ספר שמות נפתח ברשימת שמות בני יעקב שיורדים למצרים, רשימה שהופיעה גם בבראשית (פרק מו). הרשימה לוקחת אותנו מיד לשינוי הקורה בספר שמות: משפחת בני יעקב הופכת לעם בני ישראל.
ספר שמות פרק א א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת שד"ל: מפני שבא לומר: ובני ישראל פרו וישרצו וגו', הקדים להזכיר כי בבואם למצרים לא היו אלא 70 (ע"פ רשב"ם ורמב"ן).
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אונקלוס: אלו הם שמות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שנכנסו למצרים.
רד"ק: לפי הפשט: אזכור השמות בא להראות את הפרטיות והחשיבות של כל אחד ממשפחת יעקב שבסיפור הירידה למצרים, כפי שהיה בתחילת ימי יוסף.
הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: רש"י: אע"פ שמנהם בחייהם בשמותם, חזר ומנה במותן, להודיע חבתן, שנמשלו לכוכבים – שמוציאן ומכניסן במספר ובשמות, שנאמר: ישעיהו מ כו המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא שמות רבה.
א"ע: בסוף ספר בראשית הוזכרו בני השלישים של יוסף, לכן הזכיר פה שאחי יוסף היו מעטים בעת ירידתם למצרים ועכשיו התרבו.
ספורנו: אלו שמות ב"י שהיו חשובים, אך הצאצאים לא היו ראויים לחשיבות.
רמב"ן: ספר שמות עוסק בגלות מצרים ובגאולה ממנה, ולכן היה צורך במניין נוסף של השמות, כדי שסיפור הגלות והגאולה בספר שמות תופיע בשלמותה.
בני ישראל לא נחשבו כנגאלים עד כניסתם לארץ, אך מכיוון שכאשר נבנה המשכן, הם חזרו למעלתם הראשונה, הספר הסתיים בבניית המשכן.
הכלי יקר: לאחר מות יוסף, המצרים שינו יחסם לב"י, ואז הם התחילו להרגיש זרים במצרים, ולכן החיבור בין ביאתם למות יוסף המוזכר בסוף ספר בראשית.
אוה"ח: הגלות התחילה כבר בימי אברהם, ועכשיו התורה הדגישה את הגלות גם בבנים. ב. גם בני יעקב קיבלו על עצמם את גזרת ה' לצאת לגלות.
אֵת יַעֲקֹב, עם יעקב, אִישׁ וּבֵיתוֹ אונקלוס: כל אחד ירד למצרים יחד עם משפחתו.
בָּאוּ, אוה"ח: פעמים: באים! ובאו! כי לא כל בני המשפחה באמת התכוונו לקבל על עצמם את הגלות וממילא יש דרגות בין הבאים.
היו שבאו למצרים ברצונם, אך שאר משפחת יעקב באו בגלל ההכרח לרדת עם יעקב למצרים.
הכלי יקר: 2 ביאות: הראשונה: הביאה למצרים והשנייה: התחלת השעבוד.
ב רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה, שד"ל: בני יעקב מסודרים פה בסדר שלקח נשיו!
תחילה לקח את לאה (ובניה ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון),
ואח"כ לקח רחל (ילדה יוסף ובנימין, והזכיר תחילה בנימין, ויוסף הזכירו בסוף, כי לא בא עם אחיו, והיה במצרים בעת בואם).
ואח"כ לקח בלהה (ובניה דן ונפתלי) ולבסוף זלפה (ובניה גד ואשר).
ג יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן ד דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר
כלי יקר: התורה מספרת פה במעלת בני יעקב שהיו גדורים מעריות וכל אחד דבק רק באשתו, ונשא אישה לפני הירידה למצרים, כדי שלא יתחתן עם מצרית.
הטעם שהתורה כתבה את שמות השבטים: כי בנ"י נגאלו בזכות שלא שינו שמותם, וכל שבט נקרא בשמו, על שם הגאולה העתידה. וגם לא שינו לשונם, כי אם לא היו משנים את השם אלא רק את הלשון, לא היו השמות מורים על הגאולה.
