, הם היו מתייחסים לטענות משה.

י וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה  לֵּאמֹר, א"ע: אלו הדברים שה' אמר למשה.

רמב"ן בשם מפרשים: ה' דבר אל משה שיאמר לישראל או לפרעה. ב. והנכון בעיניי: שלֵּאמֹר = שהדברים היו ברורים, לא אמירה על ידי רמזים. לכן, בכל התורה מופיעה המילה לֵּאמֹר, כי נבואת משה הייתה נבואה ברורה.

אוה"ח: לֵּאמֹר = משה יאמר לפרעה שה' שלח אותו.

יא בֹּא, א"ע:בוא אל ארמון פרעה. כלי יקר: ב"י הבינו בטעות שאחרי שפרעה לא שחרר את ב"י, הם ייצאו ממצרים בעל כרחם, וה' בא עכשיו לתקן את טעותם.

 דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ, דעת מקרא: דבר אל פרעה, ותאמר לו שישלח את ב"י מארצו.

יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, אונקלוס: ב"י לא קיבלו דבריי.

רמב"ן: איני הגון לדבר לפרעה. תחילה משה חשב שייתכן שהזקנים ידברו לפרעה, ומשה לא רצה לדבר אל ב"י. לכן, תחילה אמר ה' למשה שאהרון הוא זה שידבר אל ב"י וכך היה בפעם הראשונה, אך בפעם השנייה, משה דיבר אל העם והעם לא שמע לו.

וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, רש"י: ולכן, קל וחומר שפרעה לא ישמע אליי. וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, רש"י: אני אטום שפתיים.

אונקלוס: פרעה לא ישמע לי כי אני מדבר בכבדות. ומשה חשב שה' צירף אליו את אהרון רק לדיבור הראשון.

יג וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, א"ע: ה' ציווה על משה ואהרון ללכת אל ב"י ואל פרעה מלך מצרים, ספורנו: ה' מינה את משה ואהרון לשרים.

רש"י בדרש: אל ב"י, תנהיגו אותם בנחת, ואל פרעה שציווה אותם לחלוק כבוד למשה.

רש"י בפשט: ציווה אותם על דבר השליחות אל פרעה ואל ב"י, כאשר הדברים המפורשים בציווי מופיעים אח"כ, אך שהתורה הפסיקה בינתיים בסידור התולדות.

רמב"ן: תחילה אמר ה' למשה שילך לפרעה, ומשה אמר לה' שב"י לא שמעו לו, קל וחומר שפרעה לא ישמע לו, וה' ענה לו  שילך עם אהרון, ומשה חשב שכך יהיה תמיד ואהרון ידבר תמיד, ואז אמר לו ה' שיהיו דברים שרק משה יאמר ללא אהרון, ואז הוא ענה לה' שוב שהוא ערל שפתיים.

בכך חלק הרמב"ן על רש"י, שהרי רש"י (פרק ז' פסוק ב') סבר שמשה אמר לפרעה את כל הדברים בקצרה פעם אחת, ואח"כ אהרון אמר את כל הדברים לפרעה, ואילו פה אמר הרמב"ן שחלק מהדברים יאמר משה לבד.

  לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, זו מטרת שליחותם.

יד אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם, ראשי משפחות ב"י. דעת מקרא: למה רק 3 שבטים אלו נמנו, כתב רש"י שמטרת הכתוב הייתה רק לייחס את משה ואהרון.  בדרש: כי 3 אלו גונו ע"י יעקב לפני מותו.

רמב"ן: לא רצה הכתוב להתחיל למנות מלוי, כדי שלא נחשוב שמעתה לוי נחשב לבכור בשל מעלת שמעון ולוי.

ספורנו: לא היה ניתן למנות מנהיג מבני ראובן ושמעון כי לא היה אדם ראוי להנהגה מצאצאיהם. כלי יקר: לוי היה "תליתאי" ולכן זכה שיעמידו מנהיגים ממנו.

 בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: אלו הם בני ראובן שהיה בכור יעקב: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי, אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן, אונקלוס: אלו הם צאצאי ראובן.

טו וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד א"ע: משפחת אוהד נכרתה במצרים.

 וְיָכִין וְצֹחַר, א"ע: הוא זרח. וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן. 

טז וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם, אלו הם כמעט כל צאצאי לוי. רמב"ן: לוי נמנה יחד עם כל צאצאיו מפני כבוד משה ואהרון וכן בגלל שכל צאצאי לוי היו צדיקים וממילא היה ראוי להאריך בהם.

