פסוקים א-יז מתארים ש: משה חשש שלא יאמינו לו. ה' נתן לו אותות (מטה, צרעת, מים לדם, שיוכיחו שה' מינה אותו) ומינה את אהרן לפה למשה.
שמות פרק ד א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, אונקלוס: משה ענה לה': וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, אונקלוס: הרי הם לא יאמינו לי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ אונקלוס: הם יאמרו: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה', אונקלוס: ב"י לא יקבלו את דבריי, ויאמרו: ה' לא התגלה אליך
ספורנו: בנ"י לא יאמינו לי אחרי שיראו שפרעה לא נותן להם ללכת.
א"ע: ה' אמר למשה שהזקנים הם שיאמינו לו, אך לא הבטיח לו שהעם יאמין לו. ב. ה' לא אמר שבנ"י יאמינו גם בליבם לשליחותו של משה.
רמב"ן: א. באמת משה דיבר כאן שלא כהוגן. ב. "ושמעו לקולך" אינה הבטחה למשה, אלא ציווי לבנ"י. ג. והנכון בעיניי, (פירוש הדומה לספורנו) הזקנים יסכימו ללכת עם משה לפרעה, אך כאשר פרעה יסרב לשלח את בנ"י, הם יאמרו, שלו הייתה שליחות משה אמיתית, לא היה מעז פרעה למנוע מישראל לצאת ממצרים.
אוה"ח: א. משה אמר שאינו ראוי שתחול עליו נבואה, שהרי אינו גדול בחכמה, ואם כן מובן מדוע ב"י י לא יאמינו לו שה' התגלה אליו.
ב. בנ"י לא ישמעו לקולו כי הוא כבד פה, ואין נביא יכול להיות כבד פה. ג. כאשר משה ביקש מה' שיגיד לו את שמו, וה' סירב, אמר משה שבנ"י לא ישמעו לקולו, ללא ידיעת שם ה'.
ד. (בדומה לספורנו ורמב"ן) בגלל שפרעה לא ייתן לבנ"י לצאת, אין סיכוי שבנ"י יאמינו לו.
ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שאל ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ? אונקלוס: מהו דבר זה שאתה מחזיק בידך? וַיֹּאמֶר משה ענה: מַטֶּה, אונקלוס: אני מחזיק בידי מטה.
רש"י: ה' שאל את משה: האם אתה מודה שמה שאתה מחזיק בידך הוא מטה?
ספורנו: ה' אמר למשה, במטה אין חיים ואני אתן בו חיים כך שייהפך לנחש, ומאידך, את היד החיה אני יכול להרוג ע"י נתינת צרעת ביד.
א"ע: אות זו לא באה כדי שמשה יאמין, שהרי האות על הסנה כבר הספיק למשה שיאמין, אלא אות זו מכוונת כלפי ע"י.
כלי יקר: ה' רמז פה שתחילה היו האבות עומדים זקופים ורמים כמו המטה, אך לאחר מכן העם חטא, ולכן הפך להיות כמו נחש.
ג וַיֹּאמֶר למשה: הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, משה השליך את המטה שלו על הארץ וַיְהִי לְנָחָשׁ, אונקלוס: לאחר שמשה השליך את מטהו על הארץ, זה הפך לנחש,
רמב"ן: היה פה רמז למשה רבינו, כי ברור שמשה האמין לה', ולכן לא היה טעם בעשיית האותות לעיני משה.
הפיכת המים לדם: לא היו מים לפני משה, ולכן לא ציווה אותו ה' לעשות זאת אלא בפני בנ"י.
וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו, אונקלוס: משה נס מפני הנחש שנוצר מהשלכת המטה.
כלי יקר: משה ברח מהנחש וכך הראה שהוא רוצה לברוח מהשליחות, כי חשש שלעם ישראל אין תקנה, כמו שלנחש אין תקנה.
