וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה שירדו למצרים עם יעקב, בימי יוסף. רש"י: למרות שכבר נמנו בסוף ספר בראשית, חזרה התורה ומנתה כאן את בני יעקב במיתתם, מרוב חיבתם.
| ספר בראשית מ"ו, ח | ספר שמות א | מה קרה? |
| וְאֵלֶּה שְׁמות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקב וּבָנָיו. | וְאֵלֶּה שְׁמות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתו בָּאוּ. | א ירידה למצרים |
| פירוט שמות בני יעקב ובניהם, ח-כו כז כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים נֶפֶשׁ וּבְנֵי יוסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לו בְמִצְרַיִם שְׁנָיִם | פירוט שמות בניו של יעקב ב-ד ה וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם | ב שמות היורדים ומספרם |
| נ', כו וַיָּמָת יוסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר … | ו וַיָּמָת יוסֵף | ג מות יוסף |
רמב"ן: ספר שמות עוסק בגלות למצרים ובגאולה ממנה, ולכן היה צורך במניין נוסף של השמות, כדי שסיפור הגלות והגאולה בספר שמות יופיע בשלמותם.
אוה"ח: הגלות התחילה כבר מימי אברהם, ועכשיו התורה הדגישה את עניין הגלות גם בבנים. ספורנו: אלו שמות בני ישראל שהיו חשובים, אך הצאצאים לא היו ראויים לחשיבות.
אונקלוס: הטעם שהתורה כתבה את שמות השבטים היא מכיוון שבנ"י נגאלו בזכות שלא שינו את שמותם, וכל שבט נקרא בשמו על שם הגאולה העתידה.
גם לא שינו את לשונם, שהרי אם לא היו משנים את השם, אלא רק את הלשון, לא היו השמות מורים על הגאולה.
אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ כל אחד מבני יעקבירד עם משפחתו. בֵיתוֹ, אישה או משפחה? ויכוח:
אונקלוס: בכל התורה אין בית מלשון אשה. וכפר בעדו ובעד ביתו, הכוונה היא לבית אביו. הכלי יקר: אישה! התורה מספרת פה במעלת בניו של יעקב שהיו גדורים מעריות, וכל אחד דבק רק באשתו, ונשא אישה לפני הירידה למצרים, כדי שלא יתחתן עם מצרית.
אוה"ח: הכפילות, בָּאִים, בָּאוּ, לא כל משפחה התכוונה לקבל על עצמה גלות, יש דרגות בין הבאים: אלו באו למצרים ברצונם, ואלו באו בגלל ההכרח לרדת עם יעקב למצרים.
הכלי יקר: מדובר על 2 ירידות: ראשונה, ירידה למצרים, והשנייה היא התחלת השיעבוד.
(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא מתו כל 70 צאצאי יעקב שירדו למצרים. מתו גם כל בני הדור שירד למצרים, כלומר גם דור הבנים – נכדי יעקב – מתו (רשב"ם).
הייתה הדרגתיות בהתדרדרות מצב בנ"י. בתחילה גרמה מיתת יוסף להתדרדרות מסוימת, ולאחר מכן מיתת האחים וכו'.
הכלי יקר: לאחר מיתת יוסף, המצרים שינו את יחסם לב"י, ובני ישראל התחילו להרגיש זרים במצרים, ולכן החיבור של ביאת בני ישראל למיתת יוסף מוזכר בסוף ספר בראשית.
אבן עזרא: מכיוון שבסוף ספר בראשית הוזכרו בני השלשים של יוסף, הזכיר כאן שאחי יוסף היו מעטים בשעת ירידתם למצרים.
שִׁבְעִים נָפֶשׁ, כשירדה משפחת יעקב למצרים, בימי יוסף, היא מנתה שבעים נפש. צאצאי יעקב, מנו 70 נפש. ועכשיו התרבו.
למרות שהיו רק שישים ותשע נפשות שירדו למצרים, נראה שיעקב נכלל בכלל השבעים.
