מהפך: שמואל א יז יח לאחר שבמלחמת עמלק, שאול לא עשה מה ששמואל ציווה עליו, ולא הרג את מלך עמלק, נוצר נתק ביו שאול ובין שמואל שנטש אותו ובין שאול וה': ורוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה' (ט יד),
הרוּחַ הרָעָה השתלטה על נפשו וגופו של שאול. ובאותו זמן: "וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא. דוד התמלא באור, אור שמשך אליו את כל מי שפגש בו.
רוּחַ ה' סָרָה משאול אחרי הקרב עם עמלק, ואחרי שדוד נמשח למלך רוח ה' עברה משאול לדוד ונחה עליו עד יום מותו.
שאול סבל מדיכאון מסכיזופרניה, מאניה דפרסיה או ממצב נפשי קשה אחר, אולי מכיוון שגילה אל מי עברה רוח ה' הטובה שסרה ממנו.
המנגן של שאול: עבדי שאול המסורים אליו ראו את מצבו והציעו לו: טו וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹוקִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ.
טז יֹאמַר נָא אֲדֹונֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּינּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹוקִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ.
כבר אז הבינו שמוזיקה יכולה לרפא את הנפש.
יז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל עֲבָדָיו: "רְאוּ נָא לִי, אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם, אֵלָי".
ואז אחד מהעבדים הציע: יח ״הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, 1. יֹדֵעַ נַגֵּן, 2. וְגִיבּוֹר חַיִל, 3. וְאִישׁ מִלְחָמָה 4. וּנְבוֹן דָּבָר 5. וְאִישׁ תֹּאַר 6. וַה' עִמּוֹ. פה מתגלים התכונות, היכולות והכישרונות שהפכו את דוד מתאים למלוכה. הציעו לשאול נגן מוכשר, אך רק ה' יכול לבחור מלך בעל מידות מתאימות כאלו.
כג וְהָיָה, בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹוקִים (רעה) אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּינּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל, וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה. דוד הצליח בנגינתו לגרש את הרוח הרעה מעל שאול. לדוד היו עיניים יפות וידיים מוכשרות.
ואכן בכל פעם שדוד היה בא וניגן לפני שאול, שאול היה נרגע.
| אהוד בנאי. שיר געגועים.. שעת לילה מאוחרת, כולם מזמן הלכו לישון, רק שאול ער, קודר, מרים לדוד טלפון, אולי תקפוץ אלי, יא דוד, נפשי אגם שחור! תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור! דוד בא מיד רגוע, מתיישב ומכוון, | את המלאכה היטב יודע, עוצם עיניים, מנגן, עשר אצבעות לדוד, קצה כל אצבע – קרן אור! כשהוא פורט על המיתר, הזמן זורם לו לאחור! שאול מבפנים קרוע, קרבות בתוך בטנו, אוהב-שונא, ומקנא, מכור לחברו. דבר מה אפל נופל, השד חוזר | להשתולל, סכין נזרקת באוויר, פתאום יש בין השנים קיר! דוד מתחמק משאול, אבל שאול לא מוותר. דוד שוכח וסולח, כששאול מתקשר: בוא שוב לנגן לי דוד, קח אותי לכוכבים, בוא שוב לנגן הלילה, שיר געגועים, בוא שוב לנגן הלילה. |
דוד הנגן היה גם משורר, שכתב את ספר תהילים.
כא וַיָּיבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים,
"וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד כא. האירוניה היא ששאול, דמות טראגית, התאהב בזה שינשל אותו ממלכותו ויירש את כסאו.
יט וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן כב וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹור יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי יָצָא חֵן בְּעֵינָי.
כ וַיּיִקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל. המתנות שישי שלח ביד בנו, מזכירים את המתנות שקיבל שאול, בדרכו לביתו, אחרי ששמואל משח אותו למלך.
כך נכנס אל בית שאול ואל משפחת שאול, דוד, שיירש את כס מלכותו.
כך כתב דוד בתהילים:
ה', לֹא גָבַהּ לִבִּי כששמואל משח אותי למלך.
וְלֹא רָמוּ עֵינַי; כשהרגתי את גוליית.
וְלֹא הִלַּכְתִּי, בִּגְדֹלוֹת כשהעליתי את ארון ה'. וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. (תהילים קלא 1), כשה' החזירני למלוך אחרי מרד אבשלום, (סנהדרין ב ה"ד).
