דברי הימים א פרק כט – הפרק האחרון בדברי הימים א

פרק כט הפרק האחרון בדברי הימים א: העברת המלוכה מדוד לשלמה. הפרק עוסק בהכנות של דוד לבניית בית המקדש ע"י שלמה, בנו.

רש"י (או הפרוש המיוחס לרש"י) תאר את ההכנות המרובות שערך דוד, למרות גילו, וכן את הכמות העצומה של זהב וכסף שהצליח דוד לאסוף לצורך בניית הבית ואת תרומתיו לבית ה'.

 רש"י מצטט את דברי דוד על כך שהבית אינו בנוי לאדם אלא לה'.

א וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל הַקָּהָל, שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד, מצודות: ואיך יוכל אחד לאסוף הון רב כ"כ לבנות בית לה'?

 בָּחַר בּוֹ אֱלֹוקִים מצודות: בו בחר למלוך על ישראל ויעסוק במלוכה.

 נַעַר וָרָךְ; רש"י: אפילו אם היו 100 לא די בהם לבנותו, ועוד שהוא נער ורך, והמלאכה גדולה. ואי אפשר להקטין הבית, כי לא לאדם הוא, כי אם לה' הגדול והנורא אשר לא יכלכלוהו השמים ושמי השמים, אך אל תיבהל לבנות בית גדול כזה כי אני בכל כחי הכינותי הזהב והכסף, לכן אין לך טורח גדול כל כך.

מצודות: נַעַר וָרָךְ; והוא נער רך בשנים ומעונג ביותר ולא ניסה לטרוח הרבה. וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה,

רלב"ג: המגדל והבניין הנפלא בבית המקדש לא נבנה לאדם, הוא נבנה לה' וראוי מפני זה להדרו מאד לכבוד ה' יתברך.

כִּי לַה' אֱלֹוקִים, מצודות: לא בעבור צורך אדם נעשה הבית כ"א לה' ומפה הצורך לפארו מאד.

ב וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹוקַי,מצודות: עשיתי מה שבכל כחי והכינותי.

הַזָּהָב לַזָּהָב מצודות: הכינותי לכלי הזהב, וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים, לָעֵצִים; אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים, מצודות: כן יקראו אבני יקר ע"ש שממלאים את הגומה העשויה במשבצות להושיב בו האבן.

 רש"י: דוגמת המשכן אבני שוהם ואבני וגו' (שמות כ"ט), אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה, רלב"ג: היו שם אבנים נקובים שנרקמו בבגדים ונקראו: אבני רקמה.

וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה רש"י: לתת בקירות הזהב ובכלי הכסף, וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב, רש"י: לעמודים ושלחנות ולרצפה.

 ג וְעוֹד, בִּרְצוֹתִי מצודות: אני מרוצה וחפץ בבית ה' הנה יש לי עוד סגולה מיוחדת מזהב וכסף נתתי גם אותה לבית ה'.

בְּבֵית אֱלֹוקַי,  רש"י: מרוב רצון שרציתי בבית אלוקי, יֶשׁ לִי סְגֻלָּה, זָהָב וָכָסֶף:רש"י: קבצתי לי קבוצת זהב וכסף כפירוש שלפנינו .

 נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹוקַי לְמַעְלָה, מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ, מצודות: נוסף על כל אשר הכינותי מאז לבהמ"ק.

ד שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב, מצודות: הסגולה 3000 וכו, מִזְּהַב אוֹפִיר; וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק,   רש"י: לבן, לָטוּחַ מצודות: חוזר על הזהב כי לא טחו בכסף, ורז"ל אמרו שהכסף האמור כאן: זהב טוב המכסיף כל הזהבים.

קִירוֹת רלב"ג: אמרו לטוח קירות הבתים. 3000 ככר זהב כי הבתים: בית הקדש ובית קדש הקדשים, היו מצופים זהב ולא היו שם קירות מצופים כסף,

הַבָּתִּים, רש"י: אין אדם יכול לטוח שום דבר לא בכסף ולא בזהב כי אם שיהיה מזוקק.