ה וַיְהִי, כָּל נֶפֶשׁ, כלי יקר: נפש בלשון יחיד לומר שהיו מאוחדים.
יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ; א"ע: סך כל נפשות צאצאי יעקב היה 70. למרות שרק 69 נפשות ירדו למצרים, אך יעקב נכלל בכלל השבעים.
אוה"ח: יוצאי ירך יעקב היו רק 70 כי יוסף היה במצרים. אך לו לא היה יורד איתם למצרים, היו 82 נפש, כי יוסף היה זוכה להעמיד 12 שבטים.
וְיוֹסֵף, הָיָה בְמִצְרָיִם, רש"י: והלא הוא ובניו היו בכלל 70, ומה בא ללמדנו? וכי לא ידענו שהוא במצרים?
אלא להודיעך צדקת יוסף: הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו. אוה"ח: זה נכתב כדי לומר על צדקות יוסף.
ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. מתו שאר 70 נפש מצאצאי יעקב שירדו למצרים.
בני ישראל מילאו את מצרים, וריבוי זה התקבל בחשש אצל פרעה המלך:
ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ, בני ישראל שחיו בדור שלאחר הירידה למצרים התרבו.
וַיִּשְׁרְצוּ, רד"ק: תיבות אלו מתארות ריבוי טבעי עצום ומהיר, ביטוי לברכת ה' לבני ישראל אז, עד שהארץ התמלאה מהם.
ספורנו: לאחר מות השבטים, נטו בנ"י לדרך השרצים.
רשב"ם. מפרט את 4 לשונות השונות בהן תיארה התורה את התעצמות ב"י.
רש"י: רש"י: היו יולדות 6 בכרס אחת, את זה למד מ 4 תיאורים אלו, ומהמילים: מאוד מאוד, (כך שבסה"כ יש 6 תיאורים) שבנ"י ילדו 6 בכרס אחד.
וַיִּרְבּוּ, אוה"ח והכלי יקר: בניגוד לדרך הטבע שכאשר נולדים תאומים, הם נולדים חלשים, וכאן בני ישראל נולדו חזקים למרות שנולדו כמה בכרס אחד.
ב. אוה"ח: החוזק של בנ"י היה ממצרים, בזכות המצרים, שהרי המצרים נתנו לישראל אוכל בשנות הרעב.
ג. אוה"ח: פרעה חשש שישראל הם החשובים בממלכתו, וברגע שירצו, יעלו ממצרים, ואז לא יישאר כלום ממצרים.
רשב"ם: ב"י התרבו כי הבנים שנולדו להם לא מתו בעת שהיו קטנים.
וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד ב"י לא מתו בהיותם אנשים צעירים, אלא חיו שנים רבות.
א"ע: בנ"י היו תקיפים וחזקים, והתיאור של מאד מאוד לשיטתו היא שהתורה מדגישה שלא היה ניתן להתרבות ולהתחזק יותר ממה שבנ"י התחזקו.
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, שד"ל: ארֶץ גושן, אֹתָם ע"י שנולדו לב"י הרבה צאצאים, ואלו זכו לחיות הרבה שנים, לכן בני ישראל התרבו עד שהארץ התמלאה בהם.
התחיל מצב מאיים על ב"י במצרים לאחר שקם מלך חדש שלא הכיר את יוסף.
ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם,רש"י: רב ושמואל: חד אמר חדש ממש, וחד אמר שניתחדשו גזרותיו בבלי סוטה יא.
רד"ק: זה מלך שלא הכיר בטובות יוסף, ושינה את היחס לבני ישראל מאירוח לחשש ושיעבוד.
שד"ל: פרעה שהיה בזמן יציאת מצרים היה ממשפחת רעמסס, ומלכי משפחת רעמסס הכריתו כ 200 שנה קודם את אלו שבאו מערב וכבשו את המצרים ומשלו בם 100 שה. יוסף וכל בית אביו באו מצרימה בזמן ממשלת הרועים, ואלו אהבו את בני שם ודברו לשון הקרובה ללה"ק.
פרעה שבימי יוסף הושיב בני יעקב במיטב הארץ ברעמסס. אחרי 200 שנה אנשי משפחת רעמסס מרדו במלכים הנכרים ממשפחת הרועים, ומלכו תחתיהם;
ומשפחה זו שנאה את ב"י כי לקחו נחלתם, וגם מפני שהיו אוהבי הרועים ומהם בא פרעה שגזר על ישראל מה שגזר.
א"ע: החָדָשׁ לא היה מזרע המלוכה, ולכן התורה משתמשת ב: ויקם, כדי לומר שהקים עצמו ע"י שמרד בזרע המלוכה.
ספורנו: ברור מאליו שיוסף היה כתוב בספר דברי הימים, אלא שהמלך, כשראה את מעשי בנ"י, לא האמין שיכול להיות שב"י קשורים למלך הנעלה, עליו מסופר בספר דברי הימים.
כלי יקר: ויקם נאמר כי פרעה קם כדי להשמיד את ישראל. הכלי יקר משווה בין פרעה שרצה לאבד את זכר יוסף, לבין אחי יוסף שגם רצו לאבדו, ואת עצת כולם הפר ה'.
אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף, עשה עצמו כאלו לא ידע את כל פועלו של יוסף כ"ג רא"ם.
א"ע: המצרים שבאותו הדור מתו, וקם דור חדש שלא הכיר את יוסף.
אוה"ח: בדרך הפשט: הייתה הדרגתיות בהתדרדרות בנ"י, תחילה גרמה מיתת יוסף להתדרדרות מסוימת, ולאחר מכן מות האחים וכו'.
סיבות שהמצרים יכלו לשעבד את בנ"י: יוסף מת, השבטים מתו, וכל צאצאי יעקב, בנ"י התרבו וגרמו לקנאת המצרים, ומלך חדש מלך על המצרים.
החשש והעוינות של פרעה לעברים הולידו תכנית שעבוד ואח"כ השמדה: פרעה גזר גזירות על ב"י: מיסים גבוהים, עבודת פרך והריגת התינוקות.
ט וַיֹּאמֶר, הצורר הראשון שהגה את הרעיון ל"פיתרון סופי", לבני ישראל.
אֶל עַמּוֹ: הכשרת דעת הקהל לשנאת ורדיפת העבריים: הִנֵּה, אוה"ח: הסיבה שפרעה אמר: הִנֵּה היא כי הייתה מסורת בידם שהם יפלו בידי בנ"י, אלא שהדבר היה צריך להתעכב עד שיהיו 60 ריבוא, ולכן פרעה רצה למנוע מבנ"י להתרבות.
ב. הנה, עם בני ישראל הוא עם מבדל ומתבודד מכל העמים האחרים, בניגוד לעמים האחרים שהתערבבו עם המצרים.
עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ, ב"י הם עם רב יותר וחזק יותר מהעם המצרי.
י הָבָה, רש"י: זה לשון זימון, והפשט הוא שפרעה רצה להתחכם לעם ישראל.
נִתְחַכְּמָה. רד"ק: התחכמות. עצה מרושעת של פרעה ויועציו, בניסיון לעצור את הגידול הדמוגרפי בדרכים עקיפות ולא בבת אחת.
שד"ל: נעשה עצמנו חכמים ונפעל בערמה; נתחכם לו ונעשה עצמנו חכמים על העם הזה להשיג מבוקשנו שלא ירבה באופן שיוכל להילחם בנו.
חכמה בל' הקודש: ההנהגה בשכל. ויש חכמה כללית: התנהגות.
יש חכמה פרטית, ויש תכלית כללית: הצלחת האדם בכל ענייניו, ולהגיע אל ההצלחה כזאת צריך שהאדם ינהג בתבונה, וימשול ביצרו, ויתנהג תמיד בצדקה וירא מה'. וזו סתם חכמה במקרא.
לוֹ: רש"י: לעם. נתחכם מה לעשות לו (שמות רבה).
עפ"י הדרש הכוונה היא להתחכם למושיע ישראל, שיטביעו אותו במים, כיוון שברור שה' לא יעניש את המצרים חזרה מידה כנגד מידה, שהרי ה' הבטיח שלא יביא מבול על העולם.