דוד וגוליית: וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מחנהם, לַמִּלְחָמָה, וַיֵּאָסְפוּ, שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה; וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה, בְּאֶפֶס דַּמִּים. הפְלִשְׁתִּים הם יוזמי המלחמה.
ב וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה;
האויב פלש לתוך שטח ישראל: וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה, לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר, מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר, מִזֶּה; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם (עמק האלה).
גוליית: ד וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת ה וְכוֹבַע נְחֹושֶׁת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹושֶׁת ו וּמִצְחַת נְחֹושֶׁת, עַל רַגְלָיו;
מראה משכנע ומפחיד מאד, וכל מי שראה אותו היה בטוח, שהוא ינצח.
יש הרואים בהתחמשות מופרזת זו, אות לפחדנות וחולשה מצד גוליית.
ו וּמִצְחַת נְחֹושֶׁת, עַל רַגְלָיו; זו תקופת המעבר מנחושת, (ברונזה) לברזל, ולכן השריון עדין עשוי מנחושת, אבל החרב כבר עשויה מברזל.
גוליית היה מוגן מכל הצדדים: וְכִידוֹן נְחֹושֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו ז וְעֵץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.
ג השריון ונושא הצינה שהלכו לפני גוליית, הבטיחו, שאף אחד לא ינסה להתנקש בו, בשעות בהן ירד אל הגיא והתגרה בחיילים העבריים.
טז וַיִּיגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב; (המדרש: ביקש למנוע מישראל לקרוא קריעת שמע של ערב ושל בוקר). וַיִּתְיַיצֵּב, אַרְבָּעִים יוֹם, להשפיל את ישראל.
ההתגרות: ח וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה: הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל.
אולי קריאה לשאול: בוא אתה להילחם בי! השפלה למלך בפני עמו.
גוליית הציע דו קרב: גוליית מגת הציע לצבא ישראל, דו קרב בינו ובין חיל שהם יבחרו, ואמר שמי שינצח = עמו ינצח: בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי.
אִם יוּכַל לְהִילָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ, בסוף נגלה שגוליית היה כל כך בטוח שלא ימצא מי שילחם בו, ולכן פיזר הבטחות, כהבטחה זו, שלא התכוון לקיים. ח-ט
י וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי: אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד.
גוליית חרף (הביא חרפה) על מערכות ישראל, כי ביקש בדו קרב שהכריז, להוכיח שהאל דגון, חזק מאלוקי ישראל, ותמיד ידאג שהפלישתים ינצחו.
חרפה נוספת: שאול וחייליו פחדו להילחם בגוליית: יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל, אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד.
היו בוודאות 2 אנשים גבוהים מאד שיכלו להילחם בגוליית:
שאול, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ואליאב אחיו הבכור של דוד ששמואל התרשם מגובהו, כשבא למשוח בסתר את דוד.
2 הגבוהים האלה לא התנדבו להילחם בפלשתי, ואולי לכן שניהם שמרו טינה לדוד, שהעז לעשות את מה שהם פחדו לעשות ולהצליח במה שעשה.
דוד עלה על הבמה: יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, דוד בן ישי מבית לחם בא ממשפחה ידועה ביהודה, ומאז נמשח דוד למלך, כל מי שראה עצמו ראוי למלוכה, ניסה לשייך את עצמו אל בית דוד.
אפילו המסורת הנוצרית, "העבירה", את מגורי משפחת ישו מנצרת לבית לחם, כדי לטעון שישו היה מצאצאי דוד.
וּשְׁמוֹ יִשַׁי, וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים; דוד הצעיר מבני ישי, רועה צאן.
וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל, זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. זקן בתנ"ך בד"כ נחשב לחכם ומכובד.
בפרק הקודם פגשנו את דוד הנער רועה צאן שהצליח בכוח נגינתו לגרש את הרוח הרעה של שאול.
בפרק זה נפגוש צד אחר באישיותו של דוד: מאמין גדול, איש חיל, אמיץ, לוחם נועז, בעל ביטחון עצמי, המכיר בערך עצמו. כ"כ שונה משאול.