ה לַזָּהָב לַזָּהָב מצודות: את הזהב לכלי הזהב.

מלבי"ם: אמנם הכינותי כל הצורך לבניין, החומריים הנצרכים, מה שצריך לזהב, ופועלים לכל מלאכה, ביד חרשים, אך התנאי למקדש שתחול בו קדושה צריך עוד דבר אחד והוא נדבת לב העם והכנתם, שע"ז תחול הקדושה.

וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וּלְכָל מְלָאכָה מצודות: וכל דבר הנצרך למלאכה, מסורים בְּיַד חָרָשִׁים; רש"י: נתתיו ביד אומנים חרשים. הכינותי לבית המקדש ואע"פ שקבצתי הרבה

וּמִי מִתְנַדֵּב, מצודות: אמר לעומדים לפניו: מי בכם מתנדב לתת היום נדבה לה' וכאומר: מעתה התחילו להתנדב על בנין הבית. לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַה'.

מלבי"ם: שבנדבת לבו ימלא ידו לה' כי זה הוא הנרצה בעיניו. רש"י: מי מכם שמתנדב למלאות ידי היום לה' להביא זהב וכסף וכל דבר לבניין.

ו וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת  מצודות: הם ראשי האבות האמורים למעלה, וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת, וּלְשָׂרֵי, מצודות: ואת השרים הממונים על מלאכת המלך, הם שרי הרכוש האמורים למעלה.

מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ, רש"י: גם שרי עבודת אדמת המלך ועל שבכרמי המלך וגו'.

ז וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹוקִים, זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים מצודות: שם מטבע ידוע אצלם.  רלב"ג: משקל ידוע אצלם והיו כמו דינרי זהב.

רִבּוֹ, מצודות: 10000 ולא באו עדיין למשקל ככר. וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים; וּבַרְזֶל, מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים

  ח וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים,   מצודות: ואשר נמצא אתו אבנים נתנו אותם לאוצר הבניין. נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית ה' עַל יַד יְחִיאֵל, מצודות: מסרו לידו האת האבנים והוא הביאם לאוצר.

הַגֵּרְשֻׁנִּי, רש"י: שהיה נגיד על האוצרות: (כ"ו) בני יחיאל זתם ויואל אחיו על אוצרות בית ה'.

ט וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם, עַל הִתְנַדְּבָם, מצודות: שמחו על הנדבה כי הייתה בלב שלם כי המתנדב ולבו בל עמו הוא נעצב על חסרון הממון.

מלבי"ם: עקר הכונה שיתנדבו בלב שלם, ועז"א כִּי בְּלֵב שָׁלֵם, הִתְנַדְּבוּ לַה', וע"ז שמח דוד, כי זה עוזר להפיק רצון מה'.

כִּי בְּלֵב שָׁלֵם, הִתְנַדְּבוּ לַה';רש"י: בלב אחד נתנו ברצון, ולא בשני לבבות שיש אדם שנותן בעל כורחו ולא בנפש חפצה או שמתבייש מאחרים, והוא נקרא 2 לבבות, אבל אלו ברצון נפשם נתנו כולם.

וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ, שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה. רש"י: שלא תאמר כמוהם, דוד המלך שמח יותר מכולם כי הוא בעל המעשה.

י וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה', לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל;  רש"י: שהקהיל, כדאמר לעיל (כ"ח) ויקהל דוד, ויברכם על התנדבם.

וַיֹּאמֶר דָּוִיד, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, רש"י: לכן הזכיר ישראל יותר מאברהם ויצחק כי יעקב גם הוא נדר, דכתיב: וידור יעקב נדר (בראשית כ"ח).

מלבי"ם: יעקב ראה בהר המוריה מראה סולם ואמר (בראשית כח, יז) אין זה כי אם בית אלוקים, לכן ברך את ה' מצד שהוא אלוקי ישראל, ושם נגלה אליו והראהו הבית הזה ושער השמים.