רמב"ן: המצרים לא רצו להרוג את עם ישראל בחרב, כיוון שיש בכך בעיתיות גדולה בהשמדת עם שלם ע"י פקודה של המלך, וכן העם המצרי לא היה מסכים.
כך התחכם פרעה שהעם המצרי הוא זה שהשליך את התינוקות ליאור, וכאשר פנו בני ישראל אל השלטונות, השלטונות היתממו וביקשו שיביאו עדים.
הגזירה לא החזיקה מעמד הרבה זמן, שהרי כאשר אהרון נולד, לא הייתה גזירה זו, ומיד לאחר שמשה נולד, התבטלה הגזירה, אולי לאחר לחץ של בת פרעה על אביה או שהאצטגנינים של פרעה אמרו לו שכבר נולד מושיע ישראל, ולכן כבר לא היה טעם בגזירה הזו.
פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, רשב"ם: אם תארע מלחמה, אם יקרה מקרה שבו נילחם נגד עם אחר.
וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, נמנע את קצב הריבוי של בני ישראל,
וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, העם יעלה מהארץ וכבר לא ישכון בתוכנו, אלא יעלה לא"י.
ורבותינו דרשו: נתחכם למושיען של ישראל, לדונו במים, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת. (רש"י ישן).
רש"י: על כורחנו. ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. והרי זה כאלו כתב 'ועלינו מן הארץ' והם יירשוה.
יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו רש"י: על העם, שד"ל: אחר שאמר פרעה: הבה נתחכמה, הוסיף: הבה נשימה עליו שָׂרֵי מִסִּים, רש"י: שרים שגבו מהם מס.
ומהו המס? שיבנו ערי מסכנות לפרעה. רמב"ן: המס היה שב"י היו צריכים לשלוח אנשים כדי לבנות ערים אלו.
שד"ל: שרים גובי מס, והמס הוא לפעמים עשיית עבודה לצורך המלך.
האנשים הנבחרים לעבודת המלך הם עצמם נקראים מס להיותם מורמים מתוך הקהל.
אוה"ח: המצרים מינו את עם ישראל בתור שרי מיסים, כך שב"י לא יכלו להתחמק, ולא הייתה להם סיבה, אך לאט ראו ב"י שאם לא יצטרפו לעובדי הבניין, לא יצליחו לסיים את העבודה בזמן, ולכן הם התחילו לבנות את הערים.
שרים שיגבו מס מעם ישראל, ומפרטת התורה בהמשך הפסוק מהו המס שגבו המצרים מעם ישראל,
יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, רש"י: כל מה שהם ניסו לענות, כך הקב"ה החליט להרבות ולפרוץ.
כֵּן יִרְבֶּה, רש"י: כן רב ופרץ. ומדרשו: רוח הקודש אומרת: אתם אומרים: פן ירבה, ואני אומר: כן ירבה.
וְכֵן יִפְרֹץ;שד"ל: שבירה, בפרט הריסת גדר וקיר, ולדעתי אינו זז מענין הריבוי במספר כאילו אמר: וכאשר יענו אותו כן ירבה, וכן היה ריבויים לא בדרך הטבע.
וַיָּקֻצוּ, רש"י: קצו בחייהם. ורבותינו דרשו: כקוצים היו בעיניהם, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
עליית מדרגה בשעבוד: יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ, רש"י: בעבודה קשה המפרכת את הגוף ושוברו.
יד בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, מהן העבודות הקשות בהן שועבדו בני ישראל? שד"ל: בעשיית חומר ולבנים, וזו עבודה קשה, כי צריך לעמוד אצל כבשן האש.
בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, בניית בתים עם טיט ולבנים,
א"ע, את כל עבודתם אשר עבדו בהם, עבדו בהם (המצרים) בפרך.
רשב"ם: תחילה התורה תארה את העבודה הקשה בשדות ועכשיו התורה אומרת שעבודה זו הייתה בנוסף לעבודה שהעבידו את בני ישראל בפרך בעיר.