יש פרשנים שטוענים שהפרק הזה היה אמור להופיע לפני הפרק הקודם, וזה מסביר מדוע רק פה מוצגת שושלת היוחסין של דוד, ומדוע בסוף הפרק שאול לא ידע מי זה דוד. מדוע הוחלפו הפרקים? כדי לחבר את הפרק המספר על הכרזת שמואל לשאול: קרע ה' את ממלכתך ונתנה לרעך…
לעונש: לפרק המספר על המלכת דוד.
אירוניה: יג וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי, הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל, לַמִּלְחָמָה; וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו, אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה: 1. אֱלִיאָב הַבְּכוֹר 2. וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב, 3. וְהַשְּׁלִישִׁי שַׁמָּה. יד וְדָוִד, הוּא הַקָּטָן; וּשְׁלֹשָׁה, הַגְּדֹלִים, הָלְכוּ, אַחֲרֵי שָׁאוּל, אבל מה עושים הַגְּדֹלִים במלחמה? 40 יום הם מפחדים ולא עושים דבר!
וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב, מֵעַל שָׁאוּל, לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו, בֵּית לָחֶם.
פסוק זה מנסה ליישב את הסתירה בין פרק זה והפרק הקודם שסיפר שדוד חי בחצר המלך. כלומר לפי פסוק זה, דוד לא היה המנגן היחידי, וכשהוא חזר לבית אביו, מישהו אחר ניגן לשאול.
יִשַׁי ודָוִד בְּנוֹ : יז וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ: קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת (כמות) הַקָּלִיא (קלי = טוסט או גרעיני חיטה יבשים) הַזֶּה, וַעֲשָׂרָה לֶחֶם, הַזֶּה; וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה, לְאַחֶיךָ
ישי שלח את צעיר בניו להביא צידה ל 3 אחיו הבוגרים שיצאו עם צבא שאול להילחם בפלישתים, (לא היה להם מטבח צבאי או שק"ם), ולראות מה שלומם. גם יעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו בצאן.
שוחד? יח וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב, הָאֵלֶּה, תָּבִיא, לְשַׂר הָאָלֶף; אולי כדי שלא יעמיד את אחיך במקומות מסוכנים מדי.
בשליחות האב: וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם, וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּיקָּח = 1. אם הם משכנו חפצים תפדה אותם. 2. קח מהם גט לנשים שלא תשארנה עגונות. 3. תדאג לאחיך, כמו שאמר יהודה ליעקב: אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אחיך לא מצליחים במלחמה נגד גוליית, אולי אתה תוכל לעזור להם.
בשדה הקרב: יט וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּעֵמֶק הָאֵלָה; נִלְחָמִים, עִם פְּלִשְׁתִּים, פסוק אירוני, כי הם לא נִלְחָמִים, הם מפחדים.
הכנות דוד למסע: כ וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר, וַייִּטֹּושׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר, וַיּיִשָּׂא וַיֵּלֶךְ, כַּאֲשֶׁר צִיווָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה, הלוחמים היו מסודרים בצורת מעגל להגנה היקפית. וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה כא וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים, מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה.
בשדהַ המַּעֲרָכָה: כב וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו, עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, וַיָּרָץ, הַמַּעֲרָכָה; וַיָּבֹא, וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם כג וְ(עוד) הוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה, נציג הפלישתים בדו קרב, שיכריע האם הפלישתים הם המנצחים.
גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
כד דמות מפחידה: וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ; וַיָּנֻסוּ, מִפָּנָיו, וַיִּירְאוּ, מְאֹד, הם קודם ברחו ואח"כ פחדו, כי הבריחה, הגבירה אצלם את הפחד, אבל דוד לא ירא ולא ברח מפני הדמות המאיימת.
40 יום הציע גוליית להילחם נגד כל מי שבני ישראל, יציבו נגדו, ואף אחד לא התנדב לצאת כנגדו. לכן נאלץ שאול להכריז על 3 פרסים, למי שיציל את הכבוד הלאומי, ילחם בגוליית, ובתקווה גם ינצח אותו. אבל שאול לא דיבר על אמונה באלוקים, על גאווה לאומית, או על אומץ לב, דברים שדוד ידבר עליהם מיד.
