ספר שמות פרק ב א וַיֵּלֶךְ, א"ע: כתוב וַיֵּלֶךְ כי בנ"י היו פזורים במספר ערים ברעמסס.
רמב"ן: כתוב וַיֵּלֶךְ כי הוא הזדרז לעשות זאת ולא חשש לעצת פרעה.
לא כתוב במפורש שהכוונה היא לעמרם כי אם היה כתוב, היה צריך להתחיל לייחס את עמרם עד לוי, והתורה רצתה לייחס את עמרם רק בהמשך.
אִישׁ מִבֵּית לֵוִי; רשב"ם: וייקח (עמרם) את יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים. לקחה שנים רבות לפני לידת משה, כי אהרן בן 83. ומשה בן 80 בדברם אל פרעה.
וַיִּקַּח, אֶת בַּת אונקלוס: בת לוי ממש, שהרי על האישה לא פירש "בית" אלא בת.
לֵוִי, רש"י: פרש ממנה מפני גזירת פרעה, וחזר ולקחה, וזה: וילך! שהלך בעצת בתו שאמרה: גזרתך קשה משל פרעה פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם על הנקבות ברש"י ישן והחזירה ועשה בה לקוחים שניים, ואף היא נהפכה להיות נערה ובת ק"ל שנה הייתה, שנולדה בבואה למצרים בין החומות, 210 שנה נשתהו, וכשיצאו היה משה בן 80 וכשהתעברה ממנו הייתה בת ק״ל וקרא אותה בת לוי.
ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה, רשב"ם: בעת גזירת פרעה: להשליך הזכרים ליאור.
וַתֵּלֶד בֵּן; ספורנו: משה היה יפה תואר.
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, רמב"ן: למרות שכל אימא חושבת שהבן שלה טוב יותר, כאן ראתה שיש בו משהו מיוחד שבזכותו יינצל מהגזירה.
רש"י: כי כשנולד נתמלא הבית כולו אורה, בבלי סוטה יב.
א"ע: טוב יותר יכול להיות או בדבר רוחני, כמו דעת או בגוף, למשל, אם התינוק יפה תואר, ומשה היה טוב יותר משאר התינוקות.
רשב"ם: משה נולד לסוף 6 חודשים, וב 3 החודשים שיוכבד הטמינה אותו, היא ראתה שאינו נפל. וע"פ רשי, לפי שראתה שטוב הוא, הטמינה אותו, שכל האימהות מרחמות על הוולדות שלהן. ויש לפרש: ותרא, כמו וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, בדק מעשיו ופעולותיו, אם יש לתקן דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים.
וַתִּצְפְּנֵהוּ רשב"ם: אף כאן, לפי שמשה נולד לסוף 6 חדשים, ולכן יכלה להצפינו 3 חדשים, שהמצריים היו מבקרים מעוברות לסוף 9 חדשים, לכן הסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתה כי טוב ויפה הוא, כי שערו וציפורניו צמחו, כמו ששנינו ביבמות, וידעה שהוא בר קיימא.
שְׁלֹשָׁה יְרָחִים, רשב"ם: עד סוף 9 ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים וכשבאו לבודקה אמרה להם: נפל היה או: השליכוהו המצריים ליאור.
א"ע: מכיוון שמשה נולד בסוף 7 חודשים, יוכבד יכלה להחביאו 3 חודשים עד שהמצרים יגלו שהיא ילדה.
ג וְלֹא יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, רש"י: מנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדה ל 6 חדשים ויום א' והם בדקו לסוף 9 חודשים, וחששה שהמצרים יגלו את תינוקה.
א"ע: לפי פסוק קודם, נגמרו החודשים שעברו מהולדת משה לבין ציפיית המצרים להולדתו, עברו 3 חודשים מהחודש ה 6 בו נולד, לחודש 9 בו היה אמור ללדת. ואולי השכנות המצריות גילו שמשה לא הוטבע.
וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, רש"י: דבר רך הוא ועומד בפני רך ובפני קשה. אונקלוס: יוכבד לקחה תיבה שהייתה עשויה מגומי.
וַתַּחְמְרָה, אונקלוס: יוכבד חיפתה את התיבה א"ע: יוכבד נהגה כך כי אמרה לעצמה: אל אראה במות הילד, או שמרים ניבאה לה שתעשה כן.