שד"ל: יש מפרשים: מלבד כל עבודתם, ופירוש זה נכון לפי הטעמים.
והנכון כראב"ע: כי מילות "עבדו בהם" כתובות 2 פעמים: את כל עבודתם אשר עבדו בהם בְּפָרֶךְ.
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, אונקלוס: הם הפכו את חיי ב"י למרים, ולא נסבלים.
ספורנו יש פה הדרגתיות: ככל שישראל המשיכו לחטא, כך המצרים מיררו יותר את חייהם.
אוה"ח: מירור החיים היה בכך שהמצרים תמיד הוסיפו עוד ועוד עבודות, כמו הכנת הלבנים. וּבְכָל עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה אֵת, כָּל עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם, גם עבודות שיכלו להיות קלות, המצרים הפכו אותן לקשות.
תכנית להשמדת הזכרים, ע"י המיילדות. רעיון שדרש שיתוף פעולה של המיילדות העבריות (שפרה ופועה), שסירבו לציית לגזירה.
טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם אוה"ח: כאן כתוב "ויאמר" ביחיד לאחר שכל תיאור השעבוד היה ברבים, כי פרעה אמר זאת בסוד למיילדות, כדי שהן לא יידעו על הגזירה ולא יסתירו את דבר הריונן.
לכאורה חסרה כאן אמירה, שהרי את צו פרעה להרוג את הזכרים, כתוב בפסוק הבא. על כך הוא עונה:
א. אמירה זו הייתה כדי לקרב דווקא את שפרה ופועה אליו מתוך שאר המיילדות.
ב. בציווי זה מינה פרעה את שפרה ופועה על שאר המיילדות.
ג. באמירה זו גרם פרעה למיילדות מעלה אמיתית כמו שכתוב בהמשך "ויעש להם בתים".
לַמְיַלְּדֹת, רש"י: לשון "מולידות", הָעִבְרִיֹּת לנשים שתפקידן היה ליילד את העבריות.
ספורנו: ציווי פרעה היה לשתי מיילדות שהיו בעיר מצרים.
א"ע: אלו שהיו ממונות על המיילדות, כי ברור שעל כל העם היה צורך ביותר מ 2 מיילדות.
כלי יקר: המיילדות היו מצריות, אחרת אין שום רבותא בכך שהם היו יראות את ה'.
הָעִבְרִיֹּת, לפי תרגום השבעים, המיילדות היו מצריות שילדו את העבריות. ילקוט שמעוני מנה את שפרה ופועה ברשימה של נשים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל. שד"ל: לפי שמות רבא א' י"ז, אנקלוס, רשב"ם ורמבמ"ן המילדות היו עבריות. רשב"ם: המיילדות שהן עבריות.
דון יצחק אברבנאל: ולא היו עבריות, כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדהן, אך היו מצריות המילדות את העבריות, עזרו להן ללדת, כנאמר: בילדכן את העבריות.
המתרגם האלכסנדרי והיירונימוס ויוסף פלאויוס ודון יצחק: היו המצריות מילדות את העבריות, וכן נראה! כי איך ייתכן שצווה על עבריה להכרית את כל בני עמה ויאמין שלא תגלינה הדבר?
לדעתי מילדות אלו לא היו מצריות, אלא מארץ גושן שהייתה קרובה לכנען.
הדבר ברור כי עם רב ועצום לא ייתכן שלא תהיינה לו רק 2 מילדות, לכן ראב"ע: שתי אלו היו שרות על כל המיילדות.
הספורנו: פרעה דיבר תחילה עם המיילדות שהיו בעירו, כי לא רצה לדבר עם כל המיילדות בפעם אחת, שאם היו כולן הורגות ילדי ישראל בזמן אחד, היה הדבר ניכר ומתפרסם, ואחר שהן לא עשו דברו, היה בדעתו לצוות כן לכל המיילדות בזו אחר זו לסירוגין כדי שלא ייוודע הדבר.