כה וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, עֹלֶה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ:
1. יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל,
2. אֶת בִּתּוֹ ייִתֶּן לוֹ,
3. אֵת בֵּית אָבִיו, יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי (ממיסים ועבודה עבור המלך) בְּיִשְׂרָאֵל.
דוד שמע את גוליית מחרף את ישראל ואלוקיו. דוד גם שמע את ההצעה שהציע שאול המלך למי שינצח את גוליית. אופיו של דוד לא אפשר לו להתעלם מדברי החרפות של הפלשתי ומשעת כושר שהזדמנה לו.
ההצעה משכה את תשומת ליבו של לדוד מכמה טעמים:
1. הכעיסו אותו דברי הרהב של גוליית, שטען שדגון גדול מאלוקי ישראל. 2. דוד התבייש בכך שאף אחד לא העז להתנדב ולהילחם בו.
3. דוד היה בחור שאפתן, שזכר שנמשח למלך, הפרסים שהבטיח המלך, קסמו לו, והוא רצה להתנדב ולהיות זה שיילחם בגוליית ויזכה לתהילת המנצח.
וַיִּשְׁמַע, דָּוִד. דוד שמע 2 דברים:
הראשון פגע בגאווה הלאומית שלו – פלשתי מחרף את מערכות ישראל.
השני – עורר את שאיפותיו האישיות: להתפרסם ולהתחתן במשפחת המלך.
דוד בדק אם שמע נכון: כו וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹומְדִים עִמּוֹ לֵאמֹור, מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז, (מלת זלזול) וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי, הַפְּלִשְׁתִּי (כינוי בוז), זה כבר לא אִישׁ הַבֵּנַיִם, אלא: הֶעָרֵל הַזֶּה! כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹוקִים חַיִּים, חרפות שדוד המאמין באלוקי ישראל, סרב לשמוע.
כז וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם, כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹור: כֹּה יֵעָשֶׂה, לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ.
אחיו הבכור לא שמח לראותו: וַיִּיחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ? הרי דוד הביא זה עתה לאליאב אוכל מהבית! וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? (כתוב שהשאיר את הצאן ביד שומר).
כח: אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹונְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ .
יש עוד אח קטן, יוסף, שאחיו שנאו אותו, והוא נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו וגם הוא הפך אח"כ למשנה למלך.
אליאב, האח הבכור, היה צריך לצאת לקרב נגד גוליית, אך הוא בניגוד לדוד לא התנדב להילחם מול גוליית.
חרה לאליאב, לראות שאחיו הקטן, מוכן לעשות מה שהוא פחד לעשות.
כט וַיֹּאמֶר דָּוִד, מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה; הֲלוֹא, דָּבָר הוּא. אני רק מברר ושואל! ומישהו חייב לפעול.
שאול ברח הרבה שנים מהמלוכה, דוד היה מלך בנשמתו, חכם, אמיץ, נאמן לאנשיו, מתכנן שנים רבות קדימה, ויודע להגשים את שאיפותיו ולהפוך למלך.
שאול אחרי המלכתו נטש את המלוכה, כדי לחזור אל האתונות.
דוד נטש את הצאן, כדי להשיג את המלוכה, ולהגשים את חלומותיו.
דוד היה אמיץ, הוא לא חשש מגוליית, אבל הייתה לו בעיה, איך יגיע למלך ויציע את עצמו, כמתנדב לצאת מול גוליית.
הוא הסתובב במחנה והרבה לדבר, לשאול, ולבזות את הפלישתי: ל וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר, כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.
דוד אמנם דיבר בשפה שונה, אמיצה, אך קיבל שוב ושוב את אותן תשובות.
לא וַיִּשָּׁמְעוּ, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר, דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּידוּ לִפְנֵי שָׁאוּל, וַיּיִקָּחֵהוּ. שאול הנואש, שלא מצא כל מתנדב, שמע על הצעיר המתנדב והמתרברב והזמין אותו אליו:
דוד מלא ביטחון עצמי מול שאול החרד: לב וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל, אַל ייִפֹּול לֵב אָדָם עָלָיו; אל תדאג! עַבְדְּךָ יֵלֵךְ, וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה.
לג שאול לא התרשם מהנער הצעיר: לג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, לְהִילָּחֵם, עִמּוֹ: כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו.
