פרק ה א וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, מצודות: נעמן שהיה שר צבא ארם, היה אדם מכובד בעיני מלך ארם.
וּנְשֻׂא פָנִים, מצודות: כולם היו נושאים פנים לנעמן, ומכבדים אותו. כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם,
מצודות: כולם כיבדו אותו כי הוא פיקד על צבא ארם במלחמה שבה ניצחה ארם את ב"י. ובשם חז"ל: נעמן היה זה שמשך בקשת לתומו והרג את אחאב.
וְהָאִישׁ, נעמן, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם: מתואר כ- גִּיבּוֹר חַיִל וגָּדוֹל, והניגוד בין גבורתו, לבין היותו מְצֹורָע, חריף ביותר.
מצודות: אך, למרות שהיה גִּבּוֹר חַיִל ורצה לצאת להילחם, הוא לא היה יכול לעשות זאת כי היה מְצֹרָע.
מְצֹורָע – זו לא רק מחלה. בתנ"ך, יש קשר בין מחלת צרעת להתנהגות האדם.
מְצֹרָע, על 11 דברים הצרעת באה.. ועל גסות הרוח.. זה נעמן, שנאמר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל, מהו גָּדוֹל? שהייתה רוחו גסה, (גאוותן) מפני שהיה גִּיבּוֹר חַיִל, ועל כך נצטרע. (במדבר רבה ז, ה).
לפעמים צרעת היא עונש על גאווה, לשון הרע, על אגו גדול, או על גסות רוח.
בשל מה נצטרע? ששבה מארץ ישראל נערה קטנה! (תנחומא תזריע יא.
מלבי"ם: מְצֹרָע, צרעת נעמן הייתה כעונש על שלקח נערה מישראל בשבי.
אִישׁ גָּדוֹל, גִּבּוֹר חַיִל, ושַׂר צְבָא של אומה גדולה כארם, מצביא מנצח ומושיע עמו, ועם זה היה מצורע. כל התארים ומעשי הגבורה איבדו את חשיבותם, כשלא הצליח להחלים מצרעתו.
שמחתו הגדולה כשנרפא, מעידה עד כמה הציקה לנעמן עובדת היותו מצורע, ועד כמה ניסה כל דרך אפשרית להירפא ממנה. המחלה הרחיקה אותו מחברת בני אדם והשפילה את כבודו ואת מעמדו החברתי.
שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם: נעמן, שר צבא ארם, עמד בראש הצבא הארמי החזק, שנלחם בישראל וסיכן את בטחונה.
נעמן עמד במוקד המתיחות בין שני העמים: ישראל וארם. מתואר כ- גִּיבּוֹר חַיִל וגָּדוֹל, והניגוד בין גבורתו, לבין היותו מְצֹורָע, חזק ביותר.
ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, ארם הייתה אויבת ישראל באותו זמן. הגדודים נשלחו להתגרות בישראל. הם שבו אנשים והפכום לעבדים, ושבו גם נערה ישראלית קטנה והפכוה לשפחה. זו אינה מלחמה, זו הצקה, טרור , והתגרות.
מצודות: יצאו קבוצות קטנות של לוחמים מחיילי ארם כדי להילחם נגד ב"י.
וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; נשים הן טרף קל במלחמה. גם פרעה לקח את שרה לארמונו.. ברור שיחד עם הנערה נשבו עוד נשים, גברים וילדים רבים.
מצודות: קבוצה קטנה של חיילי ארם, לקחו בשבי נערה קטנה מישראל.
נַעֲרָה קְטַנָּה; בניגוד ל- נַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל. וכשיחלים, ישוב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן. היררכיה ברורה.
מצודות: לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. השבויה שימשה כשפחה אצל אשת נעמן. לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. למזלה של הנערה, היא לא הגיעה למקום גרוע מבית אֵשֶׁת נַעֲמָן.
הנערה, וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן, מעמדה היה נמוך, זרה בארץ שבי, אך היה לה ידע, אמונה, הבנה, דעה וזיכרונות חיוביים וחזקים מיכולת הנביא ואילו גחזי, נער אלישע, הקרוב אליו, ניסה לרמותו.
כפופה, לאֵשֶׁת נַעֲמָן, בדיוק כפי ש- נַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל, אך היה כפוף לִפְנֵי אֲדֹונָיו, שניהם כפופים לרצון אדוניהם.
לא כתוב מה היה שמה או ייחוסה, של הנערה הקטנה, אך זו היא שהניעה את הסיפור באופן חיובי. לעומתה, גחזי, נער אלישע שהניע את הספור באופן שלילי.
הייתה עוד אישה שידעה לזהות את היכולת של אלישע: וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִישָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק בּוֹ, לֶאֱכָל לָחֶם; (מלכים ב ד 8).
גם ה"קְטַנָּה" וגם הגְדוֹלָה הכירו ביכולת הנביא. מרים, שחשבה כי מעמדה שווה למעמד אחיה, ולכן זכותה לבקר אותו, נענשה כגיחזי בצָרַעַת.
הקְטַנָּה הזאת יעצה טוב לשַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם, האיש הגדול ונשוא הפנים, גִּיבּוֹר חַיִל מממלכה חזקה ומנצחת.
ג וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ השבויה אמרה לאשת נעמן גבירתה: אַחֲלֵי אֲדֹנִי = לחלות פני הנביא, או להתחנן לפניו, לִפְנֵי הַנָּבִיא.
יש הבדל בין – נָּבִיא, – ובין – אִישׁ אֱלֹוקִים. נָּבִיא – בזכות עצמו, אִישׁ אֱלֹוקִים, כוחו בא משמים.
אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן, מצודות: כדאי שנעמן ילך ויבקש מאלישע הנביא לרפאו.
יֶאֱסֹוף, נהוג לחפש מתווך שיתפלל עבור חולה: 1. משה התפלל שתסור הצרעת ממרים אחותו. 2. אברהם התפלל שתסור העקרות מבית אבימלך.
יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ, מצודות: אז נעמן יתרפא מהצרעת.
רד"ק: אָז יֶאֱסֹוף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ריפוי מאפשר לאסוף שוב לחיק הקהילה את המצורע שמחוץ לקהילה. (בתנ"ך ריפוי מצרעת נקרא = אסיפה, כי לאחר שהחולה מתרפא הוא נאסף שוב למחנה).
ידיעותיה ודבריה של נַעֲרָה קְטַנָּה, – הם המפתח לרפואתו מן הצרעת שלקה בה, ונעמן היה תלוי בנערה קטנה מארץ ישראל, שפחת אשתו.
נעמן הגָּדוֹל נאלץ להשפיל עצמו כי נַעֲרָה קְטַנָּה, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שסיפקה לו את הפתרון למחלתו .
הקְטַנָּה הזאת יעצה טוב לשַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם. האיש הגדול ונשוא הפנים, גִּיבּוֹר חַיִל בממלכה המנצחת, תלוי בנערה קטנה מארץ ישראל, שפחת אשתו.
ידיעותיה ועצתה של נַעֲרָה קְטַנָּה =המפתח לרפואתו מן הצרעת שלקה בה.
ד וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו, התייצב בפני מלכו. כנראה, לא היה רשאי לנסוע בלא רשותו.
מצודות: נעמן בא למלך וסיפר לו שהנערה אמרה: לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ולא אמר: הקְטַנָּה, כי אם יקרא לה קְטַנָּה, זה יפחית מאמינותה, והמלך לא ירשה לו לנסוע ולמצוא לעצמו מרפא בא"י.
מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מבדיל אותה משאר המשרתות, ומאפשר לה לדעת על כוח הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁומְרוֹן, ומראה שלא העלה בדעתו לבקש עזרה מרִמֹּון אלוהי ארם.
מצודות: נעמן סיפר למלך ארם שהנערה טענה שאלישע יכול לרפא אותו.
מלבי"ם: נעמן הבין מהנערה שהסיבה שלקה בצרעת, כי נראה שהנביא כועס עליו בגלל שהרג את אחאב.
ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם: לֶךְ בֹּא, מצודות: לך ותבא אל אלישע.
וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, יהורם בן אחאב. לא היה מכבודו לפנות לנביא, וגם את מלך ישראל ראה כנחות.
תחנה נוספת בדרך לריפוי: במקום לפנות לאלישע הַנָּבִיא, המלך הפנה את נעמן אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. החלטה זו השהתה את ריפוי נעמן, כי היה צריך לעבור עוד תחנה.
מצודות: ואני אשלח איגרת ליהורם מלך ישראל, כדי שיצווה עליו לרפא אותך.
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, מצודות: נעמן הלך ולקח בידו 3 דברים כמנחה לאלישע:
עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף, מצודות: 10 ככרות כסף, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, תרגום: ו 6000 מטבעות זהב, וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים, מצודות: ועשרה בגדים להחלפה.
לקח מתנות ביוזמתו. מלכו לא חשב שיש לכבד את מלך ישראל, הנתון למרותו, אבל נעמן לא התכוון לשלם למלך, אלא לנביא, בו תלה את תקוותיו לריפוי, כפי שיעצה לו הנערה מא"י.
ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, תרגום: נעמן בא לפני מלך ישראל והביא לו את האיגרת שמלך ארם שלח אליו.
אין אזכור לנָּבִיא, במכתב: מלך ארם הגאוותן הסווה את בקשתו, בפקודה אל מלך ישראל לרפא את נעמן, כי חשב שהנביא מופעל ע"פ צו המלך.