בַחֵמָר רשב"ם: מבפנים. וּבַזָּפֶת; רשב"ם: מבחוץ שלא יכנסו בו המים.
רש"י: זפת מבחוץ וטיט מבפנים זפת מגן יותר מחמר, אך כדי שהתינוק לא יריח ריח רע של זפת, יוכבד חיפתה רק את החלק החיצוני של התיבה בזפת.
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף א"ע: הסוף הוא קנה, צמח, הגדל על שפת היאור. עַל שְׂפַת הַיְאֹר, רש"י: לשון אגם.
רשב"ם: יוכבד לא נכנסה לנהר להצפינו מכל צדדיו לכן מי שהלך על שפת היאור לא יכל לגלות את התיבה, אך מי שרחץ בתוך היאור יכל לראות את התיבה. לכן רק בת פרעה ראתה את התיבה ואילו נערותיה לא ראו אותה.
ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, של התינוק, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, אונקלוס: מרים התייצבה רחוק מהתיבה, כדי לדעת מה יעלה בגורל התינוק.
ה וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה א"ע: ירדה מארמונה. רמב"ן: היו מדרגות ליאור, ובת פרעה ירדה למדרגה הראשונה, או שירדה לרחוץ ממש בתוך היאור.
ספורנו: הכוונה היא לחדר מיוחד על שפת היאור שבו הייתה משפחת פרעה רוחצת, שהרי אין זה כבוד המלכות שבת פרעה תרחץ במקום שכולם רוחצים בו.
לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, רש"י: סרס הכתוב ופרשהו: ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו.
וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת, רש"י: רבותינו דרשו: בבלי סוטה יב. לשון מיתה, כמו: הנה אנכי הולך למות בראשית כה הולכות למות, לפי שמיחו בה.
עַל יַד הַיְאֹר; רש"י: אצל היאור. סמוך כמו שהיד סמוכה לגוף. דרש: הן הלכו למות על שמיחו בבת פרעה כשלקחה את משה.
ספורנו: בת פרעה עצמה לקחה את התיבה כי נערותיה לא היו עימה, שהרי הן הלכו על שפת היאור.
וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף בת פרעה ראתה את התיבה שהייתה מונחת באגם שהיה סמוך ליאור, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ, בת פרעה שלחה את אחת השפחות שלה כדי לקחת את התיבה.
ספורנו: אמה מיוחדת שהייתה משרתת אותה בזמן הרחיצה, כי אין זה דרך ארץ ששאר השפחות יהיו לידה בשעת רחצה, והייתה בכך סייעתא דשמיא, כדי שלא תבחר האמה להשליך את משה לתוך היאור.
ופה שבחה של בת פרעה שלמרות שאין זה דרך ארץ לבת מלך להישאר לבד, בכ"ז, כדי להציל את משה, נשארה לבד.
א"ע: 2 סיבות לכך שלא ייתכן שמדובר על ידה: א. מן הסתם שהתיבה הונחה במקום שלא ניתן להגיע אליה בהושטת יד. ב. אמה בתורה היא מידה ולא = יד.
וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ, רש"י: את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד.
אבל לפי דקדוק לשון הקודש יש לנקד אמּתה מ"ם דגושה, והם דרשו את אמתה את ידה, שהשתרבבה אמתה אמות הרבה בבלי סוטה יב. וַתִּקָּחֶהָ.
ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ, רשב"ם: בת פרעה ראתה שהילד העומד מול עיניה הוא זכר ולא נקבה. ספורנו: ראתה שהוא מאוד יפה.
רש"י: את מי ראתה? את הילד; זהו פשוטו. ומדרשו: שראתה עמו שכינה שמות רבה; בבלי סוטה יב.
אֶת הַיֶּלֶד, רשב"ם: בשם רש"י: וכי מי אינו יודע שאם פתחה את התיבה שתראה את הילד?! אלא פתחה את התיבה והביטה בילד אם זכר אם נקבה, וראתה כי זה נער, והוא מהול ולכך הוחבא.
וְהִנֵּה נַעַר, רשב"ם: ביום היולדו קרוי נער. רש"י: קולו של משה היה כנער.
ספורנו: נער זה כאשר האדם מתנער ונע להשגת תכלית. א"ע: איבריו היו גדולים. רמב"ן: כל ילד מעת היוולדו נקרא נער.
