שמות ג א וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן; אונקלוס: משה היה רועה את צאן יתרו חמיו שהיה אדם חשוב במדין.
וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, יתכן שהייתה שנת בצורת ולכן עבר עם הצאן למדבר סיני. אונקלוס: משה הנהיג את הצאן למדבר, שם מצא מרעה טוב.
וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹוקִים, אונקלוס: משה הגיע להר שעליו היה עתיד כבוד ה' להתגלות ולתת לע"י את התורה.
חֹרֵבָה ההר אליו הגיע משה, נקרא בשם חורב. בשל המרחק הגדול ממנו למקור מים.
רש"י: כדי להתרחק מהגזל, כדי שהצאן שלו ירעה במקומות של הפקר. ספורנו: כדי להתבודד בעבודת ה'.
ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, אונקלוס. מלאך ה' התגלה אל משה. רמב"ן: מלאך זה הוא המלאך הגואל.
בְּלַבַּת אֵשׁ א"ע: לבת אש = בלב האש. המלאך התגלה אל משה מתוך שלהבת אש שעלתה מתוך שיח שנקרא סנה.
מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; רש"י: הגילוי היה דווקא בסנה כי: "עימו אנכי בצרה". וַיַּרְא, ספורנו: משה ראה במראה הנבואה. אונקלוס: משה ראה את המחזה שהתורה מספרת עליו.
וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, רמב"ן: מלשון לבער, להשמיד. הסנה דולק משלהבת האש שעלתה ממנו.
כלי יקר: הסנה מבעיר את האש. כי כל אחד מישראל שמתייחס לחברו כקוץ מכאיב, ומשמיע עליו קולות וגידופים, תבער בו אש ה'.
וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל, רש"י. אך הסנה לא נשרף מהאש, שבערה בו.
ספורנו: הסנה שאינו מתעכל הוא רמז למצרים. מכיוון שבתוך מצרים, מעורבים בשעה זו אנשים צדיקים, הרי שהמצרים לא יושמדו לגמרי ב 10 המכות.
מדרגת נבואת משה הייתה פה, נמוכה יותר מאשר הייתה לאחר מתן תורה, ובגלל שע"י לא רצה להתנבא, זכה אח"כ משה רבינו למדרגת נבואה גבוהה יותר.
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בליבו אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: רש"י: אתקרב לראות את המראה הגדול הזה.
מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה, אלך לראות מדוע הסנה אינו נאכל?
ד וַיַּרְא ה', כִּי סָר לִרְאוֹת; מלאך ה', ראה שמשה מתקרב לסנה, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹוקִים א"ע: מדובר במלאך ה'. אונקלוס: מדובר על ה' עצמו.
מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, אונקלוס: הנה אני!
אוה"ח: בניגוד לשמואל שלא הכיר שה' הוא הקורא אליו, משה רבינו הכיר שה' הוא זה שקורא אליו, מכיוון שהיה נביא לפני שיצא מבטן אימו.
שאל אוה"ח: מדוע לא התגלה ה' אל משה לפני שהתקרב אל המקום הקדוש?
כי משה היה ראוי להתגלות ה', רק בצירוף האזהרה שלא להתקרב אל המקום הקדוש. ב. המקום התקדש רק לאחר שמשה התקרב לשם.
ה וַיֹּאמֶר, המלאך למשה: אַל תִּקְרַב הֲלֹם, עמוד ואל תתקרב לאש. שַׁל נְעָלֶיךָ, רשב"ם: השלך. מֵעַל רַגְלֶיךָ, רש"י הסר נעליך.
רמב"ן: משה עוד לא הגיע למעלת הנבואה שהגיע אליה לאחר שעלה אל הר סיני. לכן, גם הסתרת הפנים של משה מורה על כך שעדיין לא הגיע אל מדרגת הנבואה שהגיע אליה לאחר מכן.
כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא, אונקלוס: המקום שאתה עומד בו הוא מקום קדוש.