רש"י: יש פה רמז על כך שסיפר לה"ר (לשון הרע) על ישראל, וכן מזה בידך, התורה כתבה שתי מילים במילה אחת כדי לרמוז שה' אמר למשה שמזה שבידו היה לה"ר על ישראל, ולכם לקה.
אוה"ח: הפיכת המטה לנחש, כדי לרמוז שביד משה להתגבר על כוח הקליפות שמיוחסות לנחש, וכאשר משה הרפה מהנחש, הנחש לא נשלט, עד שמשה עצמו צריך לברוח מהנחש.
ספורנו: נחש זה היה נחש אמיתי לכל דבר, בניגוד לנחש של החרטומים שלא היה אמיתי.
רמב"ן: למרות שהיה ברור למשה שאם ה' לא רוצה, לא ינצל גם אם יברח מהנחש, הוא ברח מהנחש כאדם הבורח מהמזיק לו למרות שלא בטוח שיינצל.
א"ע ע"פ פירוש רבי ישועה: צרעת, כדי לרמז לישראל שתחילה היו בני חורין, עד שה' שעבד אותם במצרים.
ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, אונקלוס: הושט ידך ואחוז בזנב הנחש, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ, אונקלוס: הנחש הפך להיות מטה ביד משה.
כלי יקר: ה' התכוון בדבריו אלו לרמוז למשה שכמו שהזנב הוא השפלות של הנחש, כך יתדרדר מצב בנ"י, כאשר פרעה יאמר להם: תכבד העבודה על האנשים.
ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹוקִי אֲבֹתָם אֱלֹוקִי אַבְרָהָם אֱלֹוקִי יִצְחָק וֵאלֹוקִי יַעֲקֹב, אונקלוס: עשה אות זה כדי שב"י יאמינו שה' שהתגלה אליך, הוא אלוקי אברהם, יצחק ויעקב.
אוה"ח: ה' הדגיש שהוא אלוקי אביהם כי רק מי שאלוקי האבות התגלה אליו, יכול להתגבר על הקליפות, ובכך שמשה התגבר על הקליפות, יש הוכחה שה' התגלה אליו.
ו וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, אונקלוס: ה' הוסיף לדבר אל משה ואמר לו: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, א"ע: הכנס ידך מתחת לבגד, סמוך לחזה. ב. הכוונה היא לבית הזרוע (בית השחי).
וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, רש"י: יד משה הייתה מצורעת ולבנה מאוד, כשלג. צרעת היא מחלה, שמופיעה על עור האדם, והיא לבנה מאוד, ולכן מדמה התורה את יד משה, כאילו הייתה לבנה כשלג.
ז וַיֹּאמֶר, למשה: הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ החזר ידך אל מתחת לבגד סמוך לחזך וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ, וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, אונקלוס: ידו של משה חזרה להיות בריאה. הצרעת שהייתה על ידו של משה התרפאה, ובשר ידו נראתה כרגיל.
רש"י: מכך שהתורה כתבה שברגע שמשה הוציא את ידו מחיקו, הצרעת התרפאה, רואים שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, שהרי הצרעת לא הופיעה מיד.
ח וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ, אונקלוס: אם המציאות תהיה שב"י לא יאמינו לך, וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת, דיברה תורה בלשון בני אדם.
הָרִאשׁוֹן, א"ע: או שב"י לא יאמינו לאות הראשון, להפיכת המטה לנחש. או שאחרי כל אות, חלק נוסף מעם ישראל האמין למשה רבינו.
וְהֶאֱמִינוּ, אונקלוס: אז ב"י יאמינו לאות השני, להפיכת היד למצורעת, לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן, א"ע: האות השני נקרא האות האחרון, כי עדיין לא היה אות נוסף.
רש"י: האות השני חזק יותר כי משה יאמר לבנ"י שלקה בגללם בצרעת.
ספורנו: האות השני חזק יותר כי ריפוי הצרעת מאוד קשה. כלי יקר: הצרעת של משה מורה שהתבטל הטעם שבנ"י היו שפלים, שהרי התבטלו מהם בעלי לשון הרע.