כלי יקר: נעשה נס שהיה נראה כתינוק שנולד מזמן, ולכן לא חששה בת פרעה שמא הוא מושיע של ישראל, ויכלה להצילו. רמב"ן: היה בוכה בחריצות כמו נער.
בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה
רשב"ם: חמלה עליו בשל בכיו. ולפי שראתה שהוא מהול, אמרה: מילדי העברים זה.
וַתַּחְמֹל עָלָיו, אונקלוס: בת פרעה חסה על הילד, וַתֹּאמֶר, אמרה: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה, אונקלוס: ילד זה שייך לב"י. רמב"ן: חשבה בהיגיון שהילד הונח שם בשל גזירת פרעה. לפי הרמב"ן הגזירה הייתה רק על ב"י, בניגוד לדברי רש"י.
ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה אחות הילד, מרים, שאלה את בת פרעה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת, רש"י: מלמד שהחזירוהו על הרבה מצריות לינוק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם שכינה, שמות רבה; בבלי סוטה יב,
וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד, אונקלוס: ואותה אישה מינקת, היא שתניק לך את הילד שהוצאת מהתיבה. רשב"ם: ותיניק לשון מפעיל. ותיניק כשהיא עצמה יונקת.
כלי יקר: מכאן ראיה שמרים הייתה נביאה, שהרי אם לא הייתה נביאה, מהיכן הייתה יודעת שבת פרעה באמת החליטה להשאיר את משה בחיים.
ח וַתֹּאמֶר לָהּ לאחות הילד (למרים), בַּת פַּרְעֹה, לֵכִי; מצאי אישה מינקת מנשות ישראל, וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, רש"י: הלכה בזריזות כעלמה.
וַתִּקְרָא, אֶת אֵם הַיָּלֶד, כדי שתניק את הילד.
ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה, לאם הילד, הֵילִיכִי, רש"י: התנבאה ולא ידעה מה התנבאה: הי שליכי, שמות רבה; בבלי סוטה יב. הכוונה שבת פרעה אמרה ליוכבד שהתינוק הוא שלה.
אונקלוס: הוליכי ילד הזה, קחי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי, אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה, יוכבד, את הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ, והניקה אותו.
י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, שמצאה בת פרעה, וַתְּבִאֵהוּ, אם הילד, לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ, לְבֵן; מאומץ, וַתִּקְרָא,בת פרעה, שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם, מימי היאור,
מְשִׁיתִהוּ, רש"י: לשון הוצאה בל' ארמי. אינו מ"מש" אלא מגזרת משה ולשון הוצאה. אילו היה מ"מש" לא היו אומרים: משיתהו.
רשב"ם: מְשִׁיתִהוּ, = משכתי אותו. א"ע: בלשון המצרים נקרא מוניוס, אך בת פרעה ביררה או שלמדה לשון הקודש ולכל יכלה לקרא לו משה.
ספורנו: הכוונה ששה ימשה אחרים מצרתם, כבת פרעה שמשתה אותו מהיאור.
א"ע: אין להקשות מדוע לא נקרא משוי, שהרי כאשר הופכים את הפועל לשם של אדם, לא נשמרת נטיית הפועל.
אוה"ח: אצל השבטים והאבות קודם נתנו טעם, ורק אח"כ כתוב השם, אך כאן נתנו שם לפני נתינת הטעם. כי האבות היו נביאים, ויכלו לקלוע לטעם השם שיש לקרא לתינוק, ואילו לבת פרעה לא היה רוה"ק, ולכן לא יכלה להבין למה קראה לתינוק בשם זה. ב. בת פרעה רצתה להעלים את הטעם לתת לו שם זה, ולכן קראה לו סתם משה בלי לנמק מדוע.
יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, דעת מקרא: לאחר שעבר זמן מאז שיוכבד החזירה את משה לבת פרעה.
וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, רש"י: והלא כבר כתוב: ויגדל הילד, אמר רבי יהודה: הראשון לקומה והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. משה הפך לאדם חשוב.
רמב"ן: הגדילה הראשונה היא שגדל קצת וכבר לא ינק, וכאן כבר גדל יותר.
וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; רש"י: ב"ר: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם
אונקלוס: בעבודתם הקשה.
ספורנו: משה שם לב לסבל של בנ"י. גם עד עכשיו ראה בסבל בנ"י, אך לא הבין את המשמעות של עבודת הפרך.
רמב"ן: עכשיו אמרו למשה שהוא יהודי, ולכן יצא משה לראות בשלום אחיו מישראל.