הכלי יקר ושד"ל: המיילדות היו מצריות, ופירוש הפסוק הוא: לַמְיַלְּדֹת (את) הָעִבְרִיֹּת. מובן מדוע נכתב "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים" בה"א הידיעה ולא סתם 'אלוהים', כאשר הכוונה היא לאלוהים שלהן, של המצריות, כמו שאמר יוסף (כשהציג עצמו כמצרי) לאחיו: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא בראשית מב יח.
יש בסיפור זה מסר שגם כשיש רק רשע, אפשר תמיד למצוא "צדיק בסדום".
אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, רש"י: שפרה – זו יוכבד על שם שמשפרת את הולד.
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. רש"י: לשון צעקה, כמו: ישעיהו מב יד כיולדה אפעה.
רש"י: זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה.
כלי יקר: חז"ל אמרו שדווקא מרים היא פועה מכיוון שהייתה נביאה ומדברת בדברי נבואה, ואילו שפרה היא יוכבד מכיוון שחזרה לשופרה, חזרה לנערותה וילדה את משה.
זה מראה עד כמה פרעה נכשל בעצתו שקרא דווקא לשתי נשים ששמם מורה שהם קשורות לגאולת ישראל, ודווקא אותם ציווה להרוג את הזכרים.
שפרה ופועה לא הוצרכו לתהליך הלידה עצמו, שהרי הן אמרו במפורש לפרעה שנשות ישראל יכלו ללדת בעצמן, אלא כל תפקידן: לשפר את הוולד.
טז וַיֹּאמֶר, לשפרה ופועה: בְּיַלֶּדְכֶן, רש"י: = בהולידכן. אֶת הָעִבְרִיּוֹת, א"ע: כל מי שבא ממשפחת עבר נקרא עברי.
וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, רש"י: מושב אישה יולדת, ובמקום אחר נקרא: משבר.
שד"ל: כיסא היולדת, ויש מפרשים על הרחם; אונקלוס: האבנים הם מושב לאישה היולדת.
אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, רש"י: הקפיד רק על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להיוולד בן המושיע אותם.
א"ע: הציווי היה להרוג בסתר כדי שהעם לא יידע שפרעה עושה חמס.
וְאִם בַּת הִיא אם הוולד היא נקבה, וָחָיָה, אל תהרגו אותה!רש"י: ותחיה.
כלי יקר: צריך לחזור ולומר להחיות את הבנות, כי פרעה רצה למנוע אי הבנה שמא יחשבו שגם אם הוא בן צריך להרוג אותו למרות שהוא יכול להועיל לעבודה, וכל שכן אם היא בת.
אוה"ח: פרעה ציווה שהבנות יחיו מ 2 סיבות: א. כדי להסתיר את הריגת הזכרים, אם היו הורגות את כל התינוקות, אף אחד לא היה קורא להם.
ב. ע"י שהבנות יתרבו, יהיו חייבות להתחתן עם מצרים, ואז ייטמאו בנ"י ולא יוכלו לעלות לא"י.
המיילדות הפרו את הצו המלכותי, וספקו תירוץ אינטליגנטי: לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. (א, יט).
יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת הָאֱלֹהִים, המיילדות יראו מה'.
וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אוה"ח: "כאשר דבר" הוא תיאור זמן, בד"כ כאשר עובר זמן מגזירה של מלך, הגזירה מתעדנת ואין כ"כ חשש אם לא ישמעו בקול המלך, אך כאן המיילדות עברו על צו המלך בסמוך מאוד לגזירה וזו גדולתן.
אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, הן לא עשו מה שציווה אותן המלך ולא הרגו את הבנים.
וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת הַיְלָדִים, רש"י: לא רק שהשאירו את הזכרים בחיים, אלא גם דאגו לספק את צרכי התינוקות ולדאוג להם לאוכל ולכל צורכם, בבלי סוטה יא.
שד"ל: הניחום בחיים, כ: דברים כ' ט"ז לא תחיה כל נשמה. א"ע: התכוונו בכל כוחן להחיות את הזכרים.
יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, שאל: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; שד"ל: איך זה שבזדון בטלתן את מצוותי?
