גלות וגאולה: כל ספרי התנ"ך מדברים על הקשר בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
למה התחילה תורה ב"בראשית?" רש"י: כל הארץ של ה' ונתנה לאשר ישר בעיניו….ונתנה לנו". התנ"ך מספר על ארץ ישראל מהבטחת הארץ לאברהם ועד בנית בית שני בימי עזרא. כיצד כבש עם ישראל את ארץ כנען, איך איבד העם את הארץ וכיצד זכה בה שנית בימי עזרא.
מגילת אסתר הוא הספר היחידי המספר על הגלות, והמתרחש בארץ זרה. אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה הוא יהויכין מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר". 4 פעמים השרש "גלה".
המגילה מתרחשת כ- 480 שנה לפה"ס.
המגילה מתארת מאורע, 30 שנה אחרי חנוכת המזבח השני. גלות המיוחסים מיהודה. ובזמן שבארץ הישוב נאבק על קיומו, יהודי שושן נהנו מסעודות המלך.
המגילה אינה מזכירה שבזמן אחשוורוש הייתה קהילה גדולה של יהודים בא"י, בית המקדש נבנה, יושבי הארץ נלחמו עם השכנים והגנו על ביה"מ.
כל זה קרה לאחר הצהרת כורש שהכריז: "מי בכם מכל עמו, יהי אלוקיו עמו ויעל, והאפשרות לעלות לארץ. אך לפני סיום בנית המקדש. יהודי שושן נאחזו ברכושם והתעלמו משבי ציון הנאנקים בארץ.
מה היה אז בארץ? "הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה, ברעה גדולה ובחרפה, וחומת ירושלים מפורצת ושעריה ניצתו באש" (נחמיה).
במקום לעלות לארץ ולעזור לאחיהם, היהודים בחרו לשבת בגלות, להשתתף בתחרות יופי, ולבלות במשתה המלך, ולשתות מתוך כלי המקדש.
היהודים בפרס: המצב בפרס היה כזה שרוגז פרטי של וזיר שונא יהודים, יכול היה להביא כליה על העם. ואז תלו את יהבם במלך: שהוא יגן עליהם, וגילו שהוא המסכן אותם ביותר, ורק ה' יכול להושיע אותם. בזמן ששבי ציון נאבקו על קיומם, נהנו יהודי פרס ממשתה, (גרוסמן י אסתר, מגיד, 2013). בקשו להיטמע ולהידמות לשכניהם. (כמו לפני מלחמת העולם השנייה, אז לא קרה לנו נס פורים שני).
הפתרון = א"י: כל זה לא הביא אותם למסקנה שפתרון אמיתי למצב זה הוא עליה לישראל. כדי למנוע מציאות כזאת חייב כל עם ישראל לחיות בארצו.
במגילה אין אפילו כמיהה לעליה לארץ. מרדכי ואסתר לא הצליחו לבטל את הגזרה, הם השיגו רק רשות ליהודים להתגונן, רשות הנתונה לכל ישראלי. כך שוללת המגילה את הגלות, וכך כל התנ"ך מקשר בין העם לארצו.
עמלק: המן נקרא אגגי, וחז"ל קבעו לקרוא בשבת זכור "זכור את אשר עשה לך עמלק". (פרק י"ד).
"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" ר' יהושע: "מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר".
ר' יוסי: "מדור אסתר ועד דורו של מלך המשיח". (מדרש תנחומא כי תצא כב).
שלוש מלחמות בעמלק:
1. ויאמר משה אל יהושע: …וצא להילחם בעמלק".
2. המלחמה ויאמר שמואל אל שאול: …ועתה לך והכית את עמלק".
3. מלחמה נגד המן האגגי.
במגילה המשיכו אסתר ומרדכי צאצאי שאול את המלחמה בהמן האגגי ששמו כשם מלך עמלק.
שאול ואסתר: מרדכי ואסתר משבט בנימין, מצאצאי שאול המלך. שבט בנימין סיפח עצמו ליהודה, (יהודה היה מוכן להיעשות לעבד במקום בנימין), וגלה עימם ולא עם עשרת השבטים.
מרדכי הציג עצמו, ימיני = מבנימין ויהודי = מיהודה, שהפך אח"כ לשם לכל העם, צאצא של קיש אבי שאול.
תיקון חטא שאול: שאול חטא 3 חטאים:
1. במלחמת מכמש, הוא הכריז על צום לא במקום, תמוה, ביום לוהט, כשהעם אמור להילחם, הוא אסר עליו לאכול, גזירה שהעם התקשה לעמוד בה.
יהונתן בנו טעם מהדבש, הושיע את ישראל, אביו גזר עליו מוות, והעם הציל את יהונתן מידי אביו, (שמ"א יג 14).
2. שאול השאיר את אגג המלך בחיים. 3. לקח שלל בניגוד להוראת שמואל.
את התיקון הגדול לשלושת החטאים האלו עושה אסתר צאצאיתו.