ט וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, אונקלוס: אם המציאות תהיה שב"י לא יאמינו ל 2 האותות: להפיכת המטה לנחש ולהפיכת היד למצורעת.
אוה"ח: אם עדיין לא תרגיש בטוח שבנ"י מאמינים לך. או שאם בנ"י עדיין לא יאמינו בלב שלם, ואדם אינו יכול לדעת מה אדם אחר מרגיש בליבו.
וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, אונקלוס: ב"י לא ישמעו בקולך. וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה, אונקלוס: תיקח חלק מהמים שנמצאים בנהר שנקרא "יאור" ותשפוך אותם על היבשה.
רש"י: לקיחת מים מהיאור היא פגיעה באלוהי המצרים. א"ע: אות זה הוא גם המכה הראשונה מ 10 המכות, ומשה עשה כן רק פעם אחת וכלל בכך גם את האות לבנ"י וגם את המכה למצרים.
וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ, רש"י: הסיבה שכתוב פעמיים וְהָיוּ, כדי להדגיש שהמים יהפכו לדם רק כאשר יגעו בקרקע ולא כאשר הם עדיין נמצאים ביד משה. רמב"ן: אין צורך לדרוש את הכפילות, שהרי דרך התורה לכתוב כפילות לחיזוק הדברים.
לְדָם ספורנו: יתרון אות זה על האותות שלפניו: מציאות מורכבת היא שינוי גדול יותר מאשר ריפוי הצרעת. בַּיַּבָּשֶׁת רש"י, המים שתיקח מהיאור יהפכו לדם כאשר ייגעו בקרקע.
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי, תרגום: בבקשה ה'! א"ע: משה אמר לה': שהוא יכול לעשות בו כל מה שרוצה, רק שלא ישלח אותו אל פרעה.
אוה"ח: משה פנה למידת הרחמים של ה' וביקש מה' שלא ישלחנו לפרעה. ב. משה: הסיבה שבנ"י לא יאמינו לו, בגלל שהוא כבד פה, ובנ"י יאמרו שלו ה' היה שולח אותו, היה מרפא אותו.
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, א"ע. איני יודע לדבר בלשון צחה, ואינני נמנע מלגמגם, גַּם, א"ע: הכוונה גַּם, אינה כדי לרבות עוד ימים, אלא כך הדרך בלשון עברית כאשר עסוקים בהשוואות.
מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, רש"י: גַּם, בא לרבות, וממילא החשבון יוצא שמשה דיבר עם ה' במשך 7 ימים. ספורנו: גם אתמול היינו בעבר, כאשר משה גר בארץ נוכרייה, וגם משלשום, עבר רחוק יותר, כאשר הכוונה היא לזמן שמשה היה בבית פרעה.
גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, א"ע: דחה את הפירוש שמשה שכח לדבר בלשון המצרים.
רמב"ן: משה בענוותנותו, לא ביקש מה' שיסיר ממנו את כובד פיו. בסוף כתב שה' אמר למשה שאם אינו רוצה להתרפא, שילך ללא הרפואה, ויצליח בשליחותו כיוון שה' יהיה אתו.
ב. ה' לא רצה לרפא את משה כי ה' כעס עליו על שניסה להתחמק מללכת לפרעה. וכן, מאז שהתחלת לדבר איתי, לא הייתי איש שיודע לדבר יפה
כִּי כְבַד פֶּה רש"י. שהרי אני מדבר בכבדות פה, אני מגמגם. רשב"ם הקשה: לא ייתכן שנביא ה' יגמגם, ולכן פירש שהכוונה היא שמשה לא הכיר טוב את חיתוכי לשון המצרים.
וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי דעת מקרא. וכן, לשוני כבדה, ומשום כך אינני מדבר בצורה ברורה.
יא וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אונקלוס: מי נתן לאדם פה כדי לדבר אתו? רש"י: מי לימד אותך לדבר בפני פרעה כאשר דן אותך על הריגת המצרי.