הכלי יקר: נָפֶשׁ בלשון יחיד, לומר שהיו מאוחדים.
וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם, ונכלל במספר שבעים הנפשות של צאצאי יעקב שירדו למצרים. רש"י: דבר זה נכתב כדי לומר על צדקותו של יוסף.
אונקלוס: התורה מסבירה שהסיבה שיוצאי ירך יעקב היו רק שִׁבְעִים, כי יוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.
לו לא היה יורד יוסף למצרים, היו שמונים ושתיים נפשות, כיון שיוסף היה זוכה להעמיד שתים עשרה שבטים.
(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל 1. פָּרוּ..2. וַיִּרְבּוּ הבנים שנולדו להם לא מתו בינקותם, וכך התרבו. בכמה לשונות שונים תיארה התורה את התעצמות ב"י?
3. וַיַּעַצְמוּ 4. בִּמְאֹד 5. מְאֹד, חיו שנים רבות. רשב"ם: בִּמְאֹד מְאֹד, מדגיש שלא היה ניתן להתרבות ולהתחזק יותר ממה שבנ"י התחזקו. התחזקות זו, היא המשך ההתחזקות בבראשית מ"ז, כז: וַיֵּשֶׁב יִשְׁרָאֵל… בְּאֶרֶץ גּשֶׁן… וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאד.
6. וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם וכך התרבו עד שמילאו את הארץ. רשב"ם: הארץ שהתמלאה בבנ"י היא ארץ גושן, רעמסס.
רש"י: פָּרוּ, וַיִּשְׁרְצוּ, שנטו לדרכי שרצים שהיו יולדות ששה בכרס אחת. 6 לשונות של התרבות – 6 בכרס אחת.
וַיִּרְבּוּ, וַיַּעַצְמוּ, בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, בני ישראל התרבו מאד. וזה נתפס ע"י פרעה כאיום על העם המצרי.
ח וַיָּקָם, כלי יקר: וַיָּקָם כאן נאמר לפי שפרעה קָם כדי להשמיד את ישראל.
רשב"ם: כל המצרים שבאותו הדור מתו, ולכן קָם דור חדש שלא הכיר את יוסף.
אבן עזרא: וַיָּקָם, המלך החדש לא היה מזרע המלוכה, ולכן התורה משתמשת בלשון וַיָּקָם כדי לומר שהוא הקים את עצמו ע"י שמרד בזרע המלוכה.
הכלי יקר, משווה בין פרעה שרצה להאביד את זכרו של יוסף, לבין אחיו של יוסף שגם כן רצו להאבידו, ואת עצת כולם הפר ה'.
מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, רש"י: מחלוקת בין רב לשמואל, האם מדובר על מלך חדש ממש, או שמדובר על אותו מלך שפשוט התחדשו גזרותיו.
אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, התכחש לטובות שעשה יוסף למצרים ולפרעה שמלך בשנות הרעב (ולכך שיוסף הציל את העם מלמות ברעב, והעצים והעשיר את בית המלוכה).
רש"י: גם אם המלך היה מלך חדש ממש, ברור לכל שהוא הכיר (זכר) את יוסף.
אוה"ח: התורה מונה כאן את הסיבות לכך שהמצרים יכלו לשעבד את בנ"י:
1. יוסף מת, 2. מתו כל אחיו ראשי השבטים, 3. מתו כל צאצאי יעקב, (הנכדים),
4. בנ"י התרבו מאד וגרמו למצרים לפחד מהם, 5. מלך חדש עלה לשלטון במצרים, שיכל להתכחש לטובות שגמל יוסף לעם המצרי ולבית המלוכה.
(ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה, אוה"ח: הסיבה שפרעה אמר הִנֵּה, מכיוון שהייתה מסורת בידם שהם יפלו בידי בנ"י, אלא שהדבר היה צריך להתעכב עד שיהיו שישים ריבוא, ולכן פרעה רצה למנוע מבנ"י להתרבות.