רמב"ן: משה היה רחוק מהסנה, אך כל הר סיני התקדש בזמן מתן תורה, לכן אמר ה' למשה שיתקרב יחף.
ו וַיֹּאמֶר,המלאך למשה, אָנֹכִי אֱלֹוקֵי אָבִיךָ, אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם, רמב"ן: אביך, אברהם החל לקרא בשם ה', ושאר האבות צורפו אל אברהם. בשם חז"ל: הכוונה לאלוקי עמרם.
אֱלֹוקֵי יִצְחָק, וֵאֱלֹוקֵי יַעֲקֹב; אני אלוקי אבות עם ישראל: אברהם, יצחק ויעקב,
רמב"ן: אלוקי כל אב מאבותיך.
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, אונקלוס: משה כבש את פניו. כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹוקִים אונקלוס: אל כבוד ה' שהתגלה בסנה.
ז וַיֹּאמֶר ה', אונקלוס: מלאך בשם ה',רָאֹה רָאִיתִי. אוה"ח: כפילות, כי ה' ראה 2 דברים: עוד לא הגיע הזמן לגאול את ישראל, ומאידך, אם העם יתעכב בגלות, הוא יגיע לשערי טומאה ולא יהיה ניתן לעלות משם.
ב. ה' ראה מצד אחד שב"י כבר גמרו לברר את ניצוצי הקדושה שלהם בגלות,
אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; אונקלוס: גלוי לפניי שיעבוד ב"י במצרים. וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, וכן שמעתי את צעקות ב"י שצעקו בשל המצרים המשעבדים אותם, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, א"ע: שמתי לב למכאובים בהם נתונים ב"י.
ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, אונקלוס: גיליתי שכינתי כדי להציל את ב"י ממצרים. רשב"ם: התגליתי בסנה כדי להציל את בנ"י ממצרים.
אוה"ח: ירידה כביכול מכבוד ה'. אין זה מכבודו להתנקם בפרעה, אך לשם הצלת ישראל ה' כביכול ממעט מכבודו ומושיעם. ב. לקח 12 חודשים עד שישראל נגאלו כי עדיין לא הגיע זמנם להיגאל.
וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, א"ע: כנגד ה' השוכן במקומות עליונים, כך בנ"י יגיעו למקומות עליונים.
כדי להעלות את ב"י ממצרים.
אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, רמב"ן: יש בארץ ישראל מאפיינים שונים של הקרקע: מישורים והרים.
ב. א"י ארץ שיש בה אוויר טוב ושטח מספיק רחב, כדי להכיל בתוכה את כל בני ישראל.
אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, רמב"ן: לעלות את ב"י לארץ המוציאה חלב ודבש, הבהמות גדלות כ"כ טוב בארץ והן נותנות הרבה חלב, והפירות בארץ ישראל כ"כ מתוקים, עד שדבש זב מהם.
אֶל מְקוֹם אונקלוס: אעלה את ב"י אל המקום בו נמצאים העמים: הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
רמב"ן: הסיבה שהתורה כתבה כאן רק 6 עמים, כי ארצו של העם השביעי לא הייתה כ"כ זבת חלב ודבש. ב. יהושע כבש תחילה 6 עמים אלו. ג. לפי חז"ל הגרגשי עזב את מקומו.
א"ע: הגרגשי היה הקטן שבשבעת העמים.
ט וְעַתָּה, ספורנו: לאחר שבאמת ראיתי את השעבוד שבו עם ישראל נתון, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; אונקלוס. שמעתי את תפילת בני ישראל. א"ע: החזרה בתשובה של ב"י באה לפניי.
רמב"ן: הכפילות על צעקת בנ"י שעלתה לפני ה' (שהרי כתוב כן גם בפס' ז') היא כי עתה ה' אמר שצעקת בנ"י הגיעה עד לכיסא הכבוד, ב. צעקת בני ישראל היא צעקת כנסת ישראל.
אוה"ח: ה' אמר למשה שבעוד הם מדברים, שוב שמעתי את צעקת בנ"י, ועכשיו צעקת ב"י הגיעה אל ה' ללא אמצעי.
וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם אונקלוס: וגם ראיתי את הדוחק שדוחקים המצרים בב"י. רמב"ן: ראוי שאעניש את הלוחצים.
י וְעַתָּה, ספורנו בפס' ט': לאחר שהחלטתי לגאול את ישראל, לְכָה, אוה"ח: לך מהר להושיע את ישראל. א"ע: תלך ותהיה שליח שלי.
וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, רש"י: ואני אשלחך לפרעה כדי שתוציא את בני ישראל ממצרים.
רשב"ם: הדברים שיאמר משה הם שיוציאו את בנ"י ממצרים. ספורנו: ההתראה היא שתוציא את בנ"י ממצרים.
יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל הָאֱלֹהִים, משה שאל את ה': מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, רש"י: מי אני שאהיה ראוי ללכת אל פרעה, הרי אדם שפל כמוני אינו ראוי לעמוד לפני פרעה ולדבר אתו.
כלי יקר: כיצד אדם שפל כמוני ראוי להוציא את בני ישראל ממצרים? הרי בנ"י הם עם חשוב וראוי למנהיג גדול יותר.
כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, רשב"ם. וגם אם הייתי ראוי לדבר אל פרעה, מדוע פרעה ירצה לשלח את ב"י ממצרים.
רש"י: גם אם אני ראוי לעמוד בפני פרעה, במה זכו בני ישראל לניסים שיביאו לגאולתם. רמב"ן: ב"י לא יסכימו לבא אחריי אל א"י, כי יש שם עמים חזקים מהם.
יב וַיֹּאמֶר, ה' ענה למשה, כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ: אני ה' אהיה בעזרתך, אני אתן לך חן בעיני פרעה. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: רש"י: הָאוֹת =ההתגלות בסנה, כאשר הסנה אינו אוכל, זה האות שאני ה' שלחתיך לגאול את ב"י ממצרים.
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹוקִים, עַל הָהָר הַזֶּה, רשב"ם :ועל טענתך השנייה, שאינך יודע מה לומר לפרעה כדי שיסכים להוציא את ב"י ממצרים, תאמר לפרעה שכאשר ב"י ייצאו ממצרים, הם יעבדו את ה' בהר סיני.
ספורנו: על ידי שכל דבר שתגזור יתקיים, כולם יידעו שאני הוא זה ששלחתי אותך לגאול את ישראל.
רש"י: כאן התשובה היא שיש לעם ישראל זכות שבזכותו ייגאל, והוא עבודת ה' על הר סיני. ב. ההצלחה בשליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים, תשמש לאות על הבטחה נוספת שה' הבטיח למשה רבינו: עבודת ה' על הר סיני, וקבלת תורה היא הזכות של בני ישראל ליציאתם ממצרים.
רמב"ן: ה' ענה למשה שהוא עצמו יעזור למשה בעומדו לפני פרעה, ואילו ב"י יסכימו לעלות לישראל לאחר שיקבלו את התורה בהר סיני.
כלי יקר: ה' הראה למשה שהוא שוכן דווקא על מי שמנמיך עצמו (כהר סיני) ולכן ה' שלח דווקא את משה לדבר בפני פרעה.
ספורנו: נכון שעכשיו עם ישראל אינו מוכן לעבוד את ה', אך לאחר שעם ישראל ייצא ממצרים, יתגלה שהוא מוכן לעבודת ה' על הר סיני.
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹוקִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹוקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אונקלוס: הא-ל של אבותיכם שלחני אליכם.
וְאָמְרוּ לִי ישאלו מַה שְּׁמוֹ, אונקלוס. מהו שמו המיוחד של ה'? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם רשב"ם: מה אענה להם? הרי אינני מכיר את שמך המיוחד. רמב"ן: שאלת משה הייתה: באיזה מידה שלח ה' את משה לבנ"י: האם במידת א-ל שדי, שבמידה זו התגלה ה' אל האבות, אך אין הקב"ה עושה הרבה מעשי ניסים במידה זו, או שמא יתגלה ה' אל בנ"י במידת הרחמים.