אוה"ח: ה' אמר למשה שהוא אחראי לכבדות פיו ודבר זה הוא לטובה.
אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ, אונקלוס: מי מחליט האם האדם יהיה אילם או חרש? אוֹ פִקֵּחַ א"ע: פיקח הוא גם על החרש וגם על העיוור.
אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר, אונקלוס: ומי מחליט אם אדם יוכל לראות או שיהיה עיוור? רש"י: מי שם את פרעה כאלם שלא התאמץ להרוג אותך, ומי שם את פקידיו כחרשים שלא שמעו את הציווי שלו להרוג אותך, ולמוציאי להורג, מי שם אותם כעיוורים שלא הצליחו למצוא אותך ולהורגך?
הֲלֹא אָנֹכִי ה', רש"י: הרי אני ה' שמחליט על דברים אלו, ולכן אינך צריך לחשוש ללכת לפרעה, כי אני יכול לעזור לך למרות הקושי שלך לדבר.
יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ, אונקלוס: תאמר מה שאצווך. וְהוֹרֵתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אונקלוס: אני אלמד אותך את כל מה שאתה צריך לאמור לפרעה.
אוה"ח: כאשר משה יעמוד לפני פרעה, הוא לא יהיה כבד פה. א"ע בפסוק יג': משה הבין שלא יוסר כבדות לשונו.
יג וַיֹּאמֶר, לה': בִּי אֲדֹנָי, אונקלוס: בבקשה ה': שְׁלַח נָא א"ע: נָא = עכשיו, שלח עכשיו את אהרון שהוא איש דברים. ספורנו: שלח אדם שמעוניין בשליחות זו.
בְּיַד תִּשְׁלָח, שלח לפרעה אדם אחר שאתה רוצה בשליחותו. ב. שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והכוונה לאהרון. רמב"ן: תשלח ביד כל אדם אחר חוץ ממני.
יד וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה, אונקלוס: ה' התמלא כעס על משה,
רש"י: נחלקו תנאים: ר' יהושע בן קרחה: זה המקום היחיד בתורה שכתוב בו חרון אף שאין בו רושם, ואילו ר' יוסי סובר שכאן ה' לקח ממשה את הכהונה והעביר אותו לאהרון.
רשב"ם: העונש שה' ביקש להמית את משה במלון. אוה"ח: העונש שמום משה בפיו, לא התרפא.
א"ע: לא כל חרון אף יש בו רושם, כמו כאשר ה' חרה במרים ואהרון ורק מרים נהייתה מצורעת (למרות שלפי הגמ' בשבת, גם אהרון הצטרע) ופה לא היה רושם, כי בסוף משה כן הלך לפרעה.
וַיֹּאמֶר הֲלֹא, אונקלוס:הרי אהרון אחיך שידוע בישראל בשמו: אַהֲרֹן אָחִיךָ, רשב"ם: אהרון גדל במצרים ולכן חיתוך הלשון שלו הוא טוב.
הַלֵּוִי, א"ע: הַלֵּוִי, הוא השם בו ניכר אהרון לבנ"י. ב. הליכת אהרון הוא כבוד משה, כי משה יהיה כך במדרגה של א-ל לאהרון: כמו שהפה מוציא את דיבורה של הנשמה שאינה נראית, כך אהרון יאמר את הדברים של משה, ומשה יהיה במדרגה של א-ל שלא ידבר.
כל אלוקים במקרא זה השם הנכבד, או מלאכים קדושים, או הדיינים בארץ שעושים רצון ה'.
יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר אוה"ח: ה' אמר למשה שלמרות שגם אהרון הוא כבד פה, בכל זאת הוא ידבר אל פרעה. ב. רק אהרון יתרפא, ואילו משה לא יתרפא.
יְדַבֵּר הוּא: א"ע:אני (ה') יודע שאהרון הוא איש דברים ואינו מגמגם, ואהרון רגיל לנבא לישראל. רמב"ן: ה' אמר למשה: גלוי לפני שאהרון היה מדבר בשבילך גם ללא ציווי מה'.