ב. הסתה: הִנֵּה, עם בני ישראל הוא עם מבדל ומתבודד מכל העמים האחרים, בניגוד לעמים האחרים שהתערבבו עם המצרים. מזכיר את דברי המן: עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד.
עַם אבן עזרא: עַם, אינו דבוק לבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אלא תוספת ביאור, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב, וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, מילים נרדפות המנסות להמחיש את הסכנה הנשקפת מעם שמתרבה במהירות.
אונקלוס. עוד הסתה: מִמֶּנּוּ, החוזק של בנ"י היה ממצרים, בזכות המצרים, שהרי המצרים נתנו לישראל אוכל בשנות הרעב.
ב. בניגוד לדרך הטבע, תאומים, נולדים חלשים, וכאן בני ישראל נולדו חזקים, למרות שנולדו כמה בכרס אחד.
(י) הָבָה, רש"י: הָבָה, הזדמנות שפרעה מצא כדי להתחכם לעם ישראל. ב. ברור שה' לא יעניש את המצרים חזרה מידה כנגד מידה, שהרי ה' הבטיח שלא יביא מבול על העולם.
נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, כדי למנוע את קצב הריבוי המהיר שלהם, נִתְחַכּם, רמב"ן: א. המצרים לא רצו להרוג את עם ישראל בחרב, כי יש בעיתיות גדולה בהשמדת עם שלם ע"י פקודה של המלך, ב. העם המצרי לא היה מסכים לכזה דבר. לכן יש להפטר מהעם בתחכום.
וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, אם יקרה שנילחם נגד עם אחר, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ עם ישראל יצטרף לשונאנו, וְנִלְחַם בָּנוּ ויילחם בנו.
ההיקסוס עלו אז למשול במצרים, והייתה התנגדות רבה לשלטונם. פרעה ניסה לבלום את המשך ריבויים של בני ישראל, כדי שאלו לא יצטרפו למורדים נגד שושלת ההיקסוס.
1. וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, הם ינטשו את הארץ שלנו.
אונקלוס: פרעה חשש שישראל, ברגע שירצו, יעלו ממצרים, ואז לא יישאר כלום ממצרים.
2. רש"י: וְעָלָה מִן הָאָרֶץ, עם ישראל יגרש את המצרים מארץ מצרים. רמב"ן הקשה על פירוש זה, שהרי היה צריך להיות כתוב "ועלה על הארץ" ולא וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.
הניסיון הראשון של פרעה לרסן את הילודה הרבה של בני ישראל הייתה בהטלת חובת עבודה חינם לצרכי מלך מצרים. המס היה עבודות כפיה של כל הגברים, לטובת מצרים.
(יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים המצרים גייסו את הגברים לעבודת חובה, כתשלום מס. רמב"ן: המס היה שבני ישראל היו צריכים לשלוח אנשים כדי שיבנו ערים למצרים.
אונקלוס: המצרים מינו את עם ישראל בתור שרי מיסים, והם לא יכלו להתחמק מכך.. אך לאט ראו בני ישראל שאם לא יצטרפו לעובדי הבניין, אלו, לא יצליחו לסיים את כמות העבודה בזמן, ולכן בני ישראל עצמם התחילו לבנות את הערים.
לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם העבודה הקשה שהטילו על בני ישראל, הייתה עינוי.
1. אבן עזרא: מטרת מצרים בעינוי זה, הייתה להחליש את עם ישראל, שלא יוכלו להוליד עוד ילדים,2 . ספורנו: מטרת המצרים הייתה לשכנע את בני ישראל לצאת אל ארץ אחרת.
וַיִּבֶן, בני ישראל בנו, עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה ערי אוצרות, ערים אלו היו חייבות להיות מבוצרות מאד.
רש"י: ערים אלו היו ערים חלשות תחילה, ועם ישראל הפך ערים אלו לערים מבוצרות. אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס לערים שבנו בני ישראל קראו: פִּתֹם ורַעַמְסֵס והיה קשה לבנות אותן.
