מלכים ב' פרק ז'

מלכים ב פרק ז א וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, מצודות: אלישע אמר לנוכחים שהיו אתו (יהורם ואנשיו). שִׁמְעוּ דְּבַר ה': תרגום: קבלו והפנימו את דברי ה'.

 כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, מצודות: בעת הזאת מחר, בעוד 24 שעות, תימכר סאה  של קמח מנופה במחיר של שקל אחד בלבד.

 וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן, מצודות: ושתי סאים של שעורים יימכרו בשקל אחד בלבד של שער שומרון.

שער העיר הוא מקום קבוע בו נהגו למכור תבואה. אלישע אמר: מחירי הסולת והשעורים ירדו כ"כ (בעקבות השפע הגדול שיהיה) עד שיהיה ניתן לקנותם בזול.

ב וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹוקִים וַיֹּאמַר, מצודות: השר שהמלך נשען עליו כשהגיע אל הנביא ענה לאלישע הנביא ואמר:

 הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, מצודות: אפילו אם ה' היה עושה ארובות בשמיים ומשם מוריד סולת ושעורים,  הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?

 מצודות: האם יוכל לקרות דבר כזה שהסולת והשעורה ימכרו כל כך בזול?

 וַיֹּאמֶר אלישע: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, מצודות: אתה תראה בעינייך שהנבואה תתקיים ומחירי הסולת והשעורים יהיו זולים מאוד.

 וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל, המלך לא הגיב לבשורת אלישע ולא לדברי הפקפוק של שלישו, אולי כי לא ידע במה להאמין.

מצודות: אך לא תזכה לאכול מסולת זה. כעונש על שלא האמנת לדברי הנבואה, תיראה שהנבואה תתקיים, אך לא תוכל ליהנות מקיום הנבואה, כי תמות לפני שתספיק לאכול מהשפע הגדול שיהיה באוכל.

ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר; מצורעים היו מוצאים מחוץ למחנה כמו מרים אחות משה, מכיוון שהארמים צרו על העיר, המצורעים ישבו בפתח, מחוץ לעיר, אבל רחוק מהארמים הצרים על העיר.

מצודות: 4 מצורעים עמדו בפתח השער של העיר שומרון (המצורעים ישבו בדד מחוץ לעיר).

מְצֹרָעִים, לפי חז"ל מדובר בגיחזי ובניו. נעמן טבל בירדן, כדי להחלים ממחלתו, גיחזי קיבל ממנו את מחלתו, לאחר שאלישע רק קילל אותו.

 מלבי"ם: את שאר המצורעים ריפא אלישע כפי שריפא את נעמן ורק את גיחזי ובניו לא ריפא.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ 4 המצורעים אמרו זה לזה: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ, מצודות: מדוע אנחנו יושבים כאן בשער העיר עד שנמות ברעב.

ד אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר, תרגום: אם נאמר שניכנס לתוך העיר שומרון. וְהָרָעָב בָּעִיר, יש רעב בעיר ואין שם אוכל, וָמַתְנוּ שָׁם, אז נמות בעיר מרעב,

 וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה, נשאר מחוץ לעיר, וָמָתְנוּ נמות, וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, תרגום: נלך וניכנע לפני מלך ארם, אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה,

מצודות: אם הארמים ישאירו אותנו בחיים, אזי אנחנו נחיה ולא נמות ברעב, כי יש להם אוכל, וְאִם יְמִיתֻנוּ,  וָמָתְנוּ, שמא וודאי – שמא עדיף, אם נישאר במקום, נמות, אם נצא אל הארמים, אולי נחיה.

מצודות: הרי בכל מקרה נמות ברעב.

ה וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, נֶּשֶׁף זו הרוח המגברת לפנות בוקר. (או הרוח המתגברת לפנות ערב). המצורעים העדיפו להגיע למחנה ארם, בחושך.

לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, תרגום: המצורעים קמו בערב כדי להיכנס למחנה ארם. וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם,  וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ.

ו וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל. ביטוי לנוכחות א-להית אמיתית. לכן מועצמת כפירת השליש באפשרות הישועה, ועונש המוות שקיבל.