רמב"ן בספק אם אהרון יצא מעצמו לקראת משה, וה' רק כיוון אותו לדרך שבו עליו ללכת, או שמא ה' אמר לאהרון מלכתחילה שייצא לקראת משה.
וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, אונקלוס: וכן אהרון ייצא לקבל את פניך כאשר תחזור למצרים, וְרָאֲךָ, רש"י: אהרון יראך (כאשר ייצא לראות פניך) וישמח בליבו על כך שעלית לגדולה.
וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, רש"י: בגלל זה זכה אהרון לחושן שעל ליבו.
טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, אונקלוס: דבר עם אהרון, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, אונקלוס: אמר לאהרון מה לומר לפרעה.
וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, ספורנו: אני אהיה גם עם פיך וגם עם פה אהרון, ואסייע לכם ולמרות שתאמרו לפרעה דברים שאינו רוצה לשמוע, הוא לא יגרש אתכם.
רמב"ן: עד עכשיו ה' אמר שאהרון ידבר רק עם ישראל, וכאן אמר ה' שה' יהיה עם פיו של משה כשיאמר את הדברים לפרעה. רק בסוף, לאחר שמשה גם בפרק ו' אמר שאינו יכול לדבר גם עם פרעה, אמר ה' שאהרון ידבר גם עם בנ"י וגם עם פרעה.
וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן, אונקלוס: אלמד אתכם מה לעשות.
טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, רש"י: אהרון ידבר בשבילך עם ב"י. וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, אונקלוס: אהרון יהיה לך למתורגמן. וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים: רש"י אתה תהיה לרב של אהרון ותאמר לו מה לומר: ספורנו: אתה תגרום לאהרון שיעשה נפלאות עפ"י ציווי שלך.
יז וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ, אונקלוס: את המטה הזה שנעשה בו נס ונהפך לנחש, תיקח בידך למצרים. ספורנו: מטה זה מסמל את שלטונו של משה.
אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת, רמב"ן: במטה זה תעשה את האותות שאני (ה') אצווך לעשות לפרעה. ב. ה' כבר אמר למשה את כל האותות שהוא עתיד לעשות כשאמר למשה "בכל נפלאותיי אשר אעשה בקרבו".
יח-כג משה עזב את יתרו, וה' הזהיר אותו על המופתים בפני פרעה.
יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ, רש"י: משה חזר מהמדבר אל חמיו שנקרא פה יֶתֶר, אחד משמות יתרו.
אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים, אונקלוס: תן נא לי רשות לחזור למצרים, ולראות האם אחי, ב"י, עדיין חיים.
רש"י: משה היה צריך לבקש רשות כי נשבע ליתרו שלא יזוז ממדין ללא רשותו. ספורנו: משה היה צריך לבקש רשות כי רצה להשאיר את ציפורה ובניו אצל יתרו כשחוזר למדין.
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם, אונקלוס. לך ותחזור למצרים בשלום.
יט וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, אונקלוס: ה' דיבר אל משה ואמר לו את הדברים הבאים בעוד משה היה במדין.
לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, אונקלוס: לך תחזור למצרים. א"ע: ה' כבר אמר למשה לפני כן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
רמב"ן שאל: כיצד ניתן לומר שדברים אלו נאמרו לפני שמשה דיבר אל יתרו, הרי דברי ה' אל משה היו כאשר משה היה בהר סיני, וזהו הדיבור היחיד שה' דיבר אל משה במדין.
רמב"ן ענה: בתחילה, משה רצה לחזור למצרים רק לשעה, ואז לחזור שוב אל מדין, ואז התגלה ה' אל משה ואמר לו שיוכל לחזור למצרים לגמרי ושלא יפחד, כי מי שרוצה להרוג אותו כבר מת, לכן לקח משה אתו את ציפורה ובניה, כדי שכך יבטחו בו ישראל יותר.
א"ע: משה לא אמר ליתרו את סוד השליחות, אוה"ח: ה' לא נתן רשות מפורשת למשה לומר את הדברים (למרות שגם לא אסר).
כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ, אונקלוס: מתו כל האנשים שרצו להרוג אותך.
אוה"ח: פה רואים שמשה לא חשש לעצמו כלל, כי כלל לא טען שמסוכן לו לחזור למצרים, ורק אחרי שמשה הסכים לחזור למצרים, ה' אמר לו שמתו האנשים שרצו להורגו.
רשב"ם: מת אותו מלך שנקרא פרעה שרצה להורגו. רש"י: מדובר בדתן ואבירם שנהיו עניים, ועני חשוב כמת.
כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו.
רמב"ן: א. מדובר רק על גרשם, כי עד עתה נולד רק גרשם, והכתוב: את בני משה, ברבים, זו דרך הכתוב, כמו שהתורה אומרת "ובני פלוא אליאב" כאשר רק אליאב הוא בנו של פלוא.
לאחר שמשה התחיל לרדת למצרים, התעברה ציפורה מאליעזר.
ב. בשעת התגלות ה' למשה, הייתה ציפורה מעוברת, וכאשר משה חזר ליתרו, ילדה ציפורה את אליעזר, וכיוון שמשה היה צריך להזדרז לחזור אל מצרים, לא מלה ציפורה את אליעזר, וגם בדרך, כאשר מלה אותו, לא קראה לו בשמו כי המלאך רצה להרוג את משה.
לאחר שמשה חזר למצרים וניצל מכל הקמים עליו, קרא לבנו אליעזר.
א"ע: אין אנו יודעים באיזה שלב של חיי משה נולד גרשם, אך אליעזר נולד עתה בעת נבואת משה, ומשה רצה להוליך את אשתו ובניו למצרים כדי שיצאו יחד עם בנ"י, אך רצונו לא היה נכון כי משה רצה להוציא את ישראל ועכשיו הוא מחזיר לשם את אשתו ואת בניו?
ואין לתמה על כך שמשה עשה דבר שאינו נכון שהרי גם נתן הנביא נתן רשות לדוד לבנות את ביהמ"ק עד שה' התגלה אליו באותו לילה ואמר לו למנוע ממנו את בניית ביהמ"ק.
וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר רש"י: מתייחס לה' הידיעה על החמור ואומר שמדובר על חמור מיוחד שחבש אברהם בשעת עקידת יצחק וזה החמור שעתיד מלך המשיח לרכב עליו.
א"ע בשם יפת: הכוונה בחמור, לסוג החיה, וכולם רכבו על חמורים, ולכל אחד היה חמור משלו. א"ע דחה דברים אלו וכתב שגרשם רכב אחריה ואליעזר היה בחיקה.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹוקִים בְּיָדוֹ, אונקלוס: כשחזר משה למצרים, הוא לקח בידו את המטה שבו עשה ניסים. ספורנו: רק משה חזר למצרים אחרי ששלח את ציפורה ובניו חזרה אל יתרו.
רמב"ן: ספק אם משה החזיר את ציפורה ובניו ליתרו לאחר המילה או שהיה זה לאחר שכבר חזרו למצרים, וציפורה התגעגעה הביתה.
וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם, אונקלוס:משה חזר למצרים.
כא וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, אונקלוס: כאשר תחזור למצרים,ספורנו: בכל פעם שאשלחך מאוהלך הנמצא מחוץ למצרים, לתוך העיר מצרים.
רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ רש"י: ראה את כל המופתים שנתתי בידך, ולך למצרים ועשה שם את כל המופתים הללו.
א"ע: מדובר כאן על תיאור המעשה: ה' הודיע למשה שפרעה לא ישלח את בנ"י עד שמשה יעשה את כל האותות עליהם צווה.
רמב"ן: יש פה ציווי למשה שלא ישכח לעשות דבר אחד מכל מה שה' ציווה אותו לעשות.