המכתב ללא פתיחה נימוסית ואדיבה.
לֵאמֹור: וְעַתָּה, כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. כך הדגיש מלך ארם עליונותו, על יהורם
וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ, מצודות: תצווה את אלישע שירפא את נעמן מצרעתו.
מלבי"ם: זאת פקודה! כי נעמן חשב, שהסיבה שלקה בצרעת הייתה: שאלישע כעס על שנעמן הרג את אחאב, אבי המלך.
ז וַיְהִי כִּקְרֹא = וַיִּקְרַע בְּגָדָיו. וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, כנגד וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע. גם יעקב קרע בגדו, כשראה את כותנת יוסף.
מלך ישראל קרע בְּגָדָיו בחוסר אונים, בצער ובייאוש בגלל איומי מלך ארם.
תרגום: כאשר יהורם מלך ישראל קרא את האיגרת של מלך ארם. וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, מצודות: קרע את בגדיו מפחד.
כִּקְרֹא, – וַיִּקְרַע = וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו. גם יעקב קרע בגדו, כשראה את כותנת יוסף. וַיְהִי כִּקְרֹא המלך, כנגד וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע.
אירוניה: נעמן לקח עמו מתנה: עֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. והמלך קרע בְּגָדָיו.
מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר, מלך ישראל קרא את המכתב, והיה בטוח שלא מדובר בבקשת עזרה תמימה.
מלך ארם בכלל שלח את נעמן למלך ולא לנָּבִיא. ומלך ישראל גילה ייאוש וחוסר אונים מול בקשת מלך ארם, ולא חשב כלל לפנות לאלישע ולבקש את עזרתו.
מלך ישראל נבהל ונפחד. לא הכיר בכוחו של הנביא ולא רצה לפנות אליו. הנַעֲרָה הקְטַנָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הכירה בגדולת הַנָּבִיא, יותר משני המלכים.
וַיֹּאמֶר: הַאֱלֹוקִים אָנִי? גם יעקב אמר לרחל: "התחת אלוקים אנוכי"?
לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, מצודות: האם אני אלוקים שיש בכוחי להחיות ולהרוג?
כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? מלך ישראל נבהל ופחד פחד מות כששמע כי מלך ארם מבקש ממנו לרפא את שר צבאו.
פאניקה: המלך יהורם נבהל מאד מהמכתב שקיבל מהאיש החזק, מלך ארם.
אברבנאל: מלך ארם סבר שמה שידוע לנַּעֲרָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ידוע גם למלך ישראל, שחי בשומרון, עירו של אלישע, אך מלך ישראל, בניגוד לנערה הקטנה, לא היה מודע לגדולת הנָּבִיא, שחי בעירו.
מצודות: הרי מלך ארם יודע שאינני יכול להמית ולהחיות, כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ, תרגום:תדעו עכשיו ותבינו. מִתְאַנֶּה, תואנה (סיבה) למלחמה!
כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי. יהורם מלך ישראל, שקיבל פקודה ממלך ארם לרפא את שר צבאו מצרעת, היה בטוח כי הוא מחפש תואנה לפתוח אתו במלחמה.
רלב"ג: מבקש תואנה להילחם בי. כך גם אצל שמשון: תואנה הוא מבקש מפלישתים.
מצודות: תבינו שמלך ארם שלח אליי את נעמן למרות שהוא יודע שאני לא יכול לרפא אותו, כי הוא מחפש תירוץ לצאת נגדי למלחמה, ולאחר שלא אצליח לרפא את נעמן, הוא יתקוף אותי.
ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו. לא כל נביא זכה בתואר הנכבד: אִישׁ הָאֱלֹוקִים. 4 זכו בתנ"ך: משה רבנו: וזאת הברכה אשר ברך משה אִישׁ הָאֱלֹוקִים את ב"י לפני מותו, אלישע, עובדיהו, איוב.
פה לראשונה נקרא הנביא בשמו: אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים. אלישע רצה להיחשב לנָבִיא, ונמנע מלהזכיר את מי שנתן לו כוח לחולל נס, אך הכתוב קרא לו: אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולא נביא. נקרא כך כדי להבהיר כי כוחו משמים.
אלישע ביקש שהמלך ונעמן ידעו שהוא מחולל הנס: וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. גם אצל השונמית, רק כשמת בנה, אמר: ה' העלים ממני.. ופה נעמן אח"כ יזכיר לאלישע כי את הנס חולל ה'.
הפסוק קובע כי הנס קרא כדבר אִישׁ הָאֱלֹוקִים; זו פעם שניה שהכתוב קורא לאלישע אִישׁ הָאֱלֹוקִים;
כך אמר בסוף גם נעמן: יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל.
תרגום: כאשר אלישע הנביא שמע שיהורם מלך ישראל קרע את בגדיו.
וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ, תרגום: אלישע שלח שליחים אל יהורם, לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? אלישע שמע שהמלך מיואש, וביקש ממנו לשלוח את החולה אליו.
יָבֹא נָא אֵלַי, תרגום: שנעמן יבא אליי עכשיו,
המלך אינו מסוגל לחולל ניסים. ומה שהמלך אינו יכול לעשות, יעשה: אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים.
וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל, אֱלִישָׁע היה בטוח שיצליח במה שנבצר מהמלך.
אלישע כמשה רבנו ידע להביא צרעת על חוטאים, וגם להתפלל לה' להסיר את הצרעת מהחולה, מרים אחותו האהובה.
אלישע כבר חולל ניסים, רובם קשורים סביב חיים ומוות, כמו הבטחת בן לשונמית, והחייאתו.
מלבי"ם: וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל, אלישע היה יכול לרפא את נעמן מרחוק, אלא רצה שיבוא עד אליו כדי שיידע שיש נביא בישראל.
מצודות: וכשנעמן יתרפא, הוא יידע שיש נביא ה' בישראל שעושה ניסים בשליחות ה'. נעמן יתרפה כדי שיידע שיש נביא בישראל.
ט וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ, 3 בעלי כוח:
א. המלך: זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ.
ב. אֱלִישָׁע: יָבֹא אֵלַי. אוכיח את כוחי, וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל,.
ג. וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; בא במלוא תפארתו, הציג את עוצמת כוחו. גאוותן: צורת הופעתו לא הייתה כשל חולה הזקוק לישועה, אלא כמצביא חזק.
אגו פגש באגו. מתח בין נעמן לאלישע. נעמן בא כשר המתהדר ברכבו ובפרשיו אל בית אלישע, וציפה שאלישע יצא לקראתו בהכנעה.
מלחמת 3 בעלי אגו על כבודם: א. המלך: זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ.
ב. אֱלִישָׁע: לא הלך אל המלך, אלא שלח אנשים אליו. אלישע חרד לכבודו: יָבֹא אֵלַי ואני אוכיח את כוחי, וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל.
ג. וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; בא במלוא תפארתו, הציג את עוצמת כוחו. גאוותן: צורת הופעתו לא הייתה כשל חולה הזקוק לישועה, אלא כמצביא חזק.
וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. נעמן לא בא אל אלישע אלא עמד פֶּתַח הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. ציפה כי אֱֱלִישָׁע יֵצֵא אליו. נַעֲמָן אמר אח"כ: הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, (אגו) ויראה תפארת סוּסָו וּרִכְבּוֹ. אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא – שהנביא יבוא אליו.
יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ, התמרמרות נעמן נבעה קודם כל מהפגיעה בכבודו: אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא..הנביאשלא טרח לבוא אל מלכו, וודאי שלא חשב לצאת אל שר הצבא החולה בצרעת.
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, מצודות: אני סברתי, שאלישע ייצא לקראתי לכבודי ויראה אותי חולה בצרעת.
רד"ק: נעמן בא לאלישע יחד עם כל סוסיו ומרכבותיו. וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע נעמן לא בא אל אלישע אלא עמד פֶּתַח הַבַּיִת.
נעמן ציפה כי אֱֱלִישָׁע יֵצֵא אליו. גם אמר אח"כ: הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, (אגו) ויראה תפארת סוּסָו וּרִכְבּוֹ. אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא – שהנביא יבוא אליו.
ניסה להכתיב את דרך ריפויו, בטח שבזכות סוּסָו וּרִכְבּוֹ הוא נעלה על הנביא.
המלך איבד את עשתונותיו, כשקרא את המכתב, אך אלישע לא נבהל.
נעמן רצה להרשים את אלישע סוּסָו וּרִכְבּוֹ, אבל אלישע לא יצא, לא ראה אותם ולא התרשם.
אֱלִישָׁע: יָבֹא אֵלַי! הוא לא הלך אל המלך, אלא שלח אנשים אליו, וגם אלישע לא טרח לצאת אל נעמן, שר צבא ארם, אלא: וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ.
נעמן ואלישע שניהם עמדו על שלהם. וזה מנע מהם מלפגוש האחד את השני.
מַלְאָךְ תיווך ביניהם, והעביר את המסר של אלישע: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ 7 פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן.
י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ, מצודות: אלישע שלח שליח לנעמן, לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, תרגום: לך וטבול בירדן 7 פעמים.
וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ ובשרך ישוב להיות כמו שהיה לפני שחלית בצרעת.
וּטְהָר, מצודות: ותירפא מהצרעת.
ספר ויקרא: "וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ.. וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר.. וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי .. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר", (יד 5-7).
וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה', נעמן נסע לארץ ישראל, מתוך אמונה שהַנָּבִיא מהשֹׁומְרוֹן, ירפא אותו בדרך נס, ממחלה שנחשבה לחסרת מרפא, אך דרך הרפוי שהציע, ערער את אמונתו באלישע.
חיכה לפעולה מאגית. וַיִּקְצֹוף נַעֲמָן, .. הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא.. וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱלֹוקָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם.
וְאָסַף הַמְּצֹורָע. נעמן ציפה כי תתגשם הבטחתה המילולית של הנערה: יֶאֱסֹוף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ.
נעמן ציפה שאלישע יעשה את הנס בעזרת אלוקיו: וְקָרָא בְּשֵׁם ה' ..כאליהו בהר הכרמל: וַייִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹוקִים בְּיִשְׂרָאֵל.
אלישע הנביא נמנע מלציין את כפיפותו לה' ולנעמן זה נראה משונה.
וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם, רלב"ג: נעמן חשב שאלישע יניף את ידו לכיוון המקום שהוא עובד את ה', לכיוון בית המקדש.
מצודות: אלישע ירפא אותי ע"י שיקרא בְּשֵׁם ה', ויניף יָדוֹ על המקום שיש בו את נגע הצרעת.
וְאָסַף הַמְּצֹרָע, מצודות: וכך ארפא מהצרעת. אך במקום לצאת אליי ולהניף את ידו, הוא שלח אליי שליח וציווה אותי לטבול בנהר הירדן.
מצודות: תחילה, נעמן חשב שאלישע ירפא אותו בדרך נס ע"י שיניף את ידו לכיוון הצרעת ויתפלל לה'. לאחר שאלישע אמר לו לטבול בנהר הירדן, נעמן חשב שאלישע רוצה לרפא אותו בדרך הטבע, וחשב שעדיף לטבול בנהרות גדולים מנהר הירדן, אמנה ופרפר, דבר שעשה בעבר, אך הוא לא התרפא.
נעמן ציפה לפעולות ריפוי של אלישע, לאחר שעשה את הדרך הארוכה מארם, נמנע מלעשות את הפעולה הפשוטה שהציע אלישע: וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן.
אלישע הוא זה שיצר את הרושם שבכוח מי היַּרְדֵּן לרפא צרעת. נעמן שציפה לתפילה ולמעשים דרמטיים, התאכזב.
הפקפוק מזכיר 1. את פקפוקה של השונמית בבשורת הבן.
2: שָּׁלִישׁ מֶּלֶךְ מפקפק: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹולֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִים שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל.. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ .. לאִישׁ הָאֱלֹוקִים, וַיֹּאמַר, הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻובּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?
וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל.. וַיְהִי סְאָה סֹולֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַייִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה'.. וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת.
יב נהר קטן ונהר גדול: הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל.
זילזל בעצה לטבול בירדן: הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל, אלקנה לחנה: "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים"
הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; אם דרושות שֶׁבַע טבילות בַּיַּרְדֵּן תספיק לדעתו טבילה אחת בנַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק.
מצודות: הרי אמנה ופרפר נהרות דמשק הגדולים, טובים מכל נהרות ארץ זו, כולל נהר הירדן.
רד"ק: נעמן חשב שאם טבילה תטהר אותו, הוא יכול לטבול באֲמָנָה וּפַרְפַּר.
הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם, מצודות: ואני רגיל לרחוץ בנהרות אלו, וְטָהָרְתִּי, מצודות: האם התרפאתי כאשר רחצתי באותם נהרות?
וַיִּפֶן תרגום: נעמן פנה והלך בכעס, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה, נעמן לא רק פקפק, אלא גם כעס: וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה.. וַיִּקְצֹוף נַעֲמָן. כמו: וַיִּקְצוֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.
בשל כעסו נעמן דיבר בקול, ועֲבָדָיו שמעו.
יג וַיּיִגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ אָבִי = פנית כבוד, רש"י: אדוני.
דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ? רד"ק: הרי אם אמר לך לעשות דָּבָר גָּדוֹל, היית עושה, ולא תעשה דבר קָּטֹן כרחצה בַּיַּרְדֵּן?
השוואה בין גָּדוֹל לבין קָּטֹן: יתרו: וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם;
קל וחומר: נעמן האיש הַגָּדֹול היה מוכן לעשות מאמץ גָּדֹול כדי להחלים, עבדיו, האנשים הקטנים, שכנעו אותו כי וודאי כדאי לעשות לפחות מאמץ קָּטֹן.
ישועתו התחילה מנערה קטנה מא"י, והמשיכה בזכות עבדיו הכפופים לו, (ע"פ רשי).
אלישע אמר לו: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ, נעמן אמר: אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי, ועבדיו אמרו: רְחַץ וּטְהָר, בלי להזכיר את הירדן, שאותו פסל נעמן, ובלי להזכיר את 7 הטבילות שהציע אלישע, כדי שהמעשה יראה לו קל.
הֲלוֹא תַעֲשֶׂה, מצודות: אפילו אם הנביא היה אומר לך לעשות דבר גדול וקשה, היה מהראוי שתעשה כפי שהוא אמר לך לעשות.
וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר, מצודות: וכל שכן שאם הנביא אמר לך רק לרחוץ בירדן, ראוי שתעשה כפי שהוא אמר.
יד רפואת נפשו, קדמה לרפואת הגוף: וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹוקִים נעמן קיבל את דברי עבדיו והסכים לנסות.
נעמן שפקפק: הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי? ירד וטבל בירדן 7 פעמים כפי שאלישע הנביא אמר לו לעשות: וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן.
נעמן שמע בראשונה בקול הנַּעֲרָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ושמע למזלו בקול עבדיו, ובסוף שמע לדברי אלישע הנביא הגדול, ולכן: וַיִּטְהָר בְּשָׂרוֹ. מעשה קָטֹן – כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, בזכות נַעֲרָה קְטַנָּה.
הביצוע מוצלח מההבטחה. אלישע הבטיח לנעמן: וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. והכתוב מרחיב את תיאור הישועה: וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.
הבטחת הנערה: יֶאֱסֹוף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. התגשמה.
וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹ, מצודות: בשר נעמן חזר להיות חלק ורך כבשר נער קטן. וַיִּטְהָר, מצודות: ונעמן התרפא מהצרעת.
רלב"ג: הנס היה במהירות בה קרו הדברים.
מלבי"ם: מים קרים מזיקים לצרעת והיה כאן נס בתוך נס.
נעמן נאלץ להכיר את התחום שבו מצטיין העם הקטן הזה, ובו כוחו גדול – "הנביא אשר בשמרון, (ע"פ הרב סמט).
טו ענו ומאמין: : כיוון ששָׁב בְּשָׂרוֹ: וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים. לא שב אל הנביא, אלא אֶל אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולא אל הנָבִיא.
דברי אלישע: יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. לא כוונו אל נעמן, כי אם אל המלך שקרע את בגדיו, ולא הבין שה' האציל מכוחו על הנביא.
אבל עכשיו אפילו גוי יודע: יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל;
אלישע לא הזכיר את ה', והפסוק קובע כי הנס קרא כדבר אִישׁ הָאֱלֹוקִים; זו פעם שניה שהכתוב קורא לאלישע אִישׁ הָאֱלֹוקִים;
אלישע אמר: יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. ציפיות אלישע לא התגשמו, נעמן למד כי יש אֱלֹוקִים בְּיִשְׂרָאֵל. ולא כי יֵש נָבִיא.
הַאֱלֹוקִים אָנִי? אמר מלך ישראל, ולא פנה אל אֱלֹוקִי יִשְׂרָאֵל. והארמי אמר: יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ, כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל;
נעמן אמנם ציפה כי אלישע יקָרָא בְּשֵׁם ה'. אך גם הוא היה גאוותן, דווקא הנערה והעבדים, חסרי היומרות הצליחו לתווך בין 2 בעלי הגאווה, והצליחו!
לפני שהתרפא, נעמן בז לנהרות ישראל ובז לירדן הקטן מול נהרות דמשק הגדולים. ומי שזלזל במֵימֵי יִשְׂרָאֵל, יבקש מאלישע מעט מאדמת ישראל כשי.
תחילה נעמן בא, בהפגנת כוח גאוותנית, עמד תחילה רק בפתח הבית. ועתה עמד לְפָנָיו, ביטוי של הכנעה, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו.
זה שהפגין את מעמדו בסוּסָיו וּרִכְבּוֹ, בא עתה, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, ביטוי כניעה וקבלת מרות. את כפיפות נעמן לאלישע, הפגין נעמן כש: עֲמד לְפָנָיו
נעמן עמד בהכנעה לפני אלישע, לא עוד שר הצבא, סוסיו ופרשיו, אלא בא כעבד לפני אדוניו, היודע כי זלזל באלישע ובנהרות א"י.
וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, רק כשנעמן הביע כפיפות לאלישע אִישׁ הָאֱלֹוקִים התאפשרה פגישתם. בעקבות ריפויו הכיר נעמן, זה שהפגין קודם את מעמדו בסוּסָיו וּרִכְבּוֹ, כי עליו להנמיך קומתו בפני אִישׁ הָאֱלֹוקִים.
וַיָּשָׁב הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, הם כבר לא נקראו: עֲבָדָיו, כי נעמן וְמַחֲנֵהוּ, השפילו עצמם לפני אִישׁ הָאֱלֹוקִים.
מצודות: נעמן נעמד לפני אלישע כעבד העומד לפני רבו.