אוה"ח: פרעה ידע רק על סיפוק מים ומזון, והבין בשכלו שהמיילדות מחיות את הזכרים. לכן יש כאן 2 שאלות: שאלה אחת על הדבר שפרעה ידע בוודאות שהמיילדות מחיות את הילדים, ושאלה נוספת על מה שפרעה לא ידע בוודאות אלא רק הסיק מהשאלה הראשונה והיא מדוע הן מחיות את הילדים.
וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים ואתם גרמתן לבנים שיחיו.
רש"י: לא רק שלא הרגתם את הילדים, אלא שעזרתם להחיות אותם ע"י סיפוק מים ומזון.
יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה שפרה ופועה אמרו לפרעה מלך מצרים, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, אונקלוס: העבריות לא דומות למצריות.רשב"ם: בריאות, פקחות וממהרות ללדת.
כִּי חָיוֹת הֵנָּה העבריות בקיאות בחוכמת המיילדת. ע"פ חז"ל: בנות ישראל משולות לחיות, ואינן צריכות מיילדת כמו שחיות אינן צריכות מיילדת.
ספורנו: מרוב בקיאותם, אם נרצה לעשות דבר שונה מתפקידנו, כמו להרוג את הזכרים, הן בוודאי ירגישו בזה.
בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ, רש"י: העבריות יולדות את בניהן עוד לפני שהמיילדת מספיקה להגיע אליהן, ולכן איננו יכולות להרוג את הזכרים שבהם.
רש"י: בקיאות כמילדות. ורבותינו דרשו (שמות רבה): הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות? גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו, הרי הכתוב כללן.
כ וַיֵּיטֶב אֱלֹוקִים, רש"י: הטיב להן. שד"ל: ה' היטיב למיילדות, שפרה ופועה, בזה שנתן להן רחמים לפני פרעה, שלא המיתן בחרון אפו; ואם היה הורג אותן ומעמיד אחרות תחתיהן, החדשות היו מקיימות גזרתו לבלתי ימית אותן; והנה מן הטובה הזאת שהיטיב ה' למיילדות? שנתרבה העם והיה עצום מאד.
לַמְיַלְּדֹת, מהי הטובה שגמלן? וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, אונקלוס: בזכות המיילדות שלא שמעו לקול גזירת פרעה, עם ישראל התרבה והתחזק.
אוה"ח: ה' הטיב למיילדות שהיה להם כל טוב, ומכיוון שכך היה כוח בידם להחיות כל כך הרבה תינוקות מישראל. כמו כן הסביר שה' הרבה את בנ"י ועי"כ הרבה למיילדות מצוות.
כא וַיְהִי, כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוקִים, א"ע: בזכות ששפרה ופועה יראו מה' ולא מפרעה.
וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים, ה' בירך את המיילדות ונתן להן בנים, ופרו ורבו, והעמידו בתים.
א"ע: ה' עשה להן בתי כהונה, לוויה ומלכות שיצאו שפרה ופועה (כהונה ולוויה משפרה – יוכבד, ומלוכה ממרים – פועה) וזו ההטבה שה' היטיב למיילדות המוזכרת בפסוק הקודם.
רש"י: בתי כהונה, ולויה ומלכות. כהונה ולויה, מיוכבד, ומלכות, ממרים ככתוב: בבבלי סוטה יא ע"ב. שד"ל: ה' עשה למיילדות בתי כהונה ולויה ומלכות.
רשב"ם: סיבת הבתים הייתה למנוע מהמיילדות להישאר אצל היולדות העבריות, לכן ה' עשה למיילדות בתים שיוכלו להישאר בהם מוגנים.
ראב"ע: זה גמול מה' למיילדות. או שבשכר שחיו המיילדות את בני ישראל, הרבה להן ה' משפחות וצאצאים.
רשב"ם ור"י עראמה: פרעה עשה בתים למיילדות לשמרן, שלא תלכנה אל העבריות היולדות; וזה רחוק ממשמעות הלשון.
ר' משה חפץ (מלאכת מהשבת): שאחר שנודעה צדקת המיילדות נתרבו להן הבתים הקוראים להן;
רמב"ן: פסוק מחובר שלאחריו, ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים וכי עשה האל להם (לישראל) בתים ומשפחות רבות, אז ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד..
