שמות ח 1 וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹורִים וְעַל הָאֲגַמִּים; אונקלוס: מקור הצפרדעים היה רק מהנהרות והאגמים. וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
ב וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; אונקלוס: בניגוד למכת דם שם הכה אהרון את מקורות המים, כאן פשוט הרים את ידו, והיה בכך משום אות שהַצְּפַרְדֵּעַ תעלה.
וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם,
רש"י: צְּפַרְדֵּעַ אחת הייתה, והיו מכין אותה, והיא מתזת נחילים, נחילים.
פשוטו: שרוץ הצפרדעים קורא ל' יחידות, וכן ותהי הכינם.
דעת מקרא: ריבוי הַצְפַרְדְּעִים כיסה את כל השטח של ארץ מצרים.
ג וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻומִּים, בְּלָהטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים, עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
אבן עזרא: החרטומים וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים, במים מועטים,
אך אהרון עשה זאת בכל מימי מצרים.
ספורנו: הַצְפַרְדְּעִים, שהעלו החרטומים לא יכלו להוליד.
אונקלוס: מכת צְּפַרְדֵּעַ הייתה קשה ממכת דם, כי כתוב בתהילים שמכת צְּפַרְדֵּעַ השחיתה את מצרים.
אבן עזרא: פרעה ראה שהחרטומים רק הוסיפו צְפַרְדְּעִים, לכן ד וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי;
פרעה ביקש ממשה להתפלל שה' יסיר את המכה.
וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַה' ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, רש"י: השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול, ולומר שלא אוכל לעשותו.
לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, רש"י: למתי תרצה שיכרתו הצפרדעים? ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי!
מתי אעתיר? היה משמע מתי אתפלל? לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ:
אונקלוס. למתי תרצה שאתפלל לה' עליך, על עבדיך ועל העם המצרי? רשב"ם: התנשא, עָלַי. משה לפרעה: התנשא לבקש דבר שאיני יכול לקיים!
ספורנו: כרגע הצפרדעים שיצרו החרטומים עדיין קיימים. מתי יסורו דברי הכשפים? וכך תכיר שהצפרדעים שאנחנו העלינו איננו מעשה כשפים? כי מעשה כשפים אינו נשאר בעינו הרבה זמן.
כך תדע שאין אף כוח בעולם שישווה לה' אלוקינו. הצפרדעים יסורו בדיוק בזמן שביקשת! כך יבין פרעה שמכת הצפרדעים הייתה תכנית אלוקית.
ו וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; רש"י: התפלל היום שיכרתו למחר.
רמב"ן: ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד.
אבן עזרא: פרעה חשב שמערכת כוכבי השמים הביאה עליו את הצפרדעים, ולכן ביקש שהצפרדעים יסורו למחרת, וכך יהיה בטוח שהצפרדעים באו מה'.
רמב"ן: משה ידע כי הגיע עת סורם (של הצפרדעים), ולכן אמר אליו: התפאר עלי, בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר.
משה אמר למתי אעתיר לך? חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֵין כַּה' אֱלֹוקֵינוּ, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד, לא יסורו עד למחר.
ואמר משה פעם אחת, וסרו הצפרדעים. מיד שיתפלל יסורו כלם, שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור, רק תסור המכה לגמרי, ואע"פ שתשארנה מהם ביאור. וכל זה להודיעו כי המכה מאת ה' על ענין ישראל בלבד.
נראה שהצפרדעים סרו בדיוק בשעה שמשה התפלל שיסורו, ופרעה חשב שמשה ביקש זמן, עד שיוכל להתפלל לה' שיסיר את הצפרדעים, ולכן נתן לו זמן קצר של יום כדי שיוכל להתפלל ביום המחרת.
ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ: רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה הצפרדעים יתחילו למות מיד והשאלה היא עד מתי ימותו?
ח וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה', (מיד) עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים (שיסורו מחר ממצרים), אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה.
ספורנו: הסיבה שמשה היה צריך לצעוק, ולהתפלל חזק, מכיוון שהוא התפלל שהצפרדעים שבמצרים יכרתו, ושבשאר המקומות, לא יכרתו.
ט וַיַּעַשׂ ה', כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיָּמֻתוּ, הַצְפַרְדְּעִים, מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹות, וּמִן הַשָּׂדֹות י וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם, חֳמָורִים חֳמָורִים; (ערמות צבורים). וַתִּבְאַשׁ, הָאָרֶץ.
אונקלוס: מצרים הסריחה מהריחות של פגרי הצפרדעים שמתו.
כלי יקר: רק במכת צפרדעים נאמר וַתִּבְאַשׁ, הָאָרֶץ, כי בשאר המכות, לא נשאר נזק לאחר המכה, ואילו פה נשאר סירחון מהצפרדעים.
דבר זה לבדו היה אמור להכניע את לב פרעה, אך פרעה לא התייחס לסירחון כיוון שבמקום פתוח, אין השפעה לסירחון.
יא וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְיתָה הָרְווָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ, רש"י: ל' פעול הוא כמו ושאול לו באלוקים.
וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה', רש"י: והיכן דבר ולא ישמע אליכם פרעה.
יב וַיֹּאמֶר ה', אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ;
רמב"ן: מדוע לא הייתה התראה? בכל מכה שלא היה בה חשש למוות, לא הייתה התראה.
ספורנו: הסיבה שכאן אין התראה היא משום שיש 3 קבוצות של מכות: דצ"כ – מכות ביסודות הכבדים (דם, מים, אדמה), עד"ש – מכות בבעלי החיים, ובא"ח – מכות מהאוויר. בכל קבוצה היו התראות על השתיים הראשונות ולא על השלישית שבאותה קבוצה.
וְהָיָה לְכִנִּם, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. רש"י: לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן.
יג וַיַּעֲשׂוּ כֵן, וַייֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ, דעת מקרא: למרות שבציווי יָדוֹ אינה מוזכרת, הצו והפעולה אותו דבר, והשינוי הוא רק בגלל יופי הדיבור.
וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּינָּם, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: אונקלוס: התורה חזרה כאן על כך שהכינים היו, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, כדי לומר שהכינים היו גם בחרטומים.
כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. רשב"ם: לא ניתן לומר שכל העפר הפך להיות כִנִּים, ואבן עזרא כתב שרק העפר שהכה אהרון הפך לכִנִּים.
יד וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻומִּים בְּלָהטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִנִּים, רמב"ן: הכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו להטיהם כאשר עשו בשאר פעמים, להוציא את הכִנִּים וְלֹא יָכֹלוּ; רמב"ן: החרטומים לא הצליחו לעשות את מכת כִנִּים, כיוון שהיה בכך משום בריאה חדשה.
ב. החרטומים לא הצליחו להוציא את הכִנִּים, למרות שהיו פעמים שכן הצליחו להוציא כִנִּים ע"י כשפים.
להפוך מים לדם, ולהעלות צפרדעים מהיאור, יכלו לעשות. כי אין בהם בריאה או יצירה, כי לא כתוב: "ויהיו הצפרדעים", רק ו"תעל הצפרדע", שעלו.
מכת כנים הייתה יצירה, כי אין טבע העפר להפוך לכנים, על כן כתוב: והיה לכנים.
רש"י: החרטומים לא מצליחים לברוא דבר שמתנועע באמת. ולא הצליחו להוציאם מהמקום, שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה. וַתְּהִי, הַכִּנָּם, בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה.
החרטומים אמרו לפרעה שמכה זו לא נעשתה על ידי משה ואהרון, אלא נעשתה על ידי מערכות השמים, והראיה היא שמשה לא התרה בפרעה לפני המכה, וגם החרטומים לא הצליחו כלל לברוא את הכִּנָּם.
טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹוקִים הִוא; רש"י: מכה זו אינה ע"י כשפים, מאת המקום היא! רשב"ם: אֶצְבַּע אֱלֹוקִים היא מכת מדינה.
רמב"ן: להמעיט העניין אמרו אֶצְבַּע אֱלֹוקִים ולא אמרו יד אֱלֹוקִים.
בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכִּנָּם, החרטומים הכירו שהמכה הייתה מאת ה' ולכן גם לא קרא להם פרעה יותר מפעם זו והלאה.
וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵ הֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': רש"י: ולא ישמע אליכם פרעה.
טז וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַיצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה, יוֹצֵא הַמָּייְמָה; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה', שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי יז כִּי אִם אֵינְךָ, מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ, רש"י: מגרה בך. אֶת הֶעָרֹב; כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים, והיו משחיתים בהם.
רש"י: הסיבה שה' נהג כך במכות מצרים: כי ה' נהג עם המצרים כמו שנוהגים המלכים בשעה שהם תוקפים עיר: תחילה מקלקלים את מקורות המים שלהם (דם), אחר כך תוקעים בשופרות (צפרדעים מקרקרים והומים) כדי להבהיל. ע"פ מדרש תנחומא.
וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם, אֶת הֶעָרֹב, אונקלוס: אשים ישועה לעם ישראל לעומת העם שלך שאשים עליהם מכה.
וְגַם הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. ספורנו: גם הקרקע שעליו הבתים, יהיה מלא בחיות רעות.
יח וְהִפְלֵיתִי, רש"י: והפרשתי. בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, רמב"ן: בארץ גֹּשֶׁן היו רב התושבים מבני ישראל.
לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם, עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
רשב"ם: מחר יגיע הֶעָרֹב רק למצרים ולא לבני ישראל, וכך תדע שלא במקרה הגיע הערוב למצרים, כי הרי אני אומר לך כבר היום שזה מה שיקרה מחר. והצורך בהפרשה, כי חיות הולכות ממקום למקום, ולכן צריך הפרשה בדבר.
יט וְשַׂמְתִּי פְדֻת, בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ;
רמב"ן: הסיבה שיש כאן מעין כפילות, וכתוב שה' גם וְהִפְלֵיתִי וגם פְדֻת, היא מכיוון שהִפְלֵיתִי: בין שני מקומות: ארץ מצרים וארץ גֹּשֶׁן.
פְדֻת היא גם לבני ישראל שילכו בכל מצרים, ולא יזוקו.
בעבור היות המכות הראשונות עומדות, איננו פלא שיהיו בארץ מצרים, ולא בארץ גֹּשֶׁן.. וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גֹּשֶׁן, שהיא מכלל מצרים, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גֹּשֶׁן, שתינצל בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל. ואפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי, לא יזיקוהו.
לְמָחָר יִהְיֶה, הָאֹת הַזֶּה.
כ וַיַּעַשׂ ה', כֵּן, וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד, בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו; וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי הֶעָרֹב.
כא וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹוקֵיכֶם בָּאָרֶץ. רש"י: במקומכם ולא תלכו במדבר.
כב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, רש"י: יראת מצרים. ובלשון אחר, תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם דבר שנוא למצרים, הזביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם נִזְבַּח לַה' אֱלֹוקֵינוּ: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם, לְעֵינֵיהֶם, לזבוח זבח.
וְלֹא יִסְקְלֻנוּ, רש"י: בתמיהה? המצרים יתעבו את הקרבת הכבשים ע"י בנ"י. אבן עזרא: תושבי מצרים היו מזרע חם שלא היו אוכלים בשר כלל.
אבן עזרא: עכשיו התברר לפרעה שהמכות באו עליו מכיוון שלא נתן לבנ"י להקריב קורבנות.
כג דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר; וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹוקֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ.
כד וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹוקֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ, לָלֶכֶת;
אונקלוס. אשלח אתכם ותוכלו להקריב קורבנות לפני ה' בַּמִּדְבָּר. אני מסכים לכך שלא תקריבו את הקורבנות במצרים, אלא שתקריבו אותם במדבר.
אונקלוס: פרעה למשה: אינכם צריכים להתרחק מהלך דרך שלושה ימים. מספיק שתצאו מעט ממצרים.
משה הסכים, כי מטרתו הייתה לצאת ממצרים, ואין זה משנה באיזה תנאי.
הַעְתִּירוּ, בַּעֲדִי, אונקלוס: התכוון שמשה ואהרון יתפללו שה' יסיר ממנו את המכה. אבל הוא היה צריך לבקש שיעתירו בעדו, לפני נתינת הרשות ללכת.
כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה',
ספורנו: משה היה צריך להתאמץ בתפילה כי רצה שהערוב לא ימותו במצרים כדי שלא ייהנו המצרים מהעורות של החיות המתות.
וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ. הֶעָרֹב נעלם, לא כאשר היה בצפרדעים, מהטעם שאמרו רבותינו (שמו"ר יא ג): רצה הקב"ה לצער אותם במכות, לא להועיל להם כלל.
מָחָר: רמב"ן: כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים "למחר", כן רצה משה לעשות גם בזאת שיתפלל ויסורו מחר.
רַק, אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל, רש"י: כמו להתל, לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם, לִזְבֹּחַ לַה'. כו וַיֵּצֵא מֹשֶׁה, מֵעִם פַּרְעֹה;
וַייֶּעְתַּר, אֶל ה', רש"י: נתאמץ בתפלה. אמר בלשון ויפעל, משמע: וירבה להתפלל.