וַיָּשָׁב אֶל אלישע נעמן התרפא, ואף הפך למאמין באלוקי ישראל. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל,
פה לראשונה נקרא הנביא בשמו: אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים.
הכתוב קורא לו: אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולא נביא, נקרא כך כדי להבהיר כי כוחו משמים. כך אמר בסוף נעמן: יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹוקִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל.
נעמן העריץ את אֱלֹוקִי יִשְׂרָאֵל, ובאלים האחרים פסק להאמין.
תרגום: ידעתי שאלוקיכם הוא האל היחיד הקיים בעולם.
נעמן הגדול לא יכל לפתור את בעייתו. הוא גם כמעט פספס את ההזדמנות.
אך למזלו הייתה בסיפור גם נערה קטנה, ועוד כמה עבדים קטנים שעזרו לו לרדת מהסוס.
הריפוי הפך את בשרו כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, והסיפור מלמד שחל בו גם שינוי מבפנים.
וְעַתָּה, מצודות: עכשיו, כיוון שריפאת אותי, וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ. את המתנות הביא למרפא, אך כשעזב בכעס ובעלבון לא נתן מאומה לאלישע.
וְעַתָּה נעמן השתמש במלה וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה כדי לבטא את הערכתו לאלישע במתן שי, ואילו מלך ארם פתח את מכתבו במלה: וְעַתָּה, בחוסר נימוס.
קַח נָא בְרָכָה, כך אמר גם יעקב לעשו.
עַבְדֶּךָ. 5 פעמים השתמש נעמן במלה עַבְדֶּךָ. כדי לבטא את כפיפותו לאלישע. זה שעֲבָדָיו, שכנעו אותו, לשמוע בקול אלישע, קרא לעצמו עתה עבד אלישע.
מצודות: קח נא מנחה מאת עבדך.
טז וַיֹּאמֶר: חַי ה', נשבע בה', רד"ק: חי ה' וחי אליהו שעמדתי ושימשתי לפניו. אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, מצודות: ה' שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה, אִם אֶקָּח.
מצודות: נשבע בשם ה' שלא ייקח מנחה מנעמן. רש"י: אלישע סירב לקחת מנחה מנעמן כי דמי ע"ז היו מעורבים בו.
מלבי"ם: אלישע נמנע מלקחת מנחה כי היה מותר לו לרפא את נעמן, כדי שיידע שיש נביא בישראל, והיה אסור לו לקחת דבר תמורת הריפוי כדי שכל מטרת הריפוי תהיה לקדש שם שמים.
וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, מצודות: נעמן ניסה לשכנע את אלישע לקחת את המנחה, וַיְמָאֵן ואלישע סירב לקחת את המנחה.
למה? 1. גם אברהם אמר למלכי צדק: אם אקח מחוט ועד שרוך נעל. זה קידוש ה'! 2. אלישע למד עתה מנעמן כי לא הוא חולל נס, ולכן לא מגיע לו שכר. 3. שלא יגידו שהנביא הוא קוסם למען בצע כסף.
לכן אלישע נשבע: חַי ה', והכריז: ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, לראשונה קרא בשם ה' וכפף עצמו תחתיו.
וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן. בניגוד ליעקב שהפציר בעשו: ועשו: וַייִּקָּח. עשו לקח ממנו את הברכה.
יז וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: וָלֹא – במקום זאת, מצודות: אני מבקש, יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ, תרגום: שיינתן עכשיו לעבדך, מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה,
זה שזלזל במי הירדן, ביקש עתה מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים מאֲדָמָת ישראל, כדי לעבוד את ה' על אדמת ארם. לא רצה לקחת מאֲדָמָת ישראל, ללא רשות מאלישע, כי יהיה בכך משום גזל.
מצודות: נעמן ביקש מאלישע לקחת אתו עפר מא"י בכמות ששתי פרדות יכולים לשאת, כדי להשתמש בעפר למילוי מבנה של מזבח שהוא יבנה לשם ה'.
נעמן רצה למלא את המזבח דווקא בעפר מא"י.
רלב"ג: נעמן ביקש רשות כי רצה לקחת את העפר מביתו של אלישע.
כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, תרגום: בקש לקחת עפר כי לא יקריב עוד קרבן עולה או קרבן שלמים לשם אל אחר.
כִּי אִם לַה', תרגום: אקריב קורבנות רק לשם ה'.
יח לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בתחילה זלזל בנביא, ועבדיו התחננו שיעשה את הדבר הקטן שהנביא ביקש, עכשיו סגד לנביאו ביקש ממנו לסלוח, לַדָּבָר הַזֶּה, (הקטן) יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ.
מצודות: אני מבקש ממך שתתפלל אל ה' שיסלח לי על הדבר הבא: בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן, מצודות: כשאדוני מלך ארם יבוא אל בית רימון. רימון הוא שם של העבודה הזרה שלהם.
לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה להשתחוות שם לעבודה זרה שלו, וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי, מצודות: ומלך ארם, יישען עליי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן,
מצודות: מלך ארם יישען עלי והוא ישתחווה, אז גם אני אהיה מוכרח להשתחוות יחד אתו.
בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה, מצודות: ואני מבקש שה' יסלח לי, על שאני אשתחווה לעבודה הזרה.
מלבי"ם: כוונת נעמן הייתה רק לכוף ראשו, ומן הדין הדבר מותר, אך נעמן ביקש שה' יסלח לו על שמידי פעם יצטרך להשתחוות כדי שהמלך לא יחשוד בו.
מלבי"ם: ה' יסלח לי על ההשתחוויה, כי לקחתי אדמה כדי לבנות מזבח לה'.
יט וַיֹּאמֶר לוֹ לנעמן: לֵךְ לְשָׁלוֹם, רלב"ג: לך לדרכך.
לֶךְ בֹּא – לֵךְ לְשָׁלוֹם.
מלך ארם שלח את נעמן להתרפא במילים: לֶךְ בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; ואילו אלישע שלח אותו חזרה לארם במילים: לֵךְ לְשָׁלוֹם;
וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ, אלישע לא ענה ישירות לנעמן, אך ברך וליווה אותו, וכך הפגין את רצונו הטוב והסכמתו.
אלישע סרב לקחת בְרָכָה מנעמן, אך העניק לו את בירכת הדרך.
אחרי ריפוי נעמן, אפילו עבדי מלך ארם כבר ידעו, ש"אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך" (ו, יב)
| לַדָּבָר הַזֶּה,יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ,בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲווֹת שָׁמָּה וְהוּאנִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּון, | בַּדָּבָר הַזֶּהיִסְלַח נא ה' לְעַבְדְּךָ, בְּהִשְׁתַּחֲווָיָתִי בֵּית רִמֹּון, |
מצודות: נעמן התרחק מאלישע מרחק שנקרא "כברת ארץ". כשיעור של מיל.
רלב"ג: נעמן לא הרחיק הרבה אלא הלך רק מעבר לשדות שהיו מחוץ לעיר.
כ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹוקִים, אל עצמו, אך נראה שגייס שותפי פשע. מצודות: גיחזי, משרת אלישע חשב בליבו: הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרָמִּי הַזֶּה, (כינוי מזלזל).גיחזי פעל בניגוד לדעת אִישׁ הָאֱלֹוקִים ואמר:אלישע נמנע מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא.
גיחזי, המוגבל בהבנתו והמזלזל באחר, לא הצליח להבין מדוע וויתר אלישע על מתנות נעמן והחליט להרוויח מהנס שחולל רבו.
לא הבין שבאי לקיחת תגמול, אלישע הדגיש את הנס שחולל ה'.
מצודות: אדוני אלישע נמנע לקחת את המנחה שנעמן הביא אליו.
מלבי"ם: גחזי התרעם על שאלישע לא לקח מנעמן שכר רפואה למרות שהדבר לכאורה מותר.
חַי ה', מצודות: אני נשבע, כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה, – "רגלים ממהרות לרוץ לרעה". מצודות: ארוץ אחרי נעמן ואקח ממנו דבר מה.
כא וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן, בזה הפחית גחזי את אפקט ההתעלות שביקש אלישע להנחיל לשר צבא ארם.
אלישע סרב לקחת מתנות מנעמן, ואמר: חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח;
כך נשאר נעמן חייב לישראל, שבה הוא מצא מרפא, וימתן את התנהגותו הנוראה כלפי ישראל.
המעצמות התייחסו נורא לגרמניה אחרי מלחמת העולם ה- 1, ובנדיבות לאחר השנייה, וכך הפכו אותה למכירת תודה למעצמות אלה.
גיחזי אמר: חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו, אך למעשה רדּף אחרי נעמן, כדי לרמותו. וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה.. רדף לבקש שכר מנעמן, לתועלתו האישית.
רש"י: חסר כאן א' במילה מְאוּמָה משום שלקיחה זו גרמה לנעמן למום (בכך שהצטרע).
וַיִּרְאֶה נַעֲמָן את גיחזי רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, מהפך בנעמן: נעמן הגיע מלא גאווה אל אלישע, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; עכשיו: וַיִּפֹּול מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, לקראת שליחו הבזוי של הנביא.
מצודות: נעמן שהיה על המרכבה, היטה עצמו לקראת גיחזי.
וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם, מצודות:האם שלום לאלישע, האם הכל בסדר אצלו?