על הצלע בפסוק "ואמרת אל פרעה" כתב הרמב"ן שייתכן ששם מדובר על ידיעת הדבר, שה' אמר למשה שבסוף יזדקק לומר לפרעה שהבכורים ימותו.
וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה, אונקלוס:עשה את כל המופתים הללו לפני פרעה. הכוונה ל 10 המכות.
רמב"ן: מדובר ב 3 האותות שעשה משה לבני ישראל. לפי"ז, הפיכת המטה לנחש היא אות שונה מהפיכת המטה לתנין, שם האות היה שמטה אהרון בלע את מטותיהם.
וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם, אונקלוס: אני (ה') אגרום לכך שליבו של פרעה יהיה תקיף, והוא לא ישלח את ב"י ממצרים.
ספורנו: ברור שפרעה היה משלח את בנ"י, שהרי לא יכל לסבול את המכות, אך ה' גרם שפרעה יסבול את המכות ולא ישלח את בנ"י.
כב וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, רש"י: כאשר תראה שפרעה לא רוצה לשלח את ב"י, תאמר לו: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, רש"י: עם ישראל הוא בני הבכור, עם ישראל הוא : בְּנִי החשוב.ב. בדרש: פה הודה ה' על מכירת הבכורה ליעקב.
ספורנו: למרות שבסופו של דבר, כל העמים יעבדו את ה', עם ישראל הוא העם הראשון שעבד את ה'.
אוה"ח: 3 סיבות לכך שה' אמר למשה עתה שבסוף תהיה מכת בכורות: א. כדי שמשה לא יתייאש כשיראה שפרעה אינו משלח את העם, כי אמר לו ה': ללא מכת בכורות, עדיין לא הגיע הזמן שע"י אמור לצאת ממצרים. ב. כדי שמשה יידע מתי הוא אמור לומר לפרעה על מכת בכורות, ולכן מובן מהיכן ידע משה לומר לפרעה על מכת בכורות, לאחר שפרעה הזהיר אותו שלא יראה את פניו.
ג. ה' היה מכה את פרעה במכת בכורות מיד וחוסך מפרעה את הסבל, לולי שפרעה זלזל בה'.
כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ רש"י: אמרתי לך (לפרעה) בשם ה'. א"ע: כבר אמרתי לך כמה פעמים לשלח את בנ"י.
שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, אונקלוס: שלח את בני, את ב"י, והם יעבדוני. וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ, אונקלוס: ואם אתה מסרב לשלח את ב"י, הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ,
אונקלוס: אהרוג את בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ,
רש"י: משה התרה עכשיו על מכת בכורות כי זו המכה הקשה ביותר. ספורנו: מכת בכורות היא העונש האמיתי על שעבוד בנ"י במצרים, ושאר המכות נעשו כדי שהמצרים יחזרו בתשובה.
כד-כו אירוע סתום שבו ה' ביקש להמית את משה, וצפורה הצילה אותו על ידי מילה. יש פרשנים שטוענים על סמך הפסוק: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ, שה' ביקש להרוג את הבן!
כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, = מקום שלנים בו. רש"י: כאשר משה היה במלון שבדרך למצרים, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ, אונקלוס. מלאך ה' פגש במשה וביקש להורגו.
רש"י: המלאך רצה להרוג את משה כי לא מל את אליעזר. ר' יוסי: משה לא מל את אליעזר כי היה בדרך, ויש בכך משום סכנה, והעונש הגיע לו על שהתעסק במלון תחילה לפני שמל את אליעזר.
א"ע: משה לא היה צריך לקחת אל אליעזר בדרך, אלא היה צריך ללכת לבד למצרים, ולכן ה' רצה להורגו, עד שאליעזר נימול וחזר חזרה.
ב. בשם רב שמואל בן חפני: המלאך רצה להרוג את אליעזר ולא את משה. על כך הקשה הא"ע, הרי לא ייתכן שאם אליעזר היה חולה, שציפורה הייתה מלה אותו ומוסיפה על מחלתו.