וַה' הִשְׁמִיעַ ב past perfecet במקום: וישְׁמִיעַ, שזה עבר רגיל. כלומר ה' השמיע את הקולות לפני בוא המצורעים. המצורעים באו לפנות ערב והארמים ברחו כשהחשיך, אחרת הצופים מעל החומה היו רואים את בריחתם.

מצודות: (לפני שהגיעו הארבעה למחנה) החיילים שמעו קולות של מרכבות, סוסים וחיילים.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ, מצודות: יהורם מלך ישראל שכר את מלכי חת ומצרים כדי לצאת נגדנו למלחמה.

חיילי ארם חשבו שהקולות שהם שומעים עולים מהתקפת צבאות ישראל חת ומצרים.

פניקה. ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, ברחו בערב, וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, חיילי ארם עזבו את אוהליהם, סוסיהם וחמוריהם. למה? כי דהירת סוסים משמיע קול, והם פחדו שיתפסו אותם, בשל קולות בעלי החיים.

הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא, מצודות: מחנה ארם נשאר שלם כאילו חיילי ארם עדיין שם. הבורחים לא לקחו איתם ציוד.

 וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם, נראה שבכל מהלך בריחתם, המשיכו לשמוע קולות שהפחידו אותם. מצודות: חיילי ארם ברחו כדי להציל את עצמם.

ח וַיָּבֹאוּ 4 הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, תרגום: המצורעים נכנסו לאוהל אחד ואכלו ושתו את כל מה שהיה שם.

 וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, נטלו איתם מהאוהל: כסף, זהב ובגדים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ, והטמינו את הכסף, הזהב והבגדים שהוציאו מהאוהל,

מתאים לגחזי לטמון כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים. הרי קודם כתוב: כִּכְּרַיִם כֶּסֶף .. וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים .. וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל .. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת;מלכים ב ה 23.

 וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר, תרגום: המצורעים שבו ונכנסו לאוהל אחר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ, ונטלו גם משם כסף, זהב ובגדים, והטמינום.

המצורעים לקחו שלל ממחנה ארם שברח.

וַיָּבֹאוּ .. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ…" (פסוק ח). רצף פעלים.

ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, זה לזה, לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים,

מלבי"ם: המצורעים אמרו שביום הזה יש צורך להתנהג אחרת מאז שחמדו את ממון נעמן. הפעם הם צריכים להתחלק בממון עם שאר העם.

מצודות: אין זה טוב וישר שאנחנו מחביאים את השלל ונשארים במחנה ארם,

 הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, מצודות: היום הוא יום של בשורה, ביום הזה ניתן לבשר לעם ישראל שחיילי ארם ברחו.

 וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, מצודות: ואם נשתוק ולא נבשר לעם שחיילי ארם ברחו. וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר, מצודות: ונמתין עד הבוקר עם הבשורה. וּמְצָאָנוּ עָווֹן,

עכשיו המצורעים: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא …וּמְצָאָנוּ עָווֹן = עונש או חטא.

הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף? אלישע הוכיח את גחזי על שלקח כסף מנעמן. עכשיו הייתה לגחזי הזדמנות לכפר על חמדנותו בעבר. ואולי לכן נרפאו, הוא ובניו מהצרעת, כי בפרק ח' גחזי מדבר עם המלך, ואינו חולה.

בלילה המצורעים חמסו בתאוות בצע את המחנה הריק, אך לפני זריחת השמש, הם נזכרו בגוועים מרעב בשומרון, ואולי מצפונם הציק להם.

ידעו שעם אור ראשון יבחינו במחנה שהארמים ברחו, ויאשימו אותם, שלא חזרו מיד לבשר, על מנוסת ארם.

מצודות:  הדבר יתגלה ע"י מישהו, ואותנו יאשימו שלא בישרנו בזמן.

מהר"י קרא: העוון הוא שאם ביום המחרת יגיעו חיילים מישראל למחנה ארם, הם יחשבו שהמצורעים הם ארמים ויהרגו אותם.

4 המצורעים החליטו לדווח למלך על מה שקרה, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, תרגום: בואו ונלך עכשיו, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ, נספר שחיילי ארם ברחו מהמחנה.

בשורה טובה יש לבשר מהר, ואולי המלך יתגמל אותנו על הבשורה?