המשפחה שהייתה מקורבת לשלטון, בתקופת יוסף, הפכה למיעוט משועבד, מעונה ומבוזה, שסכנת השמדה מרחפת על ראשו. למה?
וּיאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.
שיעבוד ב"י הצליח, כי השיעבוד מימש את מה שאמר הקב"ה, בברית בין הבתרים. אבל השיעבוד לא המעיט ולא ריסן את הילודה של בני ישראל. ניסיון חיסול זה לא צלח.
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כמה שהמצרים ניסו לרסן את הילודה של בני ישראל, זה לא הצליח, להפך! רש"י: למרות שהמצרים עינו את ישראל, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, כך הלך עם ישראל והתרבה,רש"י: מדרשו, רוח הקודש אומרת כֵּן: אתם אומרים 'פן יִרְבֶּה',
ואני אומר 'כֵּן יִרְבֶּה',
גזרות פרעה ניסו התמודד עם הריבוי המרשים של בני ישראל באמצעות עבודה קשה ומרפכת שתשבור את רוחם של העובדים ותגרום להם לסרב לקיים חיי משפחה.
גזרה זו לא צלחה בזכות הנשים: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. ומה עשו? בשעה שהיו הולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבין מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להן שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותן ונזקקות להם בין שפתיים.. וכיוון שמתעברות באות לבתיהן, ויולדות, (סוטה י"א ע"ב; שמות רבה א, יב).
גזרת עבודת הפרך השיגה את מטרתה אצל הגברים, אולם הנשים הצילו את המשך הקיום היהודי.
וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, 1. המצרים קצו בחייהם, בגלל בני ישראל. 2. בני ישראל נראו בעיני המצרים כקוצים.
הכלי יקר: 3. המצרים היו כקוצים בעיני עצמם, שהרי כדי לטעת נטיעה בגינה צריך להוציא את הקוצים, והמצרים חשבו שמכך שעם ישראל התרבה כ"כ במצרים, סימן הדבר שה' רוצה לטעת את בנ"י במצרים ולעקור משם את המצרים.
רמב"ן: בהתחלה רק חלק מהמצרים, העבידו חלק מעם ישראל, אך לאחר מכן, כל העם המצרי העביד את כל עם ישראל, וכל אחד יכול היה לקחת כמה אנשים מישראל שרצה לקחת (לו לעבד).
(יג) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ע.ב.ד: 5 פעמים מופיע השורש ע.ב.ד. בפסוקים: ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבדה קשה, בחמר ובלבנים, ובכל עבדה בשדה, את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך.
פָרֶךְ, רש"י: הכוונה היא שהעבודה מפרכת את הגוף, שוברת את הגוף.
הכלי יקר: הכוונה היא שהמצרים העבידו את בני ישראל גם בעבודה זרה.
בְּפָרֶךְ, המצרים הגבירו את עבודת הפרך של בני ישראל.
אבן עזרא: הכבדה של השעבוד. עבודתם אשר עבדו, (התעמרו) בהם (המצרים) בפרך.
(יד) וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם המצרים הפכו את החיים של בני ישראל למרים. לכאורה לא מובנת הכפילות, כי העבודה הקשה של בני ישראל כבר נכתבה קודם?
רשב"ם: יש כאן תוספת! בתחילה התורה מתארת את העבודה הקשה בשדות, ועכשיו התורה אומרת שעבודה זו הייתה בנוסף לעבודה שהעבידו את בני ישראל בפָרֶךְ בעיר.
בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בכך שהעבידו את בני ישראל בעבודות קשות. איך ומה עשו לעברים?
אוה"ח: מירור החיים היה בכך שהמצרים לא הרפו מבנ"י, אלא תמיד הוסיפו עוד ועוד עבודות, כמו הכנת הלבנים.
אילו עבודות? בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים בבניית הערים בעזרת טיט ולבנים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, וכן בעבודות שדה: חריש, קציר וכו'. אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ, בעבודה קשה.
העבודה הייתה "עינוי": "למען ענתו בסבלתם" – "וכאשר יענו אתו". ה"עינוי" הפך את העובדים לעבדים וגזל מהם את רצון החיים. כל זה לא עצר את התרבות ב"י, בזכות הנשים.
| הצורך בפנייה למיילדות – מראה שהגזרות הראשונות לא הצליחו.ואז הגיעה גזרת המתת הבנים – רצח.(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת, השורש יל"ד מופיע 12 פעמים.7 פעמים בשם ה'מיילדות', שתי הגיבורות. 3 פעמים, פועל, ו 2 פעמים, "יֶלֶד","ותחיין את הילדים" (יז, – יח). |
הָעִבְרִיֹּת, רשב"ם: המיילדות שהן עבריות. אבל הכלי יקר: המיילדות היו מצריות, אחרת אין שום רבותא בכך שהם היו יראות את ה'. אברבנל: "ולא היו (המילדות) עבריות, כי איך יבטח ליבו (של פרעה) בנשים העבריות שימיתו ולדיהן? אבל הנשים המצריות מילדות את העבריות!" רש"י: כל שהוא ממשפחת עבר נקרא עברי.
נקראו "עבריות", בדיוק כפי שנקרא אברהם העברי. שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. מרים הייתה אז אך בת חמש (שמ"ר, א'). הן לא אמרו למלך שהן מסרבות לציית.
כמו כלה וחמות אחרות: נעמי ורות, גם הן שיתפו פעולה וביחד הצליחו לעמוד מול גזירת פרעה, ולא רק שלא קיבלו עונש אלא שזכו לשכר טוב מה'.
"ותחיין את הילדים" לא רק שלא המיתו אותם, אלא שהיו מגנבות מים ומזון מבתי עשירים ונותנות לעניות להחיות אותן ואת הבן הנולד". (בבלי, סוטה).
שיתוף פעולה ביניהן: המדרש מספר ששתי הנשים הצליחו לצאת בלי פגע מגזרת פרעה, בגלל שיתוף הפעולה ביניהן, אולי תאמו את התשובה, כי הן ענו כמו בפה אחד: "כי לא כנשים המצריות, העבריות, כי חיות הנה, חוה = אם כל חי, כי חיות הנה, בנות אם כל חי, מחיות הילדים.
רש"י: הכוונה לממונות על המילדות. ברור שעל כל העם היה צורך ביותר משתי מיילדות. שרות היו על כל המיילדות… לתת מס למלך מהשכר (הנגבה מן היולדות).
אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, רש"י: שִׁפְרָה היא יוכבד, שנקראה כך משום שהייתה משפרת את הולד, או שפרו ורבו ישראל בימיה.
פּוּעָה זוהי מרים, שהייתה פועה ומדברת עם הוולד, או שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. )בבלי, סוטה, יא ע'ב(.
כלי יקר בשם חז"ל: דווקא מרים היא פּוּעָה כי הייתה נביאה ומדברת בדברי נבואה, ואילו שִׁפְרָה היא יוכבד מכיוון שחזרה לשופרה, חזרה לנערותה והולידה את משה. שפרו ורבו ישראל בימיה, (בבלי, סוטה).
מהר"ם: "כאשר התינוק אינו בוכה, לוקחים קנה ומשיבין רוח הילד, ושפרה הייתה המילדת הראשונה שעשתה זה". כשאחרים היו מתיאשים, התעקשה ועשתה לו הנשמה מלאכותית. הכלי יקר: שִׁפְרָה ופּוּעָה לא הוצרכו לתהליך הלידה עצמו, שהרי הן אמרו במפורש לפרעה שנשות ישראל יכלו להוליד בעצמן, אלא כל תפקידן היה לשפר את הוולד.