כב וַיֹּאמֶר ענה: שָׁלוֹם הכל בסדר אצלו, אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר אך אדוני, אלישע, שלח אותי לומר לך:
מלות קסם: גיחזי אמר: אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹור, התירוץ לשינוי דעתו: הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים תרגום: הגיעו אליי עכשיו 2 נערים מהר אפרים והם תלמידי נביאים, מֵהַר אֶפְרַיִם,
מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, ורק בשבילם אני מבקש, תְּנָה נָּא לָהֶם, לא הרבה, רק: כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים.
תרגום: תן נא לי כיכר כסף ושתי חליפות בגדים כדי לתת להם.
כג וַיֹּאמֶר נַעֲמָן לגיחזי: הוֹאֵל רש"י: השביעו שאלישע שלחו. קַח כִּכָּרָיִם,
הוֹאֵל – יש מפרשים (כרש"י) הטוענים כי נעמן חשד בגיחזי, וביקש ממנו להישבע, כי אלישע שלח אותו, ואם ישבע יקבל כפלים.
מצודות: בבקשה, קח 2 ככרות כסף.
וַיִּיפְרָץ בּוֹ, למרות שגחזי לא התכוון לסרב, ושמח לקבל את מה שנעמן נתן לו, נעמן הפציר בו לקבל כי זכר את סירובו המוחלט של אלישע לקבל משהו ממנו.
גיחזי אמר: באו 2 נְעָרִים. אמנם ביקש רק כִּכַּר כֶּסֶף, אבל קיווה שנעמן יבקש ממנו לעשות לו "טובה", ולקחת 2 כִּכַּר כֶּסֶף, וגחזי "ברוב טובו", יסכים לקחת.
מצודות: תחלה גחזי סירב לקחת 2 ככרות כדי שלא ייראה שהוא לוקח אותם לעצמו אך נעמן "שכנע" אותו לקחת 2 ככרות.
וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים, מצודות: נעמן קשר את 2 ככרות הכסף בשני כיסי בגדיו.רלב"ג: גיחזי מנה את הכסף.
וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים, תרגום: וכן לקח נעמן 2 חליפות בגדים.
וַייִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו, מי נתן לנערים, נעמן או גיחזי? יש דעה שמכיוון שנעמן חשד בגיחזי, הוא נתן את מתנתו ישירות לנערים, בתקווה שכך זה יגיע לאלישע.
נְעָרָיו שותפים לפשע, או סרים למרות גיחזי. גיחזי שרצה להעביר את הרכוש במהירות לידיו, נחפז לעזוב את נעמן, ללא מילות פרידה.
וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו, רש"י: נעמן נתן את ככרות הכסף והחליפות לשני משרתיו. תרגום: ומשרתי נעמן נשאו את המנחה לפניו.
כד וַיָּבֹא, אֶל הָעֹפֶל, וַייִּקַּח מִיָּדָם, וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת; וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלֵכוּ. 5 פעלים במשפט קצר, המעידים על פעולה מהירה ונמרצת של גיחזי.
רלב"ג: וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל, הָעֹפֶל, מקום המצודה. שם לקח גחזי את שללו מיד הנערים.
מצודות: גחזי הגיע למגדל, שם לא היה מי שיראה אותו. וַיִּקַּח מִיָּדָם גחזי לקח מיד נערי נעמן את כיכרות הכסף ואת 2 החליפות.
אם הנערים היו שותפיו לפשע, הרי שגם אותם רימה בסוף.
וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת; ספר והפקיד את כספו במקום סתר, בלי לתת דבר לנערים, בהם השתמש כדי לרמות את נעמן. שילח את הנערים, או גרש אותם.
גחזי הוציא במרמה רכוש רב מיד נעמן, רימה את נעריו, לא התחלק עמם ברכוש, סילק אותם לבל יעידו נגדו, והטמין את הרכוש כדי לא להתחלק עם אף אחד.
מצודות: והניח את ככרות הכסף וחליפות הבגדים בבית השמור.
וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים, רש"י: גיחזי שילח את משרתי נעמן, כדי שאלישע לא יראה אותם וַיֵּלֵכוּ.
גחזי שרצה להעביר את הרכוש במהירות לידיו, נחפז לעזוב את נעמן, ללא מילות פרידה.
כה וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד (אֶל =לפני) אֶל אֲדֹנָי, ולא לפני אֲדֹנָיו. כי מרד בסמכות הנביא. עכשיו כשהרכוש מוטמן לבטח במקום מסתור, התייצב בפני אֲדֹונָיו.
תרגום: גחזי הגיע ועמד לפני אלישע.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע, מֵאַיִן גֵּחֲזִי? מזכיר את השאלות "איכה"? ו"אי הבל אחיך"? השואל יודע את התשובה, ומאפשר למשיב להסביר את מעשהו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן גֵּחֲזִי, מצודות: מהיכן באת גיחזי? וַיֹּאמֶר ענה: לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה, גיחזי אמר: וַיֹּאמֶר, לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה = תשובה מתחמקת.
מצודות: לא הלכתי לשום מקום.
כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ? מאז שאלישע הכיר בכך שהוא שליח האל, גבר כוחו הנבואי.
כאשר מלך ארם שלח את נעמן למלך ישראל, אלישע נזקק לשמועה על בואו, עכשיו גילה בנבואה מה עשה גחזי.
אלישע: לֹא לִבִּי הָלַךְ? מלבי"ם: חושי לא עזבוני, ונודע לי מה עשית.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לגיחזי: לֹא לִבִּי הָלַךְ, מצודות: האם לא הלך איתך ליבי? למרות שישבתי פה, ליבי היה איתך וראיתי ברוח נבואה את אשר עשית.
אלישע תאר את אשר ראה בחזיונו: כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, ראיתי כשנעמן הטה את עצמו מעל המרכבה לקראתך.
כאשר נעמן ראה את גחזי הרודף אחריו, כתוב: וַיִּיפֹּול מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, אלישע תאר את אשר ראה בחזיונו: הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ;
רלב"ג: לו לא היה גיחזי משקר, עונשו היה קל יותר.
אִישׁ: כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ; מלך ישראל: וַיֹּאמֶר הַאֱלֹוקִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ?
הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף, סירוב אלישע לקבל את מתנת נעמן היא מסר שלא הוא עשה את הנס, אלא ה'.
אלישע שביקש הכרה כנביא, הבין בסופו של דבר את גבולות כוחו מול ה'.
מצודות: לנעמן היה נס, והאם זהו זמן לקחת כסף ממנו?
מלבים: אלישע זיהה הזדמנות להאדיר את שם ה', ובעת הזאת אין לקחת כסף. זו הזדמנות לקידוש ה'.
וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?
רד"ק: חשבת בליבך לקנות דברים אלו מהכסף שלקחת.
מצודות: גם אם נעמן היה נותן לך בגדים, זיתים, כרמים, צאן, בקר, עבדים ושפחות, והיית מתעשר בעושר גדול, לא ראוי שתיקח מידו את הדברים.
מלבי"ם: אלישע אמר לגיחזי שפשעו היה קטן יותר, לו היה לוקח כסף רק לדברים נצרכים, אך בגלל שהתכוון להתעשר ולקנות את כל הדברים האלו, פשעו חמור יותר.
אלישע סרב לקחת דבר מה ממתנת שר צבא ארם, וזה ביקש אח"כ לקחת מאדמת ישראל כדי לעבוד את אלוקי ישראל, כי אלישע קידש את שם ה' ברבים בעיני נציג מלך ארם, (ע"פ אברבנאל).
אלישע נפרד מגחזי לעולם במילים: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם;
רד"ק: לא כל צאצאי נעמן יהיו מצורעים, אלא רק אלו שהיו אז בחיים, והם לא יתרפאו לעולם, כי ידעו שאביהם לקח מנחה מנעמן ולא סיפרו על כך.
מצודות: כעונש על מעשיך, הכסף אמנם יישאר בידך, אך גם וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם.
נעמן שנשאר כפוף למלכו, חויב להמשיך בתפקידיו, אך כפף עצמו גם לנביא, החלים. גחזי שזייף את כפיפותו לנביא, קיבל את צרעת נעמן.
כז, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג, מצודות: גיחזי יצא מלפני אלישע כשהוא מצורע בצרעת בצבע לבן חזק.
וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו, מְצֹורָע כַּשָּׁלֶג. אלישע לא טרח לקחת מגיחזי את הרכוש שלקח במרמה מנעמן, כי זה כבר לא יועיל לו במחלתו.
מידה כנגד מידה: גחזי ביקש מתנה שאלישע סרב לקחת, וצרעת נעמן עברה אליו. גחזי סרב להישמע להחלטת אִישׁ הָאֱלֹוקִים, ולכן קיבל צרעת.
נער קטן קבל עונש גדול: צָרַעַת: גיחזי, נער צעיר, בעל תאוות בצע גדולה. רדף אחרי נעמן וביקש ממנו את ככרות הכסף שהנביא לא לקח.
גחזי ביקש לחמוס את נעמן, ולקח ממנו גם את צָרַעַתו.
ספור שהחל בשפחה קטנה מארץ ישראל שגרמה לשר צבא המדינה ששבתה אותה, ללכת ולהתרפא אצל נביא ישראל, והסתיים ב- עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, שגחזי חמד.
נַעֲרָה קְטַנָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רוב השנים קוראים בביה"כ את פרשיות "תזריע" ו"מצורע" יחד, אך בשנים מעוברות, קוראים רק את הפטרה זו, הפטרת תזריע.
