ר' עקיבא: "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור, נגאלו ישראל ממצרים". (בבלי, סוטה, י"א, שמו"ר א 16, יל"ש תהילים רמז תשצה, שמות רבה א טז). "שאף הן היו באותו הנס" (פסחים)
הנשים היו יולדות בשדות, גידלו את הילדים בסתר והמשיכו בעקשנות להרות וללדת: אילולי ילדו, היה העם נכחד, אך הן ילדו והמשיכו את הדור.
"וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ (לכן נשים גם חייבות ב- 4 כוסות, הגדה, מצה ומרור)." חז"ל אומרים שבכל מעשה יציאת מצרים הגברים נראים כנגררים אחרי הנשים.
2 עונשים נתן ה' לאדם הראשון: 1. לעבוד: "בזיעת אפך תאכל לחם", 2. עונש המוות: "עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב". פרעה גזר על הילודים במצרים את 2 הגזרות האלו: 1. לעבוד: "ויעבידו מצרים את ישראל בפרך",
2. מוות: "כל הבן היאורה תשליכוהו".
ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. ט וַיֹּאמֶר, אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: הראשון שזיהה אותנו כעם, היה פרעה, אחריו גם המן אמר: יש עם אחד נפרד ונבדל, והיטלר קבע שגם נכד של יהודי יוגדר כיהודי, וכך נקבעה הזכאות לחוק השבות גם לנכד של יהודי. רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. מאיתנו הם התעצמו, ממנו התרבו, מעמלנו התעשרו.
י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: רצח חפים מפשע, שהצילו את מצרים, יכול לעורר סערה בעולם, לכן נתחכם ונשמיד אותו בתחבולות ושקר, כך נהגו גם המן והיטלר.
פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. יא וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם, וְאֶת רַעַמְסֵס. יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יג וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ. יד וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה אֵת, כָּל עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ.
שואת פרעה: רק הפכו ב"י לעם וכבר ניסה פרעה לבצע את "הפיתרון הסופי" לבעית היהודים. כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, תנחומא תרומה 8:
תחילת נס יציאת מצרים ותחילת גאולת ישראל, בתחילת ספר שמות, הוא בספור הנשים שעמדו מול גזרת פרעה.
(א) בשעה שעבדו ישראל בפרך, גזר פרעה שלא ישנו בבתיהן, ולא יהיו משמשים מטותיהן, (תנחומא תרומה 8).
מה עשו הנשים? הלכו לשאוב מים, והיה הקב"ה מזמן להן דגים קטנים בכדיהן, ושאבו מחצה מים, ומחצה דגים, והוליכו אצל בעליהן, ושופתות 2 קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומאכילות, ומרחיצות, וסכות, ונזקקות להם, וכיון שמתעברות באות לבתיהן" ,
והקב"ה שולח מלאך משמי מרום ומנקה את ילדיהן, ומשפר אותם כחיה זו, שמשפרת את הוולד, ומלקט להם שני עיגולים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנאמר: "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור"….(סוטה י"א עב).
(ב) אומץ לב הנשים להביא חיים: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ; הנשים המשיכו בעקשנות להרות, ללדת בשדות, ולגדל ילדים בסתר, (פסחים). (השוו להתנהגות נשים יהודיות בתקופת השואה). אומץ לב הנשים להביא חיים הציל את המשך הקיום הלאומי.
הגברים במדרש, היו לכודים בעבודת הפרך, ולא יכלו להגן על הנשים וילדיהם, ולא יכלו לקיים שום צורה של חיי משפחה. הנשים לא היו רק אמהות חד הוריות, אלא הן גם מטפלות בבעלים, כאילו היו ילדים והיה עליהן גם להשיג את ילדיהן בתחכום ובעורמה ולמרות זאת הן לא וותרו על האמהות, ושמחו על הקב"ה שיעזור להן במשימתן (מאיר י צ הארץ פסח 2013).
הנשים גברו על פרעה וגזרותיו באמצעות רחמן ונחישותן.