חטא שאול. | תיקון אסתר. |
| 1. צום תמוה במלחמה במכמש ביום לוהט. 2. השאיר את אגג המלך בחיים. 3. לקח שלל בניגוד להוראות שמואל. | 1. וגם אני ונערותי אצום (לפני הליכה למלך). 2. תלו את המן האגגי על העץ. 3. בביזה לא שלחו את ידם. |
1. כשצריך לצום גם היא ונערותיה צמים יחד עם כל העם, "וגם אני ונערותי אצום" (ד, ט"ז).
2. המלך מרשה להם לבוז, אבל הם "בביזה לא שלחו את ידם".
3. לא חמלו ותלו את המן ובניו.
התיקון הצליח: שמואל הודיע לשאול (מאבות אסתר) "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך".
כשושתי איבדה מלכותה, נקבע שהמלכות תינתן "לרעותה הטובה ממנה", לאסתר. (תרגום אונקולס)
ילק"ש: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" הגעת למלכות בעוון בית שאול אביך, ועליך לתקנו.
למה הכניסו לתנ"ך מגילה שמספרת על הגלות? המגילה ממחישה את הצפוי ליהודי בגלות ומראה שרק חיים בא"י הם פתרון.
אחשוורוש: מוסכם על רוב החוקרים שהמלך הנזכר במגילה הוא המלך שהיוונים קראו לו כסרכסס, (465-486 לפנה"ס), אשר מלך כעשרים שנה, אחרי דריוש אביו. הרודוטוס מתאר את כסרכסס כשטוף בתאוות יין ונשים. מלך זה נכשל במלחמתו מול היוונים, אך ביצע מפעל בניה גדול, בין השאר בבירתו שושן, שבה היה לו ארמון מפואר שמבנהו דומה למתואר במגילה.
בעיר סיפר (מסופוטמית) נמצאה תעודה שבה נזכר פקיד גבוה בשם מרדוקה, ששימש כגזבר המלכותי בימי אחשוורוש. שמשל מהודו עד כוש, שהיא אולי חבש.
בפרק ב' כתוב על מרדכי: וּמָרְדֳּכַי, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף = שומרי הכסף. וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. כב וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. כג וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ; וַיִּכָּתֵב, בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
פרק ג מצפים לשמוע על גמול למרדכי, ובמקום זה כתוב: אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי. המן קיבל גמול במקום מרדכי.
הכבוד שניתן להמן הגיע באמת למרדכי, אלא שה' גלגל את הדברים שהמן קיבל את כבודו של מרדכי עד למהפך.
בסוף הָמָן הרשע גמל למרדכי במצוות המלך ולמרות רצונו.
כמו שושתי פינתה את מקומה לאסתר, כך תלית בגתן ותרש פינתה את הדרך למרדכי, שגילה שהם קשרו נגד המלך, ומסר על כך למלך.
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אחרי שאסתר הומלכה למלכה ומרדכי הציל את אחשוורוש, ר"מ חלאיו: לאחר הסיפור עם בגתן ותרש.
אבן עזרא: לאחר שעברו חמש שנים מהאירועים הקודמים. בפרק הקודם (פסוק ט"ז), כתוב שאסתר הומלכה בשנה השביעית למלכותו של אחשוורוש, ואילו בפרק זה (פסוק ז') כתוב שהמן הפיל את הפור בשנה השתים עשרה למלכות אחשוורוש.
מלבים: יש מפרשים שפירשו שהכוונה שהדברים אירעו לאחר שאחשוורוש שכח שמרדכי הוא זה שהציל אותו, ואמר לאסתר להזהיר אותו מבגתן ותרש, ואחשוורוש רצה מאוד לגמול לאסתר טובה על שהיא שהצילה אותו, ולכן הוא גידל את המן שיעץ לו להמליך את אסתר במקום ושתי.
גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, וינשאהו. רש"י: שהקב"ה בורא רפואה למכתן של ישראל קודם שיביא המכה עליהם.
מלבי"ם: השאלות:
1. למה גידל את המן כל כך?
2. ולמה דווקא אחר הדברים האלה?
3. ומהו הכפל גדל – וינשאהו?
תשובות: אחר הדברים האלה: אחר שנשכח מאחשוורוש שאסתר הגידה זאת בשם מרדכי, המלך .. חשב כי אך בזאת יאות לה במה שייטיב לשרים אשר יעצוהו לקחת את אסתר, שהראשון מסריסיו היה מהומן, והוא יעצהו לבקש לו נערות בתולות ועל ידו נשא את אסתר.
וַיָּשֶׂם, אֶת כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ. יש לכאורה כפילות בפסוק "גדל", "וינשאהו", "וישם את כסאו" וכו. אבן עזרא (נוסח ב'): גידל משמעו בעושר, ואילו שאר הפסוק מדבר על נתינת תפקיד חשוב להמן.
גדל וינשאהו, מלבי"ם: לא ניתן למנות מישהו לתפקיד חשוב כל כך פתאום. לכן אחשוורוש מינה את המן לתפקידו הרם בהדרגתיות: קודם גידל את המן ומינה אותו לשר, אחר מינה אותו לראש השרים, ולבסוף ציווה שישתחוו לפניו.
ובדרך כלל לא משתחווים לשר אחר בארמונו של המלך כדי שלא לפגוע בכבודו של המלך.
רלב"ג: גידולו של המן משמעו שעשה אותו אלוה, כמו שנבוכדנצר ציווה לעשות לדניאל לאחר שדניאל פתר לו את חלומו.
המלך פחד מקשר נגדו, לכן: 1. אסר לבוא לחצר המלך בלי הזמנה.
2. העדיף להקיף עצמו בבני מיעוטים, כי לאלו היה פחות כוח לחתור תחתיו. כך מונה מרדכי לתפקיד רם, וגם המן האגגי היה ממוצא זר כפי שמעיד עליו שמו.
3. וַיְנַשְּׂאֵהוּ, מפרשים, מסבירים כי לאחר גילוי הקשר נגד המלך, הוא מינה את המן לראש השרים, כדי שהכעס על ריבוי המיסים וגיוסים בכוח, יופנה כלפי המן, ראש השרים, ולא כנגד המלך.
מרדכי "ישב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, ומסיקים מכך שהיה לו תפקיד מכובד בחצר המלך. מרדכי הבין שפות רבות, ולכן יש הסוברים כי היה לו תפקיד בטחוני, ותוך מילוי תפקידו איתר את הקושרים נגד המלך והביא לתלייתם.
המן: כְּבוֹד עָשְׁרוֹ ורֹב בָּנָיו: המן הציג במרכז הישגיו, והתפאר בכְּבוֹד עָשְׁרוֹ, ואח"כ ברֹב בָּנָיו, בני זרש, ובני נשים אחרות, שחיזקו את מעמדו והעניקו לו עוצמה נוספת, בנים רבים הבטיחו את עתיד המשפחה ואת סיכוייה בעתיד.
כיון שראה המלך כְּבוֹד עָשְׁרוֹ ורֹב בָּנָיו, עמד וגדלו.. בדרך כלל ממשיכים המצליחים להצליח, וכסף הוא המרכיב המשפיע ביותר על ההצלחה.
למה גידלו? חז"ל: הצדק צריך להראות. להכות אותו קטן, יראה שרירותי ולא צודק. לא היה מי יודעו, אלא יתגדל, ואחר יתלה, לפיכך וישם את כסאו מעל כל השרים, ואח"כ ויתלה המן. רינת יצחק: כל המיצר לישראל נעשה לראש" (סנהדרין קד, ב), ולכן ה' יתברך גרם לכך שאחשוורוש יגדל את המן.
משל לאדם שהיו לו סייח וחזיר, ראה הסייח שלחזיר נותנים אוכל ללא מידה, אמרו: אין מאכילים אותו יותר אלא לרעתו.
"כִּי רְשָׁעִים, יֹאבֵדוּ", (תהילים לז), שאין מפטמים אותם אלא לטבח, כיון שבא חג, נטלו לחזיר ונחרוהו. כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו.
רק כשנודעה רשעותו, הפלתו נראתה צודקת. "הייתי יכול להורגו עד שהיה קטן, והנחתי לו לגדול…להודיע לכל באי עולם מה רשעו, לקיים מה שנאמר: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים, כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ, כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן, (תהילים צב 8. ספרי דאגדתא על אסתר, פנים אחרות.
במה התבטאה רשעותו של המן?
1. ביקש להשמיד את כל עם ישראל: מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים ביום אחד.
2. ייעץ לאחשוורוש[U1] לבטל בנין בית המקדש, (אסתר רבה וילנה פרשה ז).
3. לקח את אוצרות בית קדשי הקודשים, (מהדורת הרד"ל קיט ב, פרקי דרבי אליעזר).
4. "לקח את אוצרות מלכי יהודה,( אסתר רבה).
ב וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, היו כורעים על ברכיהם ומשתחווים בהשתטחות גופם על הארץ להמן.
למה? כִּי כֵן, צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ; רלב"ג. חכמי צרפת :הכוונה שאחשוורוש ציווה כך עבור המן, "לו" משמעו "עבורו".
מי השתחווה להמן? כל עבדיו של אחשוורוש שישבו בשער הארמון. אבן עזרא (נוסח ב'): העבדים שבשער המלך הם השופטים.
פנים אחרים: כל עובדי המלך, אפילו רבנים ודינים, ושרים נכבדים, היו חייבים להשתחוות להמן, כי הוא היה ממונה על הכסף.
כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כמו שיוסף מונה למשנה המלך האחראי על האוצר, וקראו לפניו: אברך, במצרית = השתחוו לפניו.
כולם עשו כדבר המלך להשתחוות להמן. וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲווֶה.
למה מָרְדֳּכַי לֹא כְרַע? מותר להשתחוות לאדם במעמד גבוה. אברהם השתחווה לבני חת. יעקב השתחווה לפני עשו. יהודים השתחוו לפני משפחות מלוכה.
1. מניע אישי, בשלש השנים הראשונות היה המלך עסוק במלחמה לביצור כסאו, ויש המסבירים את הקורה בפרק א' במאבק בינו לבין ושתי שסירבה לוותר על שלטונה כשחזר.ואולי מדובר במלחמה שהתחוללה אחרי המשתה הראשון.
בבלי: (מגילה, ט"ו, ע"ב) בראש הצבא הפרסי עמדו מרדכי והמן. המן כילה את הכסף שקיבל מהמלך, ולווה עוד ממרדכי ומכר לו את עצמו לעבד. לכן המן שנא את מרדכי, וכשגילה את מוצאו היהודי, השתמש בזה כמניע למלחמה נגדו.
2. הָאֲגָגִי: מניע לאומי: המן נקרא הָאֲגָגִי, לפי המסורת מצאצאי אגג מלך עמלק, ומרדכי מקרובי שאול, והייתה מסורת של איבה ביניהם, (שמות יז 14). (מדרש אסתר רבא).
3. מניע דתי. המן עשה לו צלם מרוקם על בגדו, וכל מי שהיה משתחווה לו, היה משתחווה לעבודה זרה, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, (ב ז ה).
רש"י: היות והמן עשה עצמו אלוה, לפיכך ומרדכי לא יכרע. מרדכי לא היה כורע ומשתחווה להמן היות וראה בכך משום עבודה זרה.
מרדכי סיכן עמו: בכך שסרב לשמוע בקול המלך ולהשתחוות להמן. ואפילו אחיו בני עמו אמרו לו: אתה מכניסנו לסכנה, ומפילנו בחרב. מרדכי לֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲווֶה. אמר: אם אני שומע להם, נענשתי, ואם איני שומע להם הורגים אותי.
משל לזאב שצמא למים, פרסו לו מצודה על פי המעיין, אמר: אם ארד לשתות הריני ניצוד, ואם לא ארד, הריני מת בצמא, (אסתר רבה ב).
ג וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי, עבדיו של אחשוורוש שישבו בשער הארמון שאלו את מרדכי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ מדוע אינך מקיים את הציווי של המלך, ואינך משתחווה להמן?.
ד וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם בכל יום ויום, היו עבדיו של אחשוורוש שואלים את מרדכי, ו"מנדנדים" לו, מדוע אינך משתחווה להמן?
וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם מרדכי לא קיבל את דבריהם, מרדכי לא הקשיב להם
וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי, רש"י: האומר שלא ישתחווה עולמית כי הוא יהודי והוזהר על ע"א. האם יתמיד לסרב להשתחוות להמן?
כִּי הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי. כששמעו שהוא יהודי, נתקנאו בו, והגידו להמן. רק כשהבינו שהוא יהודי, רק אז הרגיז אותם שהוא לא משתחווה.
שאלמלי שתק ולא הגיד שהוא יהודי, לא היו חוששין.
וַיַּגִּידוּ לְהָמָן.. אלשייך: להלשין על מרדכי, משום שקינאו בו שהוא איננו משתחווה והם כן חייבים להשתחוות.
ה וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶוה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה. מרדכי ניסה להתנהג ככל היושבים בשער, היה נראה לו שהוא משתלב, וכולם מקבלים אותו כעמית. אך כשאמר להם שהוא יהודי, הלשינו עליו להמן: מרדכי חווה יקיצה, כמו שחוו יהודי גרמניה בשואה.
אז הבין מרדכי 1. שבשלו באה הגזרה על כל היהודים.
2. למרות שהוא יושב בשער המלך, עמיתיו שונאים אותו בשל מוצאו, והוא אינו יכול להשתלב. עליו לשמור על זהותו היהודית, כי זו זהותו ואין לו זהות אחרת.
מרדכי קרע את בגדי השררה, לבש שק ולא הסכים לקבל בגדי ייצוג ושררה גם כשאסתר שלחה אליו. הוא התאבל על הצרה שבאה בעטיו על היהודים.
ו "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, (בעיני המן) לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ, אֶת עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁווֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי.
המן לא ידע שבכך שהוא מתכנן את השמדת כל היהודים, הוא גוזר גם את גורלה של המלכה והופך אותה לאויבת שלו, ומקרב את נפילתו.
למה רצה המן לאבד את כל היהודים? חבצלת השרון: לאחר שאמרו להמן שמרדכי יהודי, הוא הבין שמלחמתו עם מרדכי איננה מלחמה פרטית, אלא מלחמה כללית של עם ישראל נגד עמלק, ולכן הוא רצה להשמיד את כל היהודים.