יוכבד ומרים לא הסתפקו בשב ואל תעשה, כי שפיכות דמים היא אחת מ- 3 מצוות של "יהרג ואל יעבור".
1. רש"י: סיפקו להם מים ולבוש".
2. החיו יולדות עניות במזון שהביאו איתן.
3. "התפללו לקב"ה: "רבון העולמים, אתה יודע כי לא קימנו את דברי פרעה, דבריך אנו מבקשות לקיים, יהי רצון שיצאו הילדים לשלום" והקב"ה מקיים תפילתן, כך "ותחיין את הילדים", (סוטה יא עא). מרים נתנה סעד לאמה ושתיהן היו המילדות, (אבן עזרא).
(טז) וַיֹּאמֶר: אונקלוס: הציווי היה להרוג אותו בסתר כדי שהעם לא יידע שפרעה עושה חמס. אוה"ח: וַיֹּאמֶר ביחיד, וכל תיאור השעבוד היה ברבים, מכיוון שפרעה אמר דברים אלו בסוד למיילדות, כדי שהיולדות העבריות לא יידעו על גזירה זו, ולא יסתירו את דבר הריונם.
פרעה אמר למילדות להרוג את הזכרים. אבל:
א. האמירה כאן היתה כדי לקרב דווקא את שפרה ופועה אליו מתוך שאר המיילדות.
ב. בציווי זה מינה פרעה את שפרה ופועה לממונות מעל שאר המיילדות.
ג. באמירה זו גרם פרעה למיילדות מעלה אמיתית כמו שכתוב בהמשך "ויעש להם בתים".
בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, האבנים הם מקום המושב של אישה הכורעת ללדת, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא, וָחָיָה. אוה"ח: פרעה ציווה שהבנות יחיו משתי סיבות: א. כדי להסתיר את הריגת הזכרים, אם היו הורגות את כל התינוקות, אף אחד לא היה קורא להם.
ב. ע"י שהבנות יתרבו, יהיו חייבות להתחתן עם מצרים, ואז ייטמאו בנ"י ולא יוכלו לעלות לא"י.
יוכבד ומרים לא פרשו מלהיות מילדות, כי פחדו שתבאנה מילדות שתציתנה לגזירת המלך. והכניסו את עצמן לסכנה למען בנות ישראל," ויוכבד סיכנה את בתה מרים עמה.
שפרה ופועה לא שתפו פעולה עם הרודן, לא השתתפו בסלקציה הנוראה והערימו על פרעה בתרוצים שונים, "כי יראו את ה'".
"המילדות לא חששו להתעמת פנים אל פנים עם פרעה מלך מצרים הכול-יכול, ולמרות סכנת המוות שריחפה על ראשיהן הן מסרו לפרעה חוות דעת אמיצה, מקצועית, "אובייקטיבית" ומנומקת היטב על האופן העצמאי של תהליך הלידה אצל נשות ישראל. ויתֵרה מזו: הן השוו בין נשות ישראל לנשות מצרים, בשבח חוזקן של הראשונות ובגנות חולשתן של היולדות המצריות. [1] הן הצילו אפוא ממוות אכזרי ובטוח מאות (או אולי אלפי) ילדים ממין זכר שזה עתה נולדו. שתי מיילדות אלו לא נתנו את ידן לרצח של תינוקות בני יומם – בני עמם.
ייתכן מאוד שבשל כך הוזכרו בשמן וזכו להטבות מפליגות מיד ה'" מרים גיליס קרליבך.
השוואת גזרת המתת הבנים לגזרת השיעבוד:
| ב. גזרת המתת הבנים | א. גזרת העבודה |
| (טו) וַיּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדת הָעִבְרִיּת… (טז) וַיּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן… וּרְאִיתֶן… אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אתו… | (יא) וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׁרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנּתו בְּסִבְלתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנות לְפַרְעה אֶת פִּתם וְאֶת רַעַמְסֵס. |
| (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדת… וְלא עָשׂוּ… וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. (כ) וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאד. | (יב) וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אתו כֵּן יִרְבֶּה, וְכֵן יִפְרץ. וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. |
| (כב) וַיְצַו פַּרְעה לְכָל עַמּו לֵאמר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. | (יג-יד) וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבדָה קָשָׁה.. |
(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם.