הרמב"ן: "הבה נתחכמה", בתחילה פרעה רצה לשמור על הגזרות שלו בסוד, ולא לפרסם את תוכניתו להשמדת תינוקות ולכן פנה אל המילדות העבריות.
טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת (אולי בחשאי) אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. אולי פרעה הכריז ברבים את שמות המילדות כשמינה אותן רשמית למילדות של העבריות, כדי שתהיה להן סמכות לחדור לכל בית יהודי ולבצע את זממו.
טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, שאמרו לו איצטגניו שעתיד להוליד בן שיושיע את ישראל (רשי על א 16).
"ואם בת היא וחיה".
יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת אֱלֹוקִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת הַיְלָדִים. יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת הַיְלָדִים. יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:
"כי חיות הנה", היהודיות עצמאיות, שלא כמו המצריות, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹוקִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.
האם היו המילדות מצריות או עבריות? שד"ל: מצריות. אברבנאל: "ולא היו עבריות. כי איך יבטח ליבו בנשים עבריות שימיתו את ולדיהן, אבל היו מצריות המילדות את העבריות.
דעה 2: "שפרה ופועה", המילדות העבריות (שמות א, ט"ו- כ"א) הן יוכבד ומרים.
הן נקראו "עבריות", בדיוק כפי שנקרא אברהם העברי. שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד. מרים הייתה אז אך בת חמש (שמ"ר, א'). הן לא אמרו למלך שהן מסרבות לציית.
התעלמו מהצווי שלו כי יראו "המילדות את האלוקים".
"שפרה זו יוכבד, "למה נקרא שמה שפרה? 1. שהייתה משפרת את התינוק, כשהוא יוצא מלא דם. 2. (שמות רבא). דבר אחר: "שפרו ורבו ישראל בימיה", (בבלי, סוטה).
מהר"ם: "כאשר התינוק אינו בוכה, לוקחים קנה ומשיבין רוח הילד, ושפרה הייתה המילדת הראשונה שעשתה זה". כשאחרים היו מתיאשים, התעקשה ועשתה לו הנשמה מלאכותית.
יוכבד ומרים לא הסתפקו בשב ואל תעשה, כי שפיכות דמים היא אחת מ- 3 מצוות של "יהרג ואל יעבור".
1. רש"י: סיפקו להם מים ולבוש".
2. החיו יולדות עניות במזון שהביאו איתן.
3. "התפללו לקב"ה: "רבון העולמים, אתה יודע כי לא קימנו את דברי פרעה, דבריך אנו מבקשות לקיים, יהי רצון שיצאו הילדים לשלום" והקב"ה מקיים תפילתן, כך "ותחיין את הילדים", (סוטה יא עא). מרים נתנה סעד לאמה ושתיהן היו המילדות (השרות על המילדות), (אבן עזרא).
יוכבד ומרים לא פרשו מלהיות מילדות, כי פחדו שתבאנה מילדות שתציתנה לגזירת המלך. והכניסו את עצמן לסכנה למען בנות ישראל," ויוכבד סיכנה את בתה מרים עמה.
שפרה ופועה לא שתפו פעולה עם הרודן, לא השתתפו בסלקציה הנוראה והערימו על פרעה בתרוצים שונים, "כי יראו את ה'".
"המילדות לא חששו להתעמת פנים אל פנים עם פרעה מלך מצרים הכול-יכול, ולמרות סכנת המוות שריחפה על ראשיהן הן מסרו לפרעה חוות דעת אמיצה, מקצועית, "אובייקטיבית" ומנומקת היטב על האופן העצמאי של תהליך הלידה אצל נשות ישראל. ויתֵרה מזו: הן השוו בין נשות ישראל לנשות מצרים, בשבח חוזקן של הראשונות ובגנות חולשתן של היולדות המצריות. [1] הן הצילו אפוא ממוות אכזרי ובטוח מאות (או אולי אלפי) ילדים ממין זכר שזה עתה נולדו. שתי מיילדות אלו לא נתנו את ידן לרצח של תינוקות בני יומם – בני עמם.
ייתכן מאוד שבשל כך הוזכרו בשמן וזכו להטבות מפליגות מיד ה'" מרים גיליס קרליבך .