כז וַיַּעַשׂ ה', כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּסַר הֶעָרֹב, מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ: לֹא נִשְׁאַר, אֶחָד, רש"י: ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו, יהיה להם הנאה בעורותיהם.
כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; רש"י: אע"פ שאמר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, לא קיים הבטחתו, וְלֹא שִׁלַּח, אֶת הָעָם.
דּוּ-קְרָב שֶׁל "כְּבֵדִים" / דוד אשל.
| לְפַרְעֹה הָעַרְמוּמִי נִמְאַס מֵהַנִּדְנוּד הַיּוֹמְיוֹמִי, "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" ! וְהוּא הֵשִׁיב לָעוֹמְדִים מוּלוֹ / כֵּן וְ…לֹא, כְּשֶׁרָוַח לוֹ מְעַט / הוּא בָּעַט, וּבַצַר לוֹ, שְׂפָתָיו קָרְאוּ : הַעְתִּירוּ עֲבוּרִי…וּצְאוּ ! אָנוּ שׁוּב קוֹרְאִים וּמִשְׁתָּאִים, כֵּיצַד אֱלֹקִים יוֹצֵר תְּנָאִים, שֶׁמַּכּוֹת וְעוֹד מַכּוֹתאֶת פַּרְעֹה רַק מְחַזְּקוֹת, כֵּיצַד מֶלֶךְ מִצְרַיִם עוֹמֵד בְּסֵרוּבוֹ, | יַצִּיב עַל רַגְלַיִם,אֵינוֹ מְוַתֵּר עַל עַם הַיְּהוּדִים, כִּי רוֹצֶה הוּא עַם שֶׁל עֲבָדִים, לֹא נִכְנַע וְלֹא נִכְנַע עַד לַמַּכָּה הָאַחֲרוֹנָה. פָּרְעֹה כְּבַד הַלֵּב שׁוֹמֵעַ וְצוֹפֶהבָּעוֹמֵד מוּלוֹ, הַנִּרְאֶה כֹּה נִרְפֶּהכִּי כָּזֶּה, שִׁדּוּרוֹ שֶׁל כְּבַד פֶּה. בָּרוּר לוֹ, שֶׁכְּבַד הַפֶּה וְהַלָּשׁוֹן, הוּא זֶה שֶׁיִּשָּׁבֵר רִאשׁוֹן, וּבַזֶּה אֱלֹקִים הִכְבִּיד אֶת לִבּוֹ, פָּרְעֹה | לֹא הֶעֱרִיךְ נָכוֹן אֶת יְרִיבוֹ. אָנוּ עֵדִים לִגְדֻלַּת הַמַּהֲלָךְ, כְּשֶׁהָאֵ-ל אֶת מֹשֶׁה דַּוְקָא שָׁלַח, זוֹ הָיְתָה אַסְטְרָטֶגְיָהוּלְפַרְעֹה הָיְתָה זוֹ טְרָגֶדְיָה,כִּי פַּרְעֹה הָיָה מָלֵא בְּבִטָּחוֹןשֶׁמֻּבְטָח לוֹ בְּלִי סָפֵק הַנִּצָּחוֹן,וְאִלּוּ ה' אָמַר לְמֹשֶׁה :"כָּבֵד לֵב פָּרְעֹה"(שמות ז'/14)וּבְכֹבֶד פִּיךָ מֹשֶׁה, אַתָּה מַכְנִיעוֹ. ִפַּרְעֹה לֹא נִטְּלָה הַבְּחִירָה הַחָפְשִׁית | כְּבַד לִבּוֹ הִכְתִּיב לוֹ, שֶׁאֵין מוּלוֹ סַכָּנָה מַמָּשִׁית. קַיָּמִים מַהֲלָכִים שֶׁבִּתְחִלָּה אֵינָם מוּבָנִים, וּבְסוֹפָם מִתְבָּרֵר, כִּנְכוֹנִים וּנְבוֹנִים, הָפְכָה הַחֻלְשָׁה / לְמַכַּת הַתָּשָׁה. לֹא עָמַד לוֹ לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, הַכָּבֵד וְהַנֻּקְשֶׁה, מוּל כְּבַד הַפֶּה וְהַלָּשׁוֹן שֶׁל הָאִישׁ מֹשֶׁה, מְאַבֵּד אֶת אוֹנוֹ, כְּבַד הַלֵּב שֶׁכֻּלּוֹ גַּאֲוָה, בְּעָמְדוֹ מוּל כְּבַד פֶּה וְלָשׁוֹן, שֶׁכֻּלּוֹ עֲנָוָה. |