אלשייך: המן הפך את מרדכי לסמל, לאדם ששולט על כל היהודים, ולכן הוא החליט שהוא משמיד את כל היהודים.
אם מרדכי היה פרסי, היה המן מנסה להרוג רק אותו, אך מכיוון שהוא היה יהודי, המן החליט להרוג את כל היהודים.
בפרק א' ושתי פגעה בכבוד המלך, וסרבה לבקשתו,
בפרק ג' מרדכי פגע בכבוד המן וסרב להשתחוות לו. בשני המקרים לא רק המעליב נענש, אלא נענשה גם הקבוצה החלשה אליה השתייך.
בשל ושתי, כל הנשים הצטוו לציית לבעליהן,
בשל מרדכי, המן רצה לפגוע בכל היהודים.
מאפייני המן:
1. רודף כבוד חולני. וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה. דרש מאחרים להפגין את כבודם כלפיו בהשתחוויות, ונפגע מהעובדה שאיש אחד במדינה אינו כורע ומשתחווה להוד רוממותו.
וְכָל זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. להמן היה כבוד שברירי שהיה צורך לאשש אותו בכל יום.
עונשו: יעניק כבוד עילאי למרדכי אויבו.
2. חסר מצפון: מוכן להרוג עם שלם, כי אחד מעם זה לא השתחווה לו. וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ, לא רצה ללכלך ידיו בהריגת איש אחד, לכן ביקש להשמיד את כל עם ישראל, את כל העם שאיש זה משתייך אליו. (מלבים, גרוסמן י., קורן, 2013, 112).
3. מתנשא: וַיֹּאמֶר, הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי; וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ, עִם הַמֶּלֶךְ.
התפאר שרק אותו הזמינה אסתר אל המשתה, ובכך, העלה עליו את חשד המלך, שמא נרקם משהו בינו ובין המלכה.
4. שקרן: וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים. יש טענה כי כדי לשכנע את המלך, המן דיבר עמו רק על מכירת היהודים לעבדים, אך באיגרת ציווה על השמדת היהודים.
5. בעל אופי רגזן: וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי, חֵמָה .. זרש כנראה ידעה להרגיע אותו.
6. רדף בצע: קיווה לזכות ברכוש ובכסף של היהודים שירצחו.
המן הציע למלך עסקה כלכלית שנועדה להעשיר את המן, אך לא הייתה כדאית למלך: וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁווֶה, לְהַנִּיחָם… יִיכָּתֵב לְאַבְּדָם; איך הצליח המן לשכנע את המלך להסכים לרצח היהודים? המן בחר ב"לאבדם" שהמלך יכול היה להבין גם כגירוש, המרת דת, או מכירתם לעבדים ולאו דווקא רצח.
וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.
כדי להבין את מזימת המן יש ללכת בעקבות הכסף: וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף.. לְהָבִיא, אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ, כדי לפצות את האוצר, על אובדן המיסים ששילמו היהודים, אך זהו סכום שהיה רק חלק זעום מהשלל שקיווה לבזוז מהיהודים שיירצחו.
מלך בזבזן: המלך היה בזבזן גדול. על מה בזבז את כספי הממלכה?
1. משתה: המגילה מתחילה בתיאור משתה שהמלך ערך. הוא עשה משתה שנמשך 180 יום וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים… ולְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן עשה משתה שנמשך עוד 7 ימים.
2. טרקלין יופי: המלך ביקש לבחור מלכה חדשה, והקים "בית נשים" לאלפי המועמדות שיאספו מרחבי ממלכתו, בו ישכנו עד שמהן יבחר המלך את המלכה.
מינה פקידים: שְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים על יד הגא סריס המלך שומר הנשים.
מנהלת הנשים: שיכנה את המועמדות בארמון המלך, להאכיל, להלביש ולבשם אותן במשך שנה שלמה, וְנָתוֹן, תַּמְרֻקֵיהֶן.
3. המלך יצא למלחמות לביסוס ממלכתו ולהכניע את יוון, שהביסה את צבאו.
ברור שבזבוז כספים אדיר זה גרם למצוקה כספית. העלאת מיסים עלולה לחולל מרד בממלכה, וניסיונות התנקשות במלך, דבר שכבר קרה בעבר.
המן הציע למלך פתרון קסם: ט אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ,
תמורת הסכמת המלך לאבד עם.
המן היה אדם אמיד, אם יכול היה להבטיח למלך סכום כסף כה גדול. המן קיווה להרוויח כסף זה בחזרה מהשלל שיישאר לאחר השמדת היהודים, ורק חלק קטן מהשלל הבטיח למלך. המן הסתיר בערמומיות את הסיבה העיקרית להצעתו, שהיא רצונו לנקום במרדכי.
י וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים. רש"י: להיות מי שהטבעת בידו שליט בכל דבר המלך.
יא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, המלך אמר: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ.
למה אמר המלך: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ?
1. מקדמה: אולי המן קיבל מהלך מקדמה למימון הפעילות האנטישמית.