מצודות: מלת אבינו שייכת לישראל, ולפי שיעקב היה ראשון לנודרים ובא לדבר דבריו בעבור הנדבה, לזה הזכיר שם ה' על ישראל,

מֵעוֹלָם, וְעַד עוֹלָם רש"י: בראשית רבה: כך נדרתי: אני דוד ועמי כישראל סבא וכל הנודר צריך להזכיר בנדרו את ישראל.

רש"י: מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, אמר דוד: גר אחד היה יתרו בין 600000 ואמר: ברוך ה' אשר הציל אתכם. ואני הריני מוסיף לברך את הקב"ה יותר מיתרו.

מצודות: מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, מהעה"ז עד העוה"ב. רלב"ג: זה מורה על נצחיות ישראל. וזאת הייתה צורת הברכה במקדש, כמו שהזכרנו בספר עזרא.

יא  רש"י: נתן שבח לקב"ה שנתן לו לקבוץ ממון רב לבניין בה"מ. והבית לבנות לה' להגדיל למעלה .

לְךָ ה', מצודות: הגדולה שאני בה והגבורה והתפארת אשר בי והניצחון שנחלתי וההוד שבי הכל מידך.

הַגְּדֻלָּה, רש"י:אע"פ שקבצתי ממון רב לבניין בית המקדש שנקרא גדולה, אתה נתת לי כל הגדולה הזאת והגבורה, שנתת לי גבורה להילחם עם שונאי ישראל ולבוז שללם, לפני בנית הבית גם אותם הקדיש המלך דוד לבניין.

רלב"ג: על כל הנמצאות, כי גדלת מהם, לאין יחס, ולך הגבורה לעשות כל אשר תחפוץ, מה שאינו לזולתך, כי פעולותיה מוגבלות ולא ישנו את תפקידם.

וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת,רש"י: כל שבח שבחו על שנתן לו הקב"ה כוח לקבץ ממון לבניין ב"ה שנקרא פאר.

רלב"ג: אם יעשה האדם דבר גדול וינצח יריביו עם היותם רבים ממנו, אין לאיש התפארת והנצח וההוד. כי ממך נהיה כל זה כי כל אשר בשמים ובארץ לך ה'. הממלכה עליהם ואתה הוא המתנשא לכל מי שהוא לראש מהם.

וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, רש"י: נתן לו הקב"ה ניצחון לשלול שלל מעובדי כוכבים לצורך הבניין, כִּי כֹל, מצודות: כי הכל שלך אשר בשמים ובארץ.

מלבי"ם: זה הנהגת העולם הרוחני, שהוא למעלה מהזמן והמקום.

בַּשָּׁמַיִם רש"י: לך הוא אפילו על מה שמעל השמים אתה מושל, כל שכן על מה שבארץ לפיכך אתה יכול ליתן גדולה למי שאתה רוצה.

מלבי"ם: לך הגדולה והנצח הנמצא בשמים והנמצא בארץ, שכל כוח וגבורה הנמצא בארץ בעולם וכל נצח והוד הנמצא בשמים בעולם הרוחניים (כי שמים שם כולל גם לעולמות הרוחניים), הכל מיוחס לך, כי הכל מושפע מאתך ואתה שורש ומקור לכולם.

וּבָאָרֶץ:  לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה, מצודות: אתה הממליך מלכים ואתה המתנשא על כל אשר מונה להיות לראש.

מלבי"ם: כל המציאות הרוחנית והגשמית, הוא לך ה', כי אתה מולך בהם ומנהיג אותם, שמצד זה יקרא ה' חי ומלך העולם, ושפעו ואורו מלא כל העולמות ומחיה את כולם.

ה' עומד בראש הסולם, נבדל מן העולם, אמר וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל, הוא מנושא מכל והוא לְרֹאשׁ על כולם.

וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. רש"י: מלך אם נתן לעבדו אחד שררה וממשלה במלכות אחר, השר הוא עבדו, בכל מקום שהוא, אבל המלכות אינה של מלך ומי שהמלכות שלו אין העבד המושל שלו, אבל הקב"ה שלו הוא העבד הממונה למושל וגם המלכות שלו.