אמנם לא ניתן לומר שהכוונה היא לכל צאצאי שבט לוי כי לא מנויים כאן בני חברון, ואולי סבר הרמב"ן שלא היו צאצאים לחברון.

 גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, לוי חי 137 שנים.

רש"י: הסיבה שנמנו כל שנות לוי, כדי לחשב כמה שנים היו ישראל במצרים. א"ע: הסיבה היא לכבוד אהרון ומשה.

יז בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם, אונקלוס: בני גרשון היו: לבני ושמעי על כל צאצאיהם.

יח וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה קהת חי133

יט וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם 

כ וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, אונקלוס: עמרם התחתן עם יוכבד שהייתה אחות אביו, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה עמרם חי 137 שנים.

כא וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי, א"ע: התורה מנתה את בני יצהר בשל חטא קרח.

כב וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי בניו של עוזיאל היו מישאל, אלצפן וסתרי. א"ע: הטעם שהתורה מנתה את בני עוזיאל היא בשל מעלת מִישָׁאֵל.

רשב"ם, בני חברון לא הוזכרו כלל בתורה.

כג וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן רש"י: מכאן למדנו שמי שמתחתן עם אישה צריך לבדוק באחיה.

לוֹ לְאִשָּׁה, אונקלוס: אהרון התחתן עם אלישבע בת עמינדב שהייתה אחות נחשון. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר

כד וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי, אונקלוס: בני קרח היו אסיר, אלקנה ואביאסף אלו הם צאצאי קרח.

כה וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה, א"ע: הוזכרה פה חתונת אלעזר לכבוד פנחס.

אונקלוס:  אלעזר בן אהרון התחתן עם אחת מבנות פּוּטִיאֵל. רש"י: פּוּטִיאֵל היה מזרע יוסף ויתרו.

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם, אונקלוס: אלו הם ראשי האבות של שבט לוי על כל צאצאיהם.

כו הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, רש"י:  הבנים שכתוב עליהם שעמרם ויוכבד ילדו, הם אהרון ומשה,

רש"י: לפעמים הקדים את אהרון למשה ולפעמים ההיפך, כדי לומר שאהרון ומשה שקולים במדרגתם.

א"ע: לפני השליחות לפרעה, הקדים את אהרון כי היה גדול בשנים וגם כי היה נביא לפני משה, ולאחר שהתחילה השליחות, הקדים תמיד את משה כי משה היה במדרגה גבוהה יותר.

 אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, רש"י: הבנים שכתוב עליהם שעמרם ויוכבד ילדו, הם אהרון ומשה, שה' אמר להם להוציא את ב"י ממצרים.

 עַל צִבְאֹתָם, רש"י: ה' אמר למשה ואהרון להוציא את ב"י ממצרים לפי צבאותיהם, כל שבט ייצא בנפרד ממצרים.

כז הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, רש"י: משה ואהרון הם שצוו, וקיימו את הציווי להוציא את ב"י ממצרים. 

הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, רש"י:  משה ואהרון היו צדיקים מתחילת שליחותם ועד לסופה.

כח וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, רש"י: ביום שדיבר ה' למשה במצרים (פסוק זה מחובר לפסוק שבא אחריו).

  א"ע: איננו מבין מדוע יש הפסקה של פרשה בין פסוק זה לפסוק שלאחריו אם הפסוקים אמורים להיות מחוברים, אך סיים שמי שסידר את הפרשות, דעתו רחבה מדעתנו.

רמב"ן: ייתכן שפסוק זה מחובר עם הפסוק שלפניו, והיינו, שביום שה' דיבר אל משה במצרים, יצאו משה ואהרון לדבר אל פרעה.

כלי יקר: התורה רצתה להדגיש את מעלת משה שנבואתו הייתה ביום.

אוה"ח: לו היה משה מתחזק ללכת לפרעה, היה משה זוכה להיכנס לארץ ולא היו ב"י עוברים צרות במדבר.

 כט וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, רש"י: ה' כבר אמר לפני כן למשה, אלא שהתורה עשתה הפסק כדי לייחס את משה ואהרון.

 אֲנִי ה', רש"י:  אני ה', ולכן אני יכול לשלוח אותך אל פרעה, דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ תאמר לפרעה מלך מצרים את כל הדברים שאני מדבר אליך.

ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה', אונקלוס: משה כבר אמר לפני ה': הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם, רש"י: הרי אני מדבר בכבדות, אני מגמגם .

  וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה, אונקלוס: ואיך יקבל פרעה את דבריי אם אני מגמגם?