רשב"ם: ה' רצה להרוג את משה כי משה הלך לאט והוליך למצרים את אשתו ואת בניו. אוה"ח: כתוב כאן שהמלאך רצה להרוג את משה אך לא יכל כי משה היה שליח מצווה.
כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, רשב"ם. ציפורה לקחה צֹר, כלי חד, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, אונקלוס. ציפורה חתכה את עורלת אליעזר.
וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, רש"י: ציפורה השליכה את עורלת אליעזר לפני רגלי משה. א"ע בשם רב שמואל בן חפני: לפני רגלי אליעזר.
וַתֹּאמֶר, ציפורה: כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי, אונקלוס. בזכות דם המילה, ניתן לי בעלי. בזכות שמלתי עכשיו את אליעזר, בעלי משה זכה לחיים. רש"י: בגלל שלא מלנו אותך, היית גורם לבעלי שימות.
רשב"ם: בזכות דם המילה יישאר לי חתני, וחטא ההתעצלות בהליכה למצרים יימחל.
ספורנו: המלאך לא עזב לגמרי את משה, ואז ציפורה אמרה למשה שהיא מלה את אליעזר כי כאשר היא ומשה התחתנו, משה התנה עימה שימולו את כל בניהם.
אָז אָמְרָה, רש"י: לאחר שהמלאך הרפה ממשה, הבינה ציפורה שהמלאך בא על עסקי המילה.
אונקלוס: לאחר שהמלאך כבר לא רצה להרוג את משה, והרפה ממנו, אמרה ציפורה: חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת, אונקלוס: לולי דם המילה, בעלי, משה, היה מתחייב מיתה.
רש"י: חתני היה נרצח על דם המילה. א"ע: ציפורה אמרה שאין אליעזר חתן דמים שהורג את משה, אלא שהוא מתבוסס בדם המילה, ויש כאן מעין משחק מילים עם המילה דם.
וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹוקִים וַיִּשַּׁק לוֹ.
כז-לא משה ואהרן אספו את הזקנים, והעם האמין לנאמר להם.
כז וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה, אונקלוס: לך למדבר וקבל את פני משה, ספורנו: כתלמיד המקבל את פני רבו. אוה"ח: דיבור זה היה בדיוק בזמן שה' אמר למשה שאהרון יצא למדבר, לקבל את פניו.
וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹוקִים, אונקלוס: אהרון פגש את משה בהר שנגלה עליו כבוד ה', בהר סיני. וַיִּשַּׁק לוֹ, רמב"ן: אהרון נשק למשה ומשה לא נשק לאהרון מרוב ענווה.
כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן,רמב"ן: משה מסר לאהרון את כל דו השיח שלו עם ה' ואת סירובו ללכת בשליחות המקום. בשם המדרש: משה לימד את אהרון את שם ה' המפורש.
אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ, א"ע: משה אמר לאהרון את כל הדברים שה' אמר לו לומר לב"י. וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ, א"ע: וכן מסר לאהרון את כל הדברים שה' אמר לו לעשות לפני פרעה.
כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: משה ואהרון כינסו יחד את כל זקני ישראל.
ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, א"ע: אהרון אמר לב"י את כל הדברים שה' אמר לו לומר לב"י. ב. לאורך כל 40 שנה, היה מדבר אהרון אל ב"י עפ"י דברי משה, ולאחר מות אהרון, אליעזר החליף אותו בתור מתורגמן לב"י.
וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם משה עשה את 3 האותות (הפיכת המטה לנחש, הפיכת ידו למצורעת והבראתה, והפיכת המים לדם) לעיני ב"י.
לא וַיַּאֲמֵן הָעָם, א"ע: בני ישראל האמינו לדברי משה שהם הולכים עכשיו להיגאל, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: ב"י שמעו שה' זכר את ישראל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, אונקלוס: וכן שראה ה' את שעבודם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, אונקלוס: ב"י כרעו והשתחוו.