ומאן אמרו: כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע, (אשת אהרון), (סוטה יא 2).
שפרה ופועה: לפי מדרש אחד (שמות רבה א יג) המילדות היו יוכבד וכלתה אלישבע בת עמינדב אשת אהרון. כמו כלה וחמות אחרות: נעמי ורות, גם הן שיתפו פעולה וביחד הצליחו לעמוד מול גזירת פרעה, ולא רק שלא קיבלו עונש אלא שזכו לשכר טוב מה'.
"ותחיין את הילדים" לא רק שלא המיתו אותם, אלא שהיו מגנבות מים ומזון מבתי עשירים ונותנות לעניות להחיות אותן ואת הבן הנולד". (בבלי, סוטה).
שיתוף פעולה ביניהן: המדרש מספר ששתי הנשים הצליחו לצאת בלי פגע מגזרת פרעה, בגלל שיתוף הפעולה ביניהן, אולי תאמו את התשובה, כי הן ענו כמו בפה אחד: "כי לא כנשים המצריות, העבריות, כי חיות הנה, חוה = אם כל חי, כי חיות הנה, בנות אם כל חי, מחיות הילדים.
בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו". פרעה האמין לטענה שלהן ולא העניש אותן. פעלו יחד וקבלו שכר יחד: הכתוב מספר "וייטב א-ם למילדות וירב העם ויעצמו מאד".
בזכות מה ניצחו שתי הנשים את פרעה? גם בזכות אומץ ליבן.
הן ילדו את ילדי העברים, ודאגו שהעם יהיה מוכן נפשית להגאל ממצרים, מבית עבדים ולהפך לעם. המילדות הן המילדות של גאולת ישראל ממצרים.
אברהם והמילדות: נטע אש"ל בבאר שבע להחיות אנשים ואחרי זה כתוב: "ירא אלוקים". המילדות החיו את הבנים ואחרי זה כתוב: "ותראינה את האלוקים". (שמו"ר פא ב טו).
"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאד", "ויהי כי יראו המילדות את האלוקים ויעש להם בתים", למה בפסוק הראשון הוסיף "וירב העם ויעצמו מאד", ורק אחר כך כתוב "ויעש להם בתים"? כי ההטבה הראשונה למילדות הייתה שהן יכלו לראות שעם ישראל מתרבה ומתעצם. אח"כ הוסיף גמול שני:
כא וַיְהִי, כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת אֱלֹוקִים, וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.
"ויעש להם בתים" רב אומר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר בתי מלכות מפועה שנשאה לכלב בן יפונה. (שמות רבא), מיוכבד, כהונה ולוויה ומלכות, כי ממרים יצא דוד, (ספרי בהעלותך פסקה עח)
ויש פרוש בתי כלא ושם סגר אותן לעולם.
בזכותן נשאר בחיים מושיע ישראל.
למה פרעה התעסק בהנחית המילדות ולא הנחה את אחד הפקידים? אולי בהתחלה רצה לעשות את ההשמדה בחשאי, ורק כשהמילדות סכלו מזימתו, הטיל את המשימה בפומבי על כל בני עמו. ציווה על רצח המוני, כך שלא יהיה ניתן להעניש את מי שציווה על רצח זה.
כב וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת, תְּחַיּוּן.
היאורה תשליכוהו: פרעה העמיד בית מצרי בין 2 בתי יהודים, כדי שלא יוכלו להסתיר את הילדים, מדרש.
ב. "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו" – אמר ר' חנן: מה היו בנות ישראל הכשרות והצנועות עושות? היו נוטלות בניהן וטומנות אותם במחילות, והיו המצרים הרשעים נוטלים בניהם הקטנים ומכניסים אותם לבתיהם של ישראל ועוקצים אותם והם בוכים, והיה התינוק של ישראל שומע קול חברו שבוכה – ובוכה עמו, והיו המצרים נוטלים אותם ומשליכים אותם ליאור. באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת: רדו מלפני וראו בני חביביי אברהם יצחק ויעקב שמשליכין אותם בנהר; וירדו מלפניו מבוהלים ועמדו במים עד ארכובותיהם והיו מקבלים בניהם של ישראל ומניחים אותם על גבי הסלעים, והקב"ה מוציא להם דדים מן הסלעים ומיניקם (שהש"ר ב).