דווקא המצורעים התעלו, ולמרות שבני עירם נידו אותם, הם הפסיקו לדאוג לעצמם, והחליטו לבשר למלך ולבני עמם על הנס.

מדוע דווקא מצורעים בשרו על הישועה? 1. אנשי שומרון היו נצורים, אין יוצא ואין בא, רק המצורעים שישבו בשער יכלו לצאת אל מחנה ארם.

2. יכול להיות שה' שלח דווקא מצורעים, כדי להראות ששומרון לא ניצלה כי חזרו בתשובה, אלא כי צדיק גוזר וה' מקיים, ה' קיים את הבטחת אלישע על ישועה.

י וַיָּבֹאוּ, תרגום: 4 מצורעים הגיעו אל פתח העיר שומרון, וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר, רד"ק: 4 המצורעים אמרו זאת לשומר בשער העיר והוא קרא לשומרים

  וַיַּגִּידוּ לָהֶם, רלב"ג: המצורעים אמרו לכל השומרים, לֵאמֹר:  בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ, תרגום: הגענו עד למחנה ארם, ולא היה שם אף אחד.

 וְקוֹל אָדָם, תרגום: אין במחנה ארם קול של אף אדם, כי אין שם אף אחד, כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר, מצודות: כל בע"ח קשורים לאבוס, המקום שבו האכילו אותם.

 וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה, מצודות: וגם האוהלים נשארו בדיוק כפי שהם היו לפני שמחנה ארם ברחו וחיילי ארם לא הוציאו משם דבר.

יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים, מצודות: שומר העיר קרא אל שומרי המלך, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה, מצודות: שומרי בית המלך מסרו את דברי המצורעים לאנשים שהיו בתוך ארמון המלך.

יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה מה היה המלך צריך להגיד? זה בדיוק מה שניבא לי אתמול הנביא אלישע.

וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו יהורם מלך ישראל, קם בלילה ואמר:  אָגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם, תרגום: אומר לכם מה התחבולה שעשו לנו חיילי ארם.

 יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, רש"י: חיילי ארם ידעו שאנחנו רעבים ורוצים לצאת מחומת העיר ולמצוא אוכל, וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה, לֵאמֹר: לעצמם, 

כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר, מצודות: כשחיילי ישראל ייצאו משומרון כדי למצוא אוכל, וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים  ניקח את חיילי ישראל בשבי כשהם עוד חיים,

וְאֶל הָעִיר נָבֹא, המלך חשש מתחבולה ערמומית.

המלך נהג בזהירות וחשדנות, אך לא הציע תוכנית פעולה. ונראה שגם לא זכר את הבטחת אלישע לישועה קרובה, ולכן חשש כל כך. חשש זה מסביר את הציניות של שלישו אח"כ, נראה שכל אחד מהם השפיע על חברו.

מלבי"ם: למדים על רשעות יהורם שלמרות שאלישע הבטיח לו שלמחרת הרעב ייגמר, הוא עדיין לא האמין בכך וחשב שארם הערימו עליו.

תרגום: ואחר כך נוכל להיכנס ולכבוש את שומרון, בלי שמישהו יעצור אותנו.

יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, תרגום: ישלחו 5 סוסים, שעדיין לא מתו ברעב, (ופרשים) כדי לבדוק אם מחנה ארם הכין מארב, 

 הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, מצודות: הרי בכל מקרה גורלם יהיה כגורל שאר העם שנשאר בעיר, והם ימותו ברעב עם כולם.

 הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ, מצודות: ואם הם ייצאו למחנה ארם וימותו, גורלם יהיה כגורל חלק גדול מהעם שכבר מת בשנות הרעב.

 וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה, מצודות: ונשלח רוכבים למחנה ארם וכך נבדוק אם באמת כדבריך, מחנה ארם ריק בגלל תחבולה.

 רד"ק: הסוסים בכל מקרה כחושים כשאר העם שנמצא בשומרון. גורל הסוסים היה כמו שאר העם שמת ברעב ונשארו רק 5 סוסים חיים.

 רלב"ג: אם הסוסים יימלטו (לא כתוב שרכבו עליהם פרשים) לא יהיה בכך הפסד.

יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים, העדיפו לסכן רק 2 סוסים, מצודות: עבדי יהורם לקחו 2 רוכבים על סוסים (ולא 5 כהצעת העבד, כי יהורם לא רצה לסכן 5 רוכבים.

אולי לא נמצאו 5 מתנדבים, שהסכימו לצאת, אלא רק שנים.

  רד"ק: בחרו את השניים הטובים מתוך החמישה.

 וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם, המלך אימץ את התוכנית ההגיונית שהציע עבדו.

העבד בדומה למצורעים, העדיף לנסות, כי הניסוי נותן תקווה, ואם יישארו בעיר, וודאי ימותו, עדיף לבחור בתקווה.

מצודות: יהורם שלח את הרוכבים לכיוון מחנה ארם, לֵאמֹר: אמר לרוכבים: לְכוּ וּרְאוּ לכו ובדקו מדוע מחנה ארם ריק?

טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן, תרגום: הרוכבים הלכו אחרי חיילי ארם עד שהגיעו לנהר הירדן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם,

מצודות: לאורך כל הדרך שבו הלכו הרוכבים, היו בגדים וכלים שחיילי ארם השליכו מעליהם, כדי להקל מעליהם את המשקל, ויוכלו לברוח יותר מהר.

 בְּחָפְזָם, מצודות: ברחו בחיפזון, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים השליחים הפרשים חזרו אל מחנה ישראל, וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ ואמרו ליהורם שמחנה ארם באמת ריק.

טז וַיֵּצֵא הָעָם מהעיר שומרון, וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, תרגום: תושבי שומרון בזזו את מחנה ארם, שהיה מלא באוכל.

 וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה' לאחר שתושבי שומרון בזזו הרבה אוכל ממחנה ארם, המחיר של סאה סולת היה שקל, והמחיר של 2 סאים של שעורים היה שקל, כמו שה' אמר שיהיה.

יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר, המלך רצה שהשליש יכוון ויווסת את התנועה מהעיר ולתוכה.

מצודות: יהורם מלך ישראל מינה את השר שהוזכר בתחילת הפרק, לשמור על שער העיר.

 וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, השליח שהמלך הפקיד על שמירת השער, נמחץ מהדלת, והוא, נמחץ ברגלי הבוזזים.

מצודות: תושבי שומרון רמסו את השר, כשהתנפלו על מחנה ארם המלא באוכל,

מלבי"ם: אם השר לא היה מת, היה בכוונתו לייקר את מחירי הסולת והשעורים כדי להוכיח שנבואת אלישע לא התקיימה.

 וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹוקִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, השר מת כדברי אלישע הנביא, שאמר את הנבואה כאשר יהורם מלך ישראל ירד אליו לתפוס אותו.

השליש זכה לראות את נס ירידת המחירים, אך לא זכה להנות מהם, כנבואת אלישע.

יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹוקִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן, ישועת ה', כהרף עין. אברהם ושרה  איציק מאנגר.

אבריימל מתי יהיה לי בן, הן אנו כבר באים בימים, אישה אחרת בגילי, הרתה כבר שתים עשרה פעמים אברם אבינו שותק ומחייך
עשן ממקטרתו עולה
צריך סבלנות, אם רוצה אלוהים, אפילו מטאטא יורה אבריימל דע כי בלילות, גופי בבכי מר מרעיד, הלא הגר היא רק שפחה, ואני היא האישההחוקית, כוכב אראה בתוך חלום נדמה לי זאת נשמת ילדי
בחושך גשם ורוחות
יבכה בדרך הנדודים כשלפעמים בנו של הגר, בשמש מקפץ כמו גדי
ארכון אז ללטף אותו
ולפתע עצובה ידי, אבריימל מתי יהיה לי בן? הן אנו כבר באים בימים, אישה אחרת בגילי, הרתה כבר שתים עשרה פעמים

מצודות: ביום המחרת, בדיוק כעבור 24 שעות, מחיר של סאה סולת יהיה שקל אחד, ומחיר 2 סאים שעורים יהיה שקל אחד בלבד.

יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹוקִים וַיֹּאמַר: וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, מצודות: גם אם ה' יעשה ארובות בשמים ויוריד משם סולת ושעורים,

הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר: הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל ואתה לא תוכל לאכול מהסולת והשעורים.

אֱלִישָׁע ניבא באוזני המלך וכל השומעים, כי הישועה קרובה וכי עליהם להחזיק מעמד רק עוד יום אחד. מאזיניו האמינו לו ורק שליש המלך כפר, הגיב בחוסר אמון ובאמירה הצינית "ה' עֹשֶׂה אֲרֻובּוֹת בַּשָּׁמַיִם. הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? אלישע ענה: וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. תראה, אבל לא תיהנה.

השליש ראה את הנס אך לא זכה ליהנות ממנו כי נרמס בידי אחיו הבוזזים (הרב ואלטר שי, מצב הרוח, ב אייר תשעג 228).

כ וַיְהִי לוֹ כֵּן התקיימו נבואת אלישע, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר

בַּשַּׁעַר, הוא פקפק בדברי אלישע שנגעו בַּשַּׁעַר המחיר, ולכן מצא את מותו בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת, ולא זכה לאכול מהשפע הגדול של האוכל.

ישועת שומרון התגלגלה ע"י מי שלא היה ראוי לה ולא האמין בה, אולי לכן שלוחי ההצלה היו 4 אנשים משפל המדרגה, מתחתית הסולם החברתי: 4 מצורעים. דווקא הם אלו שהביאו לפתיחת שערי שומרון "כעת מחר" ולביזת מחנה ארם, ולהצלת העיר מהרעב.

מאידך, שליח ההשגחה לקיים את נבואת הפורענות היה מי שעומד בראש הסולם החברתי – מלך ישראל, הרב סמט.

"מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת לב, ע"א).

יוֹם בְּשׂוֹרָה – רחל.בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָאאֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;אַרְבָּעָה מְצֹורָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,אִם מִפִּי מְצֹורָע הִיא תָבוֹא.הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹול –אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹראוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.יוֹם בְּשׂוֹרָה – אלמונית באינטרנט.בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הָנוֹרָא,אֶל חַדְרֵי לִבִּי הִתְגַּנֵּב;חִיכִּיתִי, יִיחַלְתִּי לְיוֹם הַבְּשׂוֹרָה,הַיּוֹם בּוֹ יִשְׁכַּךְ הַכְּאֵב.פָּשַׁט הָאוֹיֵב מִמַּעֲמְקֵי הַתֹּוהוּ,וְכֹה בּוֹדֵדָה הוֹתִירָנִי בַּמַּעֲרָכָה.אָז גַּם אִם מְצֹורָעִים לְהוֹשִׁיעַ יָבוֹאוּ,מַבְטִיחָה – אֲקַדְּמָם בִּבְרָכָה.בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר לֹא אֶטְרַח לְהַבְחִין,אֵין זֶה זְמַן לְהַבְחָנוֹת מִסּוּג זֶה!כָּל שְׁלוּחָיו שֶׁל מָקוֹם בְּעֵינַי רְאוּיִים,גַּם בְּיוֹם בְּשׂוֹרָה שֶׁכָּזֶה.

רחל המשוררת חלתה בשחפת, וחבריה החליטו, שהיא מסכנת אותם, והיא נאלצה לגלות לתל אביב, שם התמודדה עם מחלתה בבדידות.

היא הייתה אמורה להזדהות עם המצורעים, שחלו כמוה, והורחקו אל שער העיר, אך נראה שהיא הפנימה את עמדת חבריה, וטענה שאינה רוצה לקבל בשורה טובה מיד טמא.

שירה נכתב, בשנת 1926 או 1927 עסק בקשר שבין האמצעים לבין המטרה, ולדעת המשוררת, המטרה אינה מקדשת תמיד את האמצעים; ישנם אמצעים בלתי ראויים, עד שיש להעדיף מוות מרעב במצור על פני בשורת גאולה מפי מי אדם שאינו מתאים.

מדוע לא רצתה רחל לשמוע את הבשורה מפי המצורעים? אולי התמרמרה שאלו שהחברה נידתה, הם אלו שהביאו לחברה את בשורת הגאולה. לא ברור אם רחל התכוונה לאירועים בימיה או ביקשה לעשות שימוש בסיפור מקראי ידוע כדי להעביר מסר על–זמני: "אך אני לא אובה בשורת גאולה עם מפי מצורע היא תבוא; הטהור יבשר וגאל הטהור…"

המשוררת כתבה: המצב קשה מאוד, ויש לו פתרון. אלא שמביא הפתרון אינו מוצא חן בעיני ועל כן אני דוחה אותו. לא די בהצלה, אלא גם השליח חייב להיות לפי טעמי, אחרת אני מעדיפה למות ולא להיגאל.

ח., גורי המשורר התנגד לדעה זו וכתב: אחד השירים שהעסיקו אותי כל חיי, הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו התייחסה לבשורת המצורעים.

ביולי 1946, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. למחרת פרסם עיתון מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי – בין הציווי המוסרי 'לא תרצח' – ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות.

בעיתון (16/10/06) כתב חיים גורי: הוסיפי אותי למצורעים. לימים ביקשתי מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים.

"רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה' (במיל). משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן" (ח., גורי).

המצורעים מאירים את מקום השוליים ביחס לחברה כולה.

 (מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה – דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תזריע – מצורע (תשס"א 2001)

חנן פורת התנגד לדעת גורי וכתב (תנך שבע"פ חמד 2014, 104), שיש חשיבות למבשר. כאשר יואב הרג את אבשלום, בניגוד לרצון דוד המלך, יט וַאֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, אָמַר, אָרוּצָה נָּא, וַאֲבַשְּׂרָה אֶת-הַמֶּלֶךְ:  כִּי-שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו.  כ וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב, לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ, בְּיוֹם אַחֵר; וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת.  כא וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה; וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ.  כב וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, וַיֹּאמֶר אֶל-יוֹאָב, וִיהִי מָה, אָרֻצָה-נָּא גַם-אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה-זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, וּלְכָה, אֵין-בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת.  כג וִיהִי-מָה אָרוּץ, וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ; וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַכּוּשִׁי.  כד וְדָוִד יוֹשֵׁב, בֵּין-שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים; וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל-גַּג הַשַּׁעַר, אֶל-הַחוֹמָה, וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ.  כה וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה, וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אִם-לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ, וְקָרֵב.  כו וַיַּרְא הַצֹּפֶה, אִישׁ-אַחֵר רָץ, וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל-הַשֹּׁעֵר, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גַּם-זֶה מְבַשֵּׂר.  כז וַיֹּאמֶר, הַצֹּפֶה, אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן, כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה, וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא.  כח וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ, וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו, אָרְצָה. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר סִגַּר אֶת-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת-יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.  כט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב, וְאֶת-עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי, מָה.  ל וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה; וַיִּסֹּב, וַיַּעֲמֹד.  לא וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי, בָּא; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם, מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ.  לב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי, הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ, לְרָעָה. אחימעץ אומנם רץ מהר והגיע ראשון, אך מכיוון שהיה אִישׁ טוֹב לא הוא בישר למלך, על מות בנו, כי אם הכושי. אמנם לפעמים חייבים לבשר בשורה רעה, אך עדיף לבשר טוב.

מאז אלישע ריפא את נעמן, שר צבא ארם, הוא נודע שם כ- הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל… יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. אך מלך ארם, לא נבהל מכוח הנביא ושלח חילים לתפוס אותו.

וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב;

וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.

אלישע גרם בדרך נס לחיילי ארם שנשלחו לתופסו, לאבד את חוש ההתמצאות, והם היו בבחינת "רואים ואינם יודעים מה רואים" (רש"י). כך הצעידם באור יום לתוך שומרון, חיילי ארם וודאי היו המומים כשמצאו עצמם מוקפים בחיילי ישראל.

בתחילה מנע מחיילי ישראל, מליפול בשבי ארם, בסוף שבה עת גדודי ארם.

עצת הנביא, אשר בוודאי הדהימה את המלך, שלושה רכיבים:
א. הוא אסר על המלך להרוג את השבויים,

ב. הוא ציווה על המלך להאכיל ולהשקות את החיילים המותשים והנפחדים,

ג. לאחר הסעודה הוא ציווה לשחררם.

המלך ציית לשלוש הוראות הנביא.

החיילים ההמומים, אשר קרוב לוודאי חשבו שקיצם קרב, קבלו לא רק לחם ומים אלא סעודה טובהה ולאחריה שולחו חזרה אל מלכם.

אלישע יזם מהלך הדומה להפליא לעצתו של החכם האומר: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ (משלי כה, כא-כב). הסיפור מסתיים במילים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.  (כג). סביר להניח שסיום זה רומז לכך שהתנהגותו התמוהה של אלישע נובעת לא רק מאישיותו הייחודית, אלא בעיקר מהבנתו שבאופן זה ניתן להביא להרפיית המתיחויות שבין ישראל לארמים. הנביא שהורה לחוס על חיי החיילים השבויים, ככל הנראה הציל חיי חיילים ישראליים וארמיים לא מעטים, פליישמן יוסי 929.

מלך ישראל כינה את אלישע "אבי", וזה מראה שהבין שאלישע הנביא הוא זה שניצח את הארמים ולא הוא.

גדודי ארם מכינים מארבים לצבא ישראל, ואלישע מזהיר אותם מאילו מקומות להתרחק. מלך ארם בטוח שיש חפרפרת "וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (פסוק יא), כשהוא מבין שהמקור הסודי הוא אלישע, הוא שולח צבא רב כדי לתפסו. אבל לא רק שאלישע לא נשבה, הוא עצמו שובה את חיילי מלך ארם. ה' מכה את הגדוד בסנוורים, וכשהם עיוורים אלישע מוליך אותם ישר לידיו של מלך ישראל. למזלם של השבויים, אלישע מבקש לחנך, לא רק אותם אלא גם את המלך. והוא מורה למלך ישראל לא לפגוע בשבויים אלא "שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם" (פסוק כב).

במלחמה זו אלישע הנביא סייע באופן מובהק למלך ישראל ובשיא הסיפור הכה בסנוורים את ארם באמצעות רכבי אש.

הנביא לא הסכים לתת למלך ישראל לפגוע בארמים המפוחדים ואף חייב אותו להעניק להם לחם ומים. ייתכן ואקט הענקת הלחם מכוונת כלפי ישראל, אולם ייתכן כי אלישע מכוון אותו דווקא כלפי ארם. לאמור, בדומה לסיפור נעמן, אלישע מוותר על ההצלחה המקומית בכדי להרוויח שינוי מהותי כאשר הארמים יכירו באופן עמוק במלכות ה'.

נס אלישע מזכיר את ישראל לפני קריעת הים, אז רדפו אחריו "כל סוס רכב פרעה" (שמות יד, ט), העם זעק לה' ומשה הכריז: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג).

הדפסה
אימייל
וואטצפ

מאמרים נוספים

פרק כג בספר שמות

פרק כ"ג בפרשת משפטים בספר שמות עוסק בדיני צדק חברתי ומשפטי: פה נמצאים דינים שונים הנוגעים כולם במסר אחד: האדם צריך להיות מוסרי ופועל בצורה

המשיכו לקרוא »

פרק כה בספר שמות

פרק כה בפרשת תרומה מפרט את צורת, גודל, והחומר שממנו כלי המשכן עשויים. הפרק פותח בבקשה לתרומה לבניית המשכן. הבאת תרומה למשכן: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי

המשיכו לקרוא »

שמות פרק כד

פרק כ"ד בספר שמות מתאר את כריתת הברית בין ה' לעם ישראל (שענו: "נעשה ונשמע"), העלאת הזקנים להר, בניית המזבח, ועליית משה להר סיני לקבלת

המשיכו לקרוא »

שמות כב

שמות פרק כ"ב עוסק בדיני ממונות ונזיקים, המופיעים בפרשת משפטים. הפרק מדגיש אחריות חברתית ומוסרית, כולל אזהרות מיוחדות ליחס לגר, ליתום ולאלמנה. הנושאים כוללים: דיני

המשיכו לקרוא »

שמות פרק כא

בשמות כ"א נפתחה פרשת משפטים, העוסקת בדינים אנושיים, חברתיים ומשפטיים, בדיני עבד עברי ואמה עברייה. עקרונית עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית. אך אם העבד מעוניין

המשיכו לקרוא »
מודעה

האתר מתעדכן מידי שבוע במאמר חדש

דילוג לתוכן