2. אולי המלך גם היה אנטישמי, כמו המן ולכן ויתר על המקדמה שנתן לו המן.
3. אולי המלך ויתר להמן על חלק מהשלל שיילקח לאחר רציחת היהודים.
מלך רודף בצע, המוכן להפקיר עם שלם תמורת כסף. ההחלטה על השמדת היהודים נפלה לאחר שהמן שכנע את המלך שכך יפתור את בעיותיו הכלכליות.
ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁווֵרוֹשׁ:
המן הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, וקבע יום השמדה כעבור כמעט שנה. הוא קיווה שיוכל לקנות את רכושם במחיר נמוך, מכיוון שהרבה רכוש יעמוד למכירה, והם ימכרו בלחץ זמן, כדי להספיק ולהימלט עם כספם לפני שההמון יתפוס אותם. פעילות זו תזכה את המן באהדת ההמון שיתחלק בביזה, עם המן.
רלב"ג: המן חשב לפרוע את התשלום למלך, מהשלל של היהודים ההרוגים.
וַייִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּוה הָמָן הדגש הוא על שנכתב בספרים כציווי של המן ולא כציווי של אחשוורוש, היות והמן שינה מהציווי של אחשוורוש שדיבר רק על העברת העם על דתו.
מלבים: אחשוורוש הסכים רק להעביר את היהודים על דתם והוא לא חתם בעצמו על האיגרות, כך שהוא לא ראה בעיניו שהמן מתכוון להשמיד את היהודים.
אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:
בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁווֵרֹושׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.
המן שלח 2 איגרות. איגרת אחת פתוחה שהיה כתוב בה שעליהם להיות מוכנים למלחמה בי"ג אדר, ואיגרת שהייתה חתומה בטבעת המלך והיה אסור לפתוח אותה עד שיגיע י"ג אדר, ורק אז יידעו במי יש להילחם.
מלבים: כך רצה למנוע פעולות הגנתיות של היהודים, או מעשים אחרים שהיו עלולים לבטל את תוכניתו וכן את האפשרות שהיהודים יברחו למדינות אחרות.
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד,
אלשייך: לְהַשְׁמִיד היינו את הבנים הקטנים. לַהֲרֹג היינו את אבותיהם, והיה בזה אכזריות שהאבות יראו במיתת בניהם. לְאַבֵּד, הכוונה שלא יקברו אותם.
בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה.
הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
רצון המלך הועלה על הכתב והופץ בכל מדינות מלכותו, אבל אפילו פעם אחת במגילה אין הצווים רצון המלך, אלא רצון סריסיו, עבדיו ויועציו.
ממלכה שנראית כאילו היא מתנהלת ביעילות, אינה מתנהלת כך:
1. המלך התהדר ברכושו, וחשף בכך את חוסר בטחונו, את חולשתו ואת הפכפכנותו.
2. ריב בין בעל לאשתו נידון בישיבת שרים, והם קבעו את גורל המלכה.
3. ההתנקשות במלך סוכלה רק משום שמרדכי שמע במקרה את שיחת הזוממים.
4. האירוע נרשם בספר הזיכרונות, אך לא טופל ונשכח.
לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה.
טו הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: רש"י: מקום שהיה המלך שם ניתן החוק בו ביום, להיות עתידים ליום י"ג לחדש אדר לכך. והעיר שושן נבוכה = היהודים שבה נבוכו.
בשני הפעמים מתואר כי ישנם ספרים הנשלחים על ידי הרצים לכל מדינות המלך, וישנה דת שניתנת בשושן הבירה (ג', יג-יד; ח', יא-יג). כנראה שבעוד שבספרים מתוארת הפקודה בפרוטרוט על כל מרכיביה, הרי שבדת היא נאמרת בלשון קצרה וסתומה.
לאור זאת, מובן מדוע במדינות המלך בשתי הפעמים הגיבו בהתאם למצופה כיון שהם ידעו במה מדובר כי הדבר נכתב במפורש ובהרחבה. לעומת זאת, בעיר שושן המצב היה שונה בין הפעם הראשונה לשנייה. בפקודה הראשונה, לא פורסם בעיר שושן מהו תוכנה אלא 'להיות היהודים עתידים ליום הזה' (ג', יד) ולכן העיר נבוכה. מלכתחילה רצו לשמור על עמימות בעיר המלוכה ולכן המלכה לא ידעה דבר מזה (ד', ד), אלא רק מרדכי ידע (ד', א).
אולם, בפקודה השנייה, גם בטופס הקצר של הדת הוסיפו שתי מילים ששינו את הכלו: 'להיות עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם' (ח', יג). או אז שמחו וצהלו גם בעיר שושן.
הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, רשי: הכתוב מפרש ומהו הפור? הוא גורל, הפיל הגורל באיזה חדש יצליח. מִיּוֹם לְיוֹם, רשי: באיזה יום בחדש שיצליח, וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, באיזה חודש יצליח, וקבע: שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. איך קבע?
הפיל פור ביום א', עמד שרו של יום א', לפני ה', ואמר: בי נבראו שמים וארץ.. עקור שמים וארץ תחילה ואח"כ כלה אותם. הפיל פור ביום ראשון ולא עלה בידו דכתיב: אם לא בריתי יומם וליל, חוקות שמים וארץ לא שמתי ירמיהו לג 25.
הפיל פור ביום ב': עמד שרו של יום ב' לפני ה', ואמר: ביום זה הבדלת שמים מארץ…הפוך עליונים ותחתונים ואח"כ כלה אותם.
יום ב – ולא עלה בידו דכתיב: המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, (דניאל יב 3).
הפיל פור ביום ג': עמד שרו לפני ה', ואמר: בשלישי – נברא גן עדן, ויום בו נבראו זרעים, מהן מפרישים ישראל תרומות ומעשרות… עכשיו אם ישראל בטלים, איך אנו קיימים?
הפיל פור ביום ד': עמד שרו לפני ה' ואמר: יום בו נבראו המאורות להשתמש לאורן של ישראל, אם תאבדם, איך אנחנו קיימים?
וברביעי – שמש בגבעון דום, (יהושע י 12).
הפיל פור ביום ה': עמד שרו לפני ה' ואמר: בחמישי נברא זיו שדי. וביום זה נבראו בעלי חיים לקורבנות, אם הם בטלים, מי מקריב קורבן?
הפיל פור ביום ו': עמד שרו לפני ה' ואמר: יום בו נברא האדם, וקראת לבניך בשמו, צאן מרעיתי אדם אתם, (יחזקאל לד 31), אם אתה מבקש לעקרם, עקור כל אדם.
הפיל פור ביום שבת: עמד שרו לפני ה' ואמר: יום בו כלו מעשיך…אם אתה מבקש לעקרם, עקור את השבת, אח"כ עקור אותם, (אסתר רבה).
בשבת – ישראל שומרים שבת. (פנים אחרים (בובר), נוסח ב פרשה ג).
ראה אותו רשע שאין הגורל נופל לו בימים,
| בדק חודשים. |
| חדש ניסן עלה בו זכות פסח (גם המשכן הושלם בניסן), |
| אייר – זכות פסח קטן (גם התחיל לרדת מן). |
| סיון – זכות קבלת התורה. |
| תמוז – זכות ארון הקודש. |
| אב: טענה ריבונו של עולם, דיינו פורענויות שהרעו בנו: לא תקום פעמים צרה", (נחום א 12). |
| אלול: השלמת חומת ירושלים, "ותשלם החומה בעשרים וחמשה באלול, (נחמיה ו 15). |
| תשרי – זכות שופר וכפור ורגלים, (מקדש ראשון הושלם עד ליום כפור), |
| חשון – זכות שרה אמנו שבו מתה, (נברא הבית בירח בול). |
| כסלו – זכות חנוכה (נגמרה מלאכת המשכן השני), (אחרי פורים). |
| טבת: זכות עזרא, "ביום אחד לחודש העשירי לדריוש הדבר, (עזרא י 17). |
| שבט – זכות אנשי כנסת הגדולה, "ב 23 בו נקבצו בו כל ישראל". |
| אדר – לא מצא בו כל זכות. התחיל הרשע לשמח, (אסתר רבה). |
| חזר ובדק במזלות | |
| טלה – זכות פסח. | |
| שור – זכות יוסף "בכור שורו הדר לו, (דברים לג 17). | |
| תאומים – זכות פרץ וזרח. | |
| סרטן – זכות היונה. | |
| אריה – זכות דניאל, משבט יהודה "גור אריה יהודה, (בראשית מט 9). | |
| בתולה – זכות חנניה, מישאל ועזריה, שלא שינו אלוקיהם. | |
| מאזנים – זכות איוב, "לו שקול ישקל כעסי.. במאזנים, (איוב ו 2). | |
| עקרב – זכות יחזקאל, "ואל עקרבים אתה יושב, (יחזקאל ב 6). | |
| קשת – זכות יוסף, "ותשב באיתן קשתו, (בראשית מט 24). | |
| גדי – זכות יעקב (גדי עזים) | |
| דלי – זכות משה, "דלוה דלה לנו", (שמות ב 19). | |
| דגים – לא מצא כל זכות. שמח. אמר: אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות, ולא עוד שמת בו משה רבנו (בבלי מגילה יג עב). |
ולא ידע שבאדר גם נולד משה. ואמר כשם שהדגים בולעים, כך אני בולע אותם. תפוסים הם בידי כאותם דגים.
אמר הקב"ה: רשע, דג פעם הוא בולע ופעם הוא נבלע, עכשיו אתה נבלע. ולא ידע שבני יוסף נמשלו לדגים, שנאמר: "וידגו לרוב בקרב הארץ", ולכן הם בולעים ולא נבלעים.
אמר: הריני מפיל גורלות, ורוח הקדש צווחת ואומרת: רשע בן רשע: גורלך עלה להיצלב, הפיל פור הוא הגורל, עליו נפל הגורל.
"בשעה שנחתמו האגרות וניתנו ביד המן, הוא יצא מהפלטין שמח… פגע בהם מרדכי, (והבין שנגזרה עליהם גזירה).
ראה מרדכי 3 תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ אחריהם. הלך אחריו המן לדעת מה ישאל מהם. אמר מרדכי לאחד מהתינוקות: פסוק לי פסוקך, הראשון אמר: אַל תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא, (משלי ג 25).
השני אמר: עֻצוּ עֵצָה, וְתֻפָר; דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל. (ישעיהו ח 10). השלישי אמר: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא, וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל; אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא, וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט. (שם מו 4). כיון ששמע מרדכי כך, שמח.
שאל המן מה אמרו לך התינוקות שצחקת? אמר: שלא אפחד מהעצה הרעה שיעצת עלינו. מיד כעס הרשע ואמר: אין אני שולח יד תחילה אלא בתינוקות אלו.
לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו יושב, והתינוקות לפניו באפר בשק, וצועקים ובוכים, הפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אני שוחט אלו תחילה.
היו אמותיהם מביאות לחם ומים, ולא קיבלו… געו כולם בבכי, האימהות מבחוץ והבנים מבפנים… נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקרע את האגרות, ומנע מהמלך לישון באותו לילה, (אסתר רבה פרשה ז ח).
עם גזירת השמד, "הַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת. עונש על שאחי יוסף ישבו לאכול ליד הבור שם נזרקו את אחיהם יוסף, אמר להם הקב"ה לשבטים: אתם מכרתם אותו מתוך מאכל ומשתה, כך אעשה לכם שנאמר: הַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת.
מלבי"ם: הכתוב מספר שהמן גרם לאחשוורוש לשתות כדי שלא ישים לב לצו שיוצא באותו יום להשמדת היהודים.
מה אחשוורוש לא ידע? 1. שאשתו היא מזרע היהודים,
2. שזה שהציל את חייו הוא דוד של אשתו. 3. שלא תגמלו את מי שהציל את חייו. 4. שהוא שותף לתוכנית המן להרוג את כל היהודים "מי הוא זה, ואי זה הוא, אשר מלאו ליבו לעשות כן?" 5. לא יודע איזה עם רצה המן להרוג, ובכל זאת נתן לו את הטבעת שלו. 6. לא יודע מדוע אסתר עורכת משתה ומזמינה אותו.
7. מדוע אסתר מזמינה גם את המן.
המלך נתן את הטבעת להמן, כמו שאחאב נתן הטבעת לאיזבל, המחליטים.
את רוב הדברים האלו גם המן לא ידע, הוא רק טרח לברר מי זה שהעז להעליב אותו. תכונות אחשוורוש:
1. מושפע: לכאורה הוא שליט כל יכול, אך מהמשבר הראשון מסתבר שהוא נגרר ונשלט ע"י משרתיו ושומע להם. נועץ בסובבים אותו, ללא שיקול דעת עצמאי. אין ענין אחד שהוא החליט עליו בעצמו.
2. וויתר בקלות דעת על סמכויותיו: נתן את טבעת החותם שלו להמן ואח"כ למרדכי, מה שאפשר להם לפעול בשמו כרצונם, בעוד הוא יודע שהוא עצמו אינו יכול לבטל חוק שהוא קבע.
3 פעל בצורה פזיזה: בלי להקדיש להחלטותיו, מחשבה או בדיקה. ולמרות שהוא ידע שאי אפשר להשיב את החלטותיו החליט בפזיזות, או מתוך שכרות. 4. פעמים במגילה הוציא המלך צו, אפילו פעם אחת זה לא היה ביוזמתו. הוא היה חלש אופי ונשלט ע"י הסובבים אותו.
לא חשב מראש על תוצאות החלטתו. הצטער על שהדיח את ושתי בפזיזות. הודרך ע"י יועציו ולא חשב עצמאית. אופיו לא היה יציב. שקוע בתענוגותיו, בשתיית יין ובתענוגי נשים, קל דעת, הפכפך, בחר את אסתר, בלי לדעת מי היא.
מסר עם שלם להרג בהשפעת המן, בלי לשאול שאלות, ומסר אותו לתלייה בהשפעת ממוכן, (ע"פ סגל מ צ מבוא המקרא 720).
| אסתר | יוסף |
| 3 ימי משתה טבעת יפת תואר נושאת חן המן על העץ סוס לבוש מלכות ויקראו לפניו ביקורת שלא עלו לישראל | יום הולדת לפרעה טבעת יפה תואר נושא חן שר האופים מרכבה לבוש ויקראו לפניו. ביקורת שלא עלו לישראל בסוף שנות הרעב |