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; אֶהְיֶה, כי בכל צרות העם, אֶהְיֶה איתם. רשב"ם: שמי המיוחד הוא: אֶהְיֶה! כי אני ה' אֶהְיֶה קיים לעולם, ולכן אוכל לקיים את מה שאני מבטיח. הא-ל ששמו אֶהְיֶה, הוא זה ששלחני אליכם.
רש"י: אני אֶהְיֶה, איתם גם בצרה זו וגם בצרות הבאות, ועל כך אמר משה לה': אין זה נכון להזכיר לבנ"י עוד צרה, ודיה לצרה בשעתה, וה' הסכים עימו ולכן כתב אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.
אוה"ח: בנ"י יקבלו את דבריך, גם אם לא תאמר להם מהו שם ה', רמב"ן: ה' אמר למשה שיגאל את בנ"י במידת הדין שנמצאת במידת הרחמים.
ספורנו: ה' הוא המקיים את המציאות, וממילא שונא כל דבר שמשחית את המציאות, כמו במקרה שהמצרים שעבדו את ישראל.
טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹוקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם אֱלֹוקֵי יִצְחָק ואֱלֹוקֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; רשב"ם: כשם שאין זה כבוד לקרוא למלך בשמו, כך אין זה ראוי לקרא לה': אֶהְיֶה, ולכן יש לקרוא לה' בשם: ה' אלוקי האבות אברהם, יצחק ויעקב.
זֶה שְּׁמִי, ספורנו: שם זה הוא שם שמורה על מציאות ה', ושם זה הוא השם שעל ידו השיגו חכמי כל הדורות: ה' ברא את העולם!
רשב"ם:השם שלי הוא באמת אֶהְיֶה, ככתוב בפסוק הקודם.
וְזֶה זִכְרִי ספורנו: זכירה היא מצד היות בנ"י מזרע האבות. לְדֹר דֹּר רשב"ם: עומק פשוטו של הכתוב, מתגלה רק לצנועים. רש"י: ה' לימד את משה כיצד נקרא שם ה' המפורש. אך בכל דור יש להזכיר אותי בשם: אלוקי האבות, ולא בשמי אֶהְיֶה.
רמב"ן: הכוונה היא לברית שכרת ה' עם האבות לדורות שיבואו אחריהם.
אוה"ח: ה' חזר ואמר את שם הוי"ה כי שם זה כולל את כל הבחינות הקדושות. ב. כדי להוציא מליבו של משה שהיה יכול לחשוב שה' לא נתן לו רשות לומר את שם הוי"ה לעם ישראל אלא רק את שם: אֶהְיֶה. ג. עם ישראל לא הכיר את שם אֶהְיֶה.
יש מחלוקת אלו שמות אמר משה לב"י. לפי אוה"ח משה אמר לכל ישראל את 2 השמות. לפי ספורנו: לכל ישראל אמר משה רק את שם: אֶהְיֶה, ואילו את שם הוי"ה אמר משה רק לחכמי הדור.
ואילו לפי רשב"ם משה אמר לבנ"י את שם הוי"ה.
לְעֹלָם, רש"י: לעלם חסר ו' כדי לומר לנו להעלים את שם המפרש של ה'.
טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כנס את חכמי ישראל, ספורנו: כאן הציווי הוא לדבר עם חכמי הדור.
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹוקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אונקלוס: ה', א-ל אבותיכם, התגלה אליי. אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב,
לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי רש"י: לשון פָּקֹד פָּקַדְתִּי היא לשון המועברת מדור לדור, ובלשון זו ה' יגאל את בני ישראל. אונקלוס: אני ה' זוכר אתכם.
אוה"ח: טעם הכפילות פָּקֹד פָּקַדְתִּי: כדי לומר שיש כאן 2 פקידות: קץ הגאולה ופדיית בנ"י ממצרים וכן זוכר אני את מה שעשו לכם המצרים
רמב"ן: אין חשש שמא מישהו יבא ויאמר: פקד יפקוד, ויהיה גואל שקר שממציא דברים עפ"י מה ששמע שהגואל יאמר: פקד יפקוד, כי המסורת היא שהראשון שיאמר: פקד יפקוד, הוא זה שיגאל את בנ"י ואין לחשוש למושיע שקר.
ב. הסיבה שמשה גדל בבית פרעה, ולא היה לו אפשרות לשמוע את לשון "פקד יפקוד", וכך בנ"י סברו שמשה היה חייב לשמוע לשון זו בנבואה.
אֶתְכֶם, ספורנו: בנ"י ישמעו בקול משה בכל דבר שיצום. וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: ספורנו: ה' מזכיר כאן שהוא שונא את מה שעשו המצרים לב"י מפני החמס שלהם. א"ע: הגיע הזמן שאפשר לפקוד את בנ"י.
יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אונקלוס: אני כבר אמרתי לאבותיכם שאעלה אתכם משעבוד מצרים.
אֶל אֶרֶץ שכעת גרים בה: הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, רמב"ן פס' ח: אעלה אתכם לארץ המוציאה חלב ודבש. הבהמות גדלות כ"כ טוב בא"י עד שהן נותנות הרבה חלב, וכן ופירות הארץ כ"כ מתוקים, עד שדבש זב מהם.
א"ע: הכוונה להבטחת ה' לאברהם: שאחרי כן "ייצאו ברכוש גדול". ב. ה' גזר שבנ"י יעלו ממצרים.
יח וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ, רש"י: ב"י יקבלו את דבריך, הם יאמינו לך שה' התגלה אליך כדי להוציאם ממצרים.
וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אונקלוס: בוא עם זקני ישראל אל פרעה מלך מצרים.
וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹוקֵי הָעִבְרִיִּים ספורנו: כי ב"י החזיקו בדעות של עבר. רשב"ם: קראו לישראל עבריים כי באו מעבר הנהר.
אוה"ח: ה' רצה ששמו יתגלה רק על העבריים, וכך פרעה לא יוכל להתחכם ולומר שאינו מכיר את ה', שהרי ה' עצמו הסביר לו שאינו רוצה להתגלות עליו.
נִקְרָה עָלֵינוּ, ספורנו: נקרה, = התגלה אליהם ללא כוונת נבואה,
וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, אונקלוס: בבקשה נצא למדבר למרחק של 3 ימים ממצרים. אוה"ח: ההכרח לצאת למדבר היא רק לעכשיו, ובהמשך לא יהיה צורך בכך .
וְנִזְבְּחָה לַ ה' אֱלֹהֵינוּ, אונקלוס. ונקריב קורבנות לפני ה' אלוקינו.
יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי אונקלוס: ה' המשיך ואמר למשה: גלוי לפניי: כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ: וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה.
כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ, רש"י: פרעה לא יניח לכם ללכת לזבוח קורבנות במדבר. וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: רש"י: פרעה לא ייתן לכם לצאת למדבר, אם אני לא אראה לו את ידי החזקה. אם לא אעניש את המצרים, פרעה לא יניח לכם ללכת לזבוח במדבר.
א"ע: פרעה לא ייתן לכם ללכת בגלל הכוח שיש לו, בגלל היד החזקה שיש לו.
בשם רס"ג: לא יספיק לפרעה פעם אחת שה' יראה את ידו החזקה, אלא יזדקקו למספר פעמים שה' יראה למצרים את ידו החזקה.
רמב"ן: גם לאחר שה' יראה למצרים את ידו החזקה, לא יסכים פרעה לשלח את ישראל, עד שה' יכה במצרים בכל נפלאותיו.
ספורנו: ה' יחזק את לב פרעה כך שגם כאשר ה' יראה לפרעה את ידו החזקה, פרעה לא ייתן לב"י לצאת למדבר.
כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, אונקלוס: אשלח את היד המכה שלי, וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ, ספורנו: עד שכולם יתפלאו על חוזק המכות בהן היכיתי את המצרים.
וְאַחֲרֵי כֵן לאחר המכות הגדולות, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם פרעה יסכים לשלח אתכם.
כא וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; אונקלוס: אגרום לכך שהמצרים ירחמו על ע"י, והם ימצאו חן בעיני המצרים.
וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, אונקלוס: כאשר תצאו ממצרים, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם, אונקלוס: לא תצאו ריקים, ללא רכוש. אוה"ח: כאן רמז ה' על מצוות הענקה לעבד עברי, לקראת שחרורו.
כב וְשָׁאֲלָה רשב"ם: מטרת ישראל מלכתחילה לא הייתה על ידי שאלה, אלא הם ביקשו נתינה גמורה.
אוה"ח בפס' יח' כתב שזה היה שכר ישראל על שעבדו במצרים, והסיבה שהתשלום נעשה בערמה, כדי שהמצרים ירדפו אחרי בנ"י.
אִשָּׁה א"ע: הסיבה שהתורה אמרה שדווקא הנשים ישאלו, כי דרך הנשים ללבוש תכשיטים. ב. אין לומר שישראל גנבו, כי זה היה רצון ה', וכמו שה' נתן את הרכוש למצרים, כך ציווה את בנ"י לקחת את הרכוש מהמצרים.
מִשְּׁכֶנְתָּהּ, אונקלוס:כל אישה מישראל תיקח בהשאלה מהשכנה המצרית שלה, וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, אונקלוס:וגם מהמצרית שגרה איתה בבית.
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב אונקלוס:כל אישה מישראל תיקח בהשאלה משכנותיה המצריות ומהנשים שאיתן הן גרות בבית, כלים העשויים מכסף, או מזהב וכן בגדים.
רשב"ם: כלי הכסף וכלי הזהב הם תכשיטים לכבוד החג.
וּשְׂמָלֹת, כלי יקר: כאן כתוב שמלות, ובשעת המעשה לא כתובים, כי בנ"י לקחו את הדברים בשעת מגפת מכת בכורות, ולא היה חשש שבגדי המצרים מזוהמים, ולכן המצרים נתנו מעצמם את בגדיהם, וה' אמר עכשיו לע"י שאין שום חשש ללבוש את הבגדים, כי אין המגיפה קשורה כלל אל הבגדים.
וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם תשימו את כלי הכסף, הזהב והבגדים על בניכם ובנותיכם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם וכך תרוקנו את מצרים מרכושם.
אוה"ח: לשון: וְנִצַּלְתֶּם, כי התורה רמזה כאן 2 דברים: א. שמותר להציל ממונו מאונס. ב. שהמצרים ירדו למצולות הים, (ולא היה למי להחזיר).
ספורנו: אמנם בהתחלה ישראל קיבלו את הכלים בהשאלה, אך לאחר שהמצרים רדפו אחרי בנ"י, וטבעו בים, היה הרכוש כשלל רגיל ממלחמה, והיה מותר להם לקחת את הרכוש.
לסיכום: ב"י היו רשאים לקחת את רכוש המצרים מכמה סיבות.
1. אולי נשים יהודיות נתנו למצרים את כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב שלהן, בניסיון למנוע מהם לקחת את הבנים ולזרוק אותם ליאור, ועכשיו לקחו חזרה את רכושם.
2. זה היה פיצוי על שנות העבדות הארוכות, שבהם עבדו בפרך למען המצרים.
3. מלכתחילה הם בקשו את כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב במתנה ולא בהבטחה להחזירם, והמצרים כל כך רצו לא לראות יותר את אלו שהרסו את מצרים, ולכן הסכימו לתת להם את הכלים במתנה.
4. ב"י התכוונו להחזיר את הרכוש, אבל אחרי שראו את כל המצרים מתים על שפת ים סוף, לא היה להם למי להחזיר.