יב וְהָעֹשֶׁר מלבי"ם: הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד אשר בעולם בא ממך, שתתנהו למי שימצא חן בעיניך.

וכשאתה נותן, תוכל לתת עוד, כי אתה מושל בכל, והכוח והגבורה נשארים בידך, ובידך לגדל ולחזק לכל, בכל עת שתרצה.

וְהַכָּבוֹד, רלב"ג: הכל בא לאדם מה', וה' מושל בכל האנשים ובידך כוח וגבורה לתת גדולה וחיזוק לכל מי שתרצה.

מִלְּפָנֶיךָ, מצודות: ממך הם נתונים.

וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה; וּבְיָדְךָ, לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל, רש"י: מידך, והכבוד נופל על העושר. מצודות: לכל אשר תחפוץ.

יג וְעַתָּה אֱלֹוקֵינוּ, מלבי"ם: אחר שכל העושר הזה שנדבנו הוא מידך ובידך, א"כ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, מודים על שנתת לנו גדולה וחיזקתנו על הגויים אויבינו.

מצודות: על כל העושר הרב אשר נתת לנו. וּמְהַלְלִים, לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ, רש"י: על שחלקת לנו מטובך.

מלבי"ם: העושר הזה אינו שלנו רק שלך, ואנו מקבלים קיומו כל רגע מאתך.

יד וְכִי מִי אֲנִי, מצודות: וכי עוצם ידינו גדול כ"כ לעצור כוח להתחזק לאסוף הון להתנדב נדבה גדולה כזאת?

מלבי"ם: הלא א"א שאנו מצד כוחנו נתגבר כ"כ בעושר מופלג כזה, עד שנוכל לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת, אין זה לא כוחי ולא כוח עמי, רק כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, כל העושר הזה קבלנו ממך. וגם עתה אינו שלנו עד שנאמר שנתנו לך מידנו, רק מידך נתנו לך, כי עדיין הוא בידך וברשותך והוא שלך עד שנתנו לך את שלך, ואת אשר בידך.

וּמִי עַמִּי, כִּי נַעְצֹר כֹּחַ, לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת: כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, רש"י: שדחקנו עצמנו להתנדב בזאת הנדבה ולא משלנו, אלא ממך הכל וחלקת לנו מעט.

מצודות: כל העושר הזה בא ממך והבא מידך חזרנו ונתנו לך. וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ, רש"י: ומה שנתת לנו מידך נתנו לך מקצת.

טו כִּי גֵרִים מצודות: למול שנותיך ימי שנותינו מעטים, כימי גר בארץ נוכרייה וא"כ מן הנמנע לאסוף הון רב כזה בזמן מועט בעוצם יד לולי ה' שהיה לנו.

מלבי"ם: א"א שיהיה לנו כל קנין פה בארץ, כי אנחנו גרים פה, כגר שבא מארץ אחרת, כן אנחנו באים לפה ואיננו מתושבי קדם רק נולדנו בזמן קרוב.

אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ רש"י: ואין לנו חלק ונחלה בארץ ולא אחוזה אלא לגור בה.

וְתוֹשָׁבִים,מצודות: עם שאנחנו תושבים בעולם אין אנו אלא ככל אבותינו שהלכו להם ומתו וא"כ לגרים נחשב.

רלב"ג: אע"פ שאנחנו תושבים בארץ, הנה ככל אבותינו אנחנו גרים, זה שבתנו בארץ מעט, כי כצל ימינו על הארץ, ואין לקוות לאדם להימלט מהמות.

כְּכָל אֲבֹתֵינוּ:רש"י: אדם שיש לו בנים ונחלות ומכר כל הנחלות ואם באים בניו לגור באותה נחלה לימים ושנים הם נקראים גרים ותושבים אך אבותינו היו אורחים. וכן אמר דוד אין אנו כן אלא גם אנו וגם אבותינו כולנו גרים ותושבים בעולם.