"וכל הבת תחיון", אחרי מכת ארבה, הרשה פרעה לגברים ללכת ולהתפלל, אך ציווה: להשאיר את הנשים במצרים. שואל הרב אלון מ: למה חייב פרעה את המילדות לחיות את הבנות, ולהשאיר את הנשים במצרים? 1. רצו לקחת את הנקבות לנשים ולבולל אותן בתוך המצרים. 2. להשביח את הגזע המצרי.
(ב,א') וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת בַּת לֵוִי. "וייקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאישה, ותלד לו את אהרון ואת משה, (שמות ו 20).
נראה כאילו זה ילדם הראשון. מנין צצו מרים ואהרון? המדרש: לאחר שפרעה גזר "כל בן היאורה תשליכו" פרש עמרם מיוכבד אשתו, כי חשש שייוולד לו בן וישליכו אותו למים.
"וילך איש מבית לוי" – להיכן הלך? אמר ר' יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיוון שראה שאמר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אמר: לשווא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולם וגרשו נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא: פרעה הרשע ספק מתקיימת גזרתו, ספק אין מתקיימת, ואתה צדיק – בוודאי שגזרתך מתקיימת.
עמד והחזיר את אשתו; עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. (סוטה י"ב).
2. (ב,א') וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת בַּת לֵוִי. ישראל היו משועבדים במצרים, מה עשה הקב"ה? זיווג יוכבד לעמרם כדי שיעמוד מהם גואל ויגאל את ישראל". (במדבר רבא).
זו הייתה חתונתם השניה בזכות מרים.
וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי אחרי פסוק זה האב לא מוזכר ורק הנשים נוטלות חלק בהצלת משה.
לידת משה: וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.
הריון ולידה חשאיים, מה שאפיין כנראה את רוב ההריונות והלידות של היהודיות באותה תקופה.
כִּי טוֹב כאשר נולד משה כתוב: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, כמו שכתוב בבריאת העולם, ה' ברא את האור: וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר, כִּי טוֹב. בשעה שמשה נולד, נמלא כל הבית אור.
משה – מי עמד על ייחודו של היילוד? האם. האם, זו שניסתה להצילו, והיא גם זאת שסיכנה, ופעלה וביקשה להצילו. יוכבד ראתה את הוולד, והאמינה כי יארע בו נס וינצל.
כמו בימי השואה כשאמהות יהודיות חיפשו דרכים להציל את ילדיהן, בהסתרה, במחבוא, בהציגן אותם כגויים, במסירתם למשפחות גויים, כנראה שגם אז אמהות חיפשו דרכים להצלת ילדיהן.
שמן של אמו ואחותו של משה, לא מוזכר בסיפור לידתו, (שמות ב 1-9), אולי משום שמגמת הפרק להעצים את דמות התינוק – משה.
משה ניצל תמיד בידי נשים: 1. המילדות שפרה ופועה, שלא המיתו אותו בעת הלידה. הן הראשונות שמרדו במלך בעל עצמה נדירה, שנתן להן צו ברור, וילדו את עם ישראל.
2. אמו יוכבד הצפינה אותו 3 חודשים.
וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ: מדוע החליטה יוכבד להוציא את התינוק מהבית? ראב"ע: אולי השכנות המצריות שמעו קולו?
וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: ריבוי הפעלים בפסוק מעיד על מצוקת יוכבד ועל פעלתנות של אם העסוקה בהצלת בנה. הפעולות הרבות מדגישות את דאגת האם לתינוק.
"ותשם" ברכות, בניגוד לגזרה "להשליך".
יוכבד נתנה לבנה סיכוי להשאר בחיים, בנתה לו תיבה שהיא כמו רחם מלאכותית, הטמינה אותו בתבה ואיפשרה לו להיוולד שנית, הפעם כבן מלך מצרים.