שאול חשש להפקיד את המשימה בידי נער צעיר, לא מרשים בממדי גופו וחסר ניסיון. בניצחונו היה תלוי ניצחון או הפסד של כל עם ישראל.
אולי לכן גם אף אחד לא התנדב לצאת נגד גוליית, לא רק משום שחשש לחייו אלא מתוך חשש שחרפת כישלון עם ישראל, תוטל עליו.
דוד שהיה עדין צעיר ופזיז, אולי לא קלט, מה גדולה האחריות שהוא לוקח על עצמו, כשיצא לא חמוש מול הגיבור הפלישתי, ואולי בטח ביכולותיו.
יתכן ששאול לא חס על חיי דוד, וגם לא דאג לשלומו, הוא רק חשש שכשדוד ייהרג, כפי שהאמין, הפלישתים יכריזו על ניצחון, וצבאו יובס.
דוד אמיץ: לד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
נכונות להקרבה עצמית: לה וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּיתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּיתִיו וַהֲמִיתִּיו. לו גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ;
וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כְּאַחַד מֵהֶם, כִּי חֵרֵף, מַעַרְכֹת אֱלֹוקִים חַיִּים. הביא חרפה על צבאנו, בכך שאף אחד לא מוכן להילחם נגדו.
בעל אמונה: לז וַיֹּאמֶר, דָּוִד, ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. 3 פעמים מסופר על חיות הטרף שדוד ניצח, אולי כדי לשכנע את שאול, שיוכל לנצח גם את חית הטרף ששמה גוליית.
לא בטוח שדוד הצליח לשכנע את שאול, שהוא מוכשר להילחם כפי שטען, אך שאול הסכים לשלוח אותו, כי אחרי 40 יום, לא הייתה לשאול ברירה, היה לו ברור, שאין לו מתנדב אחר, והוא ייאלץ להסתפק בצעיר הלא מנוסה.
שאול גם חשש שאי העמדת יריב ישראלי, יתפרש כניצחון פלישתי.
שאול הסכים שדוד ילחם בשם ישראל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: לֵךְ, וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ לח וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, בלי כוונה, פשט שאול את בגדי מלכותו, והלבישם למי שירש את כיסא מלכותו, העביר סמלית את סמלי השלטון לדוד.
וְנָתַן קוֹבַע נְחֹושֶׁת עַל רֹאשׁוֹ; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן. לט וַיַּחְגֹּור דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו. וַיֹּואֶל (אולי וילאה – התעיף) לָלֶכֶת, כִּי לֹא נִסָּה, (חסר ניסיון). שאול ניסה להלביש את דוד בבגדיו, ובשריון שלו, אך דוד לא חש בהם נוח, והסירם.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִיסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד,
ויקרא רבה כו, ט: וכן אתה מוצא בדוד המלך, כיון שהלך להילחם עם גלית אמר לו שאול: אתה לא תוכל ללכת אל הפלשתי הלז להילחם כי נער אתה… אמר לו שאול: מי אמר לך שאתה יכול להורגו? מיד השיבו דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה. (שם לז). מיד: וילבש שאול את דוד מדיו. וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם, שמואל א ט, ב כיון שהלבישו בגדיו וראה שהם מתאימים לו, מיד נכנס בו עין רעה. כשראה דוד שהלבין פני שאול, אמר לו: לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי ויסירם דוד מעליו שם יז, לט
שאול היה גבוה משכמו ומעלה מכל העם, וכשראה שמדיו הולמים את דוד, שלא היה גבוה כמוהו, אולי חלפה במוחו לראשונה המחשבה, שאולי זה "הרע, הטוב ממנו" ששמואל ניבא שירש אותו. שאול הבין כנראה בתת מודע שדוד ראוי ממנו למלכות. דוד ראה את הבעת פני שאול ומיהר לפשוט את המדים.
העברה סמלית של סמלי המלכות יבצע גם יונתן, מאוחר יותר: וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ (ד).
דוד היה בר מזל, שבחר לפשוט את מדי שאול, שהיו עלולים להפוך אותו למסורבל כמו גוליית. יתרונו של דוד היה בכך שהיה קל רגלים, ומאומן בקליעה למטרה, כך הצליח להמם את גוליית, ובמהירות הצליח להגיע אל גוליית ולהסיר את ראשו מֵעָלָיו.
דוד בחר לצאת לדו הקרב, כשהוא קל רגלים ולא מסורבל כגוליית.
בעל יוזמה: מ וַיּיִקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַייִּגַּשׁ, אֶל הַפְּלִשְׁתִּי
גוליית מוגן : מא וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו.
דוד וגוליית: מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ:
גוליית ראה עלם צעיר ולא חמוש, וזלזל בו כִּי הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹונִי = לחיים אדומות, המעידות שהוא עוד צעיר, ואולי אפילו לא מתגלח, עִם יְפֵה מַרְאֶה.
מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, "הַפְּלִשְׁתִּי" = מלת מפתח המופיעה בפרק פעמים רבות. אֶל דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?
גוליית מכונה גם הערל הזה, כי במזרח התיכון הקדום, כל העמים נהגו למול את עצמם, מלבד הפלישתים שבאו מאיי הים, ולא מלו עצמם, כשכניהם.
הפלשתי קילל את דוד: וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד, בֵּאלֹוקָיו, מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי, למרות חימושו, פחד להתקרב אל דוד. גם יונתן כשהתגנב אל המוצב הפלישתי, הבין שפחדן מתבצר במקומו, ולכן כשהפלישתים קראו לו לעלות אליהם, הבין שינצח אותם למרות שהיה רק עם נער אחד.
גוליית עודד את עצמו: וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה, אל יתהלל חוגר כמפתח.
בעל אמונה: מה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹוקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתּ.ָ
דוד ענה מתוך אמונה בעצמו ובאלוקיו: דוד האמין שאלוקיו יעזור לו לנצח את גוליית, ובנאומו הצליח לשכנע גם את חיילי שאול שאלוקי ישראל נלחם בעדם, וגם עומד לצידו של דוד.
מכיוון שדוד היה קטן מגוליית ולא חמוש כמוהו הוא הוכיח: "כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה" וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. כִּי יֵשׁ אֱלֹוקִים לְיִשְׂרָאֵל .. (מז). מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּירְךָ ה' בְּיָדִי
וְהִיכִּיתִיךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ; וְיֵדְעוּ, כָּל הָאָרֶץ, כִּי יֵשׁ אֱלֹוקִים, לְיִשְׂרָאֵל.
מז וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְושִׁיעַ ה':
דוד השמיע את הנאום הזה לפני כל העם.
דוד היה אמביציוזי, והוא כיוון גבוה. מצא חן בעיניו להתחתן עם בת המלך, וכדי להשיג זאת, ביקש להוכיח לכולם, כי הוא חכם, ובעל כושר מנהיגות.
גם שאול הבין, שה' כבר לא עומד לצידו, והנה עכשיו ראה למי ה' עוזר כעת.
בכל זאת הייתה לדוד בעיה, איך לנצח אדם חזק, חמוש ומוגן. דוד חשב איך להילחם בענק שמולו, מצא פתרון וידע גם לבצע את תוכניתו.
בתחבולות תעשה לך מלחמה: דוד הבין שאין טעם לחפש לוחם גבוה, גדול וחמוש מאד, כי אף אחד לא יגבר בתחום זה על גוליית, להיפך הוא חשב על תחבולה שבה יוכל לגבור על גוליית מרחוק.
זריזות, וכושר קליעה: גוליית יכל בקלות לנצח בקרב מגע, בזכות ידיו הארוכות, ולכן דוד תכנן לא להתקרב אליו, אלא לפגוע בו מרחוק, ומכיוון שהיה רועה שביקש לשמור על צאנו מחיות טרף, ולא להיפגע מהחיות הטורפות, הוא התאמן לפגוע בהן מרחוק ב (קלע) הרוגטקה שלו.
נקודת התורפה של גוליית הייתה בפניו: העיניים, האף והפה היו גלויים. ומסתבר שגם הגבות היו גלויות ואליהן הגיע הקליע של דוד.
מח וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, גוליית רצה שדוד יתקרב אליו, ודוד לא היסס ורץ לִקְרַאתו.
מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי, וַיִּיקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, בול בפוני, וַייִּפֹּול (גוליית) עַל פָּנָיו אָרְצָה.
הצב והארנב: נ וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ; (המם אותו) וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד דָּוִד.
נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי גוליית היה חמוש וממוגן, מה שהפך, אותו למסורבל, כבד ומתקשה לנוע. דוד היה צעיר קל רגלים, מה שאפשר לו להגיע בקלות אל גוליית המתמוטט, וַיִּיקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּיכְרָת בָּהּ, אֶת רֹאשׁוֹ; דוד הרג את גוליית בחרב של גוליית, ולפני שזה הצליח להתרומם מהקרקע, כרת את ראשו והניפו לגובה.
וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּיבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ. הפלישתים ראו במות גוליית אות מבשר רע, ומיהרו לברוח.
נראה שגוליית שהיה בטוח בניצחונו, הבטיח שהצד המפסיד ייכנע לצד המנצח. אך הוא לא העלה בדעתו שהוא יפסיד, ולא התכוון שהפלישתים ייכנעו.
נב וַיָּיקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ, וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים, עַד בּוֹאֲךָ גַיְא, וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן; (עיר מבוצרת, בה יכלו להתבצר מפני הרודפים) וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים, בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם, וְעַד גַּת, וְעַד עֶקְרוֹן, (ערי הפלישתים).
נג וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים; וַיָּשֹׁסּוּ, אֶת מַחֲנֵהֶם = לקחו שלל.
נד וַיִּיקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם;
ירושלים עדיין הייתה עיר יבוסית ולכן נראה שראש גוליית נשמר במקום מכובד, כמו שחרב גוליית נשמרה ע"י כוהני נב, וכשירושלים הפכה לעיר הבירה, העבירו אליה מוצגים חשובים, וביניהם גם את ראשו של גוליית.
וְאֶת כֵּלָיו, שָׂם בְּאָוהֳלוֹ, מזכרות מניצחונו על גוליית.
עכשיו היה שאול צריך לתת למנצח את בתו, לתת לו עושר רב ולפתור את משפחתו ממסים. נראה ששאול אפילו לא חשב על האפשרות לגמול לנער שעשה בעצם את מה שהוא היה צריך לעשות, אפילו מדליה זולה לא נתן לו.
כאן מתגלה שאול במלוא קלונו, במקום לשמוח בניצחון ישראל, ניצחון שלא עלה בדם חיילים, במקום להלל את המושיע, שאול חשש שהעומד מולו הוא מתחרה רציני, אולי זה הוא מי שימלוך אחריו.
נה וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד, יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, שאול סקר את המנצח בחשד ושאל את אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר? שאול חשש מתחרות.
מדרש בתרגום חופשי: (שמואל א' י"ז) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי, ולא ידע? והרי כתוב: (שמואל א' ט"ז) ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים!
אלא שאול שאל: האם מפרץ הוא, או מזרח? אם מפרץ – מלך יהיה … אם מזרח – תהיה רק אדם חשוב …
א"ל דואג האדומי: עד שאתה שואל אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מ"ט? שבא מרות המואביה. א"ל אבנר: הרי עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית. ככתוב: (דברים כ"ג) על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אישה לקדם. נטען: היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! השתיקוהו.
בהמשך התקיים דיון במעמדו של דוד, ובסוף הסוגייה נאמר שזו הלכה למשה למשה מסיני שנמסרה בקבלה איש מפי איש דרך בית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד. (יבמות עז ע"א, ע"פ המהרש"א).
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי, לא ברור אם אבנר דיבר אמת, או רק התחמק מלענות למלך, שאולי לא זיהה את דוד בגלל מצבו הנפשי.
נז וּכְשׁוּב דָּוִד, מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַייִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר, וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל; וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, בְּיָדוֹ.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל, בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר; וַיֹּאמֶר דָּוִד, בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
הפרק הזה מופיע אחרי הבחירה בדוד למנגן המלך, ולכן לא מובנת שאלת שאול, אך יש פרשנים שטוענים שהוא צריך להופיע לפני משיחת דוד למלך.
דוד יכל לענות בגאווה , אני זה שהצלתי הרגע אותך ואך כל עם ישראל מיד גוליית והפלישתים. אני כדור ההרגעה שלך, שמרגיע אותך כשאתה עצבני.
אך דוד לא התפאר ולא גילה שנמשח ע"י שמואל למלך. הוא לא ניסה לקבל פרס, תגמול, או ציון לשבח או לפחות מלה טובה, אלא הצהיר שאביו והוא הם עבדי שאול ונאמנים לשאול.