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, רש"י: נוגש היה וממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם למלאכתם, מַכֶּה רשב"ם: אולי הכהו ולא הרגו, אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו,
רש"י: מלקה ורודה, ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה.
וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום.
יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, אונקלוס: משה הביט לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה.
וַיַּרְא רש"י: לפי פשוטו כמשמעו.
מדרש: ראה מה עשה המצרי בבית (שבא על שלומית) ומה עשה לו בשדה (שהיכה אותו).
כִּי אֵין אִישׁ; רש"י: שאין איש שעתיד לצאת ממנו ויתגייר, וַיַּךְ, אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.
יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים, רש"י: אלו דתן ואבירם, שהותירו מן המן, נִצִּים; רש"י: = רבים.
ספורנו: משה לא רצה להתערב כי שניהם היו יהודים. כלי יקר: לא הייתה כאן הכאה ביד, אלא רק בפה, וגם הכאה בפה נחשבת להכאה.
וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע, א"ע: משה אמר לאיש החייב, לעברי שחמס את אחיו ולכן נגרמה מריבה. אונקלוס: לאדם החייב, משמע שאחד מהם היה חייב יותר מאחיו.
לָמָּה תַכֶּה, רש"י: נקרא רשע למרות שעוד לא היכה, היות והמרים יד על חברו נקרא רשע, רֵעֶךָ, רש"י: הרשע כמותך.
יד וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר הרשע ענה למשה: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ, רש"י: והרי עודך נער, שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ, אונקלוס. מי מינה אותך להיות אדם חשוב שישפוט אותנו?
הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, רש"י: מזה אנו למדים שהרגו בשם המפורש.
רמב"ן הקשה על כך, שהרי מי אמר למצרי שמשה הרגו, אם משה רק דיבר. ענה 2 דברים: או שמשה הניח את ידו על המצרי שהרגו, בשעה שהוא אמר את שם המפורש, או שהרשע ראה את הטמנת המצרי באדמה.
רשב"ם: לְהָרְגֵנִי כי הכאתי את חברי? ספורנו: האם אתה מעורר מדנים כדי להרוג אותי.
כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי; רשב"ם: שהכה איש עברי.
וַיִּירָא מֹשֶׁה, רש"י: כפשוטו. ומדרשו: דאג על שראה שיש בישראל רשעים מלשינים, אמר: מעתה שמא אינם ראויים להיגאל.
וַיֹּאמַר, אָכֵן, רשב": נודע הדבר שהרגתי את המצרי, בניגוד למה שחשבתי עד עכשיו שאיש אינו יודע שהרגתי אותו.
נוֹדַע הַדָּבָר, רש"י: כמשמעו. ומדרשו נודע לי מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.
ספורנו: הדבר נודע עכשיו, ע"י שהיה הרשע מפרסם לכולם שמשה הרג את המצרי.
טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, רש"י: פרעה שמע משני האנשים הניצים שמשה הרג את המצרי.
וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה, רש"י: פרעה כבר ניסה להרוג את משה, אלא שהחרב לא שלטה ביד השליח ששלח להרוג את משה, וזה: ויצילני מחרב פרעה.
א"ע: ההצלה מפרעה הייתה בכך שפרעה מת לפני שהספיק להרוג את משה.
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה. אוה"ח: פרעה עדיין לא החליט אם משה חייב או זכאי, אך משה ברח מפרעה כדי שהדין לא יתברר.
ב. משה הכיר בפני פרעה שהוא כועס עליו ולכן ברח.
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן רשב"ם: מספר בשל איזו עלילה ברח במדין.
א"ע: גם ארץ מדין הייתה נתונה תחת ממשלת פרעה, ולכן משה היה רועה צאן, כדי שלא יתבלט ולא יכירו אותו.
וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, רשב"ם: תחילה ישב על הבאר, שם נח תחלה, כאדם שעומד לפוש. רש"י: הסיבה שישב ליד הבאר היא כדי שיזדווג לו זיווגו.
טז וּלְכֹהֵן א"ע: כהן הוא משרת לה' או לע"ז. מִדְיָן, רש"י: קודם יתרו היה חשוב, וכשפרש מעבודה זרה, נידוהו.
רמב"ן: יתרו לא הוזכר בשמו כי היה מספיק לומר: כהן מדין וכולם ידעו שמדובר ביתרו. אחרי שהתגייר, שינה את שמו לחובב, ויתרו היה בנו של רעואל.