מדוע העדיפה יוכבד לשים את משה בתבה ולא להמשייך להחזיקו בבית? בעל עקדת יצחק: שמא וודאי, שמא עדיף.
בהיות הילד בבית, היה המות בצווארו.. וגם אליה ולכל ביתה הייתה סכנה.. לפי שעברה מצוות המלך, בהוציאה אותו מביתה לתבה אפשר שינצל ממות, כי לא ייוודע בן מי הוא, אם הוא עברי או מצרי, ועל הספק לא יהרגוהו… (אברבנאל)
וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא כדי שיראו יועצי פרעה שהוא הושלך ליאור, ויחשבו שהסכנה מעל פרעה חלפה ולא יבדקו אם הוא חי או מת.
יוכבד טמנה את משה בתבה מוגנת בסוף שעל שפת היאור.
תבת משה: וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת. תבת נח: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר. גם נח ניצל מהמבול בזכות תבה שמשח בזפת.
למה שמה התבה ביאור? ששמה התבה סמוך לשפת היאור…(שמא) וימצאו איש הוגן ויחמול עליו כמו שקרה מדרש.
מדוע לא נשארה יוכבד, אמו של משה, לשמור על התינוק ששכב לבד בתיבה בתוך המים? אולי כי לא יכלה לראות את מה שהייתה בטוחה, יהיה סופו של בנה.
אם על כל פנים ימות בנה, לא תהיה מיתתו לעיניה, כמו שאמרה הגר: "אל אראה במות הילד", אך היאור הפך למקום ההצלה של משה.
(ב, ד) "ותתיצב אחותו מרחוק, לדעה מה יעשה בו". מרים לא הייתה מוכנה להפקיר את אחיה הקטן והיא הסתתרה בין העשבים (בין קני הסוף) כדי להשגיח עליו, היא שמרה על התינוק ולא אהרון או עמרם. מרים התחילה להשגיח על אחיה התינוק, אבל מרחוק.
ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה ובוכה על אחיה, שנאמר "ותתיצב אחותו…" מדרש.
3 חודשים היה צפון בבית אמו, ואז נאלץ להינתק מאימו, ומהבית החם, הוצא אל תבת גומא רעועה. זו גלותו הראשונה, בפעם השניה נאלץ לברוח ממצרים, כי הציל עבד עברי.
בת פרעה: בתו של צורר היהודים, הייתה אמורה להביא למות התינוק העברי, אך בת פרעה ראתה את הילד, שלחה את אמתה, לקחה את התיבה "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה". יש דמיון בין הפעולות הרבות של האמה, לפעולות הרבות של הנסיכה.
דווקא בת המלך שציווה להמית את הבנים, הצילה את הילד שבמקום להזרק ליאור, הוחבא ביאור. בת פרעה מרדה נגד הצו המרושע של אביה ואימצה לבן, ילד עברי. פרעה דרש מהמילדות העבריות להמית את הנולדים, ובתו בחרה במינקת עבריה להחיות את הילד.
החמלה שחשה בת פרעה שינתה את גורלו, ואחותו שעמדה ושמרה עליו מרחוק, ניצלה את ההזדמנות כדי להחזיר את אחיה התינוק לחיק אמו עד שיגמל, ושאלה: "האלך וקראתי לך מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד"? ותאמר: לכי.
וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת אֵם הַיָּלֶד. יוכבד הייתה המינקת שהביאה מרים.
וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי, אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ; יוכבד קיבלה כסף מבת פרעה על כך שתניק את בנה שלה.
וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ.
בדומה לחנה, גם יוכבד ידעה כל יום בהניקה את בנה, כי ביום בו לא יהיה לה עוד חלב להיניק את הילד, או שהוא יסרב להמשיך ולינוק, באותו יום היא תאבד אותו כנראה לעולם, כי תצטרך להחזיר אותו לבת פרעה, והילד, בנה, יגדל בארמון המלך.
איך תוכל אשת העבד לראות נסיך הגדל בבית בת פרעה?
וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ, לְבֵן: בתום תקופת ההנקה נאלצת האם להחזיר את בנה לבת פרעה, כגמול על שהצילה את חייו. "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה,
הילד עבר מאמו הביולוגית לאם המאמצת, חזר לאם הביולוגית להנקה ושוב הועבר לאם המאמצת שתגדל אותו.
ויהי לה לבן ותקרא שמו משה". בכך הופך משה נכד למלך שציווה להרוג את כל הבנים היהודים.
משה ניצל, בזכות שיתוף הפעולה בין אמו, אחותו ובת פרעה, כמו שרות ונעמי שתפו פעולה והצליחו.
יוכבד הייתה הראשונה מהנשים שמרדה בפרעה, הרתה למרות גזרת פרעה, לא הרגה את בנה, הצפינה אותו והחביאה אותו בתבה, מתוך ידיעה שיתכן וזו פעם אחרונה שהיא רואה אותו.
ר' עקיבא היה יושב ודורש שאישה אחת במצרים ילדה ששים ריבוא, זו יוכבד שילדה את משה, לכן יש הקוראים ליוכבד "האם החמישית".
מרים ששכנעה את אביה לחזור לאמה, שמרה על אחיה הקטן, והביאה את אמה כמינקת שלו.
בת פרעה שחמלה על התינוק, מרדה בפקודה ברורה של אביה, למרות שהיה ברור לה שמדובר בעברי, וגידלה את משה בארמון פרעה, המקום האחרון שם יחפשו ילד יהודי.
צפורה מלה את בנה במדבר, בדרך ממדיין למצרים, והצילה את חיי משה כשהמלאך שרצה להמיתו.
משה נשאר בחיים, בזכות נשים אמיצות אלו.
ובני ישראל נגאלו בזכות זה שהנשים לא שינו את לבושן, את שמותיהם ואת שפתן.
שאילת הכלים: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם, אֶת מִצְרָיִם (שמות ג 21). וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב. (שמות יא 2). וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת (שמות יב 35).
"ושאלה אישה משכנתה", בזכות שרשרת של נשים שהימרו את פי פרעה כדי להצילו: אמו, אחותו שנלחמה באביה הצדיק, ובת פרעה שנלחמה באביה הרשע.
למה צוו הנשים במצווה הנראית כגזל? כשגזר פרעה: "כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו", שיחדו בנות ישראל בתכשיטיהן את עבדי פרעה, שלא ייקחו מהן את ילדן. ציווה ה': "ושאלה אישה משכנתה", להחזיר להן את מה שנתנו להם, ואין בזה גניבת דעת, אלא החזרת הגנבה לבעליו, (חמדת ימים, תורה שלמה לשמות, ג, כב קסג, הערה רמג).
וְנִצַּלְתֶּם, אֶת מִצְרָיִם: נטלו שכר המגיע להם תמורת עבודתם (פילון האלכסנדרוני כתבים על חיי משה תרגם א ביאליק, 238). והיו שראו בזה דמי שילוח העבד: וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, (דברים טו 13).
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ", מכיוון שחוה חטאה, כי לא שמעה את הצווי לא לאכול מעץ הדעת מהקב"ה בעצמו, אלא מאדם, במתן תורה ה' ציווה לעשות להפך. קודם לדבר ל"בית יעקב", הנשים, ואח"כ לשכנע את הגברים. כך המחויבות תהיה יציבה יותר.
אמר הקב"ה למשה: לך אמור לבנות ישראל, האם רוצות לקבל את התורה? שדרך הגברים שהולכים אחר דעת הנשים, ובזכותן אמרו כולם, "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", (פרקי דרבי אליעזר, מ"א). לכן במתן תורה קדמו הנשים.
מזדרזות במצוות: לנשים תאמר בלשון רכה, הן לא צריכות אזהרות "שהן מזדרזות במצוות", "ותגיד": את הגברים תזהיר בתקיפות. תמנה את העונשים הצפויים למפר ההזהרה (רשי ע"פ המכילתא).
חטא העגל: ישראל אמרו: "אלה אלוהיך ישראל", ולא הייתה אחת שאמרה זאת. כנאמר: "אדם אחד מאלף מצאתי, ואישה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת):, (ר' בחיי).
"ויאמר אהרון: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי (שמות לב,2). ביקש תכשיטי נשים, ולא קיבל, ככתוב: וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל הָעָם, אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל אַהֲרֹן (שם, 3); הנשים סרבו לתת תכשיטיהן להכנת עגל, והגברים תרמו מנזמיהם, (רבינו בחיי שמ' לה כ-כב).
"אותו הדור היו נשים גודרות, מה שגברים פרצו" (במדבר רבה פ כא יא)..
הנשים סרבו לתרום למעשה העגל, ואילו להקמת המשכן היו הראשונות לתרום תכשיטיהן. שנאמר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ.." (שמות לה,2); הגברים שמעו את הציווי לתרום ממשה, ואילו הנשים שמעו על הציווי מהגברים, ולמרות זאת קדמו הנשים לגברים בהבאת תרומה, שכתוב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל הַנָּשִׁים (שמות לה, 22; אלשי"ך, פרשת הקהל). רב"ע: אחר שבאו הנשים, על דעת הנשים, או עם הנשים.
רבנו בחיי: הנשים באו תחילה..בחפץ גדול.. והן תכשיטים הן עיקר שמחתן וחמדתן… וקדמו לגברים. הרמב"ן: ההתרמה לא יכלה להתבצע ללא הסכמת הנשים, שהרי רוב תכשיטי הגברים נתרמו לעגל, בעוד שהנשים החזיקו בתכשיטיהן, ורק להן היה מה לתרום.
ר' דוד העדני מאה י"ג, בעל המדרש הגדול: בשל התרומות, הנשים זכו להיכנס לארץ, ולא מתו במדבר, ככתוב: "ולא נותר מהם איש", "איש", אך נותרו הנשים.
כיור הנחושת: "ויעש את כיור הנחושת ואת כנו נחושת, בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כאשר ציווה ה' לבנות משכן, היו בידי בנות ישראל מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, והיו מוכנות לתורמן לנדבת המשכן. והיה מואס בהם משה מפני שהיו עשויים ליצר הרע. אמר ה': "קבל! שאלה חביבות עלי ביותר". למה היו מראות חביבות על ה'? שעל ידן העמידו בנות ישראל צבאות במצרים. איך? כשהיו בעליהן יגעים בעבודת הפרך (ולא רצו לקיים מצוות "פרו ורבו"), מה עשו הנשים?
1. הביאו מאכל ומשתה,
2. נטלו המראות, וכל אחת ראתה עצמה ובעלה במראה, 3. ושדלתו בדברים,
4. ומתוך כך הביאו את בעליהן לידי תאווה, 5. ונזקקו להם, 6. והתעברו וילדו.. אמר ה': טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, (תנחומא פקודי 9). "ויעש את הכיור נחושת … במראות הצובאות אשר צבאו", באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות הרבות האלו", (תנחומא פקודי 9). ונעשה הכיור מהן, לשום שלום בין איש לאשתו," (רש"י לשמות לח 8, שיר השירים ח ה).
בנות צלופחד בקשו נחלה בא"י, ואילו המרגלים השמיצו את הארץ.
המרגלים השמיצו את הארץ, והגברים האמינו לדיבתם, אבל הנשים לא היו שותפות לפחדי הגברים, ובשעה שהעם קרא: "לא נוכל להעלות". קראו הנשים: "עלה נעלה".
הנשים המאמינות הצילו את המשך הקיום הלאומי.
"הקטנה שבנשות דור המדבר, גדולה הייתה מיחזקאל בן בוזי הגדול שבנביאים". (הרמב"ם: 8 פרקים). לפיכך לא מתו במדבר, (בראשית רבא כא).
כח לחולל גאולה: (מדרש זוטא רות בןבר פרשה ד: "ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבאותו דור.
שכרן: זכו בחג מיוחד – ראש חודש, המסמל את מחזור הירח, וגם את מחזור האישה, ובו הנשים מצווות להימנע מעבודה לא הכרחית.