כַּצֵּל יָמֵינוּ מצודות: כַּצֵּל הפונה בכל עת בנטיית השמש, כן ימינו על הארץ בכל עת פונה ועובר מהימים הקצובים.

מלבי"ם: ובעת שאנחנו חיים, חיינו כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ,כצל שככל שיגדל ויתארך יותר, סימן שקרוב להיות אפס, כן כל עוד נרבה ימים אנו קרובים יותר אל המוות.

עַל הָאָרֶץ,רש"י: במדרש קהלת: ולא כצל האילן ולא כעוף הפורח העושה צל לימים ושנים, או לשעה אחת עושה צל, אלא כצל כנפי הדבורה שיש לה כנפים ואין לה צל.

וְאֵין מִקְוֶה, רש"י: ואין מי שיש לו תקוה שלא ימות. מצודות: אין תקוה לאדם להאריך ימיו יותר מן הקצוב לו.

מלבי"ם: אין תקווה שנאריך ימים. וא"כ קנייננו הם רק לפי שעה ואינם שלנו.

 טז ה' אֱלֹוקֵינוּ מלבי"ם: כל הכסף והזהב שהכינונו מידך הוא, ואינו מידנו.

כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה מצודות: מרבית העושר הזה, אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ, רש"י: אשר הביאונו,  לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ: 

מִיָּדְךָ הוּא, וּלְךָ הַכֹּל  מצודות: מידך באה לנו והכל שלך. מלבי"ם: לא נתנו את כספנו, רק את כספך, ולא מידנו רק מידך.

 יז וְיָדַעְתִּי אֱלֹוקַי מצודות: אתה אלוקי. ידעתי שאתה בוחן לבב האדם לדעת מחשבתו ורוצה ביושר לבב לכן נדבתי הנדבה ההיא ביושר לבב, כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב, רש"י: אתה בוחן כל מי שיש לו 2 לבבות אחד לטוב ואחד לרע.

מלבי"ם: וְיָדַעְתִּי אֱלֹוקַי, הגם שהזהב והכסף שנתנו אינו שלנו, הלא אתה לא תביט עליהם, כי אתה בוחן לבב, ועיקר הוא אצלך מחשבת הלב, ואתה יודע כי אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, וא"כ קבל נדבת לבי וזה יהיה לך לרצון, וידעת שהתנדבתי בלי שום פניה, רק ביושר לבב.

וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה;רש"י: לב טוב ויושר תרצה, ואני יודע שביושר לבבי כשנדבתי את כל אלו, ועמך שנדבו, ובשל אחרים שאיני יודע אלא מה שראיתי שבשמחה התנדבו.

אֲנִי, בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה,רש"י:  הנמצאים פה הם כתובים למעלה וייקהל דוד את כל שרי ישראל, אבל עשירי ישראל כולם אשר בכל עיר ועיר לא נמצאו פה, ועל כן ריבונו של עולם נתמעטה הנדבה שאילו היו שאר כל ישראל כאן אז התרבתה הנדבה.

רָאִיתִי בְשִׂמְחָה מצודות: ראיתי שבשמחה נדרו להתנדב, א"כ גם הם התנדבו ביושר לבב כמוני.

לְהִתְנַדֶּב לָךְ: רש"י: ראיתי ששמחו להתנדב ולא יודע אם מרצון לבם היה ככתוב: וישמח העם על התנדבם.

  מלבי"ם: גם שאיני יודע מצפוני לבם, עכ"פ ראיתי בשמחה להתנדב לך, ע"י השמחה ששמחו בעת הנדבה, ראיתי והבנתי שהיה לבבם להתנדב לך, וגם הם נדבו ביושר לב, וזה העקר בעיניך, כי אינך צריך כסף רק לב טהור ונדיבות.

יח ה', אֱלֹוקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שָׁמְרָה זֹּאת   מצודות: זכות הנדבה ההיא שמורה לְעוֹלָם, רש"י: זכור לנו זאת הנדבה למצווה רבה ולצדקה.

 רלב"ג: הרצון הטוב שהיה לעמך באלו הנדבות לכבודך, שמרהו להם לעולם שיהיה להם גמול טוב מאתך, להכין לבבם אליך תמיד ולהישירם לעבודתך וזה אמנם יהיה כשתוכיחם תכף שיחטאו ותשלח להם עבדיך הנביאים להוכיחם.

מלבי"ם: נדיבות זאת ויושר ליבם תשמור לעולם, ותזכור זכות זו לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ.

לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת מצודות: את פעולת מחשבות לבב עמך שהייתה במחשבה טובה ורצויה.

לְבַב עַמֶּךָ; רש"י: כי יצר 2 לבבם ומחשבתם לטובה ומוסב הוא על כי אתה בוחן לבב וגומר.

וְהָכֵן לְבָבָם, מצודות:  אמץ לְבָבָם להפנות אֵלֶיךָ, רש"י: 2 לבבותיהם שלמים להיות לב א' אליך.

מלבי"ם: גם אם יעלה על רוחם איזה דבר רע, יתגבר הלב בכוח אשר בו להכניע את הרע ולהתגבר עליו ולמשול בעז ביראת ה'.

יט וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי, תֵּן לֵבָב שָׁלֵם, רש"י: להיות לבבו שלם עם אלוקיו לשמור מצותיו, וכן בקש שלמה: יהי ה' אלוקינו עמנו עד והיה לבבכם שלם (מלכים א' ח').

רלב"ג: תן לב לשלמה לעבדך ולבנות הבירה אשר תכננתי. לִשְׁמוֹר מִצְו‍ֹתֶיךָ, עֵדְו‍ֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ; וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל, מצודות: את כל דברי התורה וכפל דברו לחזוק.

מלבי"ם: שיקיים מצות עשה שלא ימצא בליבו נטייה לרע, רק לִשְׁמוֹר מִצְו‍ֹתֶיךָ, שישמור מצוות בין העדות בין החוקים ולא יעבור על מצות ל"ת.

וְלִבְנוֹת הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי. רש"י: ולפי שהכינותי וזימנתי הכל, לכן קל לשלמה לבנות ובלבד שתהא ידך בעזרו. מצודות: כל מה שצריך הבניין.

כ וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל, רש"י: מוסב על וייקהל דוד את כל שרי וגו'. בָּרְכוּ נָא אֶת ה' אֱלֹוקֵיכֶם;

רש"י: לא נאמר: אלוקי אבותיכם אלא אלוקיכם, משמע ולא אלוקי אבותיהם לכך נאמר ברכו את ה' אלוקיכם, מתוך ריצוי ומחמת קדושתו.

מלבי"ם: דוד אמר לעם שכ"ז הוא בזכותם וה' שוכן עליהם, והם אמרו שזה בזכות אבותיהם.

וַיְבָרְכוּ כָל הַקָּהָל, לַה' אֱלֹוקֵי אֲבֹתֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַה', וְלַמֶּלֶךְ.

  כא וַיִּזְבְּחוּ לַה' זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה', לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא רש"י: ביום של התוועדות, דוד דבר כל דבריו, כי אותו היום לא היה להם פנאי, כי כשהלכו, עסקו לקנות בהמות לצורך הקורבנות עד הלילה ולמחר ויזבחו לה' זבחים וגו'.

פָּרִים מלבי"ם: תחילה ויעלו עולות, ואח"כ ויזבחו זבחים לרוב. אֶלֶף אֵלִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף, וְנִסְכֵּיהֶם; רש"י: כבשים אלף וניסכיהם.

 וּזְבָחִים לָרֹב, מצודות: זבחי שלמים זבחו לרוב.

לְכָל יִשְׂרָאֵל, רש"י: כן דרך המקרא לדבר כשמדבר ב 2 וב 3 דברים מניח הראשון עד לסוף ומפרש האחרון מיד.  מצודות: כולם הביאו שלמים.

כב וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה',מצודות: כדין בשר זבחי שלמים.

בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה; רש"י: אם היה אומר: ויזבחו לה' זבחים, היה מפסיק בין הזבחים והעולות, וכדי שלא להפסיק לא אמרן מיד, והמתין עד לסוף ואמר: וזבחים לרוב ויאכלו וישתו.

וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית מצודות: בפעם הראשונה נמלך מפני מחלוקת אדוניה כמ"ש במלכים א' לא היו אז כ"א אנשי ירושלים, לכן שבו להמליכו עם כל שרי ישראל.

מלבי"ם: כבר המליכוהו ומשחוהו פעם א' כנזכר במ"א א', ועתה זה נעשה ע"י כל ישראל.

לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד, רש"י: כבר המליכוהו פעם אחד ככתוב במלכים (א' א') וייקח צדוק הכהן את קרן.. מפורש בהוריות מלך (בן מלך) אין מושחים אותו, ולמה משחו את שלמה? דוד צווה למשחו כדי להוציא מלבן של עוזרי אדוניהו להמליכו.

וַיִּמְשְׁחוּ לַה' מצודות: ע"פ מצות ה' משחוהו למלך, לְנָגִיד רש"י: על שם אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם (במדבר כז).

וּלְצָדוֹק מצודות:  ואת צדוק מנו לכ"ג. לְכֹהֵן, רלב"ג: נראה שכאשר משחו את דוד שנית, משחו גם את צדוק לכהן גדול, וגורש אביתר מהיות כהן גדול.

רש"י:  לפי שמשח אביתר את אדוניהו. מלבי"ם: שיהיה כ"ג במקום אביתר שהיה בקושרים עם אדוניה.

כג וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' מצודות: לעשות משפט ה'.

לְמֶלֶךְ,   רש"י: על כיסא ה'. שכיסא ה' להמליך עליו מי שירצה. במדרש: כסאו היה מלא כלבנה בט"ו בחדש, כי מאברהם עד שלמה ט"ו דורות, אברהם יצחק יעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמה בועז עובד ישי דוד שלמה, וזה שכתוב כסאו כשמש נגדי (תהלים פט) שאינו חסר לעולם ואם אתה רוצה לדמותו לירח יהיה כירח שיכון לעתיד לבא.

 ומשלמה ואילך נתמעטו המלכים מגדולתם כלבנה המחסרת והולך עד צדקיהו ועיני צדקיהו עיוור.

תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, כָּל יִשְׂרָאֵל, מצודות: ולא היה מערער עליו. רש"י: מיד, מה שאין כן בשאול ככתוב (שמואל א' י') ובני בלי-על אמרו מה יושיענו זה? וגם דוד לא מלך מתחלה כי אם בחברון 7 שנים.

כד וְכָל הַשָּׂרִים, וְהַגִּבֹּרִים, רש"י: מה שאין כן באדוניה ככתוב במלכים (א א) והגיבורים אשר לדוד לא היו עם אדוניהו.

וְגַם, כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד, מלבי"ם: הגם שהיו במשתה שעשה אדוניה להמליכו כנזכר מ"א א'.

נָתְנוּ יָד, מצודות: תקעו כפם להיות תחת ממשלתו. מלבי"ם: להיכנע לו. רש"י: מה שאין כן באדוניהו שלא שמו ידם תחתיו.

תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, רש"י:  תקעו כף לשלמה לעבדו בלבב שלם. כה וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה,

מלבי"ם: יש הוד מלכות, והדר מלכות, ההדר חיצוני שבו יתהדר לפני העם בעושר וברוב חיל, ועז"א שהגדיל ה' את שלמה למעלה לעיני כל ישראל, בהדרו שיראוהו הכל בעיניים, וההוד הוא ענין פנימי נפשי, אם הוא מלא רוח משפט וענוה צדק רחמים וחמלה וחכמה ובינה.

לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל;   מצודות: כולם ראו גדולתו. וַיִּתֵּן עָלָיו, הוֹד מַלְכוּת, רש"י: נתן לו חן מלכות, שהכול אמרו הגון זה.

מצודות: היה נראה בעיני כל שהוא הגון וראוי למלוכה מפאת עצמו.

אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו, עַל יִשְׂרָאֵל.  מצודות: על שום מלך שהיה לפניו על ישראל.

כו וְדָוִיד בֶּן יִשָׁי, מלבי"ם: בכ"ז עדיין מלך דוד ונחשבה עדיין למלכות דוד עד שחישבו לו שמלך 40 שנה, רק אחר שמת דוד התחילו למנות למלכות שלמה.

מָלַךְ, עַל כָּל יִשְׂרָאֵל,  כז וְהַיָּמִים, אֲשֶׁר מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים, שָׁנָה: בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים,

מצודות: ולא חישב עוד 6 חדשים שמלך בחברון או לפי שהיה נרדף 6 חדשים ע"י אבשלום בנו, ולא נחשב למלוכה, ולא חישב 6 חדשים אלו. 

וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ

כח וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד; מצודות: מוסב על מלת שְׂבַע לומר שהיה שבע עֹשֶׁר וְכָבוֹד. וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ, תַּחְתָּיו

  כט וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ, הָרִאשֹׁנִים   מצודות: כשעוד נרדף ע"י שאול, וְהָאַחֲרֹנִים, רש"י: מה שאירע לדוד מתחילה ועד סופו.

 הִנָּם כְּתוּבִים, מלבי"ם: דברי דוד הראשונים כתב שמואל בעודו חי טרם שהמליך דוד, ודבריו האחרונים כתבו נתן וגד בספריהם, סיפורי מלכותו וגבורתו, עתים טובים ורעים על ישראל או על יתר ממלכות.

עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה, רש"י:  בספר שמואל. רלב"ג: אצל דברי שמואל הרואה וזה בס' שמואל. וגם דברי נתן הנביא ודברי גד החוזה אשר הזכיר פה.

פה כתוב מה שלא נזכר בספר שמואל.

וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא, וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה, רש"י: במגפה, ולכבוד דוד הזכיר את כל פרשת גדולת המלך הכתוב כאן ובמקומות אחרים.

מצודות: שגם הם כתבו ספרים, שעבדו לנו.

ל עִם כָּל מַלְכוּתוֹ, מצודות: יסופרו דברי דוד עם כל הארצות שמלך עליהם. וּגְבוּרָתוֹ;

וְהָעִתִּים, מצודות: עתים לטובה ועתים לרעה, אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו, רש"י: עתות צרה שעברו עליו, וז"ש דוד (תהלים לא) בידך עתותיי, הצילני מיד אויבי ורודפי.

וְעַל יִשְׂרָאֵל, רש"י: זמנים שעברו על העם, וְעַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת. רש"י:  שבאו על ישראל, כמו בשמואל (א' ז') וירעם ה' בקול גדול על פלשתי' ויהומ' וגו'.

סיכום שטינזלץ: ספר דברי הימים עוסק בעיקרו בתולדות ממלכת יהודה, מראשיתה ועד לאחריתה. הוא מקביל לספר מלכים, אך הוא נושא גם מאפיינים ייחודיים.

שלא כספר מלכים וספרים היסטוריים אחרים במקרא הנמנים עם חטיבת ספרי הנביאים, ספר דברי הימים נמנה עם ספרי הכתובים, שדרגת קדושתם או מקור דבריהם נופלת מזו של ספרי הנביאים.

קיים הבדל מהותי בין ספר דברי הימים לספר מלכים, דברי הימים עוסק אף פחות מספר מלכים בהיסטוריה החיצונית של מלחמות ושינויים פוליטיים, (למשל העבדות, יציאת מצרים והנדודים במדבר אינם נזכרים בו כלל). ומתמקד ביחסם של המלך והמלכוּת לענייני הקודש והקדושה. בספר דברי הימים מצויות יותר רשימות יוחסין מאשר בכל ספרי המקרא האחרים יחד.