רשב"ם: אל רעואל, אבי אביהן. א"כ שם אביהן יתרו וחובב בן רעואל האמור לפנינו בפרשת בהעלותך, ויאמר משה לחובב בן רעואל הוא חובב הוא יתרו, ואם רעואל הוא יתרו, א"כ בן יתרו היה, ומה שכתוב בנביאים: מבני חובב חותן משה מוכיח שחובב הוא יתרו, שבכל מקום שמזכיר חתן משה מזכיר יתרו.
שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה בנות יתרו באו לבאר, וַתִּדְלֶנָה דלו מים בדלי מהבאר.
וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים, רש"י: רְהָטִים, הן מעין בורות קטנים שחצובים בקרקע, מלאים מים ומיועדים לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן.
יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; אולי כי לא היה גבר שיגן עליהן, רש"י: מפני הנידוי.
רמב"ן: בכל יום היו הרועים ממלאים את הרהטים במים, משקים את צאנם, ולאחר מכן בנות יתרו השקו את צאנם בשאר המים, וביום זה, בנות יתרו הקדימו לבא, ולכן היו הראשונות שמילאו מים ברהטים, ובדיוק אז הגיעו הרועים וגירשו אותן כדי שהם ישקו ראשונים את צאנם.
וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם
ספורנו: כאן המריבה הייתה בין 2 נכרים, ולכן משה לא עשה פה דין, אלא רק מנע את העושק, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם.
יח וַתָּבֹאנָה, אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן; רש"י: בנות יתרו חזרו אל אביהן שבנוסף לשמו יתרו, נקרא גם בשם רעואל. רשב"ם: רְעוּאֵל היה סבא שלהם.
וַיֹּאמֶר יתרו שאל את בנותיו: מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם איך חזרתן היום מהר?
יט וַתֹּאמַרְןָ בנות יתרו ענו ליתרו: אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן
א"ע: בפסוקים לא מסופר שמשה השקה את הצאן, והבנות הוסיפו על מה שקרה באמת, או שמשה באמת דלה מים והשקה את צאנם מפני שהמים שהם עצמם דלו לא הספיק להשקיה.
כ וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו, יתרו שאל את בנותיו: וְאַיּוֹ, האיש המצרי, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ ליד הבאר.
רש"י: יתרו הכיר שמשה הוא מזרע יעקב כי המים עלו לקראתו, ורצה שאחת מבנותיו תתחתן אתו.
קִרְאֶן לוֹ א"ע: התורה קצרה ולא סיפרה שבנות יתרו הלכו לקרוא למשה.
וְיֹאכַל לָחֶם, רש"י: שמא יישא אחת מכם, כד"א: כי אם הלחם אשר הוא אוכל.
אונקלוס: כל סעודה נקראת בלשון התורה גם לחם, כך שאין הכוונה שיאכל דווקא לחם. ספורנו: מכיוון שמשה היה אורח ואיש חסד, היה ראוי להאכילו.
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א: ר' אלעזר המודעי אומר: בארץ נכריה, אמר משה, הואיל וכל העולם עובדי עבודה זרה, אני אעבוד למי שאמר והיה העולם.
שבשעה שאמר משה ליתרו: תן לי צפורה בתך לאשה, אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה. אמר לו: הישבע לו: מהו? אמר לו בן שיהיה לך תחילה יהיה לעבודה זרה, מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו.
וישבע לו, שנאמר: "ויואל משה" שמות ב כא. אין אָ לָ ה אלא לשון שבועה, לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד: "ותיקח צפורה צר ותכרות את עורלת בנה וגו' וירף ממנו וגו'.
כא וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה, רש"י: מדרשו: לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו, לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ; אונקלוס: משה התרצה לגור לזמן מה אצל יתרו,
ספורנו: לשבת את האיש פירושו לרעות את צאן האיש.
וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה, אוה"ח: התורה אמרה שוב "למשה" ולא הסתפקה בלומר שיתרו נתן לו את בתו, כדי לומר שציפורה הייתה ראויה למשה.
כב וַתֵּלֶד, ציפורה אשת משה, בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם: הסיבה שמשה קרא לבנו כך: כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי, בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. רשב"ם: גֵּרְשֹׁם, גר שם בארץ רחוקה.