ואז הגה פרעה תכנית להשמדת הזכרים על ידי השלכתם ליאור.
הכתוב לא מספר לנו כיצד נהגו המצרים ביחס לצו אכזרי זה. אך בפרק הבא נפגוש את בת פרעה שפעלה בניגוד לצו אביה.
כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל עַמּוֹ: כל אחד מהם היה צריך לספר לשכנו על הגזירה כדי שגם הוא יבצע את הגזירה.
לֵאמֹר: שד"ל: ראה שלא הועילה עצתו לעשות דבר בסתר, עשה בפרהסיה וציווה לכל אנשי מצרים, כשיזדמן להם לראות או לשמוע תינוק עברי, שישליכוהו היאורה.
כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, שד"ל: הנולד. אין ספק שהכוונה: הילוד לעברים. רש"י: לכן יש לפרש את דברי בת פרעה: מילדי העברים הוא.. שבת פרעה ראתה את מילתו.
הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, תשליכו אותו ליאור, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
רש"י: אף על המצרים פרעה גזר גזירה זו. יום שנולד משה, אמרו לו האצטגנינים: היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואים אנו שסופו ללקות במים. לכן גזר אותו היום אף על המצרים שנאמר: כל הבן הילוד, ולא נאמר: הילוד לעברים, והם לא ידעו שסופו ללקות על מי מריבה.
לְמַעַן עַנֹּתוֹ שד"ל: שמתוך שיעבדו בעבודת פרך ייחלש כוחם ולא יתרבו כל כך, וגם הנולדים לא יהיו כ"כ בריאים וחזקים. בְּסִבְלֹתָם, רש"י: של מצרים.
המצרים מינו שרי מיסים כדי לענות את ישראל בעבודות במצרים, והעינוי זה: ביצוע העבודה.
ספורנו: מטרת המצרים הייתה לשכנע את ב"י להגר לארץ אחרת.
א"ע: מטרת המצרים הייתה להחליש את העם שלא ירצה ללדת עוד ילדים.
שד"ל: אין זה נשיאת המשאות על כתף (כפירוש רד"ק ורמבמ"ן) אלא הושאל לכל עבודה שאדם מעמיס על חברו.
וַיִּבֶן עם ישראל בנה, עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, שד"ל: אפשר שערים אלו כבר קמו, כי "בנה" נאמר גם על חידוש וחיזוק מה שכבר נבנה.
רש"י: שלא היו ראויות מתחילה לכך, וחזקום וביצרום לאוצר.
וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, רש"י: לכנוס בהן תבואה, העברים בנו לפרעה ערים שבהן הניחו אוצרות, וערים אלו היו חייבות להיות ערים מבוצרות יותר מערים רגילות, ולכן היה קשה יותר לבנות אותם.
אֶת פִּתֹם, רש"י: הירודוט (הסטוריון זר) ) מזכיר עיר ששמה פאטומוס הקרובה לים סוף.
וְאֶת רַעַמְסֵס, עם ישראל בנה ערי אוצרות שנקראו: פיתם ורעמסס. רש"י: ערים אלו היו ערים חלשות, ועם ישראל הפך אותן לערים מבוצרות.
רש"י: יאסט: פרעה גזר על ישראל לבנות ולחזק את העיר רעמסס שהייתה קודם לבני משפחתו, ואולי שם בתוכה אנשי צבא להשגיח על ישראל שלא ימרדו.
מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל המצרים לא רצו לחיות בגלל ב"י, קצו בחייהם. א"ע: הכוונה בארץ שהתמלאה מבנ"י היא ארץ גושן, רעמסס.
רמב"ן: תחילה רק חלק מהמצרים העבידו חלק מעם ישראל, אח"כ כל העם המצרי העביד את כל העם, וכל אחד יכל לקחת כמה עבריים שרצה לקחת.
א"ע: הייתה הכבדת השעבוד. כלי יקר: הכוונה היא שהמצרים העבידו את ב"י גם בעבודה זרה.
וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה: חרישה, קציר ושאר עבודות השדה.