אונקלוס: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, הוא תיאור זמן, בד"כ כאשר עובר זמן מגזירה של מלך, הגזירה מתעדנת, ואין כ"כ חשש אם לא ישמעו בקול המלך, אך כאן המיילדות עברו על צו המלך בסמוך מאוד לגזירה וזוהי גדולתן.
המילדות לא הרגו את הבנים של בני ישראל, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.
פרעה נכשל בעצתו, וקרא דווקא לשתי נשים ששמם מורה שהן קשורות לגאולת ישראל, ודווקא אותן ציווה להרוג את הזכרים.
(יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: שאל אותן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה? למה מריתן את פי? וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים?
רשב"ם: לא רק שהשאירו את הזכרים בחיים, אלא גם דאגו להם לאוכל ולכל צורכם. ספורנו: לא רק לא הרגתם את הילדים, אלא שעזרתם להחיות אותם וסיפקתם מים ומזון.
(יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: תרוץ: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, נשות ישראל לא דומות לנשים המצריות, כִּי חָיוֹת הֵנָּה הן יולדות בקלות ומהר, לפני שמגיעה המילדת אליהן.
חָיָה, מופיה פה פעמים רבות: וָחָיָה. יז וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת הַיְלָדִים. יח מַדּוּעַ … וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת הַיְלָדִים. יט כִּי חָיוֹת כא וְכָל הַבַּת, תְּחַיּוּן. המילים חָיוֹת הֵנָּה מעידות על כוח ההתרבות המופלא שיש בנשים אלן, חיות וחיוניות מופלאה, שאין אצל המצריות,
רש"י: בנות ישראל משולות לחיות השדה, ואינן צריכות מיילדת כמו שהחיות אינן צריכות מיילדת.
– כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, רשב"ם: העבריות בריאות, פקחות וממהרות ליליד. בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ ולכן איננו יכולות להרוג את התינוקות הזכרים.
ספורנו: מרוב בקיאותן, אם נרצה לעשות דבר שונה מתפקידנו, כמו להרוג את הזכרים, הן ירגישו בזה.
פרעה האמין לטענת המילדות ולא העניש אותן.
בזכות מה ניצחו שתי הנשים את פרעה? בזכות אומץ ליבן.
הן יילדו את ילדי העברים, והעם שהתעצם, היה מוכן נפשית להגאל ממצרים, מבית עבדים ולהפוך לעם. המילדות הן המילדות של גאולת ישראל ממצרים.
(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹוקִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד, בזכות המילדות שלא צייתוו לצו פרעה, בני ישראל התרבו מאד.
המילדות פעלו יחד וקבלו שכר יחד: הכתוב מספר וַיֵּיטֶב אֱלֹוקִים לַמְיַלְּדֹת
(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים ה' העניק לשפרה, היא יוכבד שיצאו ממנה, בתי כהונה, ולוויה, ולפועה, היא מרים, שיצא ממנה בית מלכות.
רשב"ם: סיבת הבתים הייתה למנוע מהמיילדות להישאר אצל היולדות העבריות, לכן ה' עשה למיילדות בתים שיוכלו להישאר בהם מוגנים.
רש"י: ה' הטיב למיילדות שהיה להם כל טוב, ומכיוון שכך, היה כח בידם להחיות כל כך הרבה תינוקות מישראל. כמו כן הסביר שה' הרבה את בנ"י, ועי"כ הרבה למיילדות מצוות.
וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. כך המיילדות החריפו את חרדת פרעה מפני התרבות בני ישראל. פרעה החמיר את גזירותיו, וגזר גזירה נוספת: (כב) וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ, לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד כל בן שיוולד במצרים, גם בני המצרים, יש להשליך ליאור, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ,
וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. לא אמירה בסתר לשתי מיילדות, אלא צו גלוי לכל העם המצרי; לא המתה על האבניים של הבנים, אלא השלכה ליאור של כל הבן הילוד.
רשב"ם: כל אחד מהם היה צריך לומר לשכנו על הגזירה כדי שהם יבצעו את הגזירה.
פרעה התחכם וביקש שהעם המצרי כולו ישליך את התינוקות שלהם ליאור, וכאשר פנו בני ישראל אל השלטונות, השלטונות היתממו וביקשו שיביאו עדים.
לפי המדרש, פרעה דרש שגם בני המצרים יזרקו במשך 9 חודשים ליאור, כי מכשפיו אמרו לו שבזמן זה ייוולד מושיען של ישראל, אבל המצרים התקוממו נגד צו זה, ואולי בכך תרמו שלאחר זמן הפסיקו לזרוק ליאור גם את בני העברים. שלבי הניסיונות לכלות את ישראל:
| הסתה: ונוסף גם הוא על שונאינו. | המן: עם…מפוזר ומורד. | היטלר: גזע נחות. |
| מיסים המסמלים את נחיתות המשלם. | את דתי המלך אינם עושים, מסמלים את נחיתות השונים. | גטו, טלאי צהוב, המסמלים את נחיתות השונה. |
| פרעה למילדות בסתר: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, | ויבז בעינו לפגוע במרדכי לבדו. | כאילו "זו התקוממות אזרחית", ליל הבדולח. |
| הפתרון הסופי: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד , הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, | הפתרון הסופי: להרוג, לאבד ולהשמיד, מנער עד זקן. | הפתרון הסופי: השמדה, רצח, תאי גזים. |
שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.
עמרם גדול הדור היה. כיוון שגזר פרעה הרשע כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד , הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, אמר: לשווא אנו עמלים! עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה. 1. פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. 2. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ובעולם הבא. 3. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בוודאי שגזרתך מתקיימת…
עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן (סוטה י"ב ע"א; שמות רבה א).
גזירת המוות לבנים, לא החזיקה מעמד זמן רב, שהרי כאשר אהרון נולד, לא הייתה גזירה זו, ומיד לאחר שמשה נולד, התבטלה הגזירה, 1. אולי לאחר לחץ של בת פרעה על פרעה.
2. או משום שהאצטגנינים של פרעה אמרו לו שכבר נולד מושיעם של ישראל, ולכן כבר לא היה טעם בגזירה הזו.
3. אולי, התנגדות המצרים, שיזרקו גם את בניהם, גרמה להתבטלות הצו.
| המבצעים | הגזירה |
| שרי מסים | 1 . עינוי באמצעות 'מס עובדים', עבודת פרך, המטרה: בניין ערי מסכנות לפרעה. |
| כל העם המצרי | 2 . עבודת פרך, שעבוד לכל מצרִי מתנכל, עבודה בכל תחום, גם בשדה וגם בבניין. |
| המיילדות | 1 . צו רצח (בסתר?) של התינוקות הזכרים אך המילדות סיכלו את צו פרעה. |
| כל העם המצרי | 2 . צו לכל העם לזרוק את כל הזכרים ליאור. |
נחמה ליבוביץ ב'עיונים בספר שמות' (עמ' 20): תמונת ישראל בפרק א', תמונה קודרת של המון אפור, ללא תיאור אופיו ופרצופו, ללא דמויות אינדיבידואליות בו, ללא אישיות מתבלטת – המון סובל ומדוכא ללא גיבורים. והיפוכו בפרק ב. כאן, על רקע חשוך זה של ההמון ללא צביון וללא פרצוף, מתבלטת משפחה אחת – אב, אם, בת. אמנם לפי שעה אף הם אנונימיים, אבל אופי להם, ייחוד להם. וכאן נולד גיבור הפרק.