ב. הייתי גר שם – בארץ נוכרייה.
אוה"ח: הסיבה שכתוב "גר הייתי" בלשון עבר כי משה כתב את התורה בסוף ימיו, או שהכוונה היא שבעולם הזה הוא גר.
כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, רש"י: שהיה משה גר במדין, רמב"ן: לא עברו כ"כ הרבה ימים, רק כי היו ימי צער, קרא להם ימים רבים.
ב. התורה מונה ימים רבים מאז שהתחיל השעבוד על בנ"י.
ג. עברו ימים רבים מאז שמשה ברח מפרעה. הרמב"ן חישב שמשה ברח מפרעה קרוב ל 60 שנה, וסיפור הבאר קרה בסוף 60 שנים אלו.
וַיָּמָת רש"י: הצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. מֶלֶךְ מִצְרַיִם, רש"י: והוצרכו ישראל לתשועה, ומשה היה רועה… ובאה תשועה על ידו. ולכן נסמכו פרשות אלו.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; רש"י: לאחר שעבר הרבה זמן שמשה גר במדין.
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקִים, מִן הָעֲבֹדָה, רשב"ם: משה הרג את המצרי, ובקש פרעה מלך מצרים להרוג את משה, ויברח מפניו עד שהיה עתה בן 80 כשדיבר הקב"ה עמו, וימת עתה מלך מצרים, שהיה מבקש להורגו, וישראל נאנחו וראה הקב"ה בעניים.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה ב"י נאנחו מעבודה קשה. מה סיבת האנחה?
רמב"ן: לאחר מות פרעה, חשבו בנ"י שימלוך מלך יותר טוב, וכאשר ראו שמלך מלך גרוע יותר, נאנחו ואיבדו תקווה.
וַיִּזְעָקוּ ספורנו: ב"י צעקו על העבודה הקשה.
כלי יקר: א. האנחה בלב הייתה מהעבודה אך הזעקה הייתה מפני שבנ"י האמינו שהם צריכים להיגאל בזכות, אך ה' לא חשב שיש להם מספיק זכויות כדי להיגאל ולכן גאל אותם רק בזכות העבודה.
ב. היו 2 כיתות בישראל: היו שהתפללו אל ה' על כובד העבודה, והיו שזעקו על המצב כקוראי תיגר על ה'.
ג. כלפי חוץ בנ"י זעקו על מות פרעה, אך כלפי פנים בנ"י צעקו על העבודה.
וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקִים מִן הָעֲבֹדָה, אונקלוס: תפילת וזעקת ב"י על עבודתם הקשה עלתה אל ה', וה' קיבל את תפילתם.
כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹוקִים, אֶת נַאֲקָתָם; רש"י: ה' שמע את צעקתם של בני ישראל. ספורנו: ה' קיבל את תפילת ישראל, לא בשל זכויותיהם, אלא כי ריחם עליהם בשל עבודתם הקשה. ב. ה' שמע לתפילת צדיקי בנ"י.
רשב"ם: ה' זכר את ברית נתינת הארץ שכרת עם האבות, ועכשיו הגיע הזמן להחזיר את בנ"י לא"י, כיכמעט עברו 400 שנה.
וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקִים אֶת בְּרִיתוֹ, רשב"ם: שנשבע לשלשתם לתת להם את ארץ כנען ועתה התקרב הזמן של 400 שנה, שנאמר לאברהם.
ספורנו: הברית, היא שה' אמר שהוא יהיה לאלוקי בנ"י.
אֶת אַבְרָהָם, רש"י: עם אברהם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, רש"י: ה' זכר את הברית שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב.
כה וַיַּרְא אֱלֹוקִים, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹוקִים, רש"י: נתן עליהם לב ולא העלים עיניו.
אונקלוס: שיעבוד ב"י היה גלוי לפני ה'.
א"ע: ה' ראה את מה שהמצרים עשו לישראל בגלוי.
וַיֵּדַע אֱלֹוקִים, אונקלוס: ה' החליט לגאול את ב"י.
א"ע: ה' ראה את מה שהמצרים עשו לישראל בסתר.
רמב"ן: עד עתה היה ה' הסתיר פניו מפני ב"י, ועתה ידע מה המצרים עוללו לבנ"י וכבר לא הסתיר את פניו מפני בנ"י. ב. ה' קירב את בנ"י אל הדעת.