הפטרת פרשת מצורע מספרת על מצורעים בתקופת מלחמה עם ארם היוצרת רעב נורא בשומרון. מלכים ב ז 1 וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, שִׁמְעוּ דְּבַר ה':
כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. ירידת המחירים תסמן את הפסקת המצור והרעב.
זה נשמע הזוי. ב וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹוקִים, השליש לא האמין לדברי אלישע, ובציניות שאל: הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל.
הנס: ביטוי לנוכחות א-לוקית אמיתית. ולכן מועצמת כפירת שליש המלך באפשרות הישועה ועונש המוות שקיבל. ומה באמת קרה, כתוב בפרק ז'.
מלכים ב פרק ז א וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, מצודות: אלישע אמר לנוכחים שהיו אתו (יהורם ואנשיו). שִׁמְעוּ דְּבַר ה': תרגום: קבלו והפנימו את דברי ה'.
כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, מצודות: בעת הזאת מחר, בעוד 24 שעות, תימכר סאה של קמח מנופה במחיר של שקל אחד בלבד.
וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן, מצודות: ושתי סאים של שעורים יימכרו בשקל אחד בלבד של שער שומרון.
שער העיר הוא מקום קבוע בו נהגו למכור תבואה. אלישע אמר: מחירי הסולת והשעורים ירדו כ"כ (בעקבות השפע הגדול שיהיה) עד שיהיה ניתן לקנותם בזול.
ב וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹוקִים וַיֹּאמַר, מצודות: השר שהמלך נשען עליו כשהגיע אל הנביא ענה לאלישע הנביא ואמר:
הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, מצודות: אפילו אם ה' היה עושה ארובות בשמיים ומשם מוריד סולת ושעורים, הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?
מצודות: האם יוכל לקרות דבר כזה שהסולת והשעורה ימכרו כל כך בזול?
וַיֹּאמֶר אלישע: הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, מצודות: אתה תראה בעינייך שהנבואה תתקיים ומחירי הסולת והשעורים יהיו זולים מאוד.
וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל, המלך לא הגיב לבשורת אלישע ולא לדברי הפקפוק של שלישו, אולי כי לא ידע במה להאמין.
מצודות: אך לא תזכה לאכול מסולת זה. כעונש על שלא האמנת לדברי הנבואה, תיראה שהנבואה תתקיים, אך לא תוכל ליהנות מקיום הנבואה, כי תמות לפני שתספיק לאכול מהשפע הגדול שיהיה באוכל.
ג וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר; מצורעים היו מוצאים מחוץ למחנה כמו מרים אחות משה, מכיוון שהארמים צרו על העיר, המצורעים ישבו בפתח, מחוץ לעיר, אבל רחוק מהארמים הצרים על העיר.
מצודות: 4 מצורעים עמדו בפתח השער של העיר שומרון (המצורעים ישבו בדד מחוץ לעיר).
מְצֹרָעִים, לפי חז"ל מדובר בגיחזי ובניו. נעמן טבל בירדן, כדי להחלים ממחלתו, גיחזי קיבל ממנו את מחלתו, לאחר שאלישע רק קילל אותו.
מלבי"ם: את שאר המצורעים ריפא אלישע כפי שריפא את נעמן ורק את גיחזי ובניו לא ריפא.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ 4 המצורעים אמרו זה לזה: מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ, מצודות: מדוע אנחנו יושבים כאן בשער העיר עד שנמות ברעב.
ד אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר, תרגום: אם נאמר שניכנס לתוך העיר שומרון. וְהָרָעָב בָּעִיר, יש רעב בעיר ואין שם אוכל, וָמַתְנוּ שָׁם, אז נמות בעיר מרעב,
וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה, נשאר מחוץ לעיר, וָמָתְנוּ נמות, וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, תרגום: נלך וניכנע לפני מלך ארם, אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה,
מצודות: אם הארמים ישאירו אותנו בחיים, אזי אנחנו נחיה ולא נמות ברעב, כי יש להם אוכל, וְאִם יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ, שמא וודאי – שמא עדיף, אם נישאר במקום, נמות, אם נצא אל הארמים, אולי נחיה.
מצודות: הרי בכל מקרה נמות ברעב.
ה וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, נֶּשֶׁף זו הרוח המגברת לפנות בוקר. (או הרוח המתגברת לפנות ערב). המצורעים העדיפו להגיע למחנה ארם, בחושך.
לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, תרגום: המצורעים קמו בערב כדי להיכנס למחנה ארם. וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ.
ו וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל. ביטוי לנוכחות א-להית אמיתית. לכן מועצמת כפירת השליש באפשרות הישועה, ועונש המוות שקיבל.
וַה' הִשְׁמִיעַ ב past perfecet במקום: וישְׁמִיעַ, שזה עבר רגיל. כלומר ה' השמיע את הקולות לפני בוא המצורעים. המצורעים באו לפנות ערב והארמים ברחו כשהחשיך, אחרת הצופים מעל החומה היו רואים את בריחתם.
מצודות: (לפני שהגיעו הארבעה למחנה) החיילים שמעו קולות של מרכבות, סוסים וחיילים.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ, מצודות: יהורם מלך ישראל שכר את מלכי חת ומצרים כדי לצאת נגדנו למלחמה.
חיילי ארם חשבו שהקולות שהם שומעים עולים מהתקפת צבאות ישראל חת ומצרים.
פניקה. ז וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, ברחו בערב, וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, חיילי ארם עזבו את אוהליהם, סוסיהם וחמוריהם. למה? כי דהירת סוסים משמיע קול, והם פחדו שיתפסו אותם, בשל קולות בעלי החיים.
הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא, מצודות: מחנה ארם נשאר שלם כאילו חיילי ארם עדיין שם. הבורחים לא לקחו איתם ציוד.
וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם, נראה שבכל מהלך בריחתם, המשיכו לשמוע קולות שהפחידו אותם. מצודות: חיילי ארם ברחו כדי להציל את עצמם.
ח וַיָּבֹאוּ 4 הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, תרגום: המצורעים נכנסו לאוהל אחד ואכלו ושתו את כל מה שהיה שם.
וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, נטלו איתם מהאוהל: כסף, זהב ובגדים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ, והטמינו את הכסף, הזהב והבגדים שהוציאו מהאוהל,
מתאים לגחזי לטמון כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים. הרי קודם כתוב: כִּכְּרַיִם כֶּסֶף .. וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים .. וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל .. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת;מלכים ב ה 23.
וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר, תרגום: המצורעים שבו ונכנסו לאוהל אחר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ, ונטלו גם משם כסף, זהב ובגדים, והטמינום.
המצורעים לקחו שלל ממחנה ארם שברח.
וַיָּבֹאוּ .. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ…" (פסוק ח). רצף פעלים.
ט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, זה לזה, לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים,
מלבי"ם: המצורעים אמרו שביום הזה יש צורך להתנהג אחרת מאז שחמדו את ממון נעמן. הפעם הם צריכים להתחלק בממון עם שאר העם.
מצודות: אין זה טוב וישר שאנחנו מחביאים את השלל ונשארים במחנה ארם,
הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, מצודות: היום הוא יום של בשורה, ביום הזה ניתן לבשר לעם ישראל שחיילי ארם ברחו.
וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים, מצודות: ואם נשתוק ולא נבשר לעם שחיילי ארם ברחו. וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר, מצודות: ונמתין עד הבוקר עם הבשורה. וּמְצָאָנוּ עָווֹן,
עכשיו המצורעים: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא …וּמְצָאָנוּ עָווֹן = עונש או חטא.
הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף? אלישע הוכיח את גחזי על שלקח כסף מנעמן. עכשיו הייתה לגחזי הזדמנות לכפר על חמדנותו בעבר. ואולי לכן נרפאו, הוא ובניו מהצרעת, כי בפרק ח' גחזי מדבר עם המלך, ואינו חולה.
בלילה המצורעים חמסו בתאוות בצע את המחנה הריק, אך לפני זריחת השמש, הם נזכרו בגוועים מרעב בשומרון, ואולי מצפונם הציק להם.
ידעו שעם אור ראשון יבחינו במחנה שהארמים ברחו, ויאשימו אותם, שלא חזרו מיד לבשר, על מנוסת ארם.
מצודות: הדבר יתגלה ע"י מישהו, ואותנו יאשימו שלא בישרנו בזמן.
מהר"י קרא: העוון הוא שאם ביום המחרת יגיעו חיילים מישראל למחנה ארם, הם יחשבו שהמצורעים הם ארמים ויהרגו אותם.
4 המצורעים החליטו לדווח למלך על מה שקרה, וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, תרגום: בואו ונלך עכשיו, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ, נספר שחיילי ארם ברחו מהמחנה.
בשורה טובה יש לבשר מהר, ואולי המלך יתגמל אותנו על הבשורה?
דווקא המצורעים התעלו, ולמרות שבני עירם נידו אותם, הם הפסיקו לדאוג לעצמם, והחליטו לבשר למלך ולבני עמם על הנס.
מדוע דווקא מצורעים בשרו על הישועה? 1. אנשי שומרון היו נצורים, אין יוצא ואין בא, רק המצורעים שישבו בשער יכלו לצאת אל מחנה ארם.
2. יכול להיות שה' שלח דווקא מצורעים, כדי להראות ששומרון לא ניצלה כי חזרו בתשובה, אלא כי צדיק גוזר וה' מקיים, ה' קיים את הבטחת אלישע על ישועה.
י וַיָּבֹאוּ, תרגום: 4 מצורעים הגיעו אל פתח העיר שומרון, וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר, רד"ק: 4 המצורעים אמרו זאת לשומר בשער העיר והוא קרא לשומרים
וַיַּגִּידוּ לָהֶם, רלב"ג: המצורעים אמרו לכל השומרים, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ, תרגום: הגענו עד למחנה ארם, ולא היה שם אף אחד.
וְקוֹל אָדָם, תרגום: אין במחנה ארם קול של אף אדם, כי אין שם אף אחד, כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר, מצודות: כל בע"ח קשורים לאבוס, המקום שבו האכילו אותם.
וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה, מצודות: וגם האוהלים נשארו בדיוק כפי שהם היו לפני שמחנה ארם ברחו וחיילי ארם לא הוציאו משם דבר.
יא וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים, מצודות: שומר העיר קרא אל שומרי המלך, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה, מצודות: שומרי בית המלך מסרו את דברי המצורעים לאנשים שהיו בתוך ארמון המלך.
יב וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה מה היה המלך צריך להגיד? זה בדיוק מה שניבא לי אתמול הנביא אלישע.
וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו יהורם מלך ישראל, קם בלילה ואמר: אָגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם, תרגום: אומר לכם מה התחבולה שעשו לנו חיילי ארם.
יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ, רש"י: חיילי ארם ידעו שאנחנו רעבים ורוצים לצאת מחומת העיר ולמצוא אוכל, וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בַשָּׂדֶה, לֵאמֹר: לעצמם,
כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר, מצודות: כשחיילי ישראל ייצאו משומרון כדי למצוא אוכל, וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים ניקח את חיילי ישראל בשבי כשהם עוד חיים,
וְאֶל הָעִיר נָבֹא, המלך חשש מתחבולה ערמומית.
המלך נהג בזהירות וחשדנות, אך לא הציע תוכנית פעולה. ונראה שגם לא זכר את הבטחת אלישע לישועה קרובה, ולכן חשש כל כך. חשש זה מסביר את הציניות של שלישו אח"כ, נראה שכל אחד מהם השפיע על חברו.
מלבי"ם: למדים על רשעות יהורם שלמרות שאלישע הבטיח לו שלמחרת הרעב ייגמר, הוא עדיין לא האמין בכך וחשב שארם הערימו עליו.
תרגום: ואחר כך נוכל להיכנס ולכבוש את שומרון, בלי שמישהו יעצור אותנו.
יג וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, תרגום: ישלחו 5 סוסים, שעדיין לא מתו ברעב, (ופרשים) כדי לבדוק אם מחנה ארם הכין מארב,
הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ, מצודות: הרי בכל מקרה גורלם יהיה כגורל שאר העם שנשאר בעיר, והם ימותו ברעב עם כולם.
הִנָּם כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ, מצודות: ואם הם ייצאו למחנה ארם וימותו, גורלם יהיה כגורל חלק גדול מהעם שכבר מת בשנות הרעב.
וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה, מצודות: ונשלח רוכבים למחנה ארם וכך נבדוק אם באמת כדבריך, מחנה ארם ריק בגלל תחבולה.
רד"ק: הסוסים בכל מקרה כחושים כשאר העם שנמצא בשומרון. גורל הסוסים היה כמו שאר העם שמת ברעב ונשארו רק 5 סוסים חיים.
רלב"ג: אם הסוסים יימלטו (לא כתוב שרכבו עליהם פרשים) לא יהיה בכך הפסד.
יד וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים, העדיפו לסכן רק 2 סוסים, מצודות: עבדי יהורם לקחו 2 רוכבים על סוסים (ולא 5 כהצעת העבד, כי יהורם לא רצה לסכן 5 רוכבים.
אולי לא נמצאו 5 מתנדבים, שהסכימו לצאת, אלא רק שנים.
רד"ק: בחרו את השניים הטובים מתוך החמישה.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה אֲרָם, המלך אימץ את התוכנית ההגיונית שהציע עבדו.
העבד בדומה למצורעים, העדיף לנסות, כי הניסוי נותן תקווה, ואם יישארו בעיר, וודאי ימותו, עדיף לבחור בתקווה.
מצודות: יהורם שלח את הרוכבים לכיוון מחנה ארם, לֵאמֹר: אמר לרוכבים: לְכוּ וּרְאוּ לכו ובדקו מדוע מחנה ארם ריק?
טו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן, תרגום: הרוכבים הלכו אחרי חיילי ארם עד שהגיעו לנהר הירדן וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם,
מצודות: לאורך כל הדרך שבו הלכו הרוכבים, היו בגדים וכלים שחיילי ארם השליכו מעליהם, כדי להקל מעליהם את המשקל, ויוכלו לברוח יותר מהר.
בְּחָפְזָם, מצודות: ברחו בחיפזון, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים השליחים הפרשים חזרו אל מחנה ישראל, וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ ואמרו ליהורם שמחנה ארם באמת ריק.
טז וַיֵּצֵא הָעָם מהעיר שומרון, וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, תרגום: תושבי שומרון בזזו את מחנה ארם, שהיה מלא באוכל.
וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר ה' לאחר שתושבי שומרון בזזו הרבה אוכל ממחנה ארם, המחיר של סאה סולת היה שקל, והמחיר של 2 סאים של שעורים היה שקל, כמו שה' אמר שיהיה.
יז וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר, המלך רצה שהשליש יכוון ויווסת את התנועה מהעיר ולתוכה.
מצודות: יהורם מלך ישראל מינה את השר שהוזכר בתחילת הפרק, לשמור על שער העיר.
וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר, השליח שהמלך הפקיד על שמירת השער, נמחץ מהדלת, והוא, נמחץ ברגלי הבוזזים.
מצודות: תושבי שומרון רמסו את השר, כשהתנפלו על מחנה ארם המלא באוכל,
מלבי"ם: אם השר לא היה מת, היה בכוונתו לייקר את מחירי הסולת והשעורים כדי להוכיח שנבואת אלישע לא התקיימה.
וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹוקִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, השר מת כדברי אלישע הנביא, שאמר את הנבואה כאשר יהורם מלך ישראל ירד אליו לתפוס אותו.
השליש זכה לראות את נס ירידת המחירים, אך לא זכה להנות מהם, כנבואת אלישע.
יח וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹוקִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן, ישועת ה', כהרף עין. אברהם ושרה איציק מאנגר.
| אבריימל מתי יהיה לי בן, הן אנו כבר באים בימים, אישה אחרת בגילי, הרתה כבר שתים עשרה פעמים אברם אבינו שותק ומחייך עשן ממקטרתו עולה | צריך סבלנות, אם רוצה אלוהים, אפילו מטאטא יורה אבריימל דע כי בלילות, גופי בבכי מר מרעיד, הלא הגר היא רק שפחה, ואני היא האישה | החוקית, כוכב אראה בתוך חלום נדמה לי זאת נשמת ילדי בחושך גשם ורוחות יבכה בדרך הנדודים כשלפעמים בנו של הגר, בשמש מקפץ כמו גדי | ארכון אז ללטף אותו ולפתע עצובה ידי, אבריימל מתי יהיה לי בן? הן אנו כבר באים בימים, אישה אחרת בגילי, הרתה כבר שתים עשרה פעמים |
מצודות: ביום המחרת, בדיוק כעבור 24 שעות, מחיר של סאה סולת יהיה שקל אחד, ומחיר 2 סאים שעורים יהיה שקל אחד בלבד.
יט וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת אִישׁ הָאֱלֹוקִים וַיֹּאמַר: וְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, מצודות: גם אם ה' יעשה ארובות בשמים ויוריד משם סולת ושעורים,
הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר: הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל ואתה לא תוכל לאכול מהסולת והשעורים.
אֱלִישָׁע ניבא באוזני המלך וכל השומעים, כי הישועה קרובה וכי עליהם להחזיק מעמד רק עוד יום אחד. מאזיניו האמינו לו ורק שליש המלך כפר, הגיב בחוסר אמון ובאמירה הצינית "ה' עֹשֶׂה אֲרֻובּוֹת בַּשָּׁמַיִם. הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? אלישע ענה: וַיֹּאמֶר, הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם, לֹא תֹאכֵל. תראה, אבל לא תיהנה.
השליש ראה את הנס אך לא זכה ליהנות ממנו כי נרמס בידי אחיו הבוזזים (הרב ואלטר שי, מצב הרוח, ב אייר תשעג 228).
כ וַיְהִי לוֹ כֵּן התקיימו נבואת אלישע, וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר
בַּשַּׁעַר, הוא פקפק בדברי אלישע שנגעו בַּשַּׁעַר המחיר, ולכן מצא את מותו בַּשַּׁעַר, וַיָּמֹת, ולא זכה לאכול מהשפע הגדול של האוכל.
ישועת שומרון התגלגלה ע"י מי שלא היה ראוי לה ולא האמין בה, אולי לכן שלוחי ההצלה היו 4 אנשים משפל המדרגה, מתחתית הסולם החברתי: 4 מצורעים. דווקא הם אלו שהביאו לפתיחת שערי שומרון "כעת מחר" ולביזת מחנה ארם, ולהצלת העיר מהרעב.
מאידך, שליח ההשגחה לקיים את נבואת הפורענות היה מי שעומד בראש הסולם החברתי – מלך ישראל, הרב סמט.
"מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת לב, ע"א).
| יוֹם בְּשׂוֹרָה – רחל.בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָאאֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;אַרְבָּעָה מְצֹורָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,אִם מִפִּי מְצֹורָע הִיא תָבוֹא.הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹול –אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹראוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל. | יוֹם בְּשׂוֹרָה – אלמונית באינטרנט.בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הָנוֹרָא,אֶל חַדְרֵי לִבִּי הִתְגַּנֵּב;חִיכִּיתִי, יִיחַלְתִּי לְיוֹם הַבְּשׂוֹרָה,הַיּוֹם בּוֹ יִשְׁכַּךְ הַכְּאֵב.פָּשַׁט הָאוֹיֵב מִמַּעֲמְקֵי הַתֹּוהוּ,וְכֹה בּוֹדֵדָה הוֹתִירָנִי בַּמַּעֲרָכָה.אָז גַּם אִם מְצֹורָעִים לְהוֹשִׁיעַ יָבוֹאוּ,מַבְטִיחָה – אֲקַדְּמָם בִּבְרָכָה.בֵּין טָמֵא לְטָהוֹר לֹא אֶטְרַח לְהַבְחִין,אֵין זֶה זְמַן לְהַבְחָנוֹת מִסּוּג זֶה!כָּל שְׁלוּחָיו שֶׁל מָקוֹם בְּעֵינַי רְאוּיִים,גַּם בְּיוֹם בְּשׂוֹרָה שֶׁכָּזֶה. |
רחל המשוררת חלתה בשחפת, וחבריה החליטו, שהיא מסכנת אותם, והיא נאלצה לגלות לתל אביב, שם התמודדה עם מחלתה בבדידות.
היא הייתה אמורה להזדהות עם המצורעים, שחלו כמוה, והורחקו אל שער העיר, אך נראה שהיא הפנימה את עמדת חבריה, וטענה שאינה רוצה לקבל בשורה טובה מיד טמא.
שירה נכתב, בשנת 1926 או 1927 עסק בקשר שבין האמצעים לבין המטרה, ולדעת המשוררת, המטרה אינה מקדשת תמיד את האמצעים; ישנם אמצעים בלתי ראויים, עד שיש להעדיף מוות מרעב במצור על פני בשורת גאולה מפי מי אדם שאינו מתאים.
מדוע לא רצתה רחל לשמוע את הבשורה מפי המצורעים? אולי התמרמרה שאלו שהחברה נידתה, הם אלו שהביאו לחברה את בשורת הגאולה. לא ברור אם רחל התכוונה לאירועים בימיה או ביקשה לעשות שימוש בסיפור מקראי ידוע כדי להעביר מסר על–זמני: "אך אני לא אובה בשורת גאולה עם מפי מצורע היא תבוא; הטהור יבשר וגאל הטהור…"
המשוררת כתבה: המצב קשה מאוד, ויש לו פתרון. אלא שמביא הפתרון אינו מוצא חן בעיני ועל כן אני דוחה אותו. לא די בהצלה, אלא גם השליח חייב להיות לפי טעמי, אחרת אני מעדיפה למות ולא להיגאל.
ח., גורי המשורר התנגד לדעה זו וכתב: אחד השירים שהעסיקו אותי כל חיי, הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו התייחסה לבשורת המצורעים.
ביולי 1946, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. למחרת פרסם עיתון מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי – בין הציווי המוסרי 'לא תרצח' – ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות.
בעיתון (16/10/06) כתב חיים גורי: הוסיפי אותי למצורעים. לימים ביקשתי מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים.
"רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה' (במיל). משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן" (ח., גורי).
המצורעים מאירים את מקום השוליים ביחס לחברה כולה.
(מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה – דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תזריע – מצורע (תשס"א 2001)
חנן פורת התנגד לדעת גורי וכתב (תנך שבע"פ חמד 2014, 104), שיש חשיבות למבשר. כאשר יואב הרג את אבשלום, בניגוד לרצון דוד המלך, יט וַאֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, אָמַר, אָרוּצָה נָּא, וַאֲבַשְּׂרָה אֶת-הַמֶּלֶךְ: כִּי-שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו. כ וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב, לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה, וּבִשַּׂרְתָּ, בְּיוֹם אַחֵר; וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת. כא וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי, לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה; וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב, וַיָּרֹץ. כב וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק, וַיֹּאמֶר אֶל-יוֹאָב, וִיהִי מָה, אָרֻצָה-נָּא גַם-אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לָמָּה-זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, וּלְכָה, אֵין-בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת. כג וִיהִי-מָה אָרוּץ, וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ; וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַכּוּשִׁי. כד וְדָוִד יוֹשֵׁב, בֵּין-שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים; וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל-גַּג הַשַּׁעַר, אֶל-הַחוֹמָה, וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ. כה וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה, וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אִם-לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו; וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ, וְקָרֵב. כו וַיַּרְא הַצֹּפֶה, אִישׁ-אַחֵר רָץ, וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל-הַשֹּׁעֵר, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גַּם-זֶה מְבַשֵּׂר. כז וַיֹּאמֶר, הַצֹּפֶה, אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן, כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן-צָדוֹק; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה, וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא. כח וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ, וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו, אָרְצָה. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר סִגַּר אֶת-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת-יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. כט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב, וְאֶת-עַבְדֶּךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי, מָה. ל וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה; וַיִּסֹּב, וַיַּעֲמֹד. לא וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי, בָּא; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם, מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ. לב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי, הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי, יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ, לְרָעָה. אחימעץ אומנם רץ מהר והגיע ראשון, אך מכיוון שהיה אִישׁ טוֹב לא הוא בישר למלך, על מות בנו, כי אם הכושי. אמנם לפעמים חייבים לבשר בשורה רעה, אך עדיף לבשר טוב.
מאז אלישע ריפא את נעמן, שר צבא ארם, הוא נודע שם כ- הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל… יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ. אך מלך ארם, לא נבהל מכוח הנביא ושלח חילים לתפוס אותו.
וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב;
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.
אלישע גרם בדרך נס לחיילי ארם שנשלחו לתופסו, לאבד את חוש ההתמצאות, והם היו בבחינת "רואים ואינם יודעים מה רואים" (רש"י). כך הצעידם באור יום לתוך שומרון, חיילי ארם וודאי היו המומים כשמצאו עצמם מוקפים בחיילי ישראל.
בתחילה מנע מחיילי ישראל, מליפול בשבי ארם, בסוף שבה עת גדודי ארם.
עצת הנביא, אשר בוודאי הדהימה את המלך, שלושה רכיבים:
א. הוא אסר על המלך להרוג את השבויים,
ב. הוא ציווה על המלך להאכיל ולהשקות את החיילים המותשים והנפחדים,
ג. לאחר הסעודה הוא ציווה לשחררם.
המלך ציית לשלוש הוראות הנביא.
החיילים ההמומים, אשר קרוב לוודאי חשבו שקיצם קרב, קבלו לא רק לחם ומים אלא סעודה טובהה ולאחריה שולחו חזרה אל מלכם.
אלישע יזם מהלך הדומה להפליא לעצתו של החכם האומר: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ (משלי כה, כא-כב). הסיפור מסתיים במילים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (כג). סביר להניח שסיום זה רומז לכך שהתנהגותו התמוהה של אלישע נובעת לא רק מאישיותו הייחודית, אלא בעיקר מהבנתו שבאופן זה ניתן להביא להרפיית המתיחויות שבין ישראל לארמים. הנביא שהורה לחוס על חיי החיילים השבויים, ככל הנראה הציל חיי חיילים ישראליים וארמיים לא מעטים, פליישמן יוסי 929.
מלך ישראל כינה את אלישע "אבי", וזה מראה שהבין שאלישע הנביא הוא זה שניצח את הארמים ולא הוא.
גדודי ארם מכינים מארבים לצבא ישראל, ואלישע מזהיר אותם מאילו מקומות להתרחק. מלך ארם בטוח שיש חפרפרת "וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (פסוק יא), כשהוא מבין שהמקור הסודי הוא אלישע, הוא שולח צבא רב כדי לתפסו. אבל לא רק שאלישע לא נשבה, הוא עצמו שובה את חיילי מלך ארם. ה' מכה את הגדוד בסנוורים, וכשהם עיוורים אלישע מוליך אותם ישר לידיו של מלך ישראל. למזלם של השבויים, אלישע מבקש לחנך, לא רק אותם אלא גם את המלך. והוא מורה למלך ישראל לא לפגוע בשבויים אלא "שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם" (פסוק כב).
במלחמה זו אלישע הנביא סייע באופן מובהק למלך ישראל ובשיא הסיפור הכה בסנוורים את ארם באמצעות רכבי אש.
הנביא לא הסכים לתת למלך ישראל לפגוע בארמים המפוחדים ואף חייב אותו להעניק להם לחם ומים. ייתכן ואקט הענקת הלחם מכוונת כלפי ישראל, אולם ייתכן כי אלישע מכוון אותו דווקא כלפי ארם. לאמור, בדומה לסיפור נעמן, אלישע מוותר על ההצלחה המקומית בכדי להרוויח שינוי מהותי כאשר הארמים יכירו באופן עמוק במלכות ה'.
נס אלישע מזכיר את ישראל לפני קריעת הים, אז רדפו אחריו "כל סוס רכב פרעה" (שמות יד, ט), העם זעק לה' ומשה